מארז הקרבה

IVI

Imperium Valens Invictum

הסיפור שאתם עומדים ליהנות ממנו מתרחש בעולם של בני האדונים שיצרו אשלי זווארלי ונטשה נייט. אף על פי שאין צורך לקרוא ספרים אחרים כדי לעקוב אחרי הסיפור, הנה הסבר תמציתי לגבי מהו IVI וכיצד הוא פועל.

בלטינית, אימפריום ואלנס אינוויקטום — או בקיצור איי־וי־איי — פירושו כוח בלתי מנוצח. רבים מחברי הארגון מכנים אותו בקיצור הארגון.

זהו ארגון מבוסס מאוד, ששורשיו נטועים במשפחות רבות עוצמה מרחבי העולם. יש הקוראים לנו גנבים בלילה. ארגון פשע. מאפיה. האמת מורכבת הרבה יותר מכל המונחים הפשטניים האלה.

אבות־אבותינו הבינו כבר מזמן שסודיות היא כוח. המורשת שלנו מפותחת הרבה יותר מזאת של הפושעים שנלחמים זה בזה ברחובות. יש לנו כסף. יש לנו כוח. ואנחנו מתוחכמים הרבה יותר מראשי המאפיה האיטלקים הממוצעים, ששוברים ברכיים.

איי־וי־איי מעמיד את אנשיו בראש סדר העדיפויות שלו. אל הכוח מתלוות ציפיות. חינוך. מקצועיות. ומעל הכול, דיסקרטיות. לאור היום, אנחנו נראים כמו כל חבר מהוגן בחברה. אף אחד לא יודע — ולא יֵדע לעולם — איך הארגון שלנו פועל.

שלוש־עשרה משפחות ייסדו את הארגון. המשפחות האלה משתייכות לדרג הגבוה ביותר, ונקראות משפחות האדונים. אלה הם שליטי הארגון.

יש לארגון רשות שופטת משלו, שנקראת בית הדין, ולא פועלת על פי המוסכמות המקובלות בעולם כיום. החוקים של בית הדין הם החוקים המוחלטים מבחינת חברי הארגון.

הארגון יעשה כל שביכולתו כדי להגן על החברים בו מפני העולם החיצון, אבל יש לו ציפיות גבוהות מהם, וגזרי הדין שלו קשים ביותר, ולעיתים נראים כאילו נלקחו מימי הביניים.

ברוכים הבאים לארגון...

פרולוג

עזראל

עץ התלייה נראה בקושי בערפל הכבד שאופף את האדמה. השמש היא רק קו באופק. גבר חוצה את השדה. הוא מהדק את המעיל סביב גופו אל מול צינת הבוקר, וצעדיו הפזיזים רומסים את האדמה הקפואה תחת מגפיו.

המבטים שלנו מצטלבים, והוא מחייך.

אייזיה דלקרואה. המכפר הראשון.

יש לו את הפנים שלי, אבל יש בהן משהו לא בסדר. משהו שאני לא מצליח בדיוק לשים עליו את האצבע.

הראייה שלי מתערפלת ואני מרגיש משיכה, כמו דג שנתלה על חכה. ראשי כאילו נחצה לשניים. הכאב מייסר, אבל הוא יעבור. הרע מכול עוד לפניי. אני יודע.

ורגע לאחר מכן, הוא מגיע. ועוד איך הוא מגיע. זה תמיד אותו דבר, אבל גם תמיד מכה אותי בהלם.

כי אני הוא. אני אייזיה דלקרואה.

אני רואה דרך עיניו. אני חושב את המחשבות שלו. אני מרגיש כל דבר איום שהוא מרגיש.

"הגיע הזמן לשלם את המעשר," הוא אומר.

המילים מבעיתות אותי, אבל אני כלוא ואילם, אסיר של האדם שאת פניו ירשתי. אני משפיל מבט אל הבגדים שאני לובש. אני לא מזהה אותם. אבל הידיים הן שלי. הטבעת שאני עונד היא של אייזיה. טבעת המכפר.

אני תוחב את ידיי לכיסים כדי שלא אצטרך לראות אותה. אבל באחד הכיסים יש משהו, משהו רך ורטוב.

"החובה, ילד," הוא אומר, ואני פונה אליו כי קולו הוא קולי.

