מארז טרילוגיית IVI

1
 
מרסדס

דם.
בכל פעם שאני עוצמת את עיניי, אני רואה אותו. הריח המתכתי החריף עדיין צורב בנחיריי, והוא חלחל כל כך עמוק לתוך הבשר שלי, שאני לא מצליחה לשטוף אותו ממני. אני יודעת כי אני מנסה כבר יותר מחצי שעה. העור שלי צורב כשזרם המים פוגע באזורים שפצעתי מרוב שפשוף, אבל אסור לי לרחם על עצמי. זה כלום לעומת מה שמגיע לי.
העיניים שלי נפוחות, וכואב לי להזיל עוד דמעות, אבל אני נותנת להן להמשיך לזלוג כי זה הזמן היחיד שיש לי. אסור לי לאפשר לעולם לראות אותי במצב פגיע. אסור לסנטיאגו לחזות בי מתפרקת יותר ממה שכבר ראה. הדם של שושלת דה לה רוסה זורם בעורקיי, ואנחנו לא אנשים חלשים. אז אני מנסה פעם נוספת לבער ממוחי את התמונה של הגופה חסרת החיים. אני ממצמצת מבעד לדמעות, מקווה לשטוף את הזיכרון של פניה החבוטות ושטופות הדם.
זה לא עוזר.
היא בכל מקום. לאורך כל הנסיעה לכאן, היא רדפה אותי. כשצמיגי הרכב של סנטיאגו חרקו על שביל החצץ, כל מה ששמעתי היו שברי הזכוכית מתחת לעקביי המוכתמים בדם. כל שריר בגופי כואב למרות שיצאתי משם רק עם חתך בלחי וכמה חבלות שיחלפו עם הזמן. לזמן יש יכולת לשכך פצעים, לפחות פיזיים. אך לא קיים מרפא לנפש שבורה.
אני לא יכולה לשכוח את המבט בעיניו של אחי כשראה אותי הערב. כשנחלץ לעזרתי, כמו שתמיד עשה. אני ניסיתי להסביר, כמו שתמיד עשיתי. זה לא היה מכוון. פשוט ניסיתי לעשות את הדבר הנכון. התכוונתי להביא את האישה חזרה אליו כדי שיוכל להעניש אותה על מה שעשתה. אבל זה לא הסתדר. התוכנית המגושמת שבניתי התפוצצה לי בפנים, ועד סוף הלילה, ידיי היו מוכתמות בדם שלה. לא הייתה כל גאווה במה שעשיתי. סנטיאגו בהחלט לא היה גאה.
הוא הביט בי כאילו הייתי מפלצת, והכי גרוע היה, שלא יכולתי להכחיש את זה. זה מה שהפכתי להיות. לא כך? זו הסיבה שהוא הביא אותי לכאן, אל המתחם, במקום לאחוזה הבטוחה. הוא לא רצה שאכתים את מסדרונות הבית עם הסבל שעוקב אחריי לכל מקום. ועכשיו, הקול בראש שלי לוחש את מה שאני מסרבת לקבל.
הוא יגרש אותי.
כשאני יוצאת מהמקלחת, אני מנסה להתכחש למחשבות, מרגיעה את עצמי בהבטחות שווא. סנטיאגו הוא המשפחה היחידה שנותרה לי. הוא לא יפגע בי. לא ככה. לא אחרי שחווה כבר אובדן של אדם אהוב. היגון שלנו קושר אותנו יחד לכל החיים. זורם בנו אותו הדם. הנאמנות שלנו היא בלתי מעורערת, זו האמת היחידה שאני צריכה להיאחז בה.
אני יכולה להיות לא קלה. בלתי נסבלת לעיתים. לא אכחיש את זה. אבל הוא אוהב אותי למרות זאת. הוא מגן עליי, ואני בטוחה שזה מה שיעשה תמיד. אני יכולה לקבל את האכזבה שלו ממני. אני יכולה למצוא דרך לשאת את הבושה שלו, שבטוח לא גרועה יותר משלי. אבל אני אוכיח לו שעדיין יש בי משהו לאהוב. משהו ששווה להציל. אני רק צריכה להתעשת ולמצוא פתרון. כמו שאני תמיד מוצאת.
אני משחררת כמה נשימות רועדות ומאלצת את עצמי להביט בהשתקפות שבמראה. אני לא מזהה את האישה שמביטה בי בחזרה. האישה בעלת השיער השחור הארוך והעיניים הכהות הייתה יכולה באותה מידה להיות זרה מוחלטת. אני מרגישה מנותקת ממנה. ריקה. וזו חתיכת הקלה.
זה אומר שקהות החושים מתחילה להשתלט. כל עוד אצליח להישאר במצב הזה, חסרת תחושה, אוכל לשרוד.
אני מברישה את השיער בתנועות מכניות ולובשת את הטרנינג הזול שסנטי קנה לי בדרך לכאן. הוא רחוק מאוד ממה שאני רגילה ללבוש. אבל לא אכפת לי. אני מותשת, ואני צריכה להתייצב מולו. אני צריכה להראות לו שזה בסדר. אני אמצא דרך לתקן הכול.
כשאני יוצאת מחדר האמבטיה, אחי עומד ליד החלון, מביט מבעד לזכוכית במבט לא ממוקד. אני יודעת שהוא חש בנוכחותי, ואין ספק ששמע אותי פותחת את הדלת, אבל לוקח לו כמה רגעים להסתובב לכיווני. הבעת פניו מאופקת, עיניו מיוסרות ומתוסכלות באותה מידה. זה מלחיץ אותי, והחזה שלי מתהדק וסוגר על קנה הנשימה שלי כמו מלחציים.
"סנטי." קולי החנוק מבטא את שמו בכוח. "למה אתה פה?"
הוא בולע את המילים שהוא לא רוצה להוציא מפיו, וזה מכה בי כמו אגרוף לבטן. למרות זאת, אני לא יכולה לקבל את זה. אני חייבת להאמין שיש סיבה לכך שאני כאן, מעבר למה שהאינסטינקטים שלי צורחים לעברי.
"תספרי לי הכול." הוא פוקד, כמו בן דה לה רוסה אמיתי.
אני מכריחה את עצמי לזוז ומתיישבת על המיטה, הידיים שלי מתפתלות בחיקי. "אני אספר. אבל אני צריכה שתבטיח לי שלא תשנא אותי. לא משנה מה. אני צריכה לשמוע אותך אומר את זה."
"אני לא יכול להבטיח לך כלום." מבטו נוקב.
יבבה שקטה חומקת מבין שפתיי לפני שאני מצליחה לעצור, ודמעות מאיימות להתפרץ מעיניי לפני שאני מסתובבת כדי לנגב אותן. ממש קהת חושים. נשבעתי שלא אעשה את זה, אבל בפעם הראשונה בחיי, זה באמת לא בשליטתי. אני שונאת לבכות. אני מתעבת בכי. ויותר מהכול, אני שונאת שאפשרתי לאחי לצפות במפגן רגשות שכזה. אם אבא שלנו היה פה עכשיו, הוא היה סוטר לי בכל הכוח על שהפגנתי כזו פחדנות.
"עכשיו, מרסדס," סנטיאגו פוקד. "אם לא תספרי לי עכשיו, את תקבלי החלטה בעבור שנינו, את לעולם לא תשמעי ממני שוב."
האימה שוטפת אותי כשאני מביטה בו, ואני פולטת את המילים לפני שאני מספיקה לחשוב כמה פתטית זה גורם לי להיראות. "לא, אתה לא יכול לעשות את זה!"
"את כבר לא בעמדה להתווכח יותר." הוא פונה לכיוון החלון, מושיט ידו לווילון ומביט שוב אל החצר.
אני מבועתת מלחשוב מה הוא מחפש שם, אבל אני אפילו יותר מבועתת מהאפשרות שהוא יממש את האיום שלו.
אם אחי יתכחש לי, לא יישאר לי כלום.
"זה לא היה אמור לקרות ככה," אני זועקת. "לא התכוונתי שכל זה יקרה. פשוט כל כך כעסתי עליך, סנטי. לראות איך הבטת בבת משפחת מורנו הזאת. אתה התאהבת בה מול עיניי. ראיתי את זה קורה. הרגשתי כל כך נבגדת."
הוא משחרר את הווילון ופונה להביט בי. הרחמים שלו ניכרים. הוא רואה את הקנאה שלי כמו שהיא באמת, אבל לא אכפת לי. למה הוא ציפה? הוא בגד במשפחה שלנו כשהתחתן עם האויב. הוא ביצע את הפשע השערורייתי ביותר כשהתאהב בה. ובסוף, במקום לממש את התוכניות שלנו כמו שהבטיח, הוא הרחיק אותי לחלוטין מהמזימה. הנקמה שלנו נזנחה בצד הדרך, ועכשיו הוא מקים לו משפחה קטנה משלו עם בת לשושלת שנשבענו להכחיד מעל פני האדמה.
"היא התכוונה לקחת אותך ממני," אני מתפרצת. "הייתי חייבת לעשות משהו. רק רציתי לגרום לה לשנוא אותך. אז שכרתי את נערת הליווי שעבדה פעם במתחם שתפתה אותך בגאלה. אייווי הייתה אמורה לצאת מחדר האמבטיה ולראות אתכם יחד. זה הכול. אף אחד לא היה אמור להיפגע."
הוא שקט כשהוא פוסע ברחבי החדר, מסרב להביט בי, ומתוך הייאוש שלי שיבין אותי, אני ממהרת להמשיך בסיפור. אני מסבירה שאני יודעת כמה זה היה רעיון טיפשי, אבל חשבתי שאני יכולה לבטוח בה. לא יכולתי לשער שהיא משתפת פעולה עם האויב. הטעות הזו כמעט עלתה לסנטיאגו בחייו, ואני ניסיתי לתקן את זה. לכן הלכתי לדירתה הערב. רציתי לתקן את זה, כדי שהוא יסלח לי.
"איך אני יכול להאמין למה שאת מספרת לי?" הוא פונה ומנענע בראשו. "איך אני יכול להאמין שמשהו ממה שאת אומרת לי הוא אמת?"
"כי היא אמרה לי את זה בעצמה!" אני שואגת.
"כשהוצאת את זה ממנה במכות?"
השתיקה מחרישת אוזניים כשאני מנסה להתאושש מהמכה הקטלנית, מהתזכורת שאני לא צריכה. הוא לא צריך לספר לי מה קרה. אני לעולם לא אשכח.
"זה לא מה שהיה," אני לוחשת בנשימה רועדת. "נלחמתי על חיי. לא התכוונתי להרוג אותה, אבל לא הייתה לי ברירה. זה היה או היא או אני."
סנטיאגו קורס לתוך הכיסא שליד הדלת, ואני רואה ששום דבר ממה שאמרתי לא הצליח לרכך את כעסו. זה אוכל אותי, ואני רק רוצה שיביט בי לרגע אחד ללא סלידה מוחלטת. כשאני מהרהרת בכך שייתכן וזה לעולם לא יקרה, גל חדש של דמעות שוטף את עיניי.
"היית מעדיף שזו תהיה אני? זה העניין? היית רוצה שזו תהיה אני שמתה שם על הרצפה?"
"מה שהייתי מעדיף הוא שלא תשקרי לי מלכתחילה!" הוא שואג. "את בגדת בי. את זממת. את כמעט גרמת למותי. אחותי שלי כמעט גרמה למותי. את מבינה את זה?"
אני שואפת בכבדות ומביטה בו בתחינה. "הייתי מעדיפה למות מאשר לפגוע בך, אחי. בבקשה תאמין לזה, אם לא לשום דבר אחר."
עיניו נעות עליי והיגון שוטף את פניו. הוא מרגיש כאילו איבד גם אותי. רק שבמקום המוות, האפלה היא זאת שלקחה אותי. אני רחוקה מגאולה, והוא עייף מלנסות להציל אותי. אני יכולה להרגיש את זה בעצמותיי. זה מרעיד את כל גופי, שיניי נוקשות, ולרגע, הצער גורם לי לייחל שבאמת הייתי מתה. אולי זו הייתה התוצאה הטובה ביותר עבור כולם הלילה. אם הייתי מוותרת על המאבק ונותנת לה לנצח, לפחות לא הייתי צריכה לחזות באדם היחיד שתמיד אהב אותי, אפילו ברגעים הכי גרועים שלי, מתענה כך. לא הייתי נאלצת להרגיש איך הוא מוותר עליי.
"תיכנסי למיטה ותנסי לישון קצת," הוא אומר בשקט.
"מה יקרה עכשיו?" אני שואלת.
"עכשיו, את נכנסת לישון," הוא חוזר. "וכשתתעוררי, תתחילי מחדש."
תקווה נעורה בי מחדש כשאני צופה בו נרגע ונאנח. אני יכולה לראות את ההחלטיות שלו, את ההכרה שאין לנו ברירה אלא להתקדם ולהשאיר את זה מאחורינו. לרגע, רוגע שוטף אותי. שום דבר לא בסדר עכשיו, וגם לא יהיה לעוד זמן רב, אבל סנטיאגו לא מוותר עליי. קשר דם הוא קשר שלא ניתן להתיר. עברנו כל כך הרבה. הגענו רחוק מכדי לזנוח זה את זה בזמן שכזה.
ההקלה מכסה אותי במעטפת חמימה, ואני לא מעיזה להוציא עוד מילה. סנטי הוא ראש המשפחה, ובעולם שלנו זה אומר שהמילה שלו היא הקובעת. זה לא משנה שאני בת עשרים וחמש. התפקיד שלו הוא לדאוג לי, והוא לוקח את זה מאוד ברצינות. אני לא לקחתי את זה מספיק ברצינות. העמדתי אותו במבחן פעמים רבות מדי, ואני יודעת שהקרקע תחת רגלינו לא יציבה כרגע.
אני נכנסת למיטה ומתכסה בשקט, וזו דרך קטנה להראות לו שאני מסוגלת להקשיב. אני יכולה לציית לחוקי הארגון ולעשות מה שמצופה ממני. אני יכולה להוכיח שאני ראויה שוב ולמצוא דרך להתקדם, אפילו אם אני שבורה מבפנים.
כשאני עוצמת את עיניי, התחושה החמימה שמתרחבת בחזי מופרת על ידי החשכה. הזיכרון של מעשיי שב לרדוף אותי. אני רואה את פניה. אני מרגישה את הדם שלה נוטף מידיי, וההבנה המחרידה שהרגתי מישהי מכה בי. זה מענה אותי. זה תופס אותי ולא מניח עד שלבסוף, בנס, התשישות מכריעה אותי.
אני מתעוררת בבהלה, נשימתי שורקת מבין שיניי כשרסיסי הסיוט הנוראי מנסים לגרור אותי חזרה אל הגיהינום שנפער תחתיי רק לפני כמה שעות. או שעבר זמן רב יותר? כשאני מתרוממת, פחד מזדחל במעלה גבי, מגרה כל אחד מחושיי. כמה זמן ישנתי? כל זה היה רק חלום? זה בכלל אפשרי?
עיניי מסתגלות לחשכה, ואני רואה שתי דמויות שיושבות בשני צידי החדר, בצללים. אימה מקפיאה את הדם בעורקיי.
"סנטי?" קולי נסדק כשאני נאחזת בשמיכות שסביבי. "מה קורה פה?"
הוא מתרומם מהכיסא, גבו נוקשה, ואני מקווה שהתבלבלתי, שאני כלל לא ערה, אלא לכודה בסיוט כלשהו.
"את מסוכנת," הוא אומר ברכות. "והוכחת שאני לא יכול לבטוח בך. לא בביתי. לא בחיי. ועכשיו, יש רק פתרון אחד שיכול להציל אותך."
