בראש של ברונו שולץ
״ברוך משנה הבריות.״
ש״י עגנון, והיה העקוב למישור
״לכבוד אדוני המכובד והנערץ, אדון תומס מאן היקר,״ כך כתב במחברתו ביום סתיו חמים להפליא בחודש נובמבר 1938 איש קטן, רזה ורציני. הוא כתב לאט ובזהירות — ומיד שב ומחק את המשפט. אז התרומם מן הכיסא המסתובב, כיסא נמוך מדי וחורקני במקצת שעליו ישב מאז שעות אחר הצהריים המוקדמות ליד אותה מכתבה שנלקחה מחדר העבודה הישן של אביו והייתה גם היא נמוכה מדי, מתח את זרועותיו כמה פעמים למעלה ולצדדים כמו בהתעמלות הבוקר, ונשא את מבטו לשתיים או שלוש דקות אל החלון הגבוה הצר והמזוהם שמבעדו הופיעו שוב ושוב נעליים ורגליים, חודי מטריות ושולי בגדיהם של העוברים ושבים ברחוב פְלוֹריאַנְסקָה. אחר כך חזר והתיישב, והתחיל שוב.
״אדוני הנכבד!״ כתב. ״ברור לי שמדי יום ביומו מגיעים לידיך מכתבים רבים ושאתה בוודאי מבלה זמן רב יותר במענה להם מאשר בכתיבת הרומנים הנהדרים שלך, ששמם יצא למרחוק. אני מתאר לי במה זה כרוך! אני עצמי מחויב, במשך 36 שעות בשבוע, ללמד את הנערים שלי רישום, אלה נערים יקרים אך חסרי כישרון לחלוטין, ובסוף היום, כאשר אני יוצא עייף מהגימנסיה היִגיילונית שאני מלמד בה —״ הוא הפסיק, חזר ונעמד, ובתוך כך נתקלה ברכו השמאלית במכתבה. אבל במקום לעשות מה שהיה עושה כל אדם אחר, כלומר לשפשף את הברך הפגועה או לקפץ בחדר המרתף הקטן ולקלל חרישית, תפס בראשו בשתי ידיו — זה היה ראש גדול מאוד, משולש כמעט ויפה תואר, שבמבט מרחוק הזכיר את העפיפונים שהעיפו תלמידיו במחצבת קוֹשְמַרסקוֹ ברוחות החזקות של ראשית ספטמבר — ומיד הרפה ממנו בתנועה חדה, כאילו כך יוכל לחלץ מתוכו את מחשבותיו. הוא הצליח בזה, כרגיל, וכבר חזר לשבת אל המכתבה וכתב מהר ובלי לחשוב בעמוד חדש וריק: ״ד״ר תומס מאן היקר! אף על פי שאין בינינו היכרות אישית, עליי להביא לידיעתך כי לפני שלושה שבועות הגיע לעירנו גרמני שטוען כי הוא אתה. ומאחר שאני, כמו כולנו בדְרוֹהוֹבּיץ', מכיר אותך אך ורק מתצלומים בעיתונים, איני יכול לומר בביטחון מלא שהוא אינו אתה, אבל הסיפורים שהוא מספר — וכן בגדיו המרופטים וריח הגוף החזק האופף אותו — די בהם לעורר חשד.״
ובכן, טוב ויפה, זו התחלה טובה, חשב בסיפוק האיש הקטן והרציני במרתף שברחוב פלוריאנסקה, ותחב את העיפרון — היה זה עיפרון HB מתוצרת קוֹהינוֹר, שבמקרה הצורך יכול לשמש גם לרישום — לכיס הפנימי של המקטורן הבלגי העבה שלבש בכל ימות השנה. אחר סגר בחבטה את המחברת השחורה שתווית ריקה על כריכתה וליטף את פניו כאילו לא היו פניו שלו. לראשונה באותו יום, ובעצם לראשונה זה חודשים רבים, אולי אפילו שנים, לא הרגיש כאילו עוד רגע קל יֵצאו מן הקירות שסביבו לטאות שחורות גדולות ונחשים ירוקים כנפט, שעיניהם פוזלות ועל פניהם חיוך זדוני, ושלא כדרכו לא שמע כל כמה דקות קולות חבטה ומשק כנפיים ענקיות של אַרְכֵאוֹפְּטֵריקס ולא פחד שבעוד רגע, בעוד רגע ממש, יקרה דבר־מה איום ונורא. כשעמד על כך, מיד נתקף בהלה, כי אולי אין זה אלא פח שטמן לו הגורל.