הכאב מפלח את ראשי שוב. התמונה לפניי מהבהבת ומתערפלת לרגע כשאני משתחרר מהרצועה שקושרת אותי אליו. אבל אין לי כוח לברוח, רגליי נטועות במקום. אנחנו שני גברים עם פנים זהות שניצבים לאורך פרוקטורס לדג'.

אלא שהמחשבות שלי לא שייכות לי. הן עדיין שלו.

אנחנו עומדים בנפרד מאנשי סיילם, שהגיעו כולם בבגדי יום ראשון חגיגיים. הם לא יחמיצו את ההוצאה להורג של מכשפה בת ויילדבלאד. הם צמאים לדם. מתברר לי שאני שונא אותם בדיוק כמוהו. זה הדבר היחיד שיש לנו במשותף, פרט לשם המשפחה. אימהות ואבות מצביעים על ענפים כבדים, וילדיהם מנסים לנחש על איזה מהם יתלו אותה.

"אני שם כסף על הענף הכי גבוה, אבל זה לא יהיה הימור הוגן בהתחשב בעובדה ששילמתי על זה," אומר אייזיה בצחוק.

גם הוא רוצה לראות את התלייה שלה. המחשבה על כך מגרה אותו. הוא רוצה לראות את הפחד שלה כשיהדקו את הלולאה סביב צווארה, וכשימשכו את העגלה תחת רגליה, הוא רוצה שהיא תסתכל עליו. אייזיה יצפה בה מתעוותת ומתפתלת באימה כשהחיים יאזלו ממנה. הוא שילם על זה, על רגעיה האחרונים. הם יהיו למזכרת המורבידית שלו. כי הוא ניצח והיא הפסידה, וסוף־סוף היא תבין את זה.

אלא שזה לא קרה כפי שהוא רצה.

אני מותש, שומע את נשימותיי המאומצות ומרגיש את צריבת אוויר הבוקר הקפוא עם כל שאיפה, כאילו זה אמיתי. כאילו אני באמת עומד כאן, על מדף האבן הזה מעל האדמה המקוללת, צופה בהוצאה להורג שהתרחשה לפני מאות שנים.

הקהל משתתק כאשר נשמע קול צעדי סוס מתקרב, צליל שמסמן את הגעת העגלה עם הנאשמת.

הציפייה שלהם מתעצמת.

גם שלי.

ציפייה למשהו מרושע שעומד לקרות.

אני מביט, מרותק, ודממה מוחלטת משתררת סביב. אף אחד לא מעז לנשום כשהעגלה חוצה את שביל העפר. אנשים זזים לצדדים ומצטלבים כשהיא עוברת. ילדה פורצת בבכי וטומנת את פניה בצווארה של אימא שלה.

הפחד שלה מוצדק. אחרי הכול, אימא שלה עלולה להיות הבאה בתור אם לא תיזהר.

הערפל מתפזר פתאום, כאילו על פי פקודה. העגלה מאיטה, ומבטי נעצר על האישה המורשעת. אני יודע בדיוק מי היא. למשפחות ויילדבלאד ודלקרואה יש היסטוריה ארוכה.

זאת אליזבת ויילדבלאד.

היא הראשונה בשושלת המשפחתית שלה שמוקרבת, המכשפה הראשונה שנתלית.

יפהפייה. אפילו בסמרטוטים המטונפים שעוטפים אותה, אחרי שהעידון נגזל ממנה מזמן. המון שיער מקסים ואדום — סמל השטן — נשפך בגלים ארוכים על גבה ועל כתף חיוורת שהשמלה הקרועה חושפת.

היא מאבדת שיווי משקל כשהעגלה נעצרת, ואדם בקהל תופס אותה מתוך אינסטינקט ומונע ממנה ליפול. אני שם לב שכפות ידיו של אייזיה מתהדקות ונסגרות לאגרופים בתגובה — ואולי זה בתגובה למראה ידיו של הגבר שמונחות עליה. כשהיא מתייצבת, אני רואה שמעל אוזנה הימנית נתלשה קווצת שיער, והעור עדיין מוכתם בדם כאילו מישהו עקר אותה בכוח.

הגבר מבין את הטעות שעשה כשנגע במכשפה. הוא מושך במהירות את ידו כאילו נגע באש. הקהל מתנשף פה אחד וכולם מצטלבים באימה.

אבל הכול מתפוגג כשגזר הדין שלה מוקרא בקול. היא מפנה את מבטה המהפנט אל אייזיה ואליי, ואני קולט שאני לבדי. אייזיה נעלם. או שבכלל לא היה כאן. אולי רק אני הייתי כאן.

