מכתב של אלמונית
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מכתב של אלמונית
מכר
אלפי
עותקים
מכתב של אלמונית
מכר
אלפי
עותקים

מכתב של אלמונית

4.7 כוכבים (137 דירוגים)
ספר דיגיטלי
25
ספר מודפס
59 מחיר מוטבע על הספר 59

עוד על הספר

  • שם במקור: Brief Einer Unbekannten  
  • תרגום: הראל קין
  • הוצאה: ליברוס, תשע נשמות
  • תאריך הוצאה: מאי 2020
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 80 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: שעה ו 20 דק'

שטפן צוויג

“אני מברך את כל ידידי: הלוואי ויזכו הם לראות את עלות השחר לאחר הלילה הארוך. אני, שחסר סבלנות הנני ביותר, מקדים ללכת לפניהם.“
כך כתב שטפן צוויג במכתב ההתאבדות שלו ושל אשתו ממקום גלותם בברזיל.
 
שטפן צוויג היה אבטיפוס כמעט מוגזם של תקופתו, שכן חייו היו ייצוג מיקרוקוסמי של גדולתו ואסונותיו של העם היהודי במאה העשרים באירופה. צוויג, יהודי שנולד בווינה ב-1881, נהפך לפציפיסט בעקבות מלחמת העולם הראשונה, והיה לסופר המצליח והמפורסם ביותר בגרמניה. אך אז הגיעו שנות השלושים. צעדיו הוצרו וספריו נאסרו לפרסום. הוא נאלץ לגלות ללונדון והוסיף לנדוד שנים, חי בארצות הברית, בארגנטינה ובפרגוואי והתיישב בברזיל, ארץ שאהב, אך לא הצליח להכות בה שורש. הוא התאבד בפברואר 1942, חודש ימים לאחר ועידת ואנזה, שעליה אולי לא שמע.

תקציר

כששב הסופר הנודע ר׳ לווינה מטיול מרענן בן שלושה ימים אל ההרים, מגיש לו המשרת כמה מכתבים שהתקבלו בהיעדרו. אחד מהם נראה ארוך במיוחד: שני תריסר עמודים ללא נמען, שנכתבו בחופזה בכתב יד בלתי מוכר. וברגע שנתחיל גם אנחנו לקרוא בו, נבין מיד כי אנו ניצבים בפני סיפור חיים מטלטל, תולדות חיים של נפש אלמונית, וידוי על סודותיה של אישה שאהבה נכזבת הכתיבה את חייה, המוגש במונולוג ספרותי מופתי.
 
"את כל חיי אני מבקשת לגלות לפניך, את החיים האלה, שהחלו באמת רק ביום שהכרתי אותך."
 
בעמודיו הספורים של "מכתב של אלמונית" מסתתר מפגן ספרותי אדיר. בשליטה מושלמת בקצב, במלאכת מחשבת של הנימה, בבנייה של מתח הולך וגובר, בפרץ רגישות הנובע כמעיין ובעידון בכל משפט, מגיש שטפן צוויג את אחת הנובלות הנפלאות והמצמררות פרי עטו – נובלה שעובדה שלוש פעמים לקולנוע, תורגמה לעשרות רבות של שפות ונמצאת בכל ספרייה של קלאסיקות מאז יצאה לאור. "תשע נשמות" גאה להגיש עתה תרגום משובח מאת הראל קין, שזו לו הנובלה השמינית של שטפן צוויג בתרגומו.

פרק ראשון

בשובו של הסופר הנודע ר׳ לווינה מטיול מרענן בן שלושה ימים אל ההרים השכם בבוקר הוא קנה בתחנת הרכבת עיתון, ונזכר פתאום, כשחלפו עיניו על התאריך, שהיום חל יום הולדתו. ארבעים ואחת, עלה בדעתו חיש קל, והקביעה הזאת לא נעמה לו וגם לא הכאיבה לו. הוא רפרף בזריזות על עמודיו המרשרשים של העיתון ונסע במונית לדירתו. המשרת דיווח לו על שני מבקרים בזמן היעדרו ועל כמה שיחות טלפון, והגיש לו טס ועליו הדואר שנאסף. הוא עבר עליו בפיזור דעת, פתח כמה מעטפות שפרטי השולח שעליהן משכו את תשומת ליבו; והניח תחילה בצד מכתב אחד בכתב יד בלתי מוכר, שנראה ארוך מדי. בינתיים הגישו לו את התה, הוא התרווח בכורסה, דפדף שוב בעיתון ובכמה דברי דפוס; אז הצית לעצמו סיגר ושלח את ידו אל המכתב שהונח בצד.
 
היו אלה כשני תריסר עמודים שנכתבו בחופזה בכתב יד של אישה, זר ובלתי שקט, יותר חיבור ממכתב. הוא מישש שוב מוכנית את המעטפה, שמא מסתתר בה עוד מכתב נלווה שנשכח. אבל המעטפה הייתה ריקה ומלבד הדפים עצמם לא היו בה לא כתובת שולח ולא חתימה. משונה, חשב, ולקח שוב את החיבור לידיו: ״לךָ, שלא הכרתני מעולם״, נכתבו בראש הדף דברי פתיחה, כמעין כותרת. הוא נעצר משתומם: האם בו מדובר, האם באדם מדומיין? סקרנותו ניעורה לפתע. והוא התחיל לקרוא:
 
ילדי מת אתמול — שלושה ימים ושלושה לילות נאבקתי במוות על החיים הקטנים, הרכים האלה, ארבעים שעות ישבתי ליד מיטתו, בזמן שהשפעת טלטלה את גופו המסכן, הקודח מחום. הנחתי רטיות קרות על מצחו הלוהט, יום ולילה החזקתי את ידיו הבלתי שקטות, הקטנות. בערב השלישי התמוטטתי. עיניי לא עמדו בכך עוד, הן נעצמו כמו מאליהן. נרדמתי לשלוש או ארבע שעות על הכורסה הקשה, ובמהלכן לקח אותו המוות. עתה הוא שוכב שם, הנער המתוק, המסכן, במיטת הילד הצרה שלו, ממש כבשעת מותו; רק את העיניים עצמו לו, עיניו החכמות, הכהות, את ידיו שילבו מעל לחולצה הלבנה, וארבעה נרות בוערים מיתמרים בארבע פינות המיטה. אינני מעיזה להביט לשם, גם לא לזוז, כי כשהנרות מרצדים, חולפים צללים על פניו ועל פיו החתום, ואז זה נראה כאילו זעים תווי פניו, עד שיכולתי לחשוב שמא איננו מת, שמא ייעור שוב ובקולו הצלול יאמר לי דבר מה ילדי וענוג. אבל הריני יודעת, הוא מת, אינני רוצה להביט לשם עוד, כדי שלא אצטרך לקוות שוב, להתאכזב שוב. אני יודעת, אני יודעת, ילדי מת אתמול — עכשיו רק אתה נשארת לי בעולם, רק אתה, שאינך יודע עליי כלום, אתה שמשחק בינתיים בלי לדעת דבר או משתעשע לך בחפצים ובאנשים. רק אתה, שלא הכרתני מעולם, שאהבתי תמיד.
 
לקחתי את הנר החמישי והתיישבתי כאן לשולחן שעליו אני כותבת לך. שכן אינני יכולה להיות לבד עם ילדי המת בלי לצרוח עד מעמקי נשמתי, ואל מי אוכל לדבר בשעה הנוראה הזאת אם לא אליך, אתה שהיית ועודך לי הכול! אולי אינני יכולה לדבר אליך בצלילות גמורה, אולי אינך מבין אותי — ראשי הרי ממש סתום, רקותיי הולמות ומעקצצות, איבריי כואבים כל כך. דומני שיש לי חום, ואולי גם שפעת שחומקת עכשיו מדלת אל דלת, וכך הרי ייטב, שכן אז אוכל ללכת עם ילדי ולא אצטרך להזיק לעצמי. לפעמים עיניי ממש מחשיכות, אולי אינני יכולה לסיים כלל את המכתב הזה — אבל אני רוצה לאזור את כל הכוח, כדי שאוכל לדבר אליך פעם אחת, רק הפעם הזאת, אליך אהובי, שלא הכרתני מעולם.
 
רק אליך אני רוצה לדבר, לומר לך בפעם הראשונה הכול; שתדע הכול על חיי, החיים שהיו תמיד שלך ושעליהם לא ידעת אף פעם. אך צריך שתדע את סודי רק כשכבר אהיה מתה, כשלא תהיה חייב עוד לתת לי תשובה, כשבאמת יבוא לקיצו מה שמטלטל עכשיו את איבריי בין חום לקור. אם נגזר עליי להמשיך לחיות, אקרע את המכתב הזה לגזרים ואדבַּק בשתיקתי, כפי ששתקתי תמיד. אבל אם יגיע לידיך, אזי תדע, שבת־מוות היא שמספרת לך כעת על חייה, חיים שהיו מסורים לך משעתם הראשונה ועד לשעת הערוּת האחרונה שלהם. אל תחשוש ממילותיי; בת־מוות איננה רוצה עוד כלום, לא אהבה היא מבקשת ולא רחמים ואף לא נחמה. רק זאת אבקש ממך, שתאמין לכל מה שיגלה לך כאבי הנמשך לעברך. האמן לי לכול, רק זאת אבקש ממך: שהרי אין אדם משקר בשעת מותו של בנו היחיד.
 
את כל חיי אני מבקשת לגלות לפניך, את החיים האלה, שהחלו באמת רק ביום שהכרתי אותך. קודם לכך היה רק דבר מה עכור ומבולבל, שזיכרוני לא שב לצלול לתוכו אף פעם, מרתף כלשהו של דברים ואנשים מאובקים, מלאי קורי עכביש, עמומים, שליבי כבר אינו יודע דבר עליהם. כשבאת אתה, הייתי בת שלוש־עשרה וגרתי באותו הבית שאתה מתגורר בו עכשיו, ממש באותו הבית שבו אתה אוחז במכתב הזה, שהוא נשימת אפי האחרונה, באותו המסדרון, ממש מול דלת דירתך. אתה ודאי אינך נזכר בנו, באלמנת הפקיד הממשלתי המסכנה (היא לבשה תמיד בגדי אבל) ובילדה הצנומה המתבגרת — שכן היינו שקטות מאוד, כאילו צללנו במעמקי העוני הזעיר־בורגני שלנו — אולי לא שמעת מעולם את שמנו, כי לא היה לנו שלט על דלת דירתנו, ואיש לא בא, איש לא חיפש אותנו. זה גם קרה לפני זמן רב כל כך, לפני חמש־עשרה, שש־עשרה שנים, לא, ודאי שאינך זוכר מכך כלום, אהובי, אבל אני, הו, אני נזכרת בלהט בכל פרט, אני יודעת כמו היה זה היום באיזה יום, באיזו שעה שמעתי עליך לראשונה, או ראיתיך לראשונה, וכיצד זה לא אדע, שהרי אז התחיל בשבילי העולם. גלה נא סבלנות כשאספר לך הכול, ממש הכול, מההתחלה, ואל נא תתעייף מלהקשיב לי רבע שעה, אני לא התעייפתי לאהוב אותך חיים שלמים.
 
לפני שעברת לגור בבניין שלנו, גרו מאחורי דלתך אנשים מכוערים, מרושעים, מהירי חֵמה. אף שהיו עניים בעצמם, הם שנאו יותר מכול את העוני של שכניהם, את העוני שלנו, משום שהעוני הזה ביקש להיבדל מן הגסוּת הירודה, הפרולטרית שלהם. הגבר היה מכור לטיפה המרה והרביץ לאשתו; לעיתים קרובות התעוררנו בלילה מהמולת כיסאות נופלים וצלחות מתנפצות, פעם אחת האישה נסה לחדר המדרגות, מוכה עד זוב דם, שׂערה פרוע, ומאחוריה נהם בעלה השתוי, עד שכולם יצאו מדלתותיהם ואיימו עליו שיקראו למשטרה. אמי נמנעה מן הרגע הראשון מכל מגע איתם ואסרה עליי לדבר עם ילדיהם, שהתנקמו בי על כך בכל הזדמנות. כשהיו נתקלים בי ברחוב, קראו אחריי מילים מלוכלכות ופעם אחת יידו בי כדורי שלג בחוזקה רבה כל כך עד שמצחי דימם. כל הבניין כולו שנא את האנשים האלה באינסטינקט משותף, וכשקרה פעם אחת מקרה — דומני שהגבר נאסר באשמת גניבה — והם נאלצו לעזוב עם כל הזבל שלהם, נשמנו כולנו לרווחה. כמה ימים הייתה תלויה מודעת שכירות על שער הבית, אבל אז הורידו אותה, ובמהרה שמענו מהשוער שאת הדירה שכר סופר, אדון שקט החי בגפו. אז שמעתי לראשונה את שמך.

שטפן צוויג

“אני מברך את כל ידידי: הלוואי ויזכו הם לראות את עלות השחר לאחר הלילה הארוך. אני, שחסר סבלנות הנני ביותר, מקדים ללכת לפניהם.“
כך כתב שטפן צוויג במכתב ההתאבדות שלו ושל אשתו ממקום גלותם בברזיל.
 
שטפן צוויג היה אבטיפוס כמעט מוגזם של תקופתו, שכן חייו היו ייצוג מיקרוקוסמי של גדולתו ואסונותיו של העם היהודי במאה העשרים באירופה. צוויג, יהודי שנולד בווינה ב-1881, נהפך לפציפיסט בעקבות מלחמת העולם הראשונה, והיה לסופר המצליח והמפורסם ביותר בגרמניה. אך אז הגיעו שנות השלושים. צעדיו הוצרו וספריו נאסרו לפרסום. הוא נאלץ לגלות ללונדון והוסיף לנדוד שנים, חי בארצות הברית, בארגנטינה ובפרגוואי והתיישב בברזיל, ארץ שאהב, אך לא הצליח להכות בה שורש. הוא התאבד בפברואר 1942, חודש ימים לאחר ועידת ואנזה, שעליה אולי לא שמע.

סקירות וביקורות

"מכתב של אלמונית": יצירה בעלת עוצמה רגשית בלתי רגילה אוהד זלצר זובידה הארץ 29/04/2021 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

  • שם במקור: Brief Einer Unbekannten  
  • תרגום: הראל קין
  • הוצאה: ליברוס, תשע נשמות
  • תאריך הוצאה: מאי 2020
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 80 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: שעה ו 20 דק'

מה חשבו הקוראים?

*אחרי הרכישה תוכלו גם אתם לכתוב ביקורת
137 דירוגים
105 דירוגים
22 דירוגים
6 דירוגים
3 דירוגים
1 דירוגים
27/6/2024

ספרות איכותית, תרגום מושלם. המון תודה!

1
30/8/2023

עוד יצירת מופת של סטפן צויג. חצי מהספר עמדו לי דמעות בעינים. היכולת לתאר אהבה, רגשות, אכזבות, עולם ומלואו בכתיבה שהיא פשוט פיוט. חובה לקרוא.

1
22/2/2025

שטפן צוויג רב אומן בכמה דפים בודדים עולם ומלואו מומלץ ביותר

25/12/2024

ספר מרגש. כתוב נפלא.

10/12/2024

וואו!! על אהבה חד צדדית ששורפת!!!

18/10/2024

אני מאוד אוהבת את כתיבתו של שטפן צוויג. הנובלה היא למעשה מכתב שכותבת לסופר מי שאהבה אותו, ללא ידיעתו, כל חייה וחושפת את אהבתה האובססיבית, החד צדדית והטראגית. מומלץ.

9/9/2024

ספר נפלא

29/8/2024

קניתי את הספר לטיסה ליוון והוא נגמר אחרי שעה. סיפור קצר ומעולה

1/6/2024

אי אפשר להניח לקריאה. רגיש, נוגע ללב, ספר נפלא!

10/5/2024

מה זה הסופר המדהים הזה?! כל טקסט יפה עד כאב

20/4/2024

פשוט נפלא!! קצר קולע וסוחף!!

26/2/2024

נהדר

8/2/2024

קשה לי להאמין שמקרה כזה יכול בכלל לקרות במציאות אבל כך או כך זהו סיפור נישגב שכתוב בצורה נפלאה כפי שסטפן צוויג ידע לכתוב. מרתק לקרוא אותו עד סופו. סופר נפלא!

29/12/2023

זהב, לקרוא בנשימה עצורה.

9/12/2023

מעולה!

18/10/2023

כתיבה ממגנטת

19/9/2023

מה יש לומר עוד יצירה מפוארת של שטפן צוויג . הספר מכירים שתי זוויות של שטפן . הסופר המצליח שזה הוא בדמותו והאישה הכותבת שכן גם היא שטפן , רק מהזווית ה אובססיבית שתמיד רדפה אותו .

24/8/2023

איך בספר כלכך קצר אפשר לעבור חוויה כלכך מסעירה.

11/5/2023

כתיבה ממעמקי התודעה

6/3/2023

נפלא רגיש עדין צווייג

26/2/2023

נפלא ממש

15/2/2023

מעולה, משובח אהבתי כל מילה

28/1/2023

סיפור עדין כואב ומטלטל....סיפור טרגי ועצוב סיימתי עם דמעות והמלצה חמה לקרוא

17/11/2022

נפלא נפלא נפלא! אי אפשר להניח מהיד לפני שאתם פותחים את הספר ודאו שיש לכם שעה לקרוא!

8/11/2022

יפה

29/9/2022

נהדר, אי אפשר להניח מהיד.

7/8/2022

ספר מקסים ומרגש, רומנטי ובעיקר כתוב נפלא

20/7/2022

מצוין

19/7/2022

נובלה נפלאה.

23/6/2022

מרגישים כל פיסת היסטוריה מכל מילה ומילה. קלאסיקה מושלמת.

23/4/2022

מענג לכל מי שאוהב את שטפן צווייג

14/4/2022

מבריק!!!

1/4/2022

נפלא ועצוב

28/2/2022

לפני שנים רבות קראתי ואהבתי את הנובלה הזאת.צווייג סופר נהדר מדהימה הבנתו את נפש האשה אבל העולם השתנה ועכשיו קשה לי להבין את האשה הזאת.

29/1/2022

הפנטזיה של כל גבר, שאף אישה לא תוכל לברוח ממנה. קראתי בנשימה עצורה.

7/10/2021

"ייסורי ורתר הצעיר" בגירסה נשית והרבה יותר עוצמתית על ייסורי אהבה. כתיבה וירטואוזית, מרגשת ומטלטלת. ספר קטן ענק!

18/9/2021

בכל ספר של צווייג שאני קורא, אני מתאהב בו יותר.

8/9/2021

מקסים ומרגש. ממליצה בחום

28/8/2021

סיפור יפהפה, נקרא בנשימה אחת. תרגום מצויין וקולח

22/8/2021

מדהים!

20/7/2021

קראתי בנשימה עצורה.

12/7/2021

מרתק, מרגש ומעורר מחשבה. כמו כל הספרים של שטפן צוויג.

10/7/2021

לא מגלה מה הסוף. כמו שאר הספרים של סטפן צוויג - קראתי ביום אחד. הייתי רוצה לחשוב שזו מציאות שלא היתה קורית בימינו, לא בטוחה.

27/6/2021

יפהפה. כמו יצירות אחרות שלו

25/6/2021

ספור מדהים מרגש. חודר חלב.

22/6/2021

מדהים.

20/6/2021

ספר מיוחד שקראתיו בנשימה אחת. הספר מעיד על גאוניותו של הסופר.

19/6/2021

כל ספר של סטפן צוויג מפעים ומסעיר מחדש,,רב אמן של המילה הכתובה, מרגש כל פעם מחדש

16/6/2021

מעולה אחד הטובים מרתק

5/6/2021

אכן יצירת מופת

12/5/2021

מרטיט כל נים ורגש. ממליצה מאוד.

9/5/2021

לא ייאמן שאדם בשר ודם יכול לכתוב כל כך עוצמתי... ספר מהמם, מזעזע, מרגש, מדיר שינה, אפוף תקווה ועושר של אושר גם כשהוא מגיע בקמצוץ... נפלא.

9/5/2021

מושלם

8/5/2021

וואו

6/5/2021

נפלא נפלא קצר וכולל סגת חיים שלימה

26/3/2021

יוצא מהכלל. לא בטוח אם מתאים לדור של היום בצורת הכתיבה שלו אבל כל כך אמין, כל כך נוגע ללב. לעתים נדירות מזדמן כזה ספר

6/2/2021

קראתי בשקיקה את הסיפור המקסים והטראגי כל כך. סיפור סוחף אל נבכי הפחד והתעוזה השזורים זה בזה

30/1/2021

קראתי בנשימה אחת,כשסיימתי רכשתי את כל ספריו של צוויג.אמן המילים

9/1/2021

״בלעתי״ את הספר ונע בתי שהסתיים...

1/1/2021

ספר חכם ומדהים. שטפן צוויג כאילו שם עצמו בצד ומספר את סיפור האשה.

29/12/2020

מונולוג זוועתי ממש . כמעט לא אמיתי. חזק .צווייגי אמיתי. מעולה

21/12/2020

מדהים. קראתי בנשימה עצורה ובהנף אחד. חוויה מעצימה

27/11/2020

מעניין מאד! הספר הכי קצר שקראתי אבל מעניין עושה רצון לקרוא עוד משלו

30/10/2020

מעולה

10/10/2020

כמו בכל ספריו של שטפן צווייג הוא מצליח לתאר את עוצמת הרגשות של דמויותיו בעוצמה ובחיוניות מדהימים.

10/10/2020

מומלץ מאד. מונולוג אחד קצר שמדגים כשרון כתיבה יוצא דופן

3/10/2020

ספר קטן וכל כך יפה.

28/9/2020

כמו כל ספריו של צוויג, ספר מרתק ומושך מתוחכם וחודר לנבכי הנפש

19/9/2020

מעולה

15/9/2020

רגיש ועצוב

29/8/2020

יצירת מופת שרק שטפן צוויג יכול היה לכתוב. סופר דגול וחד פעמי

15/8/2020

קראתי את הספר בנשימה עצורה. סיפור על אהבה טוטאלית

3/8/2020

צוויג הענק אין מה להגיד..אלוף

3/8/2020

שטפן צווייג במיטבו. ספר נ פ ל א!!!!!!!!!

2/8/2020

ספר מעולה. דק אבחנה, מרגש וסוחף אבל לא פתאטי. כל מילה מדוייקת. מומלץ.

1/8/2020

קצר ונקרא בריתוק. רעיון כתיבה מעניין.

26/7/2020

ספר מיוחד במינו. נכתב ונקרא בנשימה אחת.

18/7/2020

מעולה.

18/7/2020

מאסטר של מילה ופנים הנפש

15/7/2020

מרגש ומרתק, כתיבה מופלאה. אהבה נכזבת כואבת עד הקצה.

12/7/2020

הנובלה זורמת לחושים במהלך קריאה רצופה. מתחחילים וקוראים עד לסיום. בנשימה אחת. תודה

12/7/2020

יופי של סיפור ויופי של כתיבה ותרגום. מומלץ בחום

11/7/2020

עוד יצירת מופת של צוייג. איזו יכולת לתאר רגשות, חוייה מהממת...

6/7/2020

ספר מעניין בטכניקת כתיבה מיוחדת. ממליץ

21/6/2020

סטפן צוויג במיטבו

6/4/2023

למרות שהספר כתוב היטב, ביחס לספרים האחרים שלו, הוא פחות טוב. הסיפור קצר מדי ולא מתפתח לכדי הבנת הדמויות.

19/11/2022

שטפן צוויג במיטבו עם השפה הנהדרת והמרתקת. ממילא ספר קצר, אבל אחד שקוראים בשקיקה והנאה.

31/10/2022

יפה. קצר מדי.

10/11/2021

מאד אוהבת את צורת הכתיבה כמכתב שעהפרטים מתווספים בהמשכו. סיפור עצוב ביותר שאלמלא היה כולו נחלתה של ילדה נערה אישה ואמא גורלה היה שונה. היא בנתה לו דמות והסיקה מסקנות בעצמה ובכך נמנע ממנה סיכוי לקשר שאולי היה גורם לה טוב. הסיפור מתחיל בגיל 40 כשהסופר בודד. שלא בטובתו הוא לא ידע שיש בעולם אישה שאוהבת אותו ועוד יותר ילד שלו . צפויים לו חיים מלאי חרטה אבל לא בידיו היה לשנות את המציאות

21/8/2021

בפעם הראשונה שקראתי את הסיפור הוא ריסק לי את הקרביים. היו אף דמעות בעיניים. זה היה לפני 20 שנה. כשקראתי אותו היום הוא פתאום נשמע לי אפילו ילדותי מצטדק, ומתאמץ מדי. הייתי צריך להשאיר את הטעם הראשוני וחבל

17/6/2021

מהי אהבה? מונולוג קצר, רגשני ומכמיר לב. קראתי אותו בנשימה אחת ובהנאה צרופה.

29/1/2021

וואו

5/8/2020

סיפור נוגע ללב על אהבה נכזבת עם הפתעה בצידו

11/7/2020

סיפור קצר נקרא בשטף,מעניין, לא יותר.

11/7/2020

סטפן צוויג הוא. אחד הסופרים האהובים עלי. הוא כמעט אף פעם לא מאכזב אותי וכך גם הפעם בנובלה מעניינת שכתובה בגוף ראשון מנקודת מבטה של ילדה-אישה הכותבת מכתב ארוך לאהובה שכלל איננו מודע לקיומה ולסיפורה, ומגלה לו את סוד חייה ואת הקשר העמוק שיש לה אליו מילדותה ועד למועד כתיבת המכתב. הנובלה כתובה אמנם ברגשנות יתר אבל כזו שהגיונית מנקודת מבטה של הכותבת לאור סיפור חייה.

18/6/2020

נחמד

6/7/2024

סיפור ולא ספר - מעניין ומותיר עם מחשבות על סימיון שיוצר מציאות

9/4/2024

מיושן.

19/2/2022

לא משהו

6/10/2020

פחות טוב ויותר שגרתי מספריו האחרים של צווייג שקראתי עד כה

4/7/2020

רומנט וקריא בנשימה אחת .לא ספר חובה.

7/4/2021

קצת התאכזבתי

26/7/2020

בסדר. לא יותר מזה

18/7/2020

ספר על אהבה חולנית. אהבה ילדותית שנתקעה בזמן. מתובל בהרבה מורבידיות. ממש סבלתי מהקיטש הזה. לא ממליץ !

סקירות וביקורות

"מכתב של אלמונית": יצירה בעלת עוצמה רגשית בלתי רגילה אוהד זלצר זובידה הארץ 29/04/2021 לקריאת הסקירה המלאה >
מכתב של אלמונית שטפן צוויג
בשובו של הסופר הנודע ר׳ לווינה מטיול מרענן בן שלושה ימים אל ההרים השכם בבוקר הוא קנה בתחנת הרכבת עיתון, ונזכר פתאום, כשחלפו עיניו על התאריך, שהיום חל יום הולדתו. ארבעים ואחת, עלה בדעתו חיש קל, והקביעה הזאת לא נעמה לו וגם לא הכאיבה לו. הוא רפרף בזריזות על עמודיו המרשרשים של העיתון ונסע במונית לדירתו. המשרת דיווח לו על שני מבקרים בזמן היעדרו ועל כמה שיחות טלפון, והגיש לו טס ועליו הדואר שנאסף. הוא עבר עליו בפיזור דעת, פתח כמה מעטפות שפרטי השולח שעליהן משכו את תשומת ליבו; והניח תחילה בצד מכתב אחד בכתב יד בלתי מוכר, שנראה ארוך מדי. בינתיים הגישו לו את התה, הוא התרווח בכורסה, דפדף שוב בעיתון ובכמה דברי דפוס; אז הצית לעצמו סיגר ושלח את ידו אל המכתב שהונח בצד.
 
היו אלה כשני תריסר עמודים שנכתבו בחופזה בכתב יד של אישה, זר ובלתי שקט, יותר חיבור ממכתב. הוא מישש שוב מוכנית את המעטפה, שמא מסתתר בה עוד מכתב נלווה שנשכח. אבל המעטפה הייתה ריקה ומלבד הדפים עצמם לא היו בה לא כתובת שולח ולא חתימה. משונה, חשב, ולקח שוב את החיבור לידיו: ״לךָ, שלא הכרתני מעולם״, נכתבו בראש הדף דברי פתיחה, כמעין כותרת. הוא נעצר משתומם: האם בו מדובר, האם באדם מדומיין? סקרנותו ניעורה לפתע. והוא התחיל לקרוא:
 
ילדי מת אתמול — שלושה ימים ושלושה לילות נאבקתי במוות על החיים הקטנים, הרכים האלה, ארבעים שעות ישבתי ליד מיטתו, בזמן שהשפעת טלטלה את גופו המסכן, הקודח מחום. הנחתי רטיות קרות על מצחו הלוהט, יום ולילה החזקתי את ידיו הבלתי שקטות, הקטנות. בערב השלישי התמוטטתי. עיניי לא עמדו בכך עוד, הן נעצמו כמו מאליהן. נרדמתי לשלוש או ארבע שעות על הכורסה הקשה, ובמהלכן לקח אותו המוות. עתה הוא שוכב שם, הנער המתוק, המסכן, במיטת הילד הצרה שלו, ממש כבשעת מותו; רק את העיניים עצמו לו, עיניו החכמות, הכהות, את ידיו שילבו מעל לחולצה הלבנה, וארבעה נרות בוערים מיתמרים בארבע פינות המיטה. אינני מעיזה להביט לשם, גם לא לזוז, כי כשהנרות מרצדים, חולפים צללים על פניו ועל פיו החתום, ואז זה נראה כאילו זעים תווי פניו, עד שיכולתי לחשוב שמא איננו מת, שמא ייעור שוב ובקולו הצלול יאמר לי דבר מה ילדי וענוג. אבל הריני יודעת, הוא מת, אינני רוצה להביט לשם עוד, כדי שלא אצטרך לקוות שוב, להתאכזב שוב. אני יודעת, אני יודעת, ילדי מת אתמול — עכשיו רק אתה נשארת לי בעולם, רק אתה, שאינך יודע עליי כלום, אתה שמשחק בינתיים בלי לדעת דבר או משתעשע לך בחפצים ובאנשים. רק אתה, שלא הכרתני מעולם, שאהבתי תמיד.
 
לקחתי את הנר החמישי והתיישבתי כאן לשולחן שעליו אני כותבת לך. שכן אינני יכולה להיות לבד עם ילדי המת בלי לצרוח עד מעמקי נשמתי, ואל מי אוכל לדבר בשעה הנוראה הזאת אם לא אליך, אתה שהיית ועודך לי הכול! אולי אינני יכולה לדבר אליך בצלילות גמורה, אולי אינך מבין אותי — ראשי הרי ממש סתום, רקותיי הולמות ומעקצצות, איבריי כואבים כל כך. דומני שיש לי חום, ואולי גם שפעת שחומקת עכשיו מדלת אל דלת, וכך הרי ייטב, שכן אז אוכל ללכת עם ילדי ולא אצטרך להזיק לעצמי. לפעמים עיניי ממש מחשיכות, אולי אינני יכולה לסיים כלל את המכתב הזה — אבל אני רוצה לאזור את כל הכוח, כדי שאוכל לדבר אליך פעם אחת, רק הפעם הזאת, אליך אהובי, שלא הכרתני מעולם.
 
רק אליך אני רוצה לדבר, לומר לך בפעם הראשונה הכול; שתדע הכול על חיי, החיים שהיו תמיד שלך ושעליהם לא ידעת אף פעם. אך צריך שתדע את סודי רק כשכבר אהיה מתה, כשלא תהיה חייב עוד לתת לי תשובה, כשבאמת יבוא לקיצו מה שמטלטל עכשיו את איבריי בין חום לקור. אם נגזר עליי להמשיך לחיות, אקרע את המכתב הזה לגזרים ואדבַּק בשתיקתי, כפי ששתקתי תמיד. אבל אם יגיע לידיך, אזי תדע, שבת־מוות היא שמספרת לך כעת על חייה, חיים שהיו מסורים לך משעתם הראשונה ועד לשעת הערוּת האחרונה שלהם. אל תחשוש ממילותיי; בת־מוות איננה רוצה עוד כלום, לא אהבה היא מבקשת ולא רחמים ואף לא נחמה. רק זאת אבקש ממך, שתאמין לכל מה שיגלה לך כאבי הנמשך לעברך. האמן לי לכול, רק זאת אבקש ממך: שהרי אין אדם משקר בשעת מותו של בנו היחיד.
 
את כל חיי אני מבקשת לגלות לפניך, את החיים האלה, שהחלו באמת רק ביום שהכרתי אותך. קודם לכך היה רק דבר מה עכור ומבולבל, שזיכרוני לא שב לצלול לתוכו אף פעם, מרתף כלשהו של דברים ואנשים מאובקים, מלאי קורי עכביש, עמומים, שליבי כבר אינו יודע דבר עליהם. כשבאת אתה, הייתי בת שלוש־עשרה וגרתי באותו הבית שאתה מתגורר בו עכשיו, ממש באותו הבית שבו אתה אוחז במכתב הזה, שהוא נשימת אפי האחרונה, באותו המסדרון, ממש מול דלת דירתך. אתה ודאי אינך נזכר בנו, באלמנת הפקיד הממשלתי המסכנה (היא לבשה תמיד בגדי אבל) ובילדה הצנומה המתבגרת — שכן היינו שקטות מאוד, כאילו צללנו במעמקי העוני הזעיר־בורגני שלנו — אולי לא שמעת מעולם את שמנו, כי לא היה לנו שלט על דלת דירתנו, ואיש לא בא, איש לא חיפש אותנו. זה גם קרה לפני זמן רב כל כך, לפני חמש־עשרה, שש־עשרה שנים, לא, ודאי שאינך זוכר מכך כלום, אהובי, אבל אני, הו, אני נזכרת בלהט בכל פרט, אני יודעת כמו היה זה היום באיזה יום, באיזו שעה שמעתי עליך לראשונה, או ראיתיך לראשונה, וכיצד זה לא אדע, שהרי אז התחיל בשבילי העולם. גלה נא סבלנות כשאספר לך הכול, ממש הכול, מההתחלה, ואל נא תתעייף מלהקשיב לי רבע שעה, אני לא התעייפתי לאהוב אותך חיים שלמים.
 
לפני שעברת לגור בבניין שלנו, גרו מאחורי דלתך אