טרילוגיית IVI כרך ג׳ - הממלכה שלהם
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
טרילוגיית IVI כרך ג׳ - הממלכה שלהם
מכר
אלפי
עותקים
טרילוגיית IVI כרך ג׳ - הממלכה שלהם
מכר
אלפי
עותקים

טרילוגיית IVI כרך ג׳ - הממלכה שלהם

4.8 כוכבים (85 דירוגים)
ספר דיגיטלי
2736מקורי
ספר מודפס
5559מקורי מחיר מוטבע על הספר 98
תאריך לסיום המבצע 01/07/2025

עוד על הספר

ניתן לרכישה גם ב -

תקציר

כבר בלילה הראשון שבו שכבתי איתה, ידעתי שאני משחק באש. 
בגדתי בחבר הכי טוב שלי. באדם שהיה לי כאח, יותר מאחי שהוא בשר מבשרי.
ועכשיו אני חושש שאיבדתי גם אותה. 
היא טוענת שכל הכוח בעולמנו נמצא בידיהם של גברים, אבל האישה הזו הפילה אותי על ברכיי. 
אני אוהב אותה.
אני יודע את זה עכשיו.
מעט מדי, מאוחר מדי.
קל לשבור לב.
אבל לתקן? זו כבר משימה מסובכת הרבה יותר.
אלא שיש טורף שאורב לה. 
ואני אעשה הכול כדי לשמור על ביטחונה.

***

טרילוגיית IVI מגיעה לסיומה המוחץ. משחקי הכוחות, יצרי הנקמה והרצון לשלוט דורשים הקרבה. בפני מרסדס וג'אדג' עומדות שתי אפשרויות: להילחם עד המוות או להתמסר זה לזה ולשלוט יחד בממלכה. 
הממלכה שלהם הוא החלק השלישי והאחרון בטרילוגיית IVI, קדמו לו הספרים: החוקים שלו והמרד שלה.

פרק ראשון

1

ג'אדג'

אני מחזיק את הנעל של מרסדס בידי ומשחרר את בד שמלתה מהעמוד. אין אף אחד ביער. ידעתי שלא יהיה. אני מסתכל ברחבי המרפסת, מחפש עקבות של דם וחש הקלה כשאני לא מוצא שום דבר. אני מוציא את הטלפון, גולל למספר של סנטיאגו ונכנס פנימה.
"תשלח לכאן אנשים," אני אומר לראול בזמן שהטלפון של סנטיאגו מצלצל. אני מביט על פני החורבן שבפנים, עובר בסלון ובחדר האוכל אל המסדרון ואז עולה במדרגות לחדר השינה שלה. השיחה מועברת לתא הקולי ולכן אני מנתק. אנסה שוב בעוד כמה דקות, הוא כנראה ישן.
בארון הבגדים, ערמת קופסאות הנעליים עומדת ללא הפרעה. היא אפילו לא הגיעה למקום שבו אחסנה את הכסף. המיטה סודרה מאז הפעם האחרונה שהייתי כאן, אבל חוץ מזה איש לא נגע בחדר השינה. בחדר האמבטיה, יש נרתיק איפור הפוך. שפופרת מסקרה התגלגלה מתחת לכיור. אבל בקבוקי הבושם השונים שלה שלמים, כולם מסודרים למופת לאורך הדלפק.
אני מתבונן במחזה ובעיניי הוא משונה. המראה לא מנופצת. ציפיתי שתהיה. אני נזכר בטלוויזיה בקומה התחתונה — גם בה לא נגעו.
בחדר השינה, סל הכביסה של בגדי הגברים שראיתי כשהגעתי לכאן לראשונה איננו. ג'ורג'י כנראה בא לאסוף אותו מתישהו.
בדרכי למטה, אני שם לב שאחת התמונות הממוסגרות לאורך הקיר עקומה, אבל השאר ישרות. אני מסדר את התמונה ומביט בה. שלושתם — ג'ורג'י, סולנה ומרסדס — באחד משיעורי היוגה האווירית.
כשאני מגיע למטה, אני נכנס למטבח ושומע את ראול בטלפון, קורא לאנשיו להגיע. אגרטל יפהפה של צבעונים בשלל צבעים ניצב על השולחן במטבח. שמש הבוקר הזוהרת נחה עליהם. יש כנראה עשרים פרחים טריים באגרטל.
אני מסתובב ומביט אל החדרים, שם לב שכריות הספה הפוכות וששולחן הקפה נוטה על הצד, אבל הפסל הגדול בדמות בלרינה שקושרת את שרוכי נעלה עדיין עומד במקומו ללא פגע. פסל יפה. יש ערמת ספרים בכריכה קשה לידה, ניכר שהם הונחו בהקפדה.
"אדוני," אומר ראול.
אני פונה אליו בבלבול.
"הם בדרך," הוא אומר.
"תודה." הטלפון שלי מצלצל ואני מביט בו. סנטיאגו. אני עונה.
"ג'אדג', התקשרת אליי?"
"כן," אני מתבונן שוב בספרים, בבלרינה, בפרחים היפים באגרטל. "מתנצל, סנטיאגו. בטעות. מקווה שלא הערתי אותך."
"אתה בטוח? לא אופייני לך להתקשר בטעות."
"אני בטוח. אני עדיין נסער, כנראה."
"בסדר. לילה טוב." סנטיאגו ער בשעות מוזרות. מאז שהפיצוץ עיוות את פניו, הוא חי באפלה. עד אייווי, לפחות. מרסדס התאימה אליו את לוח הזמנים שלה, נשארה ערה בכל שעות הלילה וישנה בבקרים, עד שהפרתי את ההרגל הזה אצלה.
"לילה טוב, סנטיאגו."
אחרי ניתוק השיחה, אני הולך לעבר הדלפק שמפריד בין המטבח לסלון וטובל את אצבעותיי בעציץ בזיליקום קטן. האדמה לחה. ג'ורג'י וסולנה השקו את העציצים בתורות. האיש ששלחתי לבדוק מה שלום הבית פעם ביום ראה אותם נכנסים ויוצאים. לא השארתי אף אחד שיישאר במקום. לא חשבתי שיש צורך.
אבל התקנתי מצלמה.
כשאני מושיט יד להרים את העינית הקטנה מהמדף הגבוה, אני רואה שהאור האדום עדיין מהבהב. עדיין מצלם.
"ראול, תוכל להישאר כאן עד שהאנשים יגיעו? אני צריך לגשת למשרד שלי."
אין ספק שזה משונה בעיניו אבל הוא מהנהן.
אני מכבה את המצלמה, מכניס אותה לכיס ויוצא מהדלת, הבהלה שאחזה בי כשהגעתי משתנה והופכת למשהו אחר. כעס. בגידה.
התחושות האלה מציתות בי חום שגורם להצלפות הטריות לצרוב, וכשאני עולה לצד הנהג במכונית, אני נאנק כשגבי הכואב נוגע במושב. אני מתניע ונוסע אל המשרד שלי, ותוך כדי כך מחייג למספר.
"משרדו של חבר המועצה הילדברנד," אומרת המזכירה.
"כאן ג'אדג' מונטגומרי. חבר המועצה נמצא?"
"כן, אדוני. רק רגע בבקשה."
תוך רגעים ספורים, אני שומע נקישה והילדברנד עולה על הקו. "ג'אדג', מה שלומך?"
אני לא שומע דאגה. בעיקר סקרנות. אני תוהה אם צפה בהקלטה שהם שומרים תמיד לצורכי תיעוד, תוהה אם נהנה ממראה עיניו. אני לא סומך על הילדברנד ולא מחבב אותו. אבל אני מבין אותו, מבין גברים כמוהו. ואני יודע לתמרן סביבם.
"היו לי ימים טובים יותר," אני אומר.
"כן, אני מתאר לעצמי. היית צריך לתת לה לקבל את העונש שלה. היא הרוויחה את זה ואתה יודע את זה."
"בוא נשים את זה מאחורינו."
"זה לא היה הולם, ג'אדג'. אתה בן אדונים."
"והיא בת אדונים, אל תשכח."
הוא מתעלם ממני. "אתה חבר מועצה לעתיד."
"אין אפילו גופה עדיין. עמיתים שלך אולי יחשבו שהנושא לא נעים, בהתחשב בנסיבות המינוי העתידי לבית הדין."
הוא צוחק. "מונטרוז קרוב לשמונים. עוד כמה זמן אתה חושב שהוא ייאחז בכיסא?"
הילדברנד מתקרב לשישים עד כמה שאני יכול לנחש. "בוא ננהל את הדיון הזה בפעם אחרת."
"אבל מה שלומך? ראיתי חלק מהסרטון. הוא היה... אכזרי."
"כפי שאני מתאר לעצמי שאמרו לו להיות."
הוא מכחכח בגרונו. "אני צריך להיות בבית המשפט בעוד כמה דקות. איך אני יכול לעזור לך, ג'אדג'?"
"תמסור לי את המיקום של וינסנט דאגלס."
"תראה, לא נראה לי שזה רעיון טוב. לא הייתי רוצה שיקרה לו מה שקרה לאחותו. אנחנו בארגון לא מתנהגים ככה. חוץ מזה, מיז דה לה רוסה הרוויחה את העונש שלה בצדק, ואזכיר לך שאתה בחרת לתפוס את מקומה. אם הסיפור הוא נקמה, אני לא יכול לעזור לך."
תורי לצחוק כשאני עוצר במגרש החניה של בית המשפט, שם נמצא המשרד שלי. "לא, חבר המועצה, אני לא מעוניין בנקמה. הייתי רוצה לדעת את המיקום שלו כדי שאוכל להיות בטוח שמיז דה לה רוסה מוגנת."
"הוא לא ירדוף אחריה. הוא הבטיח לי."
"אם כך אין בעיה, אם הוא הבטיח לך, בוא נסגור את העניין."
"אל תתחצף."
"איפה הוא?"
"תענה לשאלה שלי ואני אענה לשלך."
בן זונה מחושב. אני יוצא מהמכונית ונועל אותה. "מה אתה רוצה לדעת?"
"למה עשית את זה? למה להפעיל את סעיף ההחלפה? אף אחד לא עשה את זה בימי חיי. ועוד שתעשה דבר כזה למענה, למען אישה שהיא לא בת משפחה שלך, לא קרובת דם, לא משהו מיוחד שלך."
אה, אבל כאן נעוץ שורש העניין.
היא לא סתם משהו בשבילי.
היא הכול.
אני מפסיק ללכת, כאילו אני פתאום קולט את זה בעצמי. כי מרסדס צדקה בלילה שבו סיפרתי לה על תרון. לגבי הפחדים שלי. אני אידיוט, יש לי רגשות כלפי האישה הזאת. רגשות עזים. למרות שאני יודע ותמיד ידעתי שלא תהיה לי רעיה. שלא אזכה להקים משפחה משלי. האופי שירשתי מסבי לא יאפשר את זה. אני יודע. סבא שלי ידע את זה. ואני בטוח שזו הסיבה שחבר המועצה הילדברנד ממהר כל כך להושיב אותי בבית הדין. הוא רואה את הפוטנציאל שלי.
"ג'אדג'?"
אני ממצמץ ואז נושם עמוק. "במלוא הכנות, חבר המועצה. לא יכולתי להפקיר אותה לאכזריות שלכם."
"הממ."
"אתה ואני, אנחנו מבינים זה את זה," אני ממשיך. "מאז ומתמיד."
"כן, אתה צודק. אני תוהה איך הכוח של חבר בית הדין ישחית אותך כשיגיע הזמן, ג'אדג'. אני מחכה בקוצר רוח לראות את ההתקדמות שלך."
"אתה מתכוון, את ההידרדרות שלי."
הוא מתעלם. "יש לך את היכולת. גם קרלייל ידע את זה. כשיגיע הזמן, אנחנו נהיה צמד רב־עוצמה, אתה ואני."
אני חושק את הלסת. "שאלת ועניתי. עכשיו תענה לשאלה שלי."
"וינסנט דאגלס הועלה על טיסה לרינו, נוואדה, אתמול בשעת לילה מאוחרת. השאלה אם נשאר שם או לא אינה מעניינו של בית הדין."
אני מנתק את השיחה בהקלה ורוגז גם יחד. כמה הוא מכיר אותי? האם טוב משחשבתי? כמו סבא שלי? הוא וקרלייל היו בקשר קרוב. הם ודאי דנו בחזון שלהם לבית הדין, המוסד העוצמתי ביותר בתוך האיי־וי־איי.
אני נכנס למשרד הריק ומבין שזה מפני שעכשיו סוף השבוע. אני אסיר תודה שאני לא צריך לפגוש אף אחד וניגש ישירות למשרד שלי, שם אני נועל את הדלת ומתיישב מאחורי השולחן. אני מפעיל את המחשב, מקליד את הסיסמה ומנווט לאפליקציה שמחוברת למצלמת האבטחה שהתקנתי בדירה של מרסדס.
וצופה.
אני צופה כשפולש במסכה נכנס מדלת הפטיו. אני מתבונן כשהוא ממלא את המסך, אומד את גובהו ומבנה גופו. דמותו הגבוהה והחסונה הורסת את הדירה. בערך. הוא עונה לשיחת טלפון, מציץ בשעונו ונעלם. אני מצטער שלא התקנתי יותר מצלמות, כי הוא נעלם מהעין לזמן מה. אני מריץ את הצילום קדימה עד שעות הערב המוקדמות, כשאני הייתי בצינוק בית הדין וחטפתי הצלפות. מרסדס נכנסת לסלון בצעדים איטיים, יד אחת על פיה כשהיא מתבוננת בהריסות.
אם לא הייתי יודע את האמת, הייתי חושב שהיא מופתעת. בעיקר כשהאיש במסכה מופיע ותופס אותה מאחור. היא צורחת. אני רואה לפי פניה. היא נאבקת בו, דורכת על נעליו היקרות. אני מזהה אותן. הוא לוחש משהו באוזנה והיא עוצרת, ואז נאבקת בו עד ליציאה מדלת הפטיו, אפילו מאבדת את הנעל תוך כדי שהוא מסלק אותה מהמסך.
"בן זונה."
כשאניח את ידיי עליהם, אני מתכוון להרוג אותם.

עוד על הספר

ניתן לרכישה גם ב -

מה חשבו הקוראים?

*אחרי הרכישה תוכלו גם אתם לכתוב ביקורת
85 דירוגים
72 דירוגים
10 דירוגים
1 דירוגים
1 דירוגים
1 דירוגים
13/10/2022

טרילוגיה מעולה. מאד דומה לקודמת . משאירה אותך במתח🤩.

1
8/12/2024

מצוין טרילוגיה נהדרת מלאה בפיתולי עלילה בסקס נהדר מתח וחיוכים אהבתי

29/10/2024

הספר הראשון קצת מופרך אבל לאט לאט משתפר, עולם פשע מעודן עדיין סוחף וכתוב היטב

12/10/2024

אפשדר היה להפוך הטרילוגיה לדואט, קצת מתחו מדי, אבל כתוב טוב, נהניתי לקרוא גם בפעם השניה

6/8/2024

כל הטרילוגייה מעולה!! מומלץ פלוס פלוס

21/6/2024

סדרה מצויינת. ממליצה בחום.

2/6/2024

וואו מעולה!!!! לא יכולתי להניח אותו, סיימתי אותך תוך כמה שעות

16/4/2024

מושלם !! פשוט מושלם כל מהכל ממליצה בחום 💞

14/3/2024

טרילוגיה מקסימה

9/3/2024

טרילוגיית מהממתת סוחפת מרגשת ,העלילה מעניינת ומסקרנת !!

23/12/2023

התקציר של הספר לא עושה איתו חסד, חשבתי שהטרילוגיה זו התחייבות אבל סיימתי את כל השישה ביומיים.

27/10/2023

פשוט רוצו לקרוא!! מטלטל, מרגש וסוחף

22/10/2023

ואווווו מושלם החלק השלישי פשוט מעולה. קצת מעצבן שזה מחולק לשלוש ספרים כשזה בכיף יכל היות ספר אחד אבל העלילה פשוט ואווו אהבתי ממש

15/4/2023

מושלם מושלם מושלם!!! קראתי את שתי הסדרות ביום אחד והתאהבתי עד מעל הראש!!! אלוהים איזו סדרה מעלפת ושווה קריאה לגמרי!!

17/3/2023

מושלם

10/3/2023

מעולה

22/10/2022

שתי כותבות מוכשרות . נהניתי מאד מהשטף, מהכלילה והדמויות. כמו לראות סרט פעולה שאתה לא יוצא לשירותים.. כיף

21/10/2022

מעולה. קראתי את 2 הסדרות ביומיים .

19/10/2022

טרילוגיה מדהימה. לא יכולתי להניח מהיד

11/10/2022

אין מילה יותא מתאימה מ״מושלם״, פשוט מושלם!

21/9/2022

כבר לא נשארו מילים שווה סופר שווה

19/9/2022

נהנתי מכל רגע!!! מחכה להמשך תרון וסולנה🥰♥️♥️♥️

13/9/2022

יש לי כמה מילים לגבי הטרילוגייה הזו: בבקשה, עוד....עוד...ועוד מהסופרות האלה ומבני האדונים🙏🙏🙏 אוף... למה נגמר?! חייבת להגיד שהספר הזה, האחרון בטרילוגייה נכתב בצורה מדהימה - אחרי כל האלימות,הקשיחות והאופל בשני הספרים הראשונים, בספר האחרון יש איזו רכות דרך הדמויות המשניות ולצד הסיטואציות המרגשות היה כייף לצחוק גם בקול רם... בקיצור אליפות!!!👍👍👍👍

6/9/2022

מהמם, אי אפשר להניח מהיד

5/9/2022

🔥🔥🔥🔥🔥

3/9/2022

סידרה מושלמת !! דמויות מעולות גאדג ומרסדס 🔥 מומלץץץ❤️

1/9/2022

הטרילוגיה הכי מוצלחת שלה.מומלץ בחום

29/8/2022

סקרת ספרים מעולה. לא יכולתי להפסיק לקרוא!

