העולם התחתון של בוסטון 1 - קרואו
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
העולם התחתון של בוסטון 1 - קרואו
מכר
אלפי
עותקים
העולם התחתון של בוסטון 1 - קרואו
מכר
אלפי
עותקים

העולם התחתון של בוסטון 1 - קרואו

4.2 כוכבים (186 דירוגים)
ספר דיגיטלי
36
ספר מודפס
59 מחיר מוטבע על הספר 98

תקציר

מקנזי – המכונה "פרפר" – למדה את סודות האִגרוף מאביה, שהיה מתאגרף נועז וידוע בקרבות מחתרתיים בעולם התחתון של בוסטון.   

לאחר שאיבדה באסון טרגי את האב שכה העריצה, חייה של מקנזי התהפכו. היא נזרקה מבית אומנה אחד למשנהו, עד שהיא ברחה והתגוררה ברחוב. בסמטאותיה העלובות של בוסטון היא פגשה את טליה ואת סקרלט, וכיאה לחתולות רחוב, כל מה שהיה חשוב להן היה לשרוד.  

ביום בהיר אחד טליה נעלמה והמשטרה לא נקפה אצבע כדי לחקור את היעדרותה. מקנזי לא הרפתה והמידע שהיא אספה הוביל אותה לפתחו של עולם הפשע המאורגן. בהחלטה פזיזה, היא החליטה לחדור לשורותיה של המאפיה האירית ולברר מה עלה בגורלה של חברתה הטובה. 

התוכנית הייתה פשוטה: להיכנס פנימה, לפלרטט עם חייל, להשיג מידע ולצאת החוצה. קלי קלות נכון?  

אך התברר שפלישה לארגון פשיעה אינה משימה קלה כל כך. 

מקנזי לא צפתה לרגע שדווקא לוקלן קרואו, מי שעתיד היה לרשת את כס העולם התחתון האירי, הוא זה שיניח עליה את עיניו וירצה בה.

מאפיונר אירי. חברה נעדרת. שתי נאמנויות שמאיימות לקרוע את עולמה לגזרים. 

***

קרואו הוא רומן פשע סוחף, חושני וחצוף, המגולל את סיפורם של מקנזי ולוקלן. זהו החלק הראשון בסדרת העולם התחתון של בוסטון שבה כל ספר נכתב על דמויות שונות ובעל סוף סגור. 

אשלי זווארלי כתבה למעלה מעשרים ספרים מרתקים, שנונים וסקסיים שהפכו לרבי־מכר של הניו יורק טיימס, יו־אס־איי־טודיי ואמזון.  

פרק ראשון

פרולוג
מקנזי
 
 
אני שונאת שוטרים.
 
אני ממש, ממש שונאת אותם. בעיקר כאן. אף פעם אי־אפשר לדעת בשביל מי הם עובדים באמת. ההתמודדות איתם בחצי השנה האחרונה לא שיפרה בכלל את התדמית שהצטיירה אצלי לגביהם.
 
שוטרים מזורגגים.
 
הם לא שמים עליי. כשהגשתי דיווח על היעדרות, הם בקושי הסתכלו על הפרטים. המשך חקירה? לא קרה. בכל פעם שהם רואים אותי בתחנה הם מגלגלים את העיניים המזדיינות שלהם. הם לא שמים זין על אישה נעדרת עם מוניטין מפוקפק. בדיוק כמו אלפי אנשים אחרים בארץ הזאת, גם היא נשאבה לתוך חור שחור ולא ראו אותה או שמעו ממנה שוב.
 
ובני המשפחה והחברים שלהם נותרו נתונים לחסדיה של מערכת שמקדישה זמן לחקירות לפי הנעדרת שתצא הכי יפה בעיתון או לפי בן המשפחה שיצעק הכי חזק בתקשורת. אף אחד לא צועק בשביל טליה. חוץ ממני. וזה אומר שלגלות מה קרה לה זאת הבעיה שלי.
 
אותו סיפור היה עם אבא שלי. עזבו את העובדה שהוא נרצח באכזריות. זה הגיע לו כי הוא היה מתאגרף אלמוני שנלחם בקרבות לא חוקיים. הוא התרועע עם אנשים מפוקפקים ולכן קיבל את העונש שהגיע לו. ככה השוטרים מתמודדים עם דברים בעיר הזאת. כך הם התמודדו עם מותו של אבי ועם הילדה בת השלוש־עשרה שהשאיר אחריו. טאטאו הכול מתחת לשטיח ותייקו את המקרה עמוק מתחת לתיקים שבאמת חשובים להם.
 
אז הייתי ילדה ולא הייתה לי שום השפעה. אבל עכשיו אני מבוגרת, כבר בת עשרים ושתיים ושאלוהים ייקח אותי אם ארשה לזה לקרות שוב. תשע השנים האחרונות חישלו אותי להיות אישה עם לב פלדה. אני לא נסוגה הפעם. לא משנה מה אצטרך לעשות כדי למצוא אותה, אני אעשה את זה. מבחינתי זה עניין אישי, גם אם את קופי המשרד האלה זה לא מעניין.
 
וזאת הסיבה שאני יושבת עכשיו במשרדה של איזו עצלנית עלובה שעובדת בשביל האף־בי־איי. ברצינות, כל הרובוטים האלה הם גם שוטרים שמקבלים משכורות מופרזות. ובכל זאת, אני מרחמת על האישה שיושבת מולי. קוראים לה הסוכנת קמרון — כפי שכתוב על לוחית שמה ועל עוד ניירות יחסי ציבור שפזורים על פני שולחנה. תמיד יש רמזים לגבי פעילותם של אנשים אם מסתכלים בעיון. ומה שאני מבינה מהמשרד של מיז קמרון הוא שהיא רוצה להרגיש חשובה. היא כנראה הקדישה את מיטב שנותיה למשרתה. אבל היא תקועה במשרד ומזיזה ניירות ממקום למקום ולוחית השם המזורגגת הזאת היא העדות היחידה שיש לה כדי להוכיח את קיומה של קריירה.
 
