לאהוב ולשמור 2 - אותך אני לוקח

1

כריסטיאנו

שישה גברים שוכבים על הקרקע בחזית הבית. מלבד שניים, שגופם מנוקב בקליעים ונראה שהופתעו. כולם הוצאו להורג, כנראה נורו מטווח קצר, אחרי שהיו מכותרים וראו את המוות מגיע.

״דלת הכניסה הייתה פתוחה כשהגענו,״ אומר אנטוניו.

הייתי צריך להשאיר אותו איתה. למה לא השארתי אותו איתה?

״מישהו מהחיילים שלהם בין ההרוגים?״ שואל הדוד שלי.

אנטוניו מניד בראשו.

זה היה מארב. מישהו בגד בנו שוב. אף אחד לא ידע על קיומו של הבית הזה בכלל וגם אם כן, אף אחד לא ידע שנהיה כאן. אף אחד מלבד הגברים שהיו כאן איתה וכולם מתים עכשיו.

כולם חוץ מאחד.

״איפה אלק?״ אני שואל. הוא היחיד ששרד והיה זה שהתקשר לספר לי לפני כמה שעות.

״במטבח.״

אני מביט לעבר ההרים מאחורי הבית ומסתובב חזרה אל הים. הם נסעו ישירות הנה, חיסלו את החיילים במחסומים, והמשיכו אל הבית.

מישהו בגד בנו.

שוב.

אני פונה לדודי, שבאופן חריג לא נתקף בחילה למראה מרחץ הדמים מחוץ לבית ובתוכו, וחושב שאולי אני לא מכיר אותו טוב כמו שאני חושב.

המצב גרוע הרבה יותר בתוך הבית. הדם על הקירות ועל הרהיטים זורק אותי עשר שנים לאחור לטבח אחר.

שישה חיילים נוספים ואחת מעובדי המטבח שרועים מתים, אחרי שחוסלו גם הם באמצעות כדור לעורף כמו היתר.

״פאק.״

דלתות חדר השינה פתוחות, מהזווית הזו אני רואה את המיטה הסתורה ואת רסיסי הזכוכית מבקבוק הוויסקי שהתנפץ אחרי שהעפתי אותו אל הקיר, ושם לב שהתאורה בחדר האמבטיה דולקת.

לפחות היא בחיים. הם לא הרגו אותה. כל דבר עדיף מאשר מותה.

״כריס,״ מתחיל אלק לומר וקם ממושבו, אבל מתכווץ וצונח חזרה על הכיסא.

אני מסתכל עליו ולא יודע להבחין כמה מהדם הוא שלו וכמה של האחרים, אבל זה לא הדבר שמכה בי, אלא ההבעה על פניו והדמעות שהוא מתאמץ לכבוש.

הפעם האחרונה שראיתי גבר מבוגר בוכה הייתה כשאבי עמד וצפה באשתו מושפלת לנגד עיניו.

אני מהדק את הלסת והקרביים שלי מתהפכים כשאני ניגש אליו. ״אתה בסדר?״

״הייתי אמור למות."

למה אתה לא מת? אני לא שואל.

״הוא יהיה בסדר. הוא לא יוכל לתפקד לזמן מה, אבל הוא יהיה בסדר,״ אומר אותו הרופא שתפר אותי לפני כמה ימים. בזמן האחרון נדמה שכל תשלומי המשכנתה שלו מכוסים רק על ידי. ״הוא לא יוכל להשתמש ביד הזאת וצריך לגבס את הרגל שלו.״

״מי תקף אתכם?״ אני שואל את אלק.

״חיילים ממקסיקו. דוד של סקרלט הוביל אותם.״

ג'ייקוב דה לה קרוז. רק לפני כמה שעות נפגשתי איתו והוריתי לו לארגן פגישה עם הזין ההוא, פליקס פרז.

״הם פגעו בה?״

הוא מתחמק מלהביט בעיניי.

