הקרבה 2 - הכפרה

1

עזראל

לראות את התצלומים המודפסים, להחזיק אותם בידיים ולהביט בהם — איכשהו זה גרוע יותר משדמיינתי. לא. זה לא נכון. לא הייתי יכול לדמיין משהו חולני כל כך.

"מי האפס הזה, לעזאזל?" אני שואל בפעם המאה. אני אוחז באגרוף תצלום בגודל 20 על 25 סנטימטר של וילו שוחה בעירום, עיניי מהופנטות אל פניה השחוטות — שוב המילה המזוינת הזאת מופיעה בחיי. הזעם שבחריטה — הזעם של החורט — מהדהד. התצלום כמעט נהרס מרוב הקווים שנחקקו שוב ושוב על המצח שלה. הנייר המבריק שחוק, מושחת במקום שבו הוא חילל את פניה היפות בסמל של הקנאים, הצלב, בחתימה שמטמאת את הקורבנות שלהם לנצח.

אני לא יודע למה הנחתי שהם מסמנים את הצלב על הנשים אחרי מותן. כמות הדם בתצלומים של הקורבנות היא ראיה לכך שחתכו אותן כשעוד היו בחיים. המוח האכזרי שלי מייצר תמונה של וילו מוחזקת בכוח, הפנים שלה, הדמעות, הכאב שלה כשחוד הסכין ננעץ לה במצח.

אני מכה באגרוף על השולחן. "מי הוא, לעזאזל?"

לריסה מסתכלת על הדלת הסגורה ואז על עמנואל. "אני ממש לא אמורה להראות לכם את התמונות האלה," היא מתחילה לומר, אבל אחי מרים יד ומסמן לה שהוא יטפל בזה.

"תני לנו כמה דקות, לריסה. אני רוצה לדבר עם אחי," הוא אומר.

"אני יכולה להסתבך ממש."

"אני יודע. ואנחנו מאוד מעריכים את מה שאת עושה. את יודעת את זה. הכול יהיה בסדר. אני מבטיח."

לריסה מרימה את הטלפון שלה ויוצאת מהחדר בחוסר רצון. נפגשנו איתה בחדר אחורי במסעדה, ששמור בדרך כלל לארוחות פרטיות קטנות, ולא במשרד שלה בתחנת המשטרה, כי היא צודקת. היא לא אמורה להראות לנו את התצלומים האלה.

"מישהו שלח לה מכתבים ואיים עליה במשך כמה זמן. אני בטוח שזה הוא או הם." האשמה מכרסמת בי והופכת לי את הבטן... כמו הידיעה שהיא סגורה בחדר נעול בבית שלי.

"היא מוגנת בינתיים. בוא נברר על שם מי המכונית רשומה," אומר עמנואל.

"אני רוצה את התצלומים. את כולם," אני אומר.

"אחי, החקירה הזאת פתוחה. אף אחד לא ייתן לנו את התצלומים."

אני חושק את הלסת. הוא צודק, אני יודע את זה. אני מסתכל בתמונות האחרות שמונחות לפניו. רייבן ויילדבלאד נראית בהן. החריטה לא מופיעה על המצח שלה. מי שעשה את זה היה ממוקד בווילו. היא האובססיה שלו, ולפי התקופה שבה התמונות צולמו, שבחלקן וילו בת שש־עשרה, הוא עוקב אחריה כבר הרבה זמן.

"אנחנו צריכים ליצור קשר עם משפחת ויילדבלאד ולוודא שהם יודעים."

עמנואל מהנהן במתח בדיוק כשהדלת נפתחת ולריסה נכנסת שוב. היא מגישה לנו נייר מקופל. "הנה," היא אומרת, ועמנואל לוקח את הנייר. "אלה פרטי הרישוי של הרכב, אבל אני לא בטוחה שתגיעו רחוק בעזרתם. הבעלים הוא גבר בן שבעים מפורטסמות', ניו אינגלנד. סביר להניח שהרכב גנוב."

"יש טביעות אצבעות? די־אן־איי מהנשיכה של הכלב?"

"אנחנו בודקים כל דגימה שיש לנו, אבל האנשים האלה קפדנים. באף זירת פשע שלהם לא נמצאה אפילו שערה. והאישה הזאת היא השורדת היחידה שמצאנו אי פעם."

"היא יכולה לספר לנו משהו?" אני שואל.

"היא בהלם. אני מקווה לדבר איתה בהמשך היום, אבל כרגע מה שאנחנו יודעים זה שהם היו שלושה ושהחלק התחתון של הפנים שלהם היה מכוסה. הפרט היחיד שקיבלנו מהקורבן ושהעדה יכולה לאשר הוא שהם היו מכוסים בגלימות. זה כל מה שיש לנו. אבל כמרים..."

"הם לא כמרים. ואם כן, הם סוגדים לאל מעוות," אני אומר וחושב על הפסל של שמחזאי שניצב בגאווה בחצר הכנסייה, ועל ההערצה העיוורת של סלומה למלאך השד.

אני פותח את הפה לדבר, אבל הטלפון שלי מצלצל. אני מסתכל על השעון. כבר כמעט שלוש בלילה. אני שולף את הטלפון מהכיס ורואה שהשיחה מגיעה מהבית. הלב שלי צונח כשאני עונה.

"הלו?" אני כמעט נובח, כי אף אחד לא מתקשר בשלוש בבוקר כדי למסור חדשות טובות.

"עזראל. היא איננה. רבקה איננה!" סלומה צווחת.

הלב שלי, שחזר אל מקומו בחזה, הולם בצלעותיי. "מה זאת אומרת, איננה?" אלוהים. לא. בבקשה אל תיתן לה—

"היא נעלמה עם אשתך. המכשפה הזאת חטפה אותה!"

"מה?"

עמנואל לוקח את הטלפון ומעביר את השיחה לרמקול. "מה קורה?"

"אני אומרת לך. הן לא כאן. רבקה והזונה ההיא אינן!"

בלי לומר מילה נוספת אני יוצא מהחדר, והתצלום של וילו עם החריטה על המצח עדיין בידי. הם יכולים לשמור את התצלומים האחרים. התמונה הזאת שלי. אני אתפוס את החרא שעשה את זה ואדחוף לו אותה לגרון, ואז אני אהרוג אותו.

עמנואל ממש מאחוריי כשאנחנו חוזרים אל המכונית. הפעם אני נוהג.

איך זה שווילו איננה? הדלת שלה הייתה נעולה — אלא אם כן מישהו מהעובדים שכח לנעול אותה אחרי שהביא לה ארוחת ערב. ובק — איך היא יכלה להוציא את בק מהבית? היא הייתה חלשה מדי.

עמנואל מתעסק בטלפון. אני לא יודע אל מי הוא מתקשר, אבל לא עונים לו. הכבישים ריקים כשאני יוצא ממגרש החניה וטס אל אידנס קרוסינג. בזכות השעה המאוחרת, אנחנו מגיעים בזמן שיא. מקצה הרחוב אני רואה שהשערים פתוחים. אני בטוח שסגרנו אותם אחרי שיצאנו. הם פועלים אוטומטית ומתוכנתים להגיב לחיישן על הרכבים שלנו, כך שבכל מקרה אחר יש צורך להקליד קוד באופן ידני.

אני פונה אל שביל הגישה, ופנסי המכונית שלי מאירים רכב שלא אמור להיות שם.

"עצור!" עמנואל קורא. גם הוא ראה אותו.

הבלמים שלי חורקים. הוא פותח את הדלת שלו ויוצא ברגע שהרכב מפסיק לזוז.

אני בא אחריו ומתבונן בבית החשוך. אי אפשר לראות מכאן את חדר הטיפולים של בק. האור היחיד בקומה העליונה מגיע מהחדר של סבתא, אבל זה לא חריג. החדרים שלי ושל וילו חשוכים.

"זאת המכונית של רייבן," אומר עמנואל בקול שקט מדי כשאנחנו מגיעים אל החיפושית הסגולה.

הוא פותח את הדלת בצד של הנהג. אני שומע צליל מהמושב האחורי, שם הדלת מעט פתוחה. ובאמת, כשאני פותח אותה, עיניים ירוקות מוכרות ננעצות בי מתוך הארגז. פיונה, החתולה של וילו, מייללת ודוחפת את דלת הארגז בכפותיה. אני פותח את הדלת ומוציא אותה. אני מצפה שהיא תשרוט ומרחיק אותה מגופי, אבל היא רק מייללת.