29/8/2022

טרילוגיה מעולה נהנתי מאוד לקרוא על מרסדס ולוסון וכל החבורה שלהם. מקווה שהסופרות כותבות עוד ספרים בסדרה המהממת הזאת. ♥️♥️♥️♥️♥️♥️💋💋💋💋💋

29/8/2022

סוף כל סוף ספר בלי אלימות אכזריות והתעללות מלא רגש והבנה על כך שאין באמת טוב או רע, יש נסיבות חיים, והמון מקום לסליחה הלוואי שההוצאה תמשיך לתרגם עוד ספרים של המחברות!

26/8/2022

לא הפסקתי לקורא

26/8/2022

טרילוגיה מעולה ממליצה מאוד

23/8/2022

טרילוגיה משובחת

22/8/2022

סדרה מצוינת, לדעתי יותר טובה מהסדרה הקודמת.

22/8/2022

במילה אחת מדהים רוצו לקנות למי שאוהבת ספרי מאפיה לא יכולתי להפסיק לקרוא ממליצה בחום ❤️‍🔥❤️‍🔥❤️‍🔥❤️‍🔥❤️‍🔥❤️‍🔥❤️‍🔥❤️‍🔥❤️‍🔥❤️‍🔥

21/8/2022

סדרה מושלמת!! אי אפשר להפסיק לקרוא. מחכה לספרים הבאים

21/8/2022

וואהו וואהו וואהו איזה סידרה מהממת מיוחד. הסופרות שמתאחדות כותבות מדהים נהנתי כל כך בקריאה . סיימתי בשבוע את כל הסידרה וזה רק אומר כמה הסידר הזאת מהממת. עד חסוף המקסים❤️❤️

20/8/2022

ספרים מושלמים! רוצו לקרוא♥️

19/8/2022

או וואו טרילוגיה מהממת איזו כתיבה סוחפת ומשגעת חושים! כמה שאני אוהבת את הסופרת הנהדרת הזאת כל פעם מחדש מעלה את הרף. . מרסדס וג'אדג' זוג גיבורים מעלף וחזק שאהבה שלהם ראויה לקנאה למרות שהיו צריכים דחיפה חזקה בישבן והתערבות חברית כדי להבין זאת ולחבק את האהבה הזו! אגב חברים.. . הדמויות משנה תוספת מדהימה לספרים האלו הן חלק לא לקטן לשלמות של הטרילוגיה, תענוג!!!

19/8/2022

אהבתי ממש! היה אפשר להפוך לדואט.

19/8/2022

מחכה לטרילוגיה הבאה שלהן, אוףףף חבל שנגמר, היה מעולה, שתי דמויות חזקות

18/8/2022

וואווווווווו ספרים מדהימים, לא יכולתי לעזוב לרגע, ממליצה מאוד

18/8/2022

סדרה מדהימה

18/8/2022

מהמם! מחכה לסולנה ותרון!!

18/8/2022

כותבת נפלא, נהנתי

17/8/2022

אלופה באמת פשוט חולה על הספרים שלה יודעת לשלב רומנטיקה מתח ודרמה בצורה מעניינת שפשוט לא באלי להניח את הספר לרגע

16/8/2022

טרילוגיה מעולה!

6/11/2024

אהבתי, אחלה טרילוגיה הראשון פחות אבל זה הולך ומשתפר

1/4/2024

אין על צמד הסופרות האלה , אף פעם לא מאכזבות , איזו טרילוגיה מושלמת!!!

25/3/2023

אחרי העלילה האפלה מהספרים הקודמים ציפיתי לעוד אופל אבל הספר הזה הרס את הרצף. העלילה נמרחה בספר הזה.

30/9/2022

לא קל לקריאה אבל עלילה מיוחדת

3/9/2022

סדרה סוחפת שקשה להניח מהיד. הקריאה זורמת מאוד.