משחר זיכרונו של ברונו — זה היה שמו של האיש בעל פני העפיפון — הוא התעורר בכל בוקר בתחושת חרדה. יחדיו הלכו הוא והחרדה לאכול ארוחת בוקר בבית התה של ליסוֹבְסקי, אחר כך ליוותה אותו החרדה אל הגימנסיה והביטה מעבר לכתפו בזמן שהנערים השפופים הניחו לפניו את רישומי החיות הכושלים שלהם ואת יציקות הגבס של ראשיהם הקטנים והחמודים, המכוסות בטביעות אצבע שחורות. החרדה הייתה אתו כששוחח עם מורים אחרים בהפסקה — לרוב דיברו על מעשי השחצנות והעבריינות הנקלים של הנערים או על הצגה חדשה בתאטרון קמינסקי בוורשה, וכמעט לא הזכירו את כל הרעש שהגרמנים עושים בזמן האחרון — והיא לא הניחה לו גם כשהלנה יָקוּבּוֹביץ', המורה הצעירה להתעמלות ולפילוסופיה, שאלה אותו איך מתקדם הרומן החדש שלו, שלדבריה כל מי שמבין משהו בספרות בפולין כבר מחכה לו בקוצר רוח ובהתרגשות הולכים וגוברים. ורק כשהלנה יקובוביץ' — אישה קטנה ואתלטית, שפניה שעירים כפני שימפנזה נבונה — הניחה את ידה על זרועו ולחצה, נעלמה החרדה. אך ברגע שהרפתה הלנה מאחיזתה, שבה החרדה והופיעה, וכך נאלץ לקחת אותה עמו אל הדירה האפלולית הגדולה שברחוב סְטרי, ולשמחתו היא לא עקבה אחריו עד לחדרי הבנות שם. אך ברגע שיצא החוצה, שבה והתיישבה בבטנו — כן, זה היה המקום החביב עליה בלי שום ספק, מין גוש גדול, חמים ואפור שמסתובב ומרעיש ללא הרף — והוא נשא אותה בחזרה הביתה. וגם אחרי ארוחת ערב קצרה ורפרוף מהיר בעיתונים טִיגוֹדנִיק אִילוּסטרוּבאני ונוֹיֶה פְרָיֶה פְּרֵסֶה, כאשר התיישב לבסוף אל המכתבה הישנה של אביו, לא משה ממנו החרדה; לא בזמן שכתב, לא בזמן שצייר, לא בזמן שחשב, כמו תמיד בשעת העבודה, על גופו המצטמק והגוסס של אבא או על ניד ראשם המבולבל של החיילים הרוסים ששרפו בטעות את ביתם שבכיכר השוק בשנה השנייה למלחמה. וכשהתעייפה החרדה ורצתה לחמוק החוצה, הוא מיהר לדמיין לעצמו שהוא, ולא גיסו החולה אנושות יאנקל, הוא שנאלץ לחתוך לעצמו את הגרון בתער בבוקר קיץ קריר אחד — וכבר התחיל הגוש האפור לקדוח חור עמוק יותר בבטנו. רק כשישן הניחה לו החרדה, והוא נעזב לנפשו באמת. אז היה חולם על ציריך, פריז וניו יורק, ששם יש מאות ואלפי גברים ונשים פורקי עול ועדיני נפש כמוהו, שמסתובבים בבתי קפה, בגנים ובספריות, מחייכים ומנופפים לשלום ומעודדים זה את זה בהנהון רפה ואילם.
״פרופסור שולץ,״ שמע פתאום ברונו קול של נער קורא מבחוץ, קול עמוק אך עדיין לא יציב וקרקרני. ״לא היית בבית הספר היום! אתה תקבל נזיפה!״ הנער צחק, ואתו צחקו עוד שני נערים. הוא דפק על החלון הגבוה במקל, אלא שהמקל לא היה מקל דווקא, אלא מקור של ציפור, והדפיקות, שבתחילה נשמעו כשריטות קלושות, הלכו והתחזקו. ברונו החליק מהכיסא אל הרצפה שמאחורי המכתבה ושוב תפס את ראשו במרפקים כפופים כמעט לגמרי וכיסה בידיו הקטנות את האוזניים הגדולות, וכשהציץ למעלה אל החלון, מעבר לקצה המכתבה, ראה כמה מקורים קטנים מנקרים ומכים בזכוכית המלוכלכת. מיד שב והחליק מטה, כיסה על אוזניו במשנה כוח ונסחף ברחש גלי הים שהתנפצו מעלה־מטה והתפשטו ממרכז ראשו אל העולם כולו.