"מה לעזאזל..." אומר עמנואל שעומד על שביל הגישה, ואני מסתובב ורואה שהוא מרים שייק חלבונים של בק, שנפל מתוך תיק בד שאני מזהה. ראיתי אותו בין החפצים של וילו. כפפת לטקס מונחת על הארץ לצידו.

אני תוחב את פיונה מתחת לזרועי ומרים את תיק הבד. הוא כבד, וכשאני מסתכל לתוכו, אני נזכר שתמיד כשנדמה לך שהגעת לנקודת השפל, המצב מידרדר.

פאק, הוא כל כך מידרדר.

כי בתוך תיק הבד אני רואה את הכרך הכבד והעתיק מהספרייה. ספר המעשר. אני מקפיד להחביא אותו, כי אני לא רוצה שווילו או בק ימצאו אותו. מתועדת בו ההיסטוריה האיומה של משפחות ויילדבלאד ודלקרואה, מהתלייה המפורטת של אליזבת ויילדבלאד ולאורך השנים עד ליום שבו חתמתי את שמי על הקו המקווקו. החוזה מחייב אותי, בתור המכפר, להקריב את מכשפת ויילדבלאד ולשלם את המעשר המחויב, להשביע את רעבונו התמידי של שמחזאי כדי שיגן על המשפחה שלנו מפני הקללה של אליזבת ויילדבלאד. לפחות עד שהכול יתחיל מחדש כשהמכפר והקורבן החדשים ייוולדו, והכול יחזור על עצמו.

"אלוהים," אני ממלמל.

"אחי?"

אני מרים את מבטי אל עמנואל ואל מה שהוא מחזיק — צלב ושני חרוזים שמחוברים בחוליות כסף. מחרוזת תפילה, או לפחות מה שנשאר ממנה, כי היא קרועה.

והיא מרוחה בדם.

2

וילו

רייבן נועצת בי מבט מצידו האחר של הרכב המסחרי, ופחד מבזיק בעיניה כשהנהג פונה אל דרך עפר. הצמיגים גורסים את החצץ, מרחיקים אותנו עוד ועוד מאורות הציוויליזציה. אני לא יודעת איפה אנחנו או לאן אנחנו נוסעות, אבל ברור לי בלי שום ספק שעם כל שנייה שעוברת, אנחנו קרובות יותר לאבדון.

המחשבות שלי מתרוצצות, קופצות בין תרחישים אפשריים, מחפשות פתרונות במקום שאין בו כאלה. מבחינה הגיונית אני יודעת את זה. הם רבים מאיתנו. הנהג הוא גבר שאני לא מזהה, קיילב יושב במושב הנוסע, ומאחורינו יש שני גברים נוספים בטנדר נפרד. אלה הקנאים, והדת שלהם מתבססת על הפוריטנים המוקדמים — או לפחות ככה הם טוענים.

היה לי זמן ללמוד עליהם מאז ההסתבכות הראשונית שלי עם קיילב צ'רץ', אבל האמונות שלהם הן לא מהסוג שאפשר לקרוא עליו בספר. הם משנים את הכללים כך שיתאימו להם, וקובעים את הגורל של כל מי שנקרה בדרכם, כאילו היו התגלמות האל שהם סוגדים לו, לטענתם.

בפעם הקודמת שקיילב תקף אותי, הוא טען שהוא נביא. הוא מאמין — כמו כל הקנאים — שהם נבחרו למלא מטרה נשגבת. לטענתם יש להם כרטיסי וי־איי־פי למלכות השמיים. הם שכנעו את עצמם שבינתיים הם עושים את עבודת האל ופוטרים את החברה מהחוטאים.

זה מה שהם מתכננים לעשות לנו.

הבטן שלי מתהפכת כשהרכב עולה על מהמורה בדרך, וכולנו מוטחות בקירות המתכת הקשים. זה רכב מסחרי בסיסי ולא נוח, ואנחנו יושבות מאחור כמו מטרות נייחות. בק גונחת לצידי, והאשמה נועצת בי את ציפורניה כשאני מסתכלת עליה.

היא כאן בגללי.