24/8/2022

אהבתי מאןד גם את הטרילוגיה הזאת, כמובן שהראשונה טובה בהרבה אבל אם את זה היה כיף לקרוא

12/5/2023

בינוני מאוד אמנם כן קראתי את הטרילוגיה אבל לא היה בספרים משהו חדשני או זורם. בהחלט היה ניתן לעשות מזה ספר אחד. שום דמות לא הייתה באמת מעניינת, ממש לא טאבו , אפשר לוותר בקלות.

16/10/2022

רק אומרת שהשומרים של הivi לא באמת שומרים כל פעם עלילה מתפתחת בגלל שיש בריחה או הגעה של איום בקיצור, ספר שנמרח

23/7/2024

ספר מזעזע שהרס לי את התמימות מראה את כל הדברים הלא טובים בבני אדם... לא ממליצה בכלל

טרילוגיית IVI כרך ג׳ - הממלכה שלהם אשלי זווארלי, נטשה נייט

1

ג'אדג'

אני מחזיק את הנעל של מרסדס בידי ומשחרר את בד שמלתה מהעמוד. אין אף אחד ביער. ידעתי שלא יהיה. אני מסתכל ברחבי המרפסת, מחפש עקבות של דם וחש הקלה כשאני לא מוצא שום דבר. אני מוציא את הטלפון, גולל למספר של סנטיאגו ונכנס פנימה.
"תשלח לכאן אנשים," אני אומר לראול בזמן שהטלפון של סנטיאגו מצלצל. אני מביט על פני החורבן שבפנים, עובר בסלון ובחדר האוכל אל המסדרון ואז עולה במדרגות לחדר השינה שלה. השיחה מועברת לתא הקולי ולכן אני מנתק. אנסה שוב בעוד כמה דקות, הוא כנראה ישן.
בארון הבגדים, ערמת קופסאות הנעליים עומדת ללא הפרעה. היא אפילו לא הגיעה למקום שבו אחסנה את הכסף. המיטה סודרה מאז הפעם האחרונה שהייתי כאן, אבל חוץ מזה איש לא נגע בחדר השינה. בחדר האמבטיה, יש נרתיק איפור הפוך. שפופרת מסקרה התגלגלה מתחת לכיור. אבל בקבוקי הבושם השונים שלה שלמים, כולם מסודרים למופת לאורך הדלפק.
אני מתבונן במחזה ובעיניי הוא משונה. המראה לא מנופצת. ציפיתי שתהיה. אני נזכר בטלוויזיה בקומה התחתונה — גם בה לא נגעו.
בחדר השינה, סל הכביסה של בגדי הגברים שראיתי כשהגעתי לכאן לראשונה איננו. ג'ורג'י כנראה בא לאסוף אותו מתישהו.
בדרכי למטה, אני שם לב שאחת התמונות הממוסגרות לאורך הקיר עקומה, אבל השאר ישרות. אני מסדר את התמונה ומביט בה. שלושתם — ג'ורג'י, סולנה ומרסדס — באחד משיעורי היוגה האווירית.
כשאני מגיע למטה, אני נכנס למטבח ושומע את ראול בטלפון, קורא לאנשיו להגיע. אגרטל יפהפה של צבעונים בשלל צבעים ניצב על השולחן במטבח. שמש הבוקר הזוהרת נחה עליהם. יש כנראה עשרים פרחים טריים באגרטל.
אני מסתובב ומביט אל החדרים, שם לב שכריות הספה הפוכות וששולחן הקפה נוטה על הצד, אבל הפסל הגדול בדמות בלרינה שקושרת את שרוכי נעלה עדיין עומד במקומו ללא פגע. פסל יפה. יש ערמת ספרים בכריכה קשה לידה, ניכר שהם הונחו בהקפדה.
"אדוני," אומר ראול.
אני פונה אליו בבלבול.
"הם בדרך," הוא אומר.
"תודה." הטלפון שלי מצלצל ואני מביט בו. סנטיאגו. אני עונה.
"ג'אדג', התקשרת אליי?"
"כן," אני מתבונן שוב בספרים, בבלרינה, בפרחים היפים באגרטל. "מתנצל, סנטיאגו. בטעות. מקווה שלא הערתי אותך."
"אתה בטוח? לא אופייני לך להתקשר בטעות."
"אני בטוח. אני עדיין נסער, כנראה."
