בשובו של הסופר הנודע ר׳ לווינה מטיול מרענן בן שלושה ימים אל ההרים השכם בבוקר הוא קנה בתחנת הרכבת עיתון, ונזכר פתאום, כשחלפו עיניו על התאריך, שהיום חל יום הולדתו. ארבעים ואחת, עלה בדעתו חיש קל, והקביעה הזאת לא נעמה לו וגם לא הכאיבה לו. הוא רפרף בזריזות על עמודיו המרשרשים של העיתון ונסע במונית לדירתו. המשרת דיווח לו על שני מבקרים בזמן היעדרו ועל כמה שיחות טלפון, והגיש לו טס ועליו הדואר שנאסף. הוא עבר עליו בפיזור דעת, פתח כמה מעטפות שפרטי השולח שעליהן משכו את תשומת ליבו; והניח תחילה בצד מכתב אחד בכתב יד בלתי מוכר, שנראה ארוך מדי. בינתיים הגישו לו את התה, הוא התרווח בכורסה, דפדף שוב בעיתון ובכמה דברי דפוס; אז הצית לעצמו סיגר ושלח את ידו אל המכתב שהונח בצד.
היו אלה כשני תריסר עמודים שנכתבו בחופזה בכתב יד של אישה, זר ובלתי שקט, יותר חיבור ממכתב. הוא מישש שוב מוכנית את המעטפה, שמא מסתתר בה עוד מכתב נלווה שנשכח. אבל המעטפה הייתה ריקה ומלבד הדפים עצמם לא היו בה לא כתובת שולח ולא חתימה. משונה, חשב, ולקח שוב את החיבור לידיו: ״לךָ, שלא הכרתני מעולם״, נכתבו בראש הדף דברי פתיחה, כמעין כותרת. הוא נעצר משתומם: האם בו מדובר, האם באדם מדומיין? סקרנותו ניעורה לפתע. והוא התחיל לקרוא:
ילדי מת אתמול — שלושה ימים ושלושה לילות נאבקתי במוות על החיים הקטנים, הרכים האלה, ארבעים שעות ישבתי ליד מיטתו, בזמן שהשפעת טלטלה את גופו המסכן, הקודח מחום. הנחתי רטיות קרות על מצחו הלוהט, יום ולילה החזקתי את ידיו הבלתי שקטות, הקטנות. בערב השלישי התמוטטתי. עיניי לא עמדו בכך עוד, הן נעצמו כמו מאליהן. נרדמתי לשלוש או ארבע שעות על הכורסה הקשה, ובמהלכן לקח אותו המוות. עתה הוא שוכב שם, הנער המתוק, המסכן, במיטת הילד הצרה שלו, ממש כבשעת מותו; רק את העיניים עצמו לו, עיניו החכמות, הכהות, את ידיו שילבו מעל לחולצה הלבנה, וארבעה נרות בוערים מיתמרים בארבע פינות המיטה. אינני מעיזה להביט לשם, גם לא לזוז, כי כשהנרות מרצדים, חולפים צללים על פניו ועל פיו החתום, ואז זה נראה כאילו זעים תווי פניו, עד שיכולתי לחשוב שמא איננו מת, שמא ייעור שוב ובקולו הצלול יאמר לי דבר מה ילדי וענוג. אבל הריני יודעת, הוא מת, אינני רוצה להביט לשם עוד, כדי שלא אצטרך לקוות שוב, להתאכזב שוב. אני יודעת, אני יודעת, ילדי מת אתמול — עכשיו רק אתה נשארת לי בעולם, רק אתה, שאינך יודע עליי כלום, אתה שמשחק בינתיים בלי לדעת דבר או משתעשע לך בחפצים ובאנשים. רק אתה, שלא הכרתני מעולם, שאהבתי תמיד.
לקחתי את הנר החמישי והתיישבתי כאן לשולחן שעליו אני כותבת לך. שכן אינני יכולה להיות לבד עם ילדי המת בלי לצרוח עד מעמקי נשמתי, ואל מי אוכל לדבר בשעה הנוראה הזאת אם לא אליך, אתה שהיית ועודך לי הכול! אולי אינני יכולה לדבר אליך בצלילות גמורה, אולי אינך מבין אותי — ראשי הרי ממש סתום, רקותיי הולמות ומעקצצות, איבריי כואבים כל כך. דומני שיש לי חום, ואולי גם שפעת שחומקת עכשיו מדלת אל דלת, וכך הרי ייטב, שכן אז אוכל ללכת עם ילדי ולא אצטרך להזיק לעצמי. לפעמים עיניי ממש מחשיכות, אולי אינני יכולה לסיים כלל את המכתב הזה — אבל אני רוצה לאזור את כל הכוח, כדי שאוכל לדבר אליך פעם אחת, רק הפעם הזאת, אליך אהובי, שלא הכרתני מעולם.
רק אליך אני רוצה לדבר, לומר לך בפעם הראשונה הכול; שתדע הכול על חיי, החיים שהיו תמיד שלך ושעליהם לא ידעת אף פעם. אך צריך שתדע את סודי רק כשכבר אהיה מתה, כשלא תהיה חייב עוד לתת לי תשובה, כשבאמת יבוא לקיצו מה שמטלטל עכשיו את איבריי בין חום לקור. אם נגזר עליי להמשיך לחיות, אקרע את המכתב הזה לגזרים ואדבַּק בשתיקתי, כפי ששתקתי תמיד. אבל אם יגיע לידיך, אזי תדע, שבת־מוות היא שמספרת לך כעת על חייה, חיים שהיו מסורים לך משעתם הראשונה ועד לשעת הערוּת האחרונה שלהם. אל תחשוש ממילותיי; בת־מוות איננה רוצה עוד כלום, לא אהבה היא מבקשת ולא רחמים ואף לא נחמה. רק זאת אבקש ממך, שתאמין לכל מה שיגלה לך כאבי הנמשך לעברך. האמן לי לכול, רק זאת אבקש ממך: שהרי אין אדם משקר בשעת מותו של בנו היחיד.
את כל חיי אני מבקשת לגלות לפניך, את החיים האלה, שהחלו באמת רק ביום שהכרתי אותך. קודם לכך היה רק דבר מה עכור ומבולבל, שזיכרוני לא שב לצלול לתוכו אף פעם, מרתף כלשהו של דברים ואנשים מאובקים, מלאי קורי עכביש, עמומים, שליבי כבר אינו יודע דבר עליהם. כשבאת אתה, הייתי בת שלוש־עשרה וגרתי באותו הבית שאתה מתגורר בו עכשיו, ממש באותו הבית שבו אתה אוחז במכתב הזה, שהוא נשימת אפי האחרונה, באותו המסדרון, ממש מול דלת דירתך. אתה ודאי אינך נזכר בנו, באלמנת הפקיד הממשלתי המסכנה (היא לבשה תמיד בגדי אבל) ובילדה הצנומה המתבגרת — שכן היינו שקטות מאוד, כאילו צללנו במעמקי העוני הזעיר־בורגני שלנו — אולי לא שמעת מעולם את שמנו, כי לא היה לנו שלט על דלת דירתנו, ואיש לא בא, איש לא חיפש אותנו. זה גם קרה לפני זמן רב כל כך, לפני חמש־עשרה, שש־עשרה שנים, לא, ודאי שאינך זוכר מכך כלום, אהובי, אבל אני, הו, אני נזכרת בלהט בכל פרט, אני יודעת כמו היה זה היום באיזה יום, באיזו שעה שמעתי עליך לראשונה, או ראיתיך לראשונה, וכיצד זה לא אדע, שהרי אז התחיל בשבילי העולם. גלה נא סבלנות כשאספר לך הכול, ממש הכול, מההתחלה, ואל נא תתעייף מלהקשיב לי רבע שעה, אני לא התעייפתי לאהוב אותך חיים שלמים.
לפני שעברת לגור בבניין שלנו, גרו מאחורי דלתך אנשים מכוערים, מרושעים, מהירי חֵמה. אף שהיו עניים בעצמם, הם שנאו יותר מכול את העוני של שכניהם, את העוני שלנו, משום שהעוני הזה ביקש להיבדל מן הגסוּת הירודה, הפרולטרית שלהם. הגבר היה מכור לטיפה המרה והרביץ לאשתו; לעיתים קרובות התעוררנו בלילה מהמולת כיסאות נופלים וצלחות מתנפצות, פעם אחת האישה נסה לחדר המדרגות, מוכה עד זוב דם, שׂערה פרוע, ומאחוריה נהם בעלה השתוי, עד שכולם יצאו מדלתותיהם ואיימו עליו שיקראו למשטרה. אמי נמנעה מן הרגע הראשון מכל מגע איתם ואסרה עליי לדבר עם ילדיהם, שהתנקמו בי על כך בכל הזדמנות. כשהיו נתקלים בי ברחוב, קראו אחריי מילים מלוכלכות ופעם אחת יידו בי כדורי שלג בחוזקה רבה כל כך עד שמצחי דימם. כל הבניין כולו שנא את האנשים האלה באינסטינקט משותף, וכשקרה פעם אחת מקרה — דומני שהגבר נאסר באשמת גניבה — והם נאלצו לעזוב עם כל הזבל שלהם, נשמנו כולנו לרווחה. כמה ימים הייתה תלויה מודעת שכירות על שער הבית, אבל אז הורידו אותה, ובמהרה שמענו מהשוער שאת הדירה שכר סופר, אדון שקט החי בגפו. אז שמעתי לראשונה את שמך.