רייבן מכה בעדינות ברגליה הקשורות על רגליי, מושכת את תשומת הלב שלי אל פניה. היא לא צריכה לדבר. תמיד יכולנו לתקשר ככה, ואני שומעת אותה בבירור גם בלי מילים.

תירגעי. הכול יהיה בסדר.

היא עדיין נאחזת בתקווה, אבל היא יודעת בדיוק כמוני איך זה ייגמר. היא הייתה איתי אחרי שספגתי את האכזריות של קיילב. היא ראתה שהפצעים שלי הגלידו, אבל לא הצלקות הנפשיות. כל האחיות שלי ראו איך השתניתי — איך כביתי, חסמתי את רגשותיי והפכתי למישהי אחרת. מישהי שמחייכת כשהיא אמורה לחייך. מישהי שצוחקת כשזה נראה הדבר הנכון לעשות. זה לא היה אמיתי.

אני לא יודעת מתי בפעם האחרונה משהו היה אמיתי... אולי רק כשהייתי עם עזראל.

המחשבה היא כמו אגרוף נוסף בבטן, וגל של עצב שוטף אותי כשאני חושבת על זה שגם הוא שיקר לי. לפניו חייתי על אוטומט במשך כל כך הרבה זמן, צפתי לי כמו קריקטורה חד־ממדית של האני הישנה שלי. אבל אז הוא הכניס אותי אל הבית שלו, אל החיים שלו, אל המיטה שלו... וגרם לי להרגיש דברים. דברים שנשבעתי שלא ארגיש לעולם.

באר של כאב נפערת בתוכי והדמעה הראשונה זולגת לי על הלחי. אני לא יכולה לנגב אותה כי הידיים שלנו קשורות, וההשפלה שלי מתעצמת כשרייבן שמה לב. תמיד רציתי שהיא תחשוב שאני חזקה יותר, אבל מתברר שלב הטיטניום שלי לא חסין כמו שקיוויתי.

"וילו," היא לוחשת וקולה נשבר כשהיא מנסה לנחם אותי בדרך היחידה שיש לה.

"תשתקי," נוהם קיילב ממושב הנוסע ומסובב את הראש בכיווננו.

"אולי כדאי שנעצור ונטביל אותה עכשיו." הנהג מתבונן בי במראה האחורית.

"מה פאקינג אמרתי לך?" קיילב רוטן.

הנהג מתקשח ומפרקי האצבעות שלו מלבינים על ההגה. "אנחנו אמורים לחלוק. זאת זכותנו—"

קולו נקטע פתאום כשקיילב שולח יד ומצמיד אקדח לראשו. "עצור את הרכב."

אני שומעת את האיש בולע רוק ורואה איך הלסת שלו מתהדקת בזמן שהוא מביט קדימה. "טעיתי. אנחנו צריכים להמשיך לנסוע. יש עלינו יותר מדי נשקים."

"עצור את הרכב המזוין," קיילב אומר שוב.

"אבל אנחנו לא אמורים—"

קיילב מכה את הנהג באקדח, והרכב מחליק מהכביש וגולש אל התעלה בזעזוע פתאומי. רייבן ואני צורחות כשאנחנו נזרקות על קירות המתכת, ובק מייבבת כשאנחנו נעצרים פתאום.

"תראה מה עשית," נוהם הנהג. "פרדריק צדק. לא היית מוכן להשתחרר מהכלא—"

קיילב מסתער על הנהג ומטיח שוב את האקדח בפניו. צליל פיצוח מחליא נשמע, ואחריו עוד אחד, כשהוא מתנפל עליו שוב ושוב.

דם ניתז על השמשה הקדמית, וזעם ניכר בקולו של קיילב כשהוא מכריז בקול אכזרי, "היא. שייכת. לי."

אני מטלטלת באימה את מפרקי הידיים ומנסה להשתחרר מהחבלים, ורייבן עושה כמוני. בק מתבוננת בעיניים פעורות, ואני יודעת שאין לה מספיק כוח. גם אם נצליח בדרך נס להשתחרר מהחבלים שלנו, אין לי מושג מה נעשה אחר כך. אני רק יודעת שאנחנו חייבות לנסות.