"בסדר. לילה טוב." סנטיאגו ער בשעות מוזרות. מאז שהפיצוץ עיוות את פניו, הוא חי באפלה. עד אייווי, לפחות. מרסדס התאימה אליו את לוח הזמנים שלה, נשארה ערה בכל שעות הלילה וישנה בבקרים, עד שהפרתי את ההרגל הזה אצלה.
"לילה טוב, סנטיאגו."
אחרי ניתוק השיחה, אני הולך לעבר הדלפק שמפריד בין המטבח לסלון וטובל את אצבעותיי בעציץ בזיליקום קטן. האדמה לחה. ג'ורג'י וסולנה השקו את העציצים בתורות. האיש ששלחתי לבדוק מה שלום הבית פעם ביום ראה אותם נכנסים ויוצאים. לא השארתי אף אחד שיישאר במקום. לא חשבתי שיש צורך.
אבל התקנתי מצלמה.
כשאני מושיט יד להרים את העינית הקטנה מהמדף הגבוה, אני רואה שהאור האדום עדיין מהבהב. עדיין מצלם.
"ראול, תוכל להישאר כאן עד שהאנשים יגיעו? אני צריך לגשת למשרד שלי."
אין ספק שזה משונה בעיניו אבל הוא מהנהן.
אני מכבה את המצלמה, מכניס אותה לכיס ויוצא מהדלת, הבהלה שאחזה בי כשהגעתי משתנה והופכת למשהו אחר. כעס. בגידה.
התחושות האלה מציתות בי חום שגורם להצלפות הטריות לצרוב, וכשאני עולה לצד הנהג במכונית, אני נאנק כשגבי הכואב נוגע במושב. אני מתניע ונוסע אל המשרד שלי, ותוך כדי כך מחייג למספר.
"משרדו של חבר המועצה הילדברנד," אומרת המזכירה.
"כאן ג'אדג' מונטגומרי. חבר המועצה נמצא?"
"כן, אדוני. רק רגע בבקשה."
תוך רגעים ספורים, אני שומע נקישה והילדברנד עולה על הקו. "ג'אדג', מה שלומך?"
אני לא שומע דאגה. בעיקר סקרנות. אני תוהה אם צפה בהקלטה שהם שומרים תמיד לצורכי תיעוד, תוהה אם נהנה ממראה עיניו. אני לא סומך על הילדברנד ולא מחבב אותו. אבל אני מבין אותו, מבין גברים כמוהו. ואני יודע לתמרן סביבם.
"היו לי ימים טובים יותר," אני אומר.
"כן, אני מתאר לעצמי. היית צריך לתת לה לקבל את העונש שלה. היא הרוויחה את זה ואתה יודע את זה."
"בוא נשים את זה מאחורינו."
"זה לא היה הולם, ג'אדג'. אתה בן אדונים."
"והיא בת אדונים, אל תשכח."
הוא מתעלם ממני. "אתה חבר מועצה לעתיד."
"אין אפילו גופה עדיין. עמיתים שלך אולי יחשבו שהנושא לא נעים, בהתחשב בנסיבות המינוי העתידי לבית הדין."
הוא צוחק. "מונטרוז קרוב לשמונים. עוד כמה זמן אתה חושב שהוא ייאחז בכיסא?"
הילדברנד מתקרב לשישים עד כמה שאני יכול לנחש. "בוא ננהל את הדיון הזה בפעם אחרת."
"אבל מה שלומך? ראיתי חלק מהסרטון. הוא היה... אכזרי."
"כפי שאני מתאר לעצמי שאמרו לו להיות."
הוא מכחכח בגרונו. "אני צריך להיות בבית המשפט בעוד כמה דקות. איך אני יכול לעזור לך, ג'אדג'?"
"תמסור לי את המיקום של וינסנט דאגלס."
"תראה, לא נראה לי שזה רעיון טוב. לא הייתי רוצה שיקרה לו מה שקרה לאחותו. אנחנו בארגון לא מתנהגים ככה. חוץ מזה, מיז דה לה רוסה הרוויחה את העונש שלה בצדק, ואזכיר לך שאתה בחרת לתפוס את מקומה. אם הסיפור הוא נקמה, אני לא יכול לעזור לך."
תורי לצחוק כשאני עוצר במגרש החניה של בית המשפט, שם נמצא המשרד שלי. "לא, חבר המועצה, אני לא מעוניין בנקמה. הייתי רוצה לדעת את המיקום שלו כדי שאוכל להיות בטוח שמיז דה לה רוסה מוגנת."
"הוא לא ירדוף אחריה. הוא הבטיח לי."
"אם כך אין בעיה, אם הוא הבטיח לך, בוא נסגור את העניין."
"אל תתחצף."