אני מנענעת בראשי בהכחשה ועיניי עוברות אל הדמות הנוספת. הוא יושב כמו סוהר שקט וצופה בי באור עמום. אני מבינה מייד מי הוא. אני מכירה אותו כבר שנים. הוא חבר של סנטי, וחשוב מכך, הוטלה עליו האחריות הטקסית לטפל בי אם משהו אי פעם יקרה לאחי. לוסון "ג'אדג'" מונטגומרי. אדם שהוא חיה, חד כתער ובלתי מתפשר. הוא קר לב כמצופה, והוא מוכיח את זה בפסקי הדין הנוקשים שלו, בבית המשפט ומחוצה לו. איש לא מעז לפקפק בו. איש לא מעז לקרוא עליו תיגר. מעטים האנשים שמסוגלים להביט בו בעיניים, ואני חייבת להודות, אני חלק מאותם אנשים. הוא מפחיד אותי ברמה שקשה לי להודות בה, אבל הרעיון שהוא ייקח אותי מפה גורמת לדופק שלי להאיץ ולראשי להלום.
"לא," אני צווחת ומושכת ממני את השמיכות. "אסור לך לגרש אותי מפה. אסור לך!"
"העניין סגור." סנטי מהנהן בראשו לג'אדג', ואני נאבקת לקום מהמיטה, מנסה לאלץ את הגפיים הנוקשות שלי לשתף פעולה.
ג'אדג' צועד קדימה, ולשבריר שנייה, העיניים שלנו ננעלות, ואני קופאת במקום. אני מוצפת רגשות מכדי להבין מה קורה, אבל משהו במבט שלו אומר לי שיהיה בסדר. הוא מפציר בי בשקט להקשיב ולא להקשות על המצב, ולרגע, אני רוצה להאמין לנחמה הכוזבת הזו. אני רוצה לקרוס לזרועותיו, ולו רק מהסיבה שאני זקוקה למישהו שינחם אותי עכשיו. רק לרגע. אבל אני הוזה אם אני מאמינה שג'אדג' יוכל להעניק לי את זה. הוא לא הגיע הנה כדי להרגיע אותי. הוא הגיע לשבות אותי.
אני בורחת אל סנטיאגו, מוכנה להתחנן ולבקש על חיי. אני אעשה הכול, אומר הכול. אבל אני אפילו לא מצליחה להגיע אליו. ג'אדג' עוצר אותי, הוא תופס אותי מהצד וכורך יד ברזל סביב מותניי, מושך אותי כנגד גופו העצום.
קול מיוסר בוקע מריאותיי כשאני מנסה להיאבק, אבל זה חסר תועלת. אני מותשת מכדי להילחם בו. כבר נלחמתי על חיי פעם אחת הלילה. עכשיו, כל מה שאני יכולה לעשות זה לצרוח.
"סנטי, בבקשה אל תעשה את זה!"
"לך," ג'אדג' אומר לו. "אני אטפל בזה."
אחי מביט בי בפעם האחרונה, ואני רואה אך ורק את הבגידה שלו.
"אתה לא תעשה לי את זה," אני לוחשת. "אני יודעת שלא."
"זה כבר נעשה." הוא קורע את מבטו ממני ולא מביט לאחור כשהוא יוצא מהדלת.
"ששש," ג'אדג' לוחש באוזני כשאני משחררת יללה אחרונה. "זה מספיק. תירגעי. אל תחמירי את המצב, מרסדס. אני לא רוצה לפגוע בך."
לא האיום שלו הוא שגורם לגופי לקרוס כנגדו. זה האדרנלין שצונח, משהו אחר תופס את מקומו. זה כבד, אני לא מצליחה לזוז. לא נותר לי על מה להילחם. האדם שחשבתי שתמיד יגן עליי, זרק אותי כאילו הייתי כלום. ואין ספק שהעתיד בחזקתו של האיש הזה צופן בחובו משהו מפחיד יותר, אבל כרגע, אני לא מצליחה לראות דבר מלבד האמת שניצבת בפניי.
חיי כפי שאני מכירה אותם — נגמרו.