"מה קורה פה?" דלת הנוסע נפתחת, וקול נוסף מגיע מבחוץ. זה אחד הגברים מהרכב מאחורינו. "פאק, קיילב. פרדריק לא יהיה מרוצה מזה."

"לך תזדיין," פולט קיילב. "עזוב אותנו לבד."

משתררת שתיקה ואז הדלת נסגרת, ואחר כך נשמע צליל של רכב מתרחק. אני מצליחה לרפות את הקשר סביב מפרקי ידיי, אבל לא מספיק כדי להשתחרר. אני מסתכלת סביבי ושמה לב שחלק קטן מהמתכת מאחוריי התעקם. אני לא יודעת כמה הוא חד, אבל זה כל מה שיש לי כרגע, אז אני נצמדת אליו ומתחילה לשפשף את החבל ולנסר אותו באיטיות מענה.

אני מרגישה שהוא נפרם ומתחיל להיקרע, ותקווה ניצתת בתוכי. אבל אז קיילב מפסיק לתקוף את הנהג, וכשאני מרימה את מבטי אני קולטת שזה מפני שהוא מת. הוא הכה אותו למוות במושב הקדמי בדיוק כמו שכמעט הרג אותי בעבר. הוא פותח את הדלת באדישות מוחלטת, דוחף החוצה את הגוף הרפוי, והוא נופל בחבטה כבדה וסופית.

אני זזה באימה, עובדת על החבל בתנועות חזקות ומהירות יותר עד שקיילב מפנה אליי את מבטו האכזרי.

"לא!" צורחת רייבן כשהוא נדחף בין המושבים כדי להגיע אליי. "אני אהרוג אותך, בן זונה!"

היא מנסה לעצור אותו וזורקת את עצמה עליו, והוא משליך אותה בזעם לרוחב החלל. הראש שלה נחבט במתכת, והיא צונחת ברפיון.

"רייבן!" אני קוראת. "רייבן, בבקשה!"

"מספיק!" מסנן קיילב ותופס לי את השיער. "חיכיתי לזה יותר מדי זמן."

כאב מפלח לי את הקרקפת כשהוא גורר אותי אל החלק האחורי של הרכב, פותח את אחת הדלתות וזורק אותי על הארץ. הריאות שלי מתרוקנות מאוויר בנשיפה חדה מעוצמת הנפילה, ואבני החצץ חותכות את עורי.

אני עדיין מחרחרת כשהוא רוכן מעליי ולוחץ לי על הפנים חזק כל כך עד שאני מרגישה שהעצמות שלי מתחילות להתעקם.

"היית אמורה להיות שלי!" הוא רועם. "יכולתי להציל אותך. יכולתי לגאול אותך. אבל עכשיו הפכת לזונה של גבר אחר. יש רק דרך אחת למחול לך על החטא הזה."

"קיילב, בבקשה," אני מתחננת בטמטום, בידיעה שאני לא יכולה לפנות אל האנושיות שלו, כי היא לא קיימת. "זה לא חייב להיות ככה."

העיניים שלו נוצצות ואגל זיעה מטפטף מהמצח שלו. הוא ניתז עליי, ואני צריכה להסתיר את הדחייה שזה מעורר בי.

"אנחנו יכולים לברוח יחד," אני פולטת בקול חנוק. "רק שנינו. להשאיר את כולם מאחור. אנחנו יכולים להתחיל מחדש."

קיילב בוהה בי במבט ריק, ואז נפלט מפיו צחוק לעגני. "נראה לך שאני פאקינג טיפש? שכבת עם גבר אחר. אין דרך חזרה משם, וילו."

"אני מצטערת." אני מאלצת את עצמי לומר את המילים. "עשיתי טעות—"

הוא סוטר לי בלי שום אזהרה ואני משתתקת באימה. "תסתמי את הפה. אני לא רוצה לשמוע עוד מילה שקרית אחת מהפה השטני שלך."

הוא מזדקף, מחפש משהו בכיס הגלימה המוזרה שלו שמזכירה גלימת כומר, ואז שולף בקבוקון שאני מזהה מייד. מים קדושים.

"זונה מטונפת," הוא ממלמל כשהוא מסיר את הפקק. "נדמה לך שתצליחי לרמות אותי עם הפרי המורעל שלך."