"איפה הוא?"
"תענה לשאלה שלי ואני אענה לשלך."
בן זונה מחושב. אני יוצא מהמכונית ונועל אותה. "מה אתה רוצה לדעת?"
"למה עשית את זה? למה להפעיל את סעיף ההחלפה? אף אחד לא עשה את זה בימי חיי. ועוד שתעשה דבר כזה למענה, למען אישה שהיא לא בת משפחה שלך, לא קרובת דם, לא משהו מיוחד שלך."
אה, אבל כאן נעוץ שורש העניין.
היא לא סתם משהו בשבילי.
היא הכול.
אני מפסיק ללכת, כאילו אני פתאום קולט את זה בעצמי. כי מרסדס צדקה בלילה שבו סיפרתי לה על תרון. לגבי הפחדים שלי. אני אידיוט, יש לי רגשות כלפי האישה הזאת. רגשות עזים. למרות שאני יודע ותמיד ידעתי שלא תהיה לי רעיה. שלא אזכה להקים משפחה משלי. האופי שירשתי מסבי לא יאפשר את זה. אני יודע. סבא שלי ידע את זה. ואני בטוח שזו הסיבה שחבר המועצה הילדברנד ממהר כל כך להושיב אותי בבית הדין. הוא רואה את הפוטנציאל שלי.
"ג'אדג'?"
אני ממצמץ ואז נושם עמוק. "במלוא הכנות, חבר המועצה. לא יכולתי להפקיר אותה לאכזריות שלכם."
"הממ."
"אתה ואני, אנחנו מבינים זה את זה," אני ממשיך. "מאז ומתמיד."
"כן, אתה צודק. אני תוהה איך הכוח של חבר בית הדין ישחית אותך כשיגיע הזמן, ג'אדג'. אני מחכה בקוצר רוח לראות את ההתקדמות שלך."
"אתה מתכוון, את ההידרדרות שלי."
הוא מתעלם. "יש לך את היכולת. גם קרלייל ידע את זה. כשיגיע הזמן, אנחנו נהיה צמד רב־עוצמה, אתה ואני."
אני חושק את הלסת. "שאלת ועניתי. עכשיו תענה לשאלה שלי."
"וינסנט דאגלס הועלה על טיסה לרינו, נוואדה, אתמול בשעת לילה מאוחרת. השאלה אם נשאר שם או לא אינה מעניינו של בית הדין."
אני מנתק את השיחה בהקלה ורוגז גם יחד. כמה הוא מכיר אותי? האם טוב משחשבתי? כמו סבא שלי? הוא וקרלייל היו בקשר קרוב. הם ודאי דנו בחזון שלהם לבית הדין, המוסד העוצמתי ביותר בתוך האיי־וי־איי.
אני נכנס למשרד הריק ומבין שזה מפני שעכשיו סוף השבוע. אני אסיר תודה שאני לא צריך לפגוש אף אחד וניגש ישירות למשרד שלי, שם אני נועל את הדלת ומתיישב מאחורי השולחן. אני מפעיל את המחשב, מקליד את הסיסמה ומנווט לאפליקציה שמחוברת למצלמת האבטחה שהתקנתי בדירה של מרסדס.
וצופה.
אני צופה כשפולש במסכה נכנס מדלת הפטיו. אני מתבונן כשהוא ממלא את המסך, אומד את גובהו ומבנה גופו. דמותו הגבוהה והחסונה הורסת את הדירה. בערך. הוא עונה לשיחת טלפון, מציץ בשעונו ונעלם. אני מצטער שלא התקנתי יותר מצלמות, כי הוא נעלם מהעין לזמן מה. אני מריץ את הצילום קדימה עד שעות הערב המוקדמות, כשאני הייתי בצינוק בית הדין וחטפתי הצלפות. מרסדס נכנסת לסלון בצעדים איטיים, יד אחת על פיה כשהיא מתבוננת בהריסות.
אם לא הייתי יודע את האמת, הייתי חושב שהיא מופתעת. בעיקר כשהאיש במסכה מופיע ותופס אותה מאחור. היא צורחת. אני רואה לפי פניה. היא נאבקת בו, דורכת על נעליו היקרות. אני מזהה אותן. הוא לוחש משהו באוזנה והיא עוצרת, ואז נאבקת בו עד ליציאה מדלת הפטיו, אפילו מאבדת את הנעל תוך כדי שהוא מסלק אותה מהמסך.
"בן זונה."
כשאניח את ידיי עליהם, אני מתכוון להרוג אותם.

עוד ספרים של נטשה נייט