קמטי המרירות חרושים על פניה היגעות. היא לא נראית כמו מישהי שאי־פעם זכתה ליום אחד של הנאה בכל חייה. אבל מה איתי? אולי זה מה שמציק לי לגביה. אני רואה משהו ממני משתקף בעיניה. עתיד אבוד ושומם שבו רק החתולים יחכו לי כשאחזור הביתה בסוף היום.
 
אני מתארת לעצמי שלאישה הזאת יש הרבה חתולים. שערה האדום הדהוי עדיין תקוע בסטייל של שנות השמונים והחליפה האפורה שלה לא תורמת לעורה החיוור. היא מרימה את משקפיה על גשר אפה ולוגמת מספל שמעיד על ביקור בדיסנילנד. לפחות את זה היא עשתה, כך נראה.
 
"תראי, אה..." היא מביטה בניירת שלפניה כדי לאתר את שמי. אותו שם שכבר מסרתי לה פעמיים.
 
"מקנזי," אני חוזרת.
 
"כן, מקנזי." היא מזדקפת ונאנחת. "אני מבינה את התסכול שלך. באמת שאני מבינה. אני יודעת שזה לא נראה ככה, אבל החקירה עדיין בעיצומה. אני מבטיחה לך, העניין בטיפול."
 
כעס מבעבע בתוכי כמו לבה גועשת, מאיים לזלוג ולהרוס כל דבר סביבי בכל רגע נתון. אני נשבעת שהמנוולים האלה מתוכנתים להגיד את אותו דבר שוב ושוב. ונמאס לי מההתנהלות הקבועה הזאת. כל החיים הם מאכילים אותי בבולשיט הזה. הורים מאמצים, עובדים סוציאליים, שוטרים וכל מי שאומר לי שהוא יודע יותר טוב מכולם. טרטרו אותי במערכת ממקום למקום עד כדי כך שאין לי כבר כוח להילחם.
 
זה מה שהם רוצים. הם רוצים שאחזור הביתה ואוותר. הם מניחים שבסופו של דבר, ככל שיעברו החודשים ויהפכו לשנים, הכאב ידעך ואני פשוט אשכח מקיומה. אבל זה לא יקרה. אני לא אוותר עליה, בחיים לא.
 
אני נושמת עמוק ודוחפת את התמונה המקומטת על פני השולחן. תצלום בגודל בינוני שמתעד רגע נדיר. טליה מחייכת ומביטה לאחור במבט הטהור ביותר שיש. היא מעולם לא הייתה חייכנית במיוחד, אם להודות באמת. יותר מדי שדים. אבל את התמונה הזאת אני צילמתי והיא משהו שיקר לליבי. אני רוצה שיֵדעו שהיא אדם אמיתי עם רגשות אמיתיים. ובנוסף, אם יש משהו שלמדתי מהמחקר שלי הוא שאמצעי התקשורת אוהבים לדבר על בחורות עם חיוך יפה.
 
"רק תסתכלי על הפנים שלה," אני מתחננת. "תסתכלי על הבחורה הזאת. לא על מספר התיק, אלא על הפנים. היא לא הומלסית או נערת ליווי או כל דבר אחר שהופך אותה לחסרת חשיבות בעיניכם. היא לא משתמשת בסמים והיא לא פושעת. קוראים לה טליה פארקר."
 
השפה התחתונה שלי רועדת, אבל אני ממשיכה. אני לא בכיינית. אם אבא שלי היה כאן, הוא היה אומר לי לתפוס את עצמי בידיים. רגשות הם מותרות שבן למשפחת ויילדר לא ירשה לעצמו. הפילוסופיה הזאת חלחלה גם לקשר שלנו, הכתימה אותו או חישלה אותו, תלוי בנקודת המבט. הוא אמר לי לא לבכות ולכן לא בכיתי. הוא אמר לי לא להרגיש כלום כלפי אף אחד ולכן לא הרגשתי. הדחקתי הכול ונעלתי את הרגשות עמוק בפנים. האמת היא שאני מרגישה יותר מדי. אבל לא רואים את זה עליי. אף אחד לא יודע.
 
כי אני תמיד בשליטה.
 
אבל לפי המבט שהסוכנת קמרון נותנת בי כרגע, אפשר לחשוב שאני היסטרית. לא מזיז לי מה היא חושבת. אני רק צריכה לשכנע אותה.
 
"גדלנו יחד באותו בית אומנה," צחוק כבוש בוקע מחזי. "זה בטח נשמע נדוש, נכון?"
 
קולי נשמע מטורף עכשיו, וכך נראות גם עיניה של הסוכנת קמרון, שצופה בי במבט מעורער. אני ממשיכה הלאה בכל זאת.
 
"אם קראת את התיק שלה, כבר הבנת. את יודעת שהיא נפלה בין הכיסאות פעם אחת. בבקשה..."
 
לזכותה ייאמר שהסוכנת קמרון אכן מביטה בפניה של טליה. היא מתבוננת היטב לפחות לדקה שלמה. הרגשתי משתפרת עקב מעשה החסד הנדיר הזה. השאר אפילו לא הקדישו לי את המעט הזה.
 