המבט שלה עוצר לי את הלב. הוא מעביר בגבי צמרמורת קפואה, ואני תוהה אם זה נכון בכלל. אם היא באמת מכשפה. אם יש בכלל דבר כזה.

העגלה זזה שוב, הסוס מוביל את האישה במעלה הגבעה לעבר עץ התלייה.

אני בולע מיצי מרה בלסת חשוקה, והשיניים שלי מתהדקות עד שזה מכאיב לפניי. אני מסתכל עליה ועל הקהל שמטיח בה קללות והאשמות. הכול רעש רקע מבחינתי.

שני גברים קוטעים את מבטינו המצטלבים כשהם עולים על העגלה, ואני מרגיש הקלה. הם אוחזים בידיה הקשורות ומובילים אותה אל הלולאה המחכה. היא נאבקת.

זאת הפעם הראשונה שהיא מסגירה את הפחד שלה, ומשהו מרושע בתוכי מתענג על המראה. אני נמלא בושה. אולי אני גרוע בדיוק כמו אייזיה דלקרואה. מרושע בדיוק כמוהו. אחרי הכול אני שייך לשושלת הזאת, צאצא ישיר. הבא בתור בתפקיד המכפר.

הם מסובבים אותה, והיא שוב עומדת בפנים אליי. בדיוק על זה אייזיה שילם.

מבטה ננעץ שוב בעיניי. אני מכיר את העיניים שלה. הן שייכות לבת אחרת ממשפחת ויילדבלאד. מישהי מתקופה שונה. מישהי שתוקרב לי.

הם כורכים את הלולאה סביב צווארה של אליזבת, ואני מרגיש את שריטות החבל על עורי. הגרון שלי נחסם כשהם מהדקים את הלולאה.

בסיוט החוזר הזה, זה תמיד הרגע שלנו. עיני המכשפה שלה לא עוזבות את עיניי. זה הרגע שאנחנו חולקים. ההוצאה להורג תתרחש בעוד כמה שניות, וברגע הזה שפתיה מתחילות לנוע, בצורה כמעט סמויה.

סמויה כל כך, שאני היחיד שרואה את זה.

מרגיש את זה.

רוח זועמת נושבת במרחק, קפואה יותר מאוויר הבוקר, ואור השמש נעלם כשענן סערה מופיע משום מקום ומסתיר אותה.

אישה צורחת. ואחריה אישה נוספת. הצעקות העולות מהקהל נמלאות אימה כששפתיה של אליזבת ויילדבלאד נעות מהר יותר, מבטאות את מילותיה הדוממות. היא מטילה את הכישוף שלה, את הקללה, בזמן שרעם מתגלגל במרחק וברק מפלח את השמיים הכמעט שחורים.

אנשים צורחים לתלות את המכשפה. אנחנו ממשיכים לבהות זה בזה בשעה שהגברים ממהרים לקפוץ מהעגלה ובורחים באימה מהמכשפה.

אני יודע שהרוכב רוצה להצליף בסוס בשוט שלו ולהתרחק ממנה מהר ככל האפשר, אבל נסיעה איטית תשתלם לו יותר. אם המפרקת שלה תישבר, הוא יקבל רק שליש מהסכום. אייזיה לא יסכים שייעשה איתה חסד כזה. היא תיתלה. היא תרגיש את החבל מתהדק סביב צווארה, ננעץ בעור השיש העדין וחונק אותה לאט, לאט כל כך.

יש בתוכי צד אפל שמקנא בחבל, ואני יודע שאייזיה לא עזב אותי לגמרי. הוא בתוך ראשי, והמחשבות הזדוניות שלו מזהמות את מחשבותיי.

הסוס צונף. הוא רוצה להתרחק, וכעבור רגע העגלה נעלמת מתחתיה, והיא נשמטת. הענף חורק למרות משקלה הדל. אבל השפתיים שלה עדיין זזות, עיניה עוד נעוצות בעיניי, ואני מוציא את הידיים מהכיסים כי אני לא מסוגל לנשום.

אבל כשאני מגלה מה היה תחוב בכיס שלי — של אייזיה — גל של בחילה מציף אותי ואני מועד. אני פותח את ידי ורואה את אניצי השיער האדום עפים ברוח, אבל חלקם נדבקים לידי בדמה הרטוב.