הוא מפשיל את השרוולים, ואני כמעט מקיאה כשסירחון מחליא עולה באוויר. רק כשהוא שופך קצת מים על זרועו אני מבינה מה זה. הוא פצוע. העור של זרועו קרוע והפצע מזוהם.

אני מעבדת את הפרט הזה, מרימה אליו מבט שוב וקולטת את הזיעה שלו. הוא הרג מישהו כרגע, אבל ברור לגמרי שהמאמץ החמיר את מצבו עוד יותר. זה מעורר בי תקווה, לפחות לרגע אחד.

אבל אז הוא שולף סכין מנדן שמתחת לגלימה שלו.

"תדעי שאת היית ההשראה לזה." הוא מתיז מים קדושים על המצח שלי. "כשחתכת אותי אז, סימנת אותי לנצח. ואת יודעת מה אני חושב?"

אני לא עונה לו, רק מנסה לשחרר את ידיי מהחבל הפרום תחת גופי, ומקווה שהוא לא ישים לב.

"אני חושב שרצית שאני אשא עליי משהו ממך." הוא מעביר את קצה הסכין במורד לחיי ונעצר ללטף את שפתיי בחלק השטוח שלה. "אז עכשיו אני משאיר משהו ממני על כל אישה שמזכירה לי אותך."

אני בולעת את מיצי המרה שעולים בגרוני. הוא מנסה להגיד לי, בדרכו המעוותת, שאני אחראית לנשים שהוא רצח.

"לא," אני לוחשת.

"כן." הוא מחייך חיוך אכזרי.

"לך תזדיין." אני מנסה להילחם בו. "אתה דוחה. אני פאקינג שונאת אותך!"

"הנה הנערה שאני זוכר." הוא צוחק. "ידעתי שאת עדיין שם איפשהו, בייבי."

אני צורחת, הצליל מהדהד מהעצים סביבי, ואני מקווה שיגיע רחוק. אני מקווה שהוא יגיע עד לניו אורלינס.

קיילב חותך לי את הלחי בתנועה מהירה וחדה, והכאב הפתאומי משתיק אותי. דם מטפטף מהפצע, נוזל במורד צווארי, והחמימות הופכת במהרה לקור, כאילו להזכיר לי כמה אני שברירית. באיזו מהירות החיים יכולים לחמוק ממני.

אני חושבת על רייבן ובק שעדיין נמצאות בתוך הרכב, ויודעת שאני חייבת להיות חכמה בעניין הזה. אני חייבת למצוא דרך לשחק במשחק של קיילב ולשרוד עד שהן יהיו מוגנות. כבר ברחתי ממנו פעם אחת, וגם כשאני שוכבת לרגליו בחוסר אונים, אני רוצה להאמין שאוכל לעשות את זה שוב.

"את מוכנה, טליה קטנה?" הוא מתכופף, והסירחון הדוחה מהפצע המזוהם שלו צורב בנחיריי. "אני עומד להשאיר עלייך חותם כמו שאת השארת עליי את החותם שלך."

דמעה חומקת מעיני כשהוא מצמיד את הסכין למצח שלי, מחליק אותה למטה וחותך את עורי. הכאב הופך לי את הבטן ואני חורקת שיניים, מנסה לא להגיב להנאה המחליאה בעיניו. היד שלו מתעוותת כשהוא מניע את הסכין לאחור ואז מצמיד אותה למקום אחר, חורט בעורי את הקו השני של הצלב.

דם נוזל על פניי, צורב לי בעיניים ומכסה את שפתיי. אני ממצמצת שוב ושוב, מנסה לסלק אותו ואז נכנעת ועוצמת עיניים בכוח.

"זהו זה." קולו של קיילב נשמע מתוח כשהוא מנגב לי את הדם. "ככה דמיינתי את הרגע הזה."

אני שומעת את הרוכסן שלו נפתח, ואימה מציפה אותי. זרועותיי מתעוותות מאחורי גבי מתוך אינסטינקט, ואני מרגישה שהחבל נקרע ופתאום אני חופשייה. אבל כשאני פוקחת עיניים שוב, מוכנה להילחם, המראה שמעליי גורם לי לקפוא במקומי.

קיילב מוצץ את הדם מאצבעות ידו האחת בזמן שהיד האחרת תחובה לו בתוך המכנסיים. הוא נראה כאילו הוא עושה ביד.