"היא בחורה יפה מאוד." הסוכנת קמרון מכחכחת בגרונה ומחזירה לי את התמונה. "ואם נגלה משהו נוסף, אני מבטיחה לך שנהיה בקשר, מיס ויילדר."
 
הקירות סוגרים עליי. הכול מתפוגג, מתכווץ, נדחס. בא לי לצרוח. להכניס אגרוף למשהו. להתנהג כמו פסיכית מטורללת. אני רוצה לקרוע לגזרים את המשרד העלוב הזה ולרמוס את לוחית השם שלה.
 
במקום זאת, אני שואפת אוויר. זה לא יעזור לי לקדם את המטרה.
 
"מה לגבי הראיות שהבאתי לכם?" אני שואלת.
 
הסוכנת קמרון מקמטת את מצחה ומעלעלת בתדפיסי חשבון הבנק של טליה ובכל המידע שהצלחתי לאסוף עד כה, ולא מדובר בחומר רב. אני נאחזת בקש. אני יודעת את זה.
 
"אלו לא בדיוק ראיות," היא אומרת, "זה רק מוכיח שהיא ביצעה הפקדות מזומן בחשבון הבנק שלה מדי שבועיים. בלי צ'ק, אין לנו דרך לעקוב אחר מקור הכסף."
 
"הוא הגיע מהם," אני קופצת את ידיי לאגרופים. "אני מבטיחה לך."
 
שפתיה מתהדקות ואני יודעת שהיא עומדת לסלק אותי בכל רגע.
 
"מה לגבי שאר הבנות?" אני דוחקת בה. "את לא חושבת שזה מוזר שמספר מקרי ההיעדרות באזור הזה נסק בשנה האחרונה? כולן נערות צעירות ויפות. הן ודאי נעלמו לאיזה מקום."
 
"אני מבטיחה לך שמיטב הסוכנים שלנו בודקים את העניין," היא אומרת. "אבל כרגע אין קשר מוכח בין הבחורות האלה למועדון הסליינט. החברה שלך היא היחידה שהייתה קשורה למועדון, אם את דוברת אמת, וגם אז, אין ראיות לכך."
 
"תשלחי סוכן סמוי," אני מבקשת. "ואז תראי. תגלי מה באמת קורה שם."
 
"אין לנו משאבים לדברים כאלה," היא אומרת. "וללא שמץ של הוכחה, ידינו כבולות."
 
הוכחה.
 
בכך הכול מסתכם. ברור שהם לא ישאירו הוכחה. זאת המאפיה. לְמה האנשים האלה מצפים, לשלט ניאון ענק שבו כתוב אנחנו עושים כאן עסקים מפוקפקים? אני בטוחה שסוכני הבולשת כבר מודעים לכך. כולם בעיר יודעים. אבל זאת הבעיה. אי־אפשר לדעת מי מהמנוולים בצד שלהם.
 
אני מתופפת ברגלי ועיניי מרצדות על פני המשרד כמו מסוממת. אני שונאת מקומות סגורים, קירות אפורים וריח של אוויר ממוחזר. הוכחה. איפה אוכל להשיג הוכחה?
 
עיניי מתרוממות אל עיניה של הסוכנת קמרון ואני מעלה את ההצעה הכי נועזת שיש.
 
"תשלחי אותי," אני אומרת. "אני איכנס לשם בתור סמויה. לא צריך לשלם לי. תוכלו פשוט להתעדכן דרכי או איך שלא תקראו לזה."
 
היא מהדקת את שפתיה ועוצמת עיניים.
 
"לעולם לא נאשר דבר כזה, מיס ויילדר," היא אומרת בתוקף. "אז בבקשה אל תיסחפי."
 
היא לוקחת את כרטיס הביקור הלבן שהיא עומדת לתת לי כדי שאסתלק וקמה על רגליה. אני הולכת אחריה כי ברור שלא אקבל ממנה עזרה.
 
"אם יעלה בדעתך משהו שיכול לעזור לתיק, תתקשרי למספר הזה," היא מציעה.
 
אני לוקחת את הכרטיס ומקמטת אותו באגרופי תוך כדי שאני שולחת אליה חיוך קפוא.
 
"תודה שהקדשת לי מזמנך," אני אומרת לה.
 
כשאני יוצאת מהדלת ונכנסת למונית, אני מגיעה למסקנות משלי. הסוכנת קמרון טועה. ועל ריפוד הוויניל החורקני עם נהג מונית מסריח מנקניק סלמי, אני מוצאת חיוך בתוך האפלה.
 
כי בין אם היא תומכת ברעיון שלי או לא, נראה לי שהוא יעבוד. למעשה זה הרעיון הכי פאקינג מבריק שעלה לי בראש בחצי השנה האחרונה.

מה חשבו הקוראים?

*אחרי הרכישה תוכלו גם אתם לכתוב ביקורת
186 דירוגים
109 דירוגים
32 דירוגים
27 דירוגים
10 דירוגים
8 דירוגים
25/6/2022

מושלם !! ספר מאפיה ברמה הגבוה ביותר . כל ספרי המאפיה שקראתי עד עכשיו היו או מאופקים מידי או רעים מידי אבל הספר הזה מושלם - הוא לא מצייר את הגברים כגברים מעונים שאין להם ברירה ואת הנשים כסתומות שמחכות לגיבור שלהן ומצד שני גם לא הופך את הגברים לסרסורים ואת הבנות לזונות שלהם. ספר מאפיה מושלם והלוואי שהייתי יכולה להביא יותר מחמישה כוכבים

1
7/2/2025

וואוו לא מתחרטת לרגע שקראתי את הספר.חבל שהספר לא מקבל מספיק במה.סיפור מאפייה מרתק מרגש וכל כך שונה.קרואו כל כך רגיש ומקנזי דמות חזקה אמיצה ויחד הם מצאו אחת את השנייה ספר מהמם ממליצה בחום !

2/1/2025

מאפיה מצויינת מומלץ ממש

23/11/2024

ספר מצויין

16/11/2024

אם סיימתי אותו ביום אחד אז אפשר לתאר אותו רק במילה אחת- מושלם!

26/10/2024

כתיבה טובה למדי, הקדמה קצת מייגעת אבל סהמשך זורם, גיבורה חזקה

18/10/2024

פשוט וואו

17/9/2024

אהבתי.ריגש סחף ומרתק...ממשיכה לסידרה...

4/6/2024

וואו, כל כך סוחף, מעניין, מלא אקשן, מאוד חושני , נהנתי לקרוא

19/4/2024

מהמם, ספר טוב

23/8/2023

ממליצה ביותר!!! ספר חובה

16/8/2023

מדהים❤️❤️❤️

25/3/2023

אחלה ספר!!! כתיבה כייפית ומושכת. נהניתי מאוד!! ממשיכה לבאים בתור.

26/4/2022

הספר הזה חייב לקבל יותר הערכה. מושלם ברמות לכו תקראו. נקרא בנשימה עצורה ואי אפשר להניח אפילו לרגע מהיד

25/4/2022

ספר מושלםםםם לא הצלחתי להניח עד שסיימתיי

27/3/2022

אהבתי 😏

9/3/2022

מדהים, כל רגע שאני קראתי פרק ועוד פרק הרגשתי בעצמי כאילו אני בתוך כל הסיפור הזה! בחיים באף ספר לא הרגשתי כלכך הרבה רגשות ממליצה בחום!

3/3/2022

מעולה

22/2/2022

במילה אחת מהמם!!! אהבתי מאוד מאוד!!!

14/2/2022

מהטובים בזאנר מומלץ מאוד

16/1/2022

מושלםםםםם! בין הטובים בז’אנר הזה

21/12/2021

ואווווו מקסים

12/12/2021

מעולה פשוט שאבתי את הספר הזה ביום אחד! סוחף מרגש כתוב פשוט וקליל מרגש וסקסי בטירוף.

26/10/2021

מושלם. עוצר נשימה.

11/10/2021

ספר מעולה כתוב טוב וסוחף החל מהפרק השלישי בערך

3/7/2021

ספר מעולה!!

20/5/2021

מותח ומעניין

21/2/2021

פסיככי אתם חייבים לקרוא הפרקים הראשונים קצת בלבלו אותי אבל תנו צ’אנס בין הספרים הטובים שקראתי לאחרונה מחכה לקרוא כבר את שאר הסדרה

16/2/2021

ספר כתוב היטב.

31/1/2021

אשלי זווארלי סופרת מדהימה סדרה מעולה

24/1/2021

אין כמו ספרי מאפיה. מושלם.

19/12/2020

כייפי ומהנה!

9/12/2020

מקסים! ספר שכיף לקרוא מומלץ!!!

1/12/2020

אהבתי מאוד היה לי קצת קשה להתחבר בהתחלה אבל אחרי הפרק השלישי פשוט נסחפתי

20/11/2020

מהממם

14/11/2020

מדהים זה היה ספר מרגש וממש נהנתי לקרוא אותו

11/11/2020

מדהים... נהניתי מכל רגע

30/10/2020

נחמד מאוד

11/10/2020

מותח, כתוב טוב

11/10/2020

דמויות חזקות ספר מאפיה מותח ורומנטי

6/10/2020

מדהים!

4/10/2020

ספר מקסים. קראתי בנשימה עצורה שומר יפה על מתח ועל רגש. כתוב בצורה קולחת ורהוטה. מומלץ!

13/9/2020

וואלה אני אוהבת ספרי מאפיה אבל זה ספר שאפילו שקראתי אינספור דומים לו הפתיע אותי לטובה.

5/9/2020

ספר מעולה!!

23/8/2020

מאוד יפה קשה להוריד את היד מהספר מומלץ בחום

21/8/2020

ספר מושלם

21/8/2020

וואי ספר מושלם! אי אפשר להפסיק לקרוא!

3/8/2020

ספר אש!! מהמם

1/8/2020

נהנתי מאד!!! ממליצה בחום💜

28/7/2020

מושלם !!! ממכר ואי אפשר להפסיק

25/7/2020

ספר הורס

23/7/2020

נהדר! לא יכולתי להניח אותו מהיד.

21/7/2020

וואו!!! פשוט מושלם! לא הצלחתי להפסיק! מליון כוכבים

15/7/2020

מהמם, אי אפשר להפסיק לקרוא, סיימתי אותו ביום

10/7/2020

מעולה!!

3/7/2020

מקסים, קראתי ביום, מומלץ ממש

1/7/2020

מעניין רשום טוב בלי זיבולי מוח . מחכה לספרי ההמשך מומלץ

30/6/2020

תענוג כייפי וקולח. האמנתי.

27/6/2020

וואו, איזה ספר מאפיה שונה מהרגיל משובח ביותר!!!! אחד הטובים שקראתי!!! לא יכולתי להניח מהיד יסיימתי בשעות ספורות ונהנתי מכל רגע))

27/6/2020

מקסים מקסים מותח וקצבי מומלץ

23/6/2020

ספר מקסים . נהנתי מכל רגע . מומלץ בחום

23/6/2020

ואוווווווו אהבתי לא יכולתי להפסיק לקרוא ממתינה לספר הבא בסידרה ממליצה בחום 🔥🔥🔥🔥🔥🔥 ❤️❤️❤️❤️❤️❤️🥰🥰🥰🥰

23/6/2020

יאאא! איזה ספר אינעל העולם!!! איזו עלילה! אין פה more of the same מספרי מאפיה רגילים, יש פה משהו אחר וכל כך מרענן ומדליק. הדמויות חזקות! מעניינות! מיוחדות! המתח- מותח והאהבה – אדירה. בול כמו שאני אוהבת. בשורה תחתונה מדובר בספר טיל! לא סתם הוא מקום ראשון בנמכרים ביותר, הוא הרוויח את זה באמת בסופר יושר. אני מחכה לספרים הבאים כי נשאר בי רעב גדול לדמויות המשנה בעלילה שיקבלו את הבמה ויהפכו לדמויות הראשיות. זהו! ממליצה בטירוף!!

21/6/2020

ספר טוב ומעניין קראתי ללא הפסקה ונהנתי מכל רגע בהחלט שווה קריאה

20/6/2020

שווה, אחד הטובים לאוהבי הז'אנר

20/6/2020

ההתחלה קצת מתישה עם יותר מידי תיאורים שחוזרים על עצמם אבל זה ספר מעולה!!!

20/6/2020

ספר מהמם

19/6/2020

ספר מעולה

19/6/2020

ספר מעולה, מי שאוהבת מאפיות, זה הספר בשבילה

19/6/2020

ספר מושלם ❤❤ אשלי זווארלי כותבת מאפיה מעולה!! המאפיה האירית...התמכרות חדשה! לא יכולתי להניח מהיד, אהבתי את הדמויות של מק ולוקלן בטירוףףףף, דמויות המשנה מסקרנות ומדהימות ואני מחכה לספרים עליהן בקוצר רוח! שאפו ספרות שנוגעת על עוד ספר מעולההה 😍😍

19/6/2020

ספר מעולה מאפיה אירית במיטבה . אין על לוקלאן קרואו הוא מלך בעיניי. כרגיל הוצאת ספרות שנוגעת הוציאה ספר מושלם מחכה לספר הבא בסדרה . 🔥🔥🔥🔥🔥🔥🔥🔥

19/6/2020

וואו, אפשר להגיד שסיפורי מאפיות מעייפות אותי ולא במובן טוב, אבל הספר הזה היה מרענן!!

19/6/2020

אהבתי

10/7/2021

אהבתי את הספר ואת העלילה. אבל, לקראת הסוף לא החברתי, התאכזבתי. יש נקודות בסיפור שהחיבור ביניהם נראה מאולץ מידי.

1
23/5/2024

לא רע אבל גם לא טוב מאוד… לא יודעת מה דעתי עליו

24/4/2024

ספר מעניין, מותח,

30/8/2022

חמוד לא יותר מזה

17/7/2022

נחמד השליש האחרון בספר ממש רץ והרבה דברים לא מובנים

27/11/2021

נחמד, לא יותר וחבל כי הדמויות של מק וקראו יכלו להיות מדהימות אבל העלילה לא כתובה טוב הסדרה השתפרה מאוד אחרי, ריפר וגוסט מעולים.

10/11/2021

ואוו, מרתק, כתוב טוב,נהנתי

30/4/2021

עשוי טוב. מאפיה במיטבה . ממשיכה לשאר הסדרה

18/1/2021

ספר כיפי וסוחף. סיפור אהבה בין שתי דמויות חזקות. אהבתי!

9/1/2021

ספר מעולה

20/12/2020

ספר נחמד

13/11/2020

אחלה ספר.

5/10/2020

לא רע בכלל...

31/7/2020

זורם צפוי אבל כתוב היטב.

30/7/2020

הסופרת בונה שתי דמויות ראשיות חזקות ושלמות ומתארת באופן מרגש את התפתחות האהבה ביניהם. יחד עם זאת, קו העלילה לא מובן, לא משכנע ולוקה בחסר.

16/7/2020

חמוד. לא ברור למה זה שהיא מחפשת חברה, מסכן אותו, אבל שיהיה

4/7/2020

נחמד ספר קליל

25/6/2020

ההתחלה היתה עמוסת פרטים ודי משעממת, אך בהמשך לא התאכזבתי שהמשכתי. סיפור מעניין, דמויות חזקות, כתיבה זורמת. מתח, אהבה, אהבתי!!

21/6/2020

העלילה מאוד עמוסה וזה יצר קצת בלגאן אבל חביב

20/6/2020

ספר מאפייה מעולה! לגמרי שווה לקרוא

9/4/2024

לא הבנתי את העלילה בכלל. אבל בכלל. בלגן אחד גדול. אבל הדמויות מדהימות, סקס אפיל מדהים, ופוטנציאל טוב

1
27/2/2025

בסהכ נחמד, ההתחלה איטית ומעייפת ואחכ משתפר

14/5/2024

סיפור קצת מבולבל ולא ברור... לא עפתי

26/11/2023

עלילה נחמדה מאוד אבל יש הרבה תיאורים מיותרים, דילגתי לא מעט.

20/5/2023

לא אוהבת ספרי מאפיה ולא יודעת למה התפתחתי לקנות אותו. לאוהבות הז’אנר הספציפי הזה זה יכול להיות חמישה כוכבים, בשבילי שלושה.

1/8/2022

מדהים !!! מותח ועם הרבה אקשן.

11/7/2022

נתתי שלושה כוכבים כי התחלתי את הספר לפני שנה ורק היום סיימתי אותו. הוא כל כך גנרי בעיניי באמצע פשוט השתעממתי. אז עכשיו סיימתי, ומה אני אגיד? בסדר. רק בסדר. סיפור האהבה לא סוחף, העלילה צפויה ובנאלית. התרגום לפחות טוב שזה חיובי. סך הכל הדמויות לא רעות, פשוט זה כל כך רגיל וקצת נמרח. אם אתן אוהבות ספרי מאפיה, מניחה שתאהבו גם את זה

13/11/2021

התחיל מצוין, אחר כך זה פחות, ואחריי זה נמשך מבלבל

29/10/2021

ציפיתי ליותר מכל הבחינות לנוכח הבאז סביב הסדרה הזו.

13/9/2021

נחמד אבל פחות טוב מספרי מאפיה של קורה ריילי...

31/1/2021

המון אלימות. כתוב מעניין. סוג של: חוזר על עצמו. כשקוראים את ספרי הסדרה, אז יש חזרה על נקודות דומות ולעיתים זה משעמם , אני קוראת את הסדרה הזו שלא לפי הסדר ולא נראה לי שזה ממש מפריע להבנה ולהתחברות לספרים .. אז זו דווקא נקודה לשבח . לסיכום : חביב , נחמד להעביר איתו את הזמן .

3/1/2021

נחמד וצפוי

29/11/2020

חמוד ותו לא

26/9/2020

חביב

8/8/2020

כגודל הצפיה כך גודל האכזבה מתאמץ מידי,צפוי,לא הצליח לעורר אצלי סקרנות או התרגשות.

19/5/2024

לא שמתי לב כשקניתי את הספר שזה על מאפיה, אם הייתי יודעת לא הייתי קונה אני לא אוהבת. אבל גם בשביל ספר מאפיה זה ספר מטומטם ברמות, חסר הגיון לחלוטין, לא מובן מה קורה שם, מיליון דמויות שצצות פתאום. כאילו יש הקדמה אבל זה הספר הראשון בסדרה. גיבורה שהבתחלה נראית חזקה הופכת מהר מאוד לסמרטוט לרגליו של הגיבור. בקיצור, לא אהבתי, לא ממליצה ובטח לא ממשיכה לספר הבא.

19/4/2024

ספר כל כך מבולבל ולא ברור, כתוב בשפה רדודה. היה יכול להיות הרבה יותר מוצלח עם קצת פחות עלילות וקצת יותר עומק. מפוספס לגמרי

12/5/2023

פשוט לא אהבתי את הסדרה הזו בכלל

20/2/2021

קטעים מוכרים מספרים אחרים נמשך הרבה מעבר לנדרש

19/12/2020

לא אמין החיבור בינו לבינה ממש לא משכנע. מאפייה דה לה שמאעטס

9/8/2020

באמצע איבדתי את זה לגמרי לא אהבתי.

6/7/2020

במילה אחת מיותר במשפט : עלילה רדודה, סיפור סתמי הזמנים , המקריות, החיים...

5/7/2020

הרעיון של הספר נחמד אבל פחות התחברתי לסיפור הרגיש לי שהכל קרה מהר מידי ולא אמין והשפה דיי נמוכה

12/6/2023

משעמם מאוד אין עלילה והיגיון בסיסי

31/7/2021

שעמום מחץ. חבל על הכסף

21/9/2020

ממש מעפן

20/7/2020

גרועעע. נטשתי. חבל על הכסף!

5/7/2020

סתם סיפור שאין לו אחיזה במציאות,,,אכזבה

3/7/2020

מעפן, רדוד, משעמם ולא מובן בעליל!!!!!!!!

העולם התחתון של בוסטון 1 - קרואו אשלי זווארלי
פרולוג
מקנזי
 
 
אני שונאת שוטרים.
 
אני ממש, ממש שונאת אותם. בעיקר כאן. אף פעם אי־אפשר לדעת בשביל מי הם עובדים באמת. ההתמודדות איתם בחצי השנה האחרונה לא שיפרה בכלל את התדמית שהצטיירה אצלי לגביהם.
 
שוטרים מזורגגים.
 
הם לא שמים עליי. כשהגשתי דיווח על היעדרות, הם בקושי הסתכלו על הפרטים. המשך חקירה? לא קרה. בכל פעם שהם רואים אותי בתחנה הם מגלגלים את העיניים המזדיינות שלהם. הם לא שמים זין על אישה נעדרת עם מוניטין מפוקפק. בדיוק כמו אלפי אנשים אחרים בארץ הזאת, גם היא נשאבה לתוך חור שחור ולא ראו אותה או שמעו ממנה שוב.
 
ובני המשפחה והחברים שלהם נותרו נתונים לחסדיה של מערכת שמקדישה זמן לחקירות לפי הנעדרת שתצא הכי יפה בעיתון או לפי בן המשפחה שיצעק הכי חזק בתקשורת. אף אחד לא צועק בשביל טליה. חוץ ממני. וזה אומר שלגלות מה קרה לה זאת הבעיה שלי.
 
אותו סיפור היה עם אבא שלי. עזבו את העובדה שהוא נרצח באכזריות. זה הגיע לו כי הוא היה מתאגרף אלמוני שנלחם בקרבות לא חוקיים. הוא התרועע עם אנשים מפוקפקים ולכן קיבל את העונש שהגיע לו. ככה השוטרים מתמודדים עם דברים בעיר הזאת. כך הם התמודדו עם מותו של אבי ועם הילדה בת השלוש־עשרה שהשאיר אחריו. טאטאו הכול מתחת לשטיח ותייקו את המקרה עמוק מתחת לתיקים שבאמת חשובים להם.
 
אז הייתי ילדה ולא הייתה לי שום השפעה. אבל עכשיו אני מבוגרת, כבר בת עשרים ושתיים ושאלוהים ייקח אותי אם ארשה לזה לקרות שוב. תשע השנים האחרונות חישלו אותי להיות אישה עם לב פלדה. אני לא נסוגה הפעם. לא משנה מה אצטרך לעשות כדי למצוא אותה, אני אעשה את זה. מבחינתי זה עניין אישי, גם אם את קופי המשרד האלה זה לא מעניין.
 
וזאת הסיבה שאני יושבת עכשיו במשרדה של איזו עצלנית עלובה שעובדת בשביל האף־בי־איי. ברצינות, כל הרובוטים האלה הם גם שוטרים שמקבלים משכורות מופרזות. ובכל זאת, אני מרחמת על האישה שיושבת מולי. קוראים לה הסוכנת קמרון — כפי שכתוב על לוחית שמה ועל עוד ניירות יחסי ציבור שפזורים על פני שולחנה. תמיד יש רמזים לגבי פעילותם של אנשים אם מסתכלים בעיון. ומה שאני מבינה מהמשרד של מיז קמרון הוא שהיא רוצה להרגיש חשובה. היא כנראה הקדישה את מיטב שנותיה למשרתה. אבל היא תקועה במשרד ומזיזה ניירות ממקום למקום ולוחית השם המזורגגת הזאת היא העדות היחידה שיש לה כדי להוכיח את קיומה של קריירה.
 
קמטי המרירות חרושים על פניה היגעות. היא לא נראית כמו מישהי שאי־פעם זכתה ליום אחד של הנאה בכל חייה. אבל מה איתי? אולי זה מה שמציק לי לגביה. אני רואה משהו ממני משתקף בעיניה. עתיד אבוד ושומם שבו רק החתולים יחכו לי כשאחזור הביתה בסוף היום.
 
אני מתארת לעצמי שלאישה הזאת יש הרבה חתולים. שערה האדום הדהוי עדיין תקוע בסטייל של שנות השמונים והחליפה האפורה שלה לא תורמת לעורה החיוור. היא מרימה את משקפיה על גשר אפה ולוגמת מספל שמעיד על ביקור בדיסנילנד. לפחות את זה היא עשתה, כך נראה.
 
"תראי, אה..." היא מביטה בניירת שלפניה כדי לאתר את שמי. אותו שם שכבר מסרתי לה פעמיים.
 
"מקנזי," אני חוזרת.
 
"כן, מקנזי." היא מזדקפת ונאנחת. "אני מבינה את התסכול שלך. באמת שאני מבינה. אני יודעת שזה לא נראה ככה, אבל החקירה עדיין בעיצומה. אני מבטיחה לך, העניין בטיפול."
 
כעס מבעבע בתוכי כמו לבה גועשת, מאיים לזלוג ולהרוס כל דבר סביבי בכל רגע נתון. אני נשבעת שהמנוולים האלה מתוכנתים להגיד את אותו דבר שוב ושוב. ונמאס לי מההתנהלות הקבועה הזאת. כל החיים הם מאכילים אותי בבולשיט הזה. הורים מאמצים, עובדים סוציאליים, שוטרים וכל מי שאומר לי שהוא יודע יותר טוב מכולם. טרטרו אותי במערכת ממקום למקום עד כדי כך שאין לי כבר כוח להילחם.
 
זה מה שהם רוצים. הם רוצים שאחזור הביתה ואוותר. הם מניחים שבסופו של דבר, ככל שיעברו החודשים ויהפכו לשנים, הכאב ידעך ואני פשוט אשכח מקיומה. אבל זה לא יקרה. אני לא אוותר עליה, בחיים לא.
 
אני נושמת עמוק ודוחפת את התמונה המקומטת על פני השולחן. תצלום בגודל בינוני שמתעד רגע נדיר. טליה מחייכת ומביטה לאחור במבט הטהור ביותר שיש. היא מעולם לא הייתה חייכנית במיוחד, אם להודות באמת. יותר מדי שדים. אבל את התמונה הזאת אני צילמתי והיא משהו שיקר לליבי. אני רוצה שיֵדעו שהיא אדם אמיתי עם רגשות אמיתיים. ובנוסף, אם יש משהו שלמדתי מהמחקר שלי הוא שאמצעי התקשורת אוהבים לדבר על בחורות עם חיוך יפה.
 
"רק תסתכלי על הפנים שלה," אני מתחננת. "תסתכלי על הבחורה הזאת. לא על מספר התיק, אלא על הפנים. היא לא הומלסית או נערת ליווי או כל דבר אחר שהופך אותה לחסרת חשיבות בעיניכם. היא לא משתמשת בסמים והיא לא פושעת. קוראים לה טליה פארקר."
 
השפה התחתונה שלי רועדת, אבל אני ממשיכה. אני לא בכיינית. אם אבא שלי היה כאן, הוא היה אומר לי לתפוס את עצמי בידיים. רגשות הם מותרות שבן למשפחת ויילדר לא ירשה לעצמו. הפילוסופיה הזאת חלחלה גם לקשר שלנו, הכתימה אותו או חישלה אותו, תלוי בנקודת המבט. הוא אמר לי לא לבכות ולכן לא בכיתי. הוא אמר לי לא להרגיש כלום כלפי אף אחד ולכן לא הרגשתי. הדחקתי הכול ונעלתי את הרגשות עמוק בפנים. האמת היא שאני מרגישה יותר מדי. אבל לא רואים את זה עליי. אף אחד לא יודע.
 
כי אני תמיד בשליטה.
 
אבל לפי המבט שהסוכנת קמרון נותנת בי כרגע, אפשר לחשוב שאני היסטרית. לא מזיז לי מה היא חושבת. אני רק צריכה לשכנע אותה.
 
"גדלנו יחד באותו בית אומנה," צחוק כבוש בוקע מחזי. "זה בטח נשמע נדוש, נכון?"
 
קולי נשמע מטורף עכשיו, וכך נראות גם עיניה של הסוכנת קמרון, שצופה בי במבט מעורער. אני ממשיכה הלאה בכל זאת.
 
"אם קראת את התיק שלה, כבר הבנת. את יודעת שהיא נפלה בין הכיסאות פעם אחת. בבקשה..."
 
לזכותה ייאמר שהסוכנת קמרון אכן מביטה בפניה של טליה. היא מתבוננת היטב לפחות לדקה שלמה. הרגשתי משתפרת עקב מעשה החסד הנדיר הזה. השאר אפילו לא הקדישו לי את המעט הזה.
 
"היא בחורה יפה מאוד." הסוכנת קמרון מכחכחת בגרונה ומחזירה לי את התמונה. "ואם נגלה משהו נוסף, אני מבטיחה לך שנהיה בקשר, מיס ויילדר."
 
הקירות סוגרים עליי. הכול מתפוגג, מתכווץ, נדחס. בא לי לצרוח. להכניס אגרוף למשהו. להתנהג כמו פסיכית מטורללת. אני רוצה לקרוע לגזרים את המשרד העלוב הזה ולרמוס את לוחית השם שלה.
 
במקום זאת, אני שואפת אוויר. זה לא יעזור לי לקדם את המטרה.
 
"מה לגבי הראיות שהבאתי לכם?" אני שואלת.
 
הסוכנת קמרון מקמטת את מצחה ומעלעלת בתדפיסי חשבון הבנק של טליה ובכל המידע שהצלחתי לאסוף עד כה, ולא מדובר בחומר רב. אני נאחזת בקש. אני יודעת את זה.
 
"אלו לא בדיוק ראיות," היא אומרת, "זה רק מוכיח שהיא ביצעה הפקדות מזומן בחשבון הבנק שלה מדי שבועיים. בלי צ'ק, אין לנו דרך לעקוב אחר מקור הכסף."
 
"הוא הגיע מהם," אני קופצת את ידיי לאגרופים. "אני מבטיחה לך."
 
שפתיה מתהדקות ואני יודעת שהיא עומדת לסלק אותי בכל רגע.
 
"מה לגבי שאר הבנות?" אני דוחקת בה. "את לא חושבת שזה מוזר שמספר מקרי ההיעדרות באזור הזה נסק בשנה האחרונה? כולן נערות צעירות ויפות. הן ודאי נעלמו לאיזה מקום."
 
"אני מבטיחה לך שמיטב הסוכנים שלנו בודקים את העניין," היא אומרת. "אבל כרגע אין קשר מוכח בין הבחורות האלה למועדון הסליינט. החברה שלך היא היחידה שהייתה קשורה למועדון, אם את דוברת אמת, וגם אז, אין ראיות לכך."
 
"תשלחי סוכן סמוי," אני מבקשת. "ואז תראי. תגלי מה באמת קורה שם."
 
"אין לנו משאבים לדברים כאלה," היא אומרת. "וללא שמץ של הוכחה, ידינו כבולות."
 
הוכחה.
 
בכך הכול מסתכם. ברור שהם לא ישאירו הוכחה. זאת המאפיה. לְמה האנשים האלה מצפים, לשלט ניאון ענק שבו כתוב אנחנו עושים כאן עסקים מפוקפקים? אני בטוחה שסוכני הבולשת כבר מודעים לכך. כולם בעיר יודעים. אבל זאת הבעיה. אי־אפשר לדעת מי מהמנוולים בצד שלהם.
 
אני מתופפת ברגלי ועיניי מרצדות על פני המשרד כמו מסוממת. אני שונאת מקומות סגורים, קירות אפורים וריח של אוויר ממוחזר. הוכחה. איפה אוכל להשיג הוכחה?
 
עיניי מתרוממות אל עיניה של הסוכנת קמרון ואני מעלה את ההצעה הכי נועזת שיש.
 
"תשלחי אותי," אני אומרת. "אני איכנס לשם בתור סמויה. לא צריך לשלם לי. תוכלו פשוט להתעדכן דרכי או איך שלא תקראו לזה."
 
היא מהדקת את שפתיה ועוצמת עיניים.
 
"לעולם לא נאשר דבר כזה, מיס ויילדר," היא אומרת בתוקף. "אז בבקשה אל תיסחפי."
 
היא לוקחת את כרטיס הביקור הלבן שהיא עומדת לתת לי כדי שאסתלק וקמה על רגליה. אני הולכת אחריה כי ברור שלא אקבל ממנה עזרה.
 
"אם יעלה בדעתך משהו שיכול לעזור לתיק, תתקשרי למספר הזה," היא מציעה.
 
אני לוקחת את הכרטיס ומקמטת אותו באגרופי תוך כדי שאני שולחת אליה חיוך קפוא.
 
"תודה שהקדשת לי מזמנך," אני אומרת לה.
 
כשאני יוצאת מהדלת ונכנסת למונית, אני מגיעה למסקנות משלי. הסוכנת קמרון טועה. ועל ריפוד הוויניל החורקני עם נהג מונית מסריח מנקניק סלמי, אני מוצאת חיוך בתוך האפלה.
 
כי בין אם היא תומכת ברעיון שלי או לא, נראה לי שהוא יעבוד. למעשה זה הרעיון הכי פאקינג מבריק שעלה לי בראש בחצי השנה האחרונה.

המלצות נוספות

עוד ספרים של אשלי זווארלי