אני לופת את שערו באגרופי ומאלץ אותו להסתכל עליי. הוא צריך עוד להתבגר. טעיתי כשסמכתי על כך שהוא יוכל להגן עליה.

״הם. פגעו. בה?״

״היא הייתה מכופפת כשהם גררו אותה החוצה.״ הוא עוצר. ״בעירום,״ הוא מוסיף בלחישה כמעט אילמת.

הגרון שלי חנוק. אני לא יכול להצביע על הרגע שבו הפכו המחשבות והרגשות שלי לתחושה פיזית. הדם שלי הולם באוזניי וזעם לוהט בוער בעורקיי, ואז לופת אותי הפחד המקפיא מאובדן. הפחד לאבד מישהו. לאבד אותה.

אני נזכר בסצנה מהחלום שלי שבו סקרלט נמצאת שם במקום אימי. היא קוראת לי, מתחננת לעזרתי. מתברר שזה לא היה צירוף מקרים.

״חשבתי שאם אהיה שיכורה מספיק, זה לא יכאב כל כך.״

אני מרפה ממנו ונכנס לחדר השינה, מועך שבר זכוכית בנעלי וכשאני מביט מטה, אני רואה את טבעת הנישואים שמשכתי בכוח מעל אצבעה.

קראתי לה זונה. כמעט הכיתי אותה.

״חשבתי שאם אהיה שיכורה מספיק, זה לא יכאב כל כך.״

לא יכאב כל כך. המילים הלמו בי עוד אז, כשהיא אמרה אותן לראשונה. סקרלט לא בתולה, מן הסתם, אבל באיזה אופן פגע בה מרקוס רינאלדי? האם הוא עשה לה יותר מכפי שהיא שסיפרה לי? האם הדוד שלה סיפר לי את כל האמת על ההשפלה שגרמו לה האחים שלה כשהיא לא הסכימה שרינאלדי ייגע בה לפני החתונה?

אני מניד בראשי, מעביר יד בשערי, ומתכופף להרים את טבעת הנישואים שנפלה על המיטה כשמשכתי מעל אצבעה את הטבעת של אימי.

פאק.

נדפקתי.

לא. אני לא זה שנדפק אלא היא, ואני המטומטם שנתן לזה לקרות.

ואז אני מבחין בדם. לא הרבה, אבל הוא שם על אריחי הטרקוטה — כתם אדום כהה על רקע כתום־חלודה. אני מעביר את אגודלי על הטבעת ורואה שהוא מרוח בדם, מחליק את רצועת הזהב הדקה סביב הזרת שלי. היא מגיעה רק עד מפרק האצבע הראשון. היא קטנה כל כך, איזה סיכוי יש לה מול הגברים שבאו לקחת אותה?

״היא הייתה מכופפת כשהם גררו אותה החוצה. בעירום.״

הוא נגע בה? ג'ייקוב? הוא היה נוגע בה?

״לא.״ אני תוחב את הטבעת לכיס והולך לחדר האמבטיה. אם אאפשר לעצמי לשקוע במחשבות האלה, לא אוכל לתפקד.

כאן הם הפתיעו אותה. היא כנראה טבלה באמבט, בטח מנסה למצוא היגיון כלשהו בהאשמות שהטחתי בה בליל הכלולות שלנו.

האמבט עדיין מלא ברובו, אבל הרבה מים נשפכו על הרצפה ומגבת אחת זרוקה במרחק כמה מטרים. כמו שאני מכיר את סקרלט, היא בטח ניסתה להתנגד כשהם גררו אותה מתוך האמבט. היא לוחמת. שורדת.

היא תשרוד עד שאצליח להגיע אליה.

היא מוכרחה לשרוד.

״כריסטיאנו,״ קורא לעברי דוד שלי ותוחב את הטלפון בכיס שלו.

״אני רוצה את ג'ייקוב דה לה קרוז,״ אני אומר. ״חי.״

״מאוחר מדי.״

״מה?״

״מצאו את הגופה שלו ליד נמל קרוב לג'נובה.״

״ג'נובה? זה במרחק של כשבע שעות מכאן.״

״המסוק אמור להגיע...״ שנינו שומעים את הרעש. ״עכשיו.״

״איפה מרקוס ופליקס?״ אני שואל כשהוא ואנטוניו מלווים אותי משני צדדיי בדרך החוצה.

״אני עדיין לא יודע, אבל האנשים שלנו על זה,״ אומר אנטוניו.

המסוק נוחת, יוצר מערבולת חול, ואני מסתובב אל אנטוניו. ״תחזיר את אלק הביתה. אני רוצה שתשים עליו עין ואל תעדכן אותו בשום דבר. ותציב איתו מישהו שאתה סומך עליו. אם הוא יתקשר למישהו, אני רוצה לדעת עם מי הוא דיבר. אני ברור?״

״כן, אדוני.״ הוא בטח חושב את מה שאני חושב — למה אלק עדיין בחיים בזמן שהם דאגו לוודא הריגה של כל היתר?

״אתה הולך הביתה או שאתה מצטרף אליי?״ אני שואל את דייוויד.

״אני בא איתך.״

אני מהנהן ושנינו מתקדמים לכיוון המסוק, אחרינו כיתה של חיילים.

דוד שלי עוצר אותי במרחק כמה מטרים מהמסוק. ״היית צריך להגיד לי שאתה מתכוון לבלות כאן את ליל הכלולות שלך,״ הוא אומר בקול רם כדי להתגבר על רעש הלהבים.

״היית מנסה לשכנע אותי לא לבוא.״

״ומסיבה טובה. למה לא סיפרת לי? וגם לא על הכנסייה?״

אני שוקל מה לומר לו, כמה אני מעוניין לחשוף בפניו. ״נפגשת איתו,״ אני אומר. מאז שהתעוררתי מהתרדמת והזמן שלי נהיה יקר ערך יותר, הפסקתי עם המשחקים. ואני פאקינג עייף.

הגבות שלו מתרוממות. ״עם מי נפגשתי?״

״עם רינאלדי.״

״מה?״

״לפני שלוש שנים, על המרפסת באופרה. אפילו לא ידעתי שאתה אוהב אופרה, דייוויד.״ אני בוחן את פניו בעודי חושף את הקלפים שלי ומחפש את הזיוף הקטן ביותר.

״על מה אתה מדבר, לעזאזל?״

״יש לי תמונה, כמה תמונות, שלך ושלו שקועים בדיון פרטי וסוער מאוד.״

הוא בוחן אותי בריכוז ועינו השמאלית מצטמצמת עד שהיא כמעט קורצת, ואז פורץ בצחוק שנשמע יותר כמו הוצאת אוויר ומניד בראשו.

״זה היה אירוע צדקה שאליו הוזמנתי בתור תורם. אני לא יכול להכתיב לאופרה את מי להכניס או ממי למנוע כניסה, נכון?״

״אז במקרה היית שם באותו זמן עם האדם שרצח את אחיך, את גיסתך ואת האחיינית והאחיינים שלך? ולא הייתה לך שום בעיה לנהל איתו שיחה כשאתה יודע שהוא עומד מאחורי זה? כשאתה יודע מה הוא עשה לאימא שלי?״ אני מתאמץ להגיד את החלק האחרון וחוסם את הרגש שרוצה לזחול לתוך מילותיי.

״במה בדיוק אתה מאשים אותי?״

״אני לא יודע, דוד.״

״איפה התמונה הזו? איך השגת אותה?״

״זה לא משנה. על מה דיברתם?״

״למען האמת, הוא הפתיע אותי כשנכנס עם כמה מהחיילים שלו ועם שני האחים מהקרטל לתא הפרטי שבו ישבתי עם נשיא ארגון הצדקה. הוא בא כדי לזרות לי מלח על הפצעים, כריסטיאנו. הכעס השתלט עליי ואמרתי לו בצורה ברורה שיום אחד אהרוג אותו.״

״וזה נמשך שבע דקות?״

״איך אתה מעז?״

״תסתכל סביבך. מישהו בגד בי הלילה. שוב.״

״ואתה חושב שזה הייתי אני? אפילו לא ידעתי איפה אתה נמצא, לעזאזל!״ הוא עוצר, מביט לצדדים, ואז מנמיך את קולו. ״חשבת על אלק אולי? לא שאלת את עצמך איך הוא הצליח להישאר בחיים בזמן שהם וידאו הריגה על כל היתר? כי הם הוצאו להורג, אין מרווח לטעויות כשאתה חוטף כדור לראש. שקלת את האפשרות שהוא זה שבגד?״

״אני שוקל הכול,״ אני אומר, מרגיש רגוע איכשהו. ״אני חייב. על מה עוד דיברת עם רינאלדי באופרה? שבע דקות זה פאקינג הרבה זמן.״

״אמרתי לך כבר, ואם יש לך ספק לגבי העובדה שגם אני הושפעתי מהטבח של המשפחה שלך, אז יש לך דימום במוח.״ הוא רוכן קרוב אליי ונועץ את האצבע שלו בחזי. ״אל תשכח מי הציל את החיים שלך.״

״כן, אני זוכר. דנטה.״

״לא. לא דנטה. הוא היה זה שמצא אותך, אבל אני זה שדאג שתהיו בטוחים ומוגנים בזמן שלא יכולת להגן על עצמך. אני זה שהסתיר אותך ודאג שיטפלו בך עד שתהיה חזק מספיק כדי לעמוד על הרגליים לתבוע בחזרה את מה שנגנב ממך ולנקום בשם המשפחה שלך. אתה חושב שדנטה לא רצה לרדוף אחריהם? אתה חושב שאני לא רציתי נקמה? גם עליו אני הגנתי וגם את החיים שלו הצלתי, חיים שהוא היה מאבד אם היה רודף אחרי המניאקים ההם. לאורך כל הדרך ידעתי שאנחנו צריכים לחכות לך. לא יכולנו לקחת את זה ממך, וזו האמת. אבל זה לא אומר שאני לא מרגיש משהו אחר מלבד שנאה יוקדת למשפחה שהרגה את המשפחה שלי.״

אני מסיט את מבטי לעבר גלי הים מאחוריו, משפשף את פניי ונושם עמוק. יש היגיון בדבריו.

הקעקוע ששרבטתי בצורה גרועה על זרועי, השם של דודי, צורב עכשיו. אבל כשאני מביט בו עכשיו, אני נזכר בהבעה שהייתה על פניו אתמול בלילה כשסיפר לי — הוא היה מופתע לא פחות ממני. והוא מהדם שלי, אחיו של אבא שלי.

״תראה, עברו כמה ימים מלחיצים. סקרלט נעלמה ואני יכול לשער מי מחזיק בה. יש עליך הרבה לחץ, ואני יודע שלא ממש עזרתי בכל מה שקשור אליה אבל תאמין לי, כריסטיאנו, שאין לי מניע נסתר. אתה הדבר הכי קרוב לבן מבחינתי. לעולם לא הייתי בוגד בך.״

אני מהנהן. זה כל מה שאני יכול לעשות. כי הדבר החשוב ביותר מבחינתי כרגע הוא להגיע לסקרלט. אחר כך אנסה להבין את כל זה.

״בואו נזוז,״ אני אומר.

אנחנו חוצים בדממה את שאר הדרך אל המסוק ומטפסים פנימה. ברגע שאנחנו בפנים, הטייס מתרומם מהקרקע ואני חושב על הפעם הקודמת שטסנו בדרך לחתונה שלי.

איך הדברים משתנים בתוך שעות. דקות. שניות.

איך החיים מתהפכים למעלה ולמטה, פנימה והחוצה, יורקים את השאריות אחרי שלעסו את כל מה שחשוב.