לאהוב ולשמור 3 - הנדר של דנטה

פרולוג 1

דנטה
חמש שנים

חמש שנים מזוינות נדרשו לי כדי למצוא אותה. והסיבה היחידה שהצלחתי הייתה שמועה שהסתובבה לגבי פטרוב שמישהו רימה אותו.

פליקס פרז יורד למחתרת.

מניאק.

אני יוצא מהמכונית בכניסה למלון הדסון. טיפות גשם קפואות מקדמות את פניי ואני מהדק את צווארון המעיל שלי, מרים את מבטי לעבר חלונות הפנטהאוז אשר ממוקמים עשרים קומות מעליי.

היא כאן.

זאת היא.

היא מוכרחה להיות.

רכב השטח השני נעצר מאחורינו ומתיאוס מאגף אותי עם שלושה גברים נוספים שמתמקמים מאחוריו. אני דוחף את ידיי לכיסים והולך לכיוון הכניסה. שוער פותח את הדלת, ואני לא מפספס את עיניו המורחבות כשפנסי מכונית חולפת מאירים את פניי. אולי לא המראה שלי הוא שהטריד אותו, אולי זו הפמליה שאיתי, כי אנחנו נראים כמו צרות.

מה שנכון.

אני הולך אל דלפק הקבלה ומוסר לפקיד את שמי. טוב, לא את השם האמיתי שלי, אלא את השם של הדפוק ששילם תוספת כדי לקדם את מקומו בתור, לפני שישתמשו בה. הוא מת עכשיו.

פקיד הקבלה לא ממש מצליח לשמור על קשר עין. אני ממצמץ ומתבונן בו כשמבטו עובר מהרטייה על העין, אל הצלקת העמוקה בצורת איקס על הלחי שלי. אני מאפשר לו להסתכל, מאפשר לו לכחכח בגרונו במבוכה כשהוא מתחיל לסדר את שולחנו ומבקש ממני תעודה מזהה.

אני טופח על הכיסים שלי. ״כנראה שכחתי אותה.״

הוא מאלץ את עצמו לפגוש במבטי, צווארו ופניו סמוקים.

״מעטפה,״ אני אומר ומושיט את ידי. אין לי זמן לליצן הזה.

״כן, אדוני.״ היד שלו רועדת כשהוא מושיט לי את המעטפה. הוא רוצה שאיעלם, אפשר להבין אותו.

אני מביט בשעון שלי. אנחנו מוכרחים לפעול לפי תזמון מדויק. אני הולך לכיוון המעליות כשהאנשים שלי בעקבותיי. הדלתות נפתחות כמו לפי הזמנה, בדיוק כשאנחנו מגיעים אליה ונכנסים לתוכה. אני קורע את המעטפה, מצמיד את כרטיס המפתח לקורא המיועד לפנטהאוז, והדלתות נסגרות. מתיאוס מניח את תיק הנסיעות השחור על הרצפה, פותח את הרוכסן ומוסר לכל אחד מהגברים נשק אוטומטי. אומנם מורכבים עליהם משתיקי קול, אבל אין באמת דרך לעמעם את הצליל שלהם. ואם הכול יתנהל לפי התוכנית, זה לא באמת ישנה.

מנגינה עליזה מתנגנת ברקע בעודי בוהה בהשתקפות שלי בדלתות המעלית. אני כופה על עצמי להסתכל על פניי, כופה על עצמי לראות, ותוהה אם היא תיבהל כשתראה אותי.

הטלפון שלי רוטט ואני מכניס יד לכיס, שולף אותו וקורא את ההודעה. כריסטיאנו אומר לי שהחיילים בעמדות גם בפנים וגם מחוץ למקום. המסוק בדרך ומקום היציאה שלנו מאובטח.

אם אצליח לצאת.

אם.

כי הוא חושב שזה רעיון מחורבן.

אבל לא, השאלה היא לא אם אצליח לצאת. אין לי שום כוונה למות הלילה. לא לפני שאהרוג את החרא השמן הזה פטרוב. לא לפני שאקבור את הסכין שלי עמוק בקרביו של פליקס פרז. לא לפני שהדם שלהם ושל כל אחד אחר שנגע בה יהיה על הידיים שלי.

ואז אוכל למות.

רק אז.

הוא מזכיר לי שוב שהחיילים של פטרוב קרובים, שההסחה שתכננו תעניק לנו רק כמה דקות בתוך הסוויטה, ושואל פעם נוספת אם אני יודע מה אני עושה.

אני שולח לו אימוג'י של פיראט בצירוף אצבע משולשת, ואז משתיק את הטלפון שלי. הוא יכעס, אבל זה עניין שלי. מה שקרה לה, קרה באשמתי. מה שקרה לכולם קרה באשמתי, והכול קרה בזמן שאני התרחקתי משם.

כשהמעלית מתקרבת לפנטהאוז, אני מותח את צווארי ושולף את האקדח מנרתיק הכתף, מבריג את משתיק הקול למקומו ומחזיק את הנשק לצד גופי.

כי הלילה הוא ההתחלה של הסוף שלהם.

הלילה, אני אקח בחזרה את מה שהם גנבו.

פרולוג 2

מארה

״זה לא אישי, יקירתי.״

אני נחלצת מאחיזתו. לא אישי. זה אמור לשנות אצלי משהו? הוא באמת חושב שזה יכול לשנות?

הוא תופס את הלסת שלי ומכריח אותי להסתכל עליו, אצבעותיו המיובלות גסות ופוצעות.

אני מהדקת את השיניים שלי ומאגרפת את כפות ידיי, רוצה להילחם בו, אבל אני לא עושה זאת. אני עדיין מפחדת, למרות הקול הקטן בראשי שאומר לי שאולי יהיה טוב אם אילחם.

אם הוא יאבד עשתונות.

אם הוא פשוט יהרוג אותי.

כי מה שמחכה לי יהיה גרוע יותר.

העיניים שלי בוערות מדמעות וברגע שהוא רואה אותן, הבעתו משתנה. הוא מטה את ראשו הצידה, ומוחה במפרק האצבע של ידו הפנויה את הטיפה שזולגת במורד לחיי.

״ילדה מתוקה.״ האגודל שלו נלחץ אל השפה התחתונה שלי. ״ילדה יפה. חבל שזה צריך לקרות ככה.״

הוא משחרר אותי ואני מועדת לאחור.

״תן לי ללכת,״ אני מנסה, אבל יודעת שזה חסר תועלת. אני לא אשמה, אני רוצה להגיד לו, אבל זה לא משנה, לא לו. וחוץ מזה, במובן מסוים אני כן אשמה. כי סיפרתי. אף על פי שהזהירו אותי לא לספר. לעזאזל, הם וידאו במכות שלא אספר, שאשכח. אבל לא שכחתי. מעולם לא הצלחתי לשכוח, לא משנה כמה ניסיתי.

שפתיו נמתחות לחיוך שאילו הייתי תמימה, הייתי חושבת שאולי נועד לנחם, אבל אני לא תמימה. הוא גנב כל תמימות שהייתה בי. או אולי פליקס לפניו היה זה שגנב אותה.

״אבל אם אעשה את זה, לא אלמד את הנחש הזה כלום, נכון? לא, מארה,״ הוא מבטא את השם שלי שנשמע מוזר על לשונו, עם המבטא הכבד מדי והגועל המוחשי מדי שלו. ״אבל לאונרד יישאר איתך.״ הוא מחווה בידו אל החייל מעבר לכתפו. ״הוא ידאג שלא תיפגעי. לא חמור מדי, לפחות,״ הוא מוסיף באדישות.

עיניי לוכדות את מבטו של לאונרד. זווית פיו מתעקלת כלפי מעלה בבוז. מה לא הייתי נותנת כדי לנעוץ את הציפורניים שלי בארובות העיניים שלו ולשלוף אותן מתוך ראשו. מה לא הייתי נותנת כדי לפגוע בו רק פעם אחת. כי אין לי ספק שהוא ייהנה מהשעות הקרובות.

פטרוב מסתובב, ניגש אל החייל ומוסר לו הנחיות ברוסית. אני מנסה להבין מה הוא אומר, אבל בחמש השנים האחרונות הוא דיבר איתי רק באנגלית והורה לכל מי שבא איתי במגע לעשות אותו הדבר, לכן המילים הספורות שהצלחתי לקלוט לא עוזרות לי. לא שאני צריכה להבין מה הם אומרים כדי לדעת מה מצפה לי. הוא הסביר את החלק הזה בפירוט רב. התענג עליו.

אני מניחה את ידי על הירך, עדיין מרגישה את הצריבה של העונש שלו. זו הייתה אשמתי. הייתי צריכה לסתום את הפה.

ואז מה?

כמה זמן באמת ציפיתי שהוא ישאיר אותי בחיים אחרי שהוא כבר יתעייף ממני. אני לא צעירה כמו פעם והוא אוהב צעירות.

הקרביים שלי מתהפכים מהמחשבה, ואני מתעלת את כל השנאה שלי אל הגב שלו, אל הכתפיים הרחבות ואל המותניים הרחבים, אל טבעת השומן סביב צווארו ואל ראשו הקטן המסופר קצוץ בסגנון צבאי. הוא מקריח, והקרחת בקודקודו הולכת ומתרחבת. הוא מרסס משהו על הקרקפת שלו, חושב שהוא מסתיר אותה, אבל כולם צוחקים עליו מאחורי הגב. הבעיה היא שאף אחד לא מעז לעשות את זה בפניו.

אני הולכת לעבר החלון ומסיטה הצידה את הווילונות הכבדים בצבע בורדו. הוא לא חסך בהוצאות ושכר את הסוויטה הנשיאותית לכבוד האירוע. אירוע הפרידה שלי.

יורד גשם. אני מביטה למטה מבעד לחלון על הרחוב ועל האנשים שנראים כמו נמלים מגובה עשרים קומות. הייתי קופצת אילו יכולתי לפתוח אותו, אבל החלונות לא נפתחים. נראה שהמלון לא לוקח סיכונים. חוץ מזה, אני מכירה את עצמי — אני יותר מדי פחדנית מכדי לעשות את זה.

אני שומטת את הווילון ונכנסת שוב לחדר האמבטיה, נואשת להתרחק מהם גם אם רק לרגע. הוא יפהפה. כולו משדר יוקרה עם אמבטיה עתיקה על רגלי טפרים, מרצפות שיש וציורי קיר של שדות על גבי שדות של פרגים אדומים הפורחים פרא בדשא ירוק גבוה על כל ארבעת הקירות ועל התקרה, שעליה צוירו השמיים הכחולים ביותר שראיתי אי פעם. הלוואי שיכולתי לרוץ לתוך השדות האלה, להרגיש את עלי הכותרת העדינים נוגעים בעורי ואת הדשא הרך תחת כפות רגליי היחפות.

אבל אז הוא קורא בשמי.

הגיע הזמן.

הלוואי שיכולתי להקיא, אבל לא אכלתי כל היום. הוא לא האכיל אותי. אם אקיא על החברים שלו, זה לא יועיל לי.

אני חוזרת לחדר השינה ורואה את הגבר השלישי שבדיוק נכנס. הרופא. גופי מייד מצטמרר למראה שלו כאן.

״תתפשטי,״ אומר לי פטרוב.

אני מסיטה את מבטי מהרופא אל פטרוב, מרגישה את הדם מתרוקן מפניי בעוד הברכיים שלי מתחילות לרעוד. ״בבקשה, רק תיתן לי ללכת,״ אני מנסה בפעם האחרונה.

״את צריכה זריקה?״

אני מפנה את מבטי אל הרופא שמוציא את המזרק המוכן מכיסו. הזריקות האלה כבר מוכרות לי. הן גורמות לי לאבד תחושה בידיים וברגליים, לאבד שליטה על גופי, אבל לא פוגעות במוח שלי שנשאר ערני. אני אדע הכול, ארגיש הכול, אבל לא אוכל להילחם. לא אוכל לעשות דבר, חוץ מלשכב שם ולספוג את זה כשאני מודעת למה שקורה לי בכל שנייה.

אני מנידה בראשי, לא רוצה זריקה. עדיין לא. אנסה להילחם פעם אחת כדי שאדע לפחות שעשיתי משהו, ולא סתם נפלתי לידיהם והפכתי לקורבן.

אני מתחילה לפרום את כפתורי השמלה שלי.

פטרוב מהנהן וצופה בי כשאני מתפשטת. אני עירומה מתחתיה, כך שלא נדרש לי הרבה זמן. הוא מסתובב סביבי ואני יודעת שהוא מביט בחותם שלו. הוא בחר בנקודה שבה כל מי שייגע בי ידע שהייתי שלו. רכוש עזוב. סחורה משומשת. פליקס יתעצבן כשהוא יראה אותו כי כך הוא לא יוכל למכור אותי. זו ברכה במובן מסוים, נכון?

לפחות הוא לא ייגע בי הלילה. הוא לא נגע בי מאז שנודעה לו האמת.

פטרוב עומד מולי שוב ומרים את השיער מעל כתפי.

״אחרי שהרופא יקבל את תורו, הוא יהיה בחדר הסמוך. אם תעשי צרות, הוא ישתמש בזריקה. בלי שאלות. ברור?״

״אתה מתכוון לתת לו — ״ אני מנסה להחדיר נחישות לקולי, אבל הוא נשבר.

הוא מסנן קללה ברוסית, ואז שואל שוב אם זה ברור לי.

אני מהנהנת. כי לא רק הקול שלי נשבר. אני נשברת. ועדיין מפחדת.

״אדוני.״ חייל מציץ מפתח הדלת. ״מעלית השירות כאן.״

״מה קרה למעלית הרגילה?״

״היא לא עובדת,״ החייל אומר.

״בסדר,״ פטרוב עונה בעצבנות. מראית העין חשובה לו והשימוש במעלית השירות הוא מתחת לכבודו. הוא מביט לאחור אליי, כנראה בפעם האחרונה. ״עדיין כל כך יפה, באמת חבל,״ הוא אומר, ואז מסתובב ויוצא מהדלת. לרגע אחד קצר ומטופש, אני משתעשעת ברעיון שהוא מתכוון לזה, שהוא באמת מצטער על שאני לא מי שהוא חשב, על שהוא נאלץ לעשות את מה שהוא עומד לעשות. כי זה העניין המוזר כשחוטפים אותך ואדם אחד שולט בכל היבט של חייך, שמחליט אם תאכלי או תרעבי, אם תחיי או תמותי. במובן מסוים, את רוצה לרַצות אותו, את מרגישה מוגנת יותר איתו. זה לגמרי אידיוטי, אני יודעת את זה. תסמונת שטוקהולם. אולי זה מפני שאת המפלצת הזו את לפחות מכירה.

אני מנערת את ראשי כדי להפסיק לחשוב על זה, הוא כבר איננו והאורות מעומעמים, ומסתכלת בגועל על הרופא מתקדם לכיווני.