אני מחכה בשתיקה המומה, מנסה להבין מה קורה. ציפיתי שהוא יכפה עליי את עצמו כמו שניסה לעשות בפעם הקודמת. אבל אולי הוא לא יעשה את זה כי הוא יודע שאני כבר לא בתולה?

הוא מקלל לעצמו בשקט בזמן שאני שוקלת את הדברים, ונועץ בי מבט קודר.

"זונה עלובה," הוא נוהם. "זה מה שאת."

הוא מפשיל את השמלה שלי מעל מותניי וחושף את החוטיני שלי. אני מחשלת את עצמי, מחפשת נקודות תורפה. הוא לקח את טבעת ההגנה העצמית שלי, כנראה למד את הלקח מהפעם הקודמת, כך שנשארו לי רק הידיים שהוא לא יודע שהצלחתי לשחרר. אפילו במצבו הנוכחי הוא חזק ממני, כך שאני חייבת לחשוב על זה טוב. אבל בזמן שאני מנסה להיזכר במה שלמדתי בשיעורי ההגנה העצמית, הכעס שלו גובר, ואני לא מבינה מה הוא עושה. בסוף הוא מושך את הגלימה שלו למעלה, רוטן בתסכול ומשפשף את הזין הרופס שלו. משהו אצלו לא בסדר והוא לא מצליח להעמיד אותו.

הקלה שוטפת אותי כשקולה של אליזבת מופיע שוב.

אני איתך, וילו. תמיד איתך.

זה כל מה שאני שומעת לפני שצליל של צמיגים שגורסים את החצץ מושכים את תשומת הלב שלו. אני מסובבת את ראשי לכיוון הזה, רואה את פנסי המכונית המתקרבת, ובהלה מחודשת מתעוררת בתוכי. זה אותו טנדר שהשאיר אותנו כאן, עם הגבר שהתווכח עם קיילב.

"פאקקקקק!" הוא שואג. "בני זונות."

הוא מחזיר את הזין למכנסיים ומנסה להתרומם, והאימה מניעה אותי לפעולה. אני יודעת שזאת ההזדמנות היחידה שאקבל. הרכב המסחרי עדיין מותנע, ויכול להיות שאפילו לא יצליח לצאת מהתעלה, אבל מי שנמצא בטנדר הזה חוזר אלינו עכשיו. אם לא אנסה, אני לא אסלח לעצמי.

בזמן שדעתו של קיילב מוסחת אני זזה לאחור, תופסת את החבל שכרוך סביב רגליי ומתרוממת לישיבה. הטנדר נעצר והאורות מסנוורים אותנו. שני גברים יוצאים מתוכו.

"קיילב." אני לא מזהה את הקול, אבל הוא נשמע כמו גבר מבוגר.

"פרדריק," עונה קיילב בקול מתוח.

"לא צייתּ להוראות שלי."

קיילב זז, מפנה לי את גבו, ואני מנצלת את ההזדמנות ומגבירה את הקצב, משחררת את הקשר ומתירה את החבל מרגליי.

"אני לא מקבל הוראות ממך," הוא אומר לאיש. "רק מאלוהים."

שתיקה קצרה משתררת, ואז האיש מדבר שוב. "מאז השחרור שלך גרמת רק צרות. אתה פזיז מדי. החוטאים יתפסו אותנו ויזרקו את כולנו להירקב בכלא. זה מה שאתה רוצה?"

אני לא מחכה לתגובה של קיילב. ברגע שהחבל מותר, אני קופצת על רגליי ורצה אל הרכב. אני מגיעה אל הדלת, כמעט מועדת על הגופה של הנהג, ואז שומעת את קיילב מקלל לעצמו כשהוא רץ אחריי. אבל כשאני אוחזת בידית הדלת, היד שלי מחליקה בגלל הדם שמכסה אותה.

אני עדיין נאבקת לאחוז בה וצורחת בתסכול כשאני מרגישה את נוכחותו מאחוריי.

"מה אמרתי לך?" הוא תופס לי את השיער שוב. "עובדת אלילים מזוינת."

זה הדבר האחרון שאני שומעת לפני שהוא מטיח את ראשי בדלת ואני מאבדת הכרה.