הלולאה מתהדקת ואני נחנק. אני פאקינג נחנק. היא זאת שתלויה מהחבל, אבל אני זה שלא מסוגל לנשום.

כלי דם מתפוצצים בעיניה של אליזבת. זה הדבר האחרון שאני רואה לפני שהיא מפסיקה להתפתל ולהתעוות, ואז שתן זורם לאורך רגליה, אל כפות הרגליים היחפות ומשם לאדמה. היא מתנדנדת באוויר הבוקר הקפוא, עיניה הפקוחות והמתות עדיין נעוצות בי. מאשימות אותי. מקללות אותי.

הגרון שלי שורף כשהענן הכהה נעלם בגיהינום שממנו הגיע, ודבר אחד אחרון משתנה בתמונת הסיוט שלי. נדבך חדש שלא ראיתי קודם לכן.

האישה התלויה מהחבל כבר איננה אליזבת. היא עדיין לא מתה. עיניה מאשימות אותי בדיוק כמו העיניים של אימה הקדומה שהיו נעוצות בי לפני כמה רגעים.

ואני שומע שוב את קולו של אייזיה דלקרואה אומר לי, הגיע הזמן, ילד.

הזמן לשלם את המעשר.

הזמן שהמכשפה הבאה לבית ויילדבלאד תוקרב.

1

וילו

"ברכות!" מזמרת קורדיליה ומניחה מולי עוגת שוקולד של שלוש שכבות.

בתור הבת הצעירה ביותר במשפחת ויילדבלאד, היא זאת שמגישה את עוגת יום ההולדת לחוגגים בכל שנה, ותמיד שמחה בכבוד שנפל בחלקה. אבל השנה נראה שאפילו אחותי הקטנה מודעת לענן הכבד שרובץ מעל החגיגות. במקום החיוך הקבוע, מלא החיים, היא עוטה הבעה מסויגת יותר, והקלילות בקולה נשמעת מאולצת — כמו אצל שאר הנוכחים סביב השולחן הערב.

זהו יום ההולדת העשרים ושניים שלי. כל המשפחה התאספה לציין את האירוע, כמו שאנחנו עושים בכל שנה. אימא ואבא שלי יושבים מולי ומחייכים במתח. סבתא סלסט מביאה מהמטבח צלחות לעוגה. סביב השולחן יושבות בנות ויילדבלאד האחרות — אחיותיי רייבן, וינטר, אורורה ועכשיו גם קורדיליה, שחומקת בשקט למקומה לצידי.

כולם עושים ככל יכולתם לשכנע את עצמם שזה רק עוד יום הולדת. הבוקר קיבלתי ערמה גדולה של פנקייקים למיטה. ואת אחר הצהריים ביליתי בחברת הנשים במשפחת ויילדבלאד. הן מרחו לי לק על הציפורניים, קלעו צמות בשערי וצפו איתי בכל הסרטים האהובים עליי. היו שם תה, שוקולדים אירופאים איכותיים והמון מתנות. כולנו הנחנו בצד את המחשבות שלנו והעמדנו פנים שבסך הכול חלפה עוד שנה. אבל כולנו גם ידענו שזה לא כך. הערב, האנרגיה משתנה במידה מוחשית ככל שהמועד מתקרב.

מחר אני איבחר.

כאילו כתזכורת לכך, כתם הלידה דמוי חרמש הירח שעל השד שלי כמו פולט חום מרוב אנרגיה. לכל הנשים הנבחרות במשפחת ויילדבלאד יש סימן כזה, ירושה מאם המשפחה אליזבת שמאפייניה עברו מדור לדור, כאילו על פי צו כלשהו.

אחרי כל השנים שחלפו מאז תקופתה של אליזבת, לאחיות שלי ולי יש אותם שיער אדום ועיניים כחולות. חוקי הגנטיקה לא יכולים לשנות את המאפיינים האלה. במשפחה של אבא שלי אין זכר לשיער אדום, ובכל זאת אנחנו ירשנו אותו. לפי האמונה הרווחת, זה חלק מהקסם.

הקללה והכבוד של משפחת ויילדבלאד.

נגזר עלינו לשאת את דמותה של אליזבת, כתזכורת לבני משפחת דלקרואה שאי אפשר להרוג אותה. היא תמשיך לחיות דרך כל אישה במשפחת ויילדבלאד שהגיעה לעולם הזה, ולא תימחה לעולם.

רעד עובר בי כשסבתא שלי מנחה אותנו לאחוז ידיים סביב השולחן. היא אישה חכמה, אני מעריצה אותה כל כך ומרגישה את העוצמה שלה כשהיא נועצת בי את מבטה.

"האלה האם, אנא שמרי על וילו האהובה שלנו בשנה הקרובה. ברכי אותה באומץ, כבוד וחוכמה. ומעל לכול, אנא ברכי אותה בכוח והגני עליה מפני הרֶשע."

אחרי המשפט האחרון, אימא שלי פורצת פתאום בבכי ומטלטלת את ראשה כשכל המבטים ננעצים בה. "אני מצטערת," היא ממלמלת. "היום הזה מציף אותי ברגשות. תנו לי בבקשה רגע להתאושש. אבל תיהני מהעוגה שלך, וילו, ואל תחכו לי."

היא מבקשת סליחה ונעלמת בקומה השנייה, וסבתא שלי מחייכת אליי חיוך מרגיע ומגישה את העוגה. אף אחד לא מדבר בזמן שאנחנו אוכלים. אני לועסת אבל לא מרגישה בטעם מרוב קהות חושים. כל חתיכה שאני בולעת מחמיצה לי בבטן, ולמען האמת אני מחכה שהחגיגות ייגמרו.

"רוצה שאני אקריא לך, וילו?" שואלת קורדיליה כשסבתא שלי מפנה את הצלחות.

"אולי את רוצה לשבת מתחת לירח?" מציעה רייבן. "כל כך יפה הלילה."

"תודה, אבל אני עייפה." אני מחייכת אליהן. "נראה לי שאני רוצה לישון."

סבתא שלי מהנהנת אליי באישור, ודממה משתררת בחדר כשאני פונה אל המדרגות. אני מרגישה את המבטים שלהן נחים עליי כשאני עולה, ותחושת אשמה מכבידה עליי בשל חוסר היכולת שלי להמשיך להניח את רגשותיי בצד. הן רק מנסות לעזור, אבל אין ביכולתן לעשות שום דבר. אני יודעת מה מחכה לי מחר, ואין שום טעם להעמיד פנים אחרת.

אני פותחת את דלת החדר שלי, ולא מתפלאת למצוא את אימא מחכה לי בקצה המיטה. היא עדיין בוכה, וכבר לא מנסה להסתיר זאת.

"וילו." היא מבטאת את שמי ביבבה מיוסרת.

אני מצטרפת אליה, נשכבת על המיטה לצידה והיא מחזיקה לי את היד.

"בבקשה." עיניה נדלקות בפחד מחודש. "יש לי קרובים רחוקים באירלנד שיכולים לקבל אותך. ארזתי תיק וכסף—"

"את יודעת שאני לא יכולה." אני מושיטה יד ומנגבת לה את הדמעות. "הם ימצאו אותי בכל מקום. ואם אני לא אהיה כאן, הם בטח פשוט ייקחו אחת מהאחיות שלי. לא הייתי יכולה לחיות עם עצמי אם דבר כזה היה קורה."

"ואני לא אוכל לחיות עם עצמי אם אתן להם לקחת אותך." אימא שלי מתייפחת. "לאחרות אין את הסימן. אולי הם לא ייקחו אותן. אולי הם יחשבו שהקללה הוסרה—"

היא נאחזת בפנטזיה שאף אחת מאיתנו לא מאמינה בה. אבל אני מאפשרת לה לעשות זאת, לפחות עד שתצליח להשתלט על עצמה.

"הכול יהיה בסדר," אני מבטיחה. "אני חזקה. אנחנו נשות משפחת ויילדבלאד, זוכרת? אנחנו יכולות לעשות הכול."

עיניה מתרככות והיא מטלטלת את ראשה. "עברת כל כך הרבה. אני יודעת שאת חזקה, אבל—"

"אין מה לעשות." אני מניחה יד על ידה. "זה הגורל שלי, ואני מקבלת אותו."

"וילו." היא מבטאת את שמי בלחישה מתחננת.

היא רוצה שאברח. היא רוצה שאימלט, אבל אני לא יכולה. אז אני אומרת לה את מה שאמרתי לעצמי כל חיי, אף על פי שידעתי שהיום הזה יגיע. תמיד הייתי מודעת לכך שהגורל שלי כבר נקבע, שאוקרב לבן משפחת דלקרואה בתור אשתו — ושלכל זה יהיה סוף טרגי.

"יהיה בסדר, אימא. הכול יהיה בסדר."