אדם בלתי נשכח

אדם בלתי נשכח

יהיה זה בלתי אפשרי אם אבקש לשכוח את האדם שלימדני שניים מהדברים הקשים ביותר בחיים: ראשית, לא להשתעבד מתוך חופש פנימי גמור לכוח החזק בעולם, כוחו של הכסף, ושנית, לחיות בקרב הזולת בלי ליצור לנו אף לא אויב אחד.

את האדם היחיד במינו הזה הכרתי באופן פשוט ביותר. אחרי צהריים אחד — גרתי אז בעיירה — לקחתי איתי את כלב הספנייל שלי לטיול הרגלי שלי. פתאום החל הכלב להתנהג מוזר מאוד. הוא התגלגל על הרצפה, התחכך בעצים, ותוך כדי כך נבח ונהם בלא הרף.

בעודי משתומם מה קרה לכלב, שמתי לב שמישהו הולך לצידי — גבר כבן שלושים, לבוש בבגדים דלים, בלי צווארון ובלי כובע. קבצן, חשבתי לי וכבר עמדתי להושיט יד לתוך הכיס. אבל הזר חייך אליי בשלווה בעיניו הכחולות הצלולות כמו מכר ותיק.

״לחיה המסכנה חסר משהו,״ אמר והצביע על הכלב. ״גש הנה, תיכף נגלה מה זה.״

ובתוך כך פנה אליי בדרך של קרבה השמורה לחברים טובים; מהותו הביעה כזאת ידידות טובת לב, עד שלא נפגעתי כלל מן הקרבה הזאת. הלכתי אחריו לספסל והתיישבתי לידו. הוא קרא לכלב בשריקה חדה.

ואז אירע הדבר המשונה: קספר שלי, שבדרך כלל היה חשדן מאוד כלפי זרים, קרב אליו והניח בצייתנות את ראשו על ברכו של הזר. וזה החל לפשפש באצבעותיו הארוכות והרגישות בפרוותו של הכלב. לבסוף השמיע קריאה ״אהה״ של שביעות רצון, ואז פצח כנראה בפעולה מכאיבה מאוד, מכיוון שקספר ייבב בכאב כמה פעמים. בכל זאת לא הביע שום כוונה לברוח משם. פתאום הניח לו הגבר שוב.

״הנה זה,״ אמר בבת צחוק והרים משהו גבוה באוויר. ״עכשיו אתה שוב יכול לקפוץ, כלבלב.״ בזמן שהכלב התרחק משם קם הזר על רגליו, הנהן בראשו כשבירך ״כל טוב״ והלך לדרכו. הוא התרחק מהר כל כך, עד שלא יכולתי אפילו לחשוב לתת לו משהו בעד טרחתו, ואף לא להודות לו. באותו הביטחון המובן מאליו שבו הפציע, שב ונעלם.

לאחר שחזרתי הביתה שוב היה עליי לחשוב על אורחותיו המוזרים של האיש וסיפרתי לטבחית הזקנה שלי על המפגש.

״זה היה אנטון,״ אמרה. ״יש לו עין לדברים כאלה.״

שאלתי אותה מה מקצועו ומה הוא עושה לפרנסתו.

היא השיבה כאילו שאלתי מתמיהה ביותר:

״שום דבר. מקצוע? וכי מה יעשה במקצוע?״

״נו טוב, שיהיה,״ סברתי, ״אבל בסוף כל אחד צריך לחיות מעיסוק כלשהו?״

״אנטון לא,״ אמרה. ״כל אחד נותן לו מה שהוא זקוק לו. הוא שווה נפש לחלוטין לכסף. הוא לא זקוק לו כלל.״

באמת מקרה משונה. בעיירה הקטנה הזאת, כמו בכל עיר קטנה בעולם, צריך היה לשלם בכסף על כל פרוסת לחם ועל כל כוס בירה. צריך היה לשלם על מקום לינה ובעד הבגדים. כיצד יכול האיש הפשוט הזה במכנסיו הקרועים לעקוף כלל ידוע כזה ולחיות לו באושר ובלי דאגות?

החלטתי לגלות את סוד מעשיו, ומהר מאוד התחוור לי שהצדק היה עם הטבחית שלי. לאנטון הזה באמת לא היה כל עיסוק מסוים. הוא הסתפק בשיטוט מבוקר עד ערב ברחבי העיירה — לכאורה בלא מטרה — אבל בעיניו הערניות הבחין בכול. כך, למשל, עצר עגלון והפנה את תשומת ליבו לכך שסוסו אינו רתום כראוי. או ששם לב כי אחד מעמודיה של גדר מרקיב והולך. אז קרא לבעל המגרש וייעץ לו לתקן את הגדר. בדרך כלל נתנו לו אז לעשות את המלאכה, מכיוון שידעו כי הוא לעולם אינו מייעץ מתוך תאוות בצע, אלא מתוך ידידותיות כנה.

ובכמה מלאכות רבות של אנשים שונים ראיתיו שולח יד! פעם אחת ראיתיו מתקן נעליים בחנותו של הסנדלר, פעם אחת ממלצר במסיבה, ובפעם אחרת ראיתיו מוליך ילדים לטיול רגלי. וגיליתי שכל האנשים פונים לאנטון במקרי חירום. כן, פעם אחת ראיתיו בשוק, יושב בין התגרניות למוכר תפוחים, וגיליתי שבעלת הדוכן כרעה ללדת וביקשה ממנו להחליף אותה.

בכל הערים יש בוודאי רבים שנכונים לכל עבודה. אבל המיוחד באנטון היה שהוא תמיד סירב, תהא העבודה קשה ככל שתהא, לקבל בעדה יותר כסף משהיה דרוש לו ליום אחד. וכשהיה מצבו טוב במיוחד, סירב לקבל תמורה כלשהי.

״אבוא לפגוש אותך שוב כשבאמת אצטרך משהו,״ היה אומר.

במהרה התברר לי שהאיש הקטן והמשונה, אף שהיה מסור לעבודתו ולבוש בסחבות, המציא לעצמו שיטה כלכלית חדשה לגמרי. הוא סמך על כבודם של האחרים. במקום שיחסוך כסף בחשבון הבנק, העדיף לצבור בסביבתו שטרי חוב של התחייבויות מוסריות. כך צבר הון קטן במעין אשראי בלתי נראה. ואפילו קרי הלב ביותר לא יכלו להתכחש לרגש המחויבות כלפי האיש הזה, שתמיד שירת אותם במחווה של ידידות, בלי לדרוש אי פעם תשלום בעד שירותו.

צריך היה רק לראות את אנטון ברחוב כדי לתפוס איזו הערכה מיוחדת רחשו לו. כולם בירכו אותו לשלם בלבביות, כולם הושיטו לו יד לשלום. הגבר הפשוט, שדיבורו ישיר וחליפתו מרופטת, התהלך בעיר כמו בעל מקרקעין שמפקח בנדיבות ובחברותיות על נכסיו. כל הדלתות היו פתוחות לפניו, הוא יכול להתיישב לכל שולחן, הכול עמד לרשותו. מעולם לא הבנתי טוב כמו אז איזה כוח עומד לרשות אדם שאינו דואג ליום המחר, אלא פשוט סומך על אלוהים.

עליי להתוודות בכנות, שתחילה התרגזתי על כך שאחרי העניין עם הכלב שלי בירכני אנטון כשחלף על פניי רק בהנהון קטן, כאילו הייתי בשבילו רק זר כלשהו. נראה שאין הוא מעוניין בשום תודה בעד השירות הקטן שלו. אבל הרגשתי שהטבעיות המנומסת הזאת מדירה אותי משותפות גדולה וחברותית. כשנזקקתי לתיקון בביתי — ממרזב אחד טפטפו המים — ביקשתי מהטבחית שלי שתקרא לאנטון.

״אי אפשר פשוט לקרוא לו. הוא לא שוהה זמן רב באותו המקום. אבל אני יכולה למסור לו הודעה.״ זאת הייתה תשובתה.

כך גיליתי שלאדם המוזר הזה לא היה בית כלל. ובכל זאת, לא היה דבר קל מלהשיג אותו, נדמה שמעין טלגרף אלחוטי מחבר אותו עם העיר כולה. היה אפשר לומר לאדם הראשון שנקרה בדרכנו: ״אני יכול להזדקק עכשיו לאנטון.״ ההזמנה הייתה עוברת אז מפה לפה, עד שמישהו היה פוגש בו במקרה. ואכן, הוא בא אליי עוד באותו היום אחר הצהריים. הוא הניח למבטו הבוחן לעבור על הכול, כשעבר בגינה, סבר שכאן צריך לתמוך בגדר החיה ושם יש צורך להעתיק את מקומו של עץ צעיר. בסוף בחן את המרזב וניגש לעבודה.

שעתיים אחר כך הבהיר שעכשיו סודר העניין והלך לו — שוב לפני שיכולתי להודות לו. אבל הפעם לפחות הטלתי על הטבחית לשלם לו כראוי. ואז שאלתיה אם אנטון שבע רצון.

״הו כמובן,״ השיבה, ״הוא תמיד שבע רצון. רציתי לתת לו שישה שילינג, אבל הוא לקח רק שניים. בכך די לו להיום ולמחר. אבל, שמא יש לאדון הדוקטור מעיל ישן מיותר בשבילו — כך סבר.״

אני מתקשה לתאר איזה עונג היה זה שיכולתי למלא את משאלתו של האדם הזה — שהיה, אגב, האדם הראשון בחוג מכריי שלקח פחות ממה שהוצע לו. רצתי אחריו.

״אנטון, אנטון,״ קראתי במורד הדרך, ״יש לי מעיל בשבילך!״

שוב פגשו עיניי במבטו השקט והמאיר. הוא לא השתומם כלל על שרצתי אחריו. היה זה טבעי בעבורו, שמי שיש לו מעיל מיותר ייתן אותו לאדם אחר שזקוק לו נואשות.

הטבחית שלי התבקשה עכשיו לפשפש בכל חפציי הישנים. אנטון בחן את הערמה, בחר לו מתוכה מעיל, מדד אותו ואמר בשקט גמור: ״זה כאן יכול להתאים לי!״

הוא אמר זאת בסבר פנים של אדון שבוחר מתוך סחורה שהוצגה לפניו בבית עסק. אז שלח עוד מבט בשאר פריטי הלבוש.

״את הנעליים האלה תוכל לתת לפריץ בסמטת זאלסר, דרוש לו זוג! ואת החולצות האלה ליוזף ברחוב הראשי, הוא יוכל להתאים אותן לעצמו. אם תיתן את רשותך, אביא להם את החפצים.״

את זאת אמר בטון גבה הלב של אדם שעושה מחווה ספונטנית. הייתה לי הרגשה שעליי להודות לו על שהוא רוצה לחלק את חפציי לאנשים שאיני מכיר כלל. הוא ארז את הנעליים והחולצות והוסיף:

״אתה ממש בחור כארז, שנותן ככה את הכול!״

והוא הסתלק.

אבל, בעצם, מעולם לא הסבה לי ביקורת מהללת על אחד מספריי קורת רוח רבה כל כך כמו המחמאה הפשוטה הזאת. בשנים הבאות היה עליי לחשוב לעיתים קרובות בהכרת תודה על אנטון, מכיוון שאין כמעט איש שסייע לי כל כך מבחינה מוסרית. לעיתים מזומנות, כשהייתי מתרגז על מריבות קטנות בענייני כסף, הייתי נזכר באיש הזה, שחי לו את יומו בשקט ובאמון מכיוון שמעולם לא רצה יותר ממה שהספיק לו ליום אחד. זה תמיד הוביל אותי לאותו ההרהור: אילו היו כולם מראים זה כלפי זה אמון כזה לא היו בעולם לא משטרה, לא בתי משפט, לא בתי סוהר… וגם לא כסף. אולי היו חיי הכלכלה המסובכים שלנו במצב טוב יותר לו חיו כולם כמו האיש הזה, שתמיד נתן את כל כולו אבל לקח רק מה שהיה זקוק לו באמת?

כבר שנים רבות לא שמעתי מאנטון. אבל איני יכול כמעט לעלות בדעתי מישהו שיש לדאוג לו פחות: אלוהים לעולם לא יעזבהו, ומה שהרבה יותר נדיר, גם בני האדם לא יעזבוהו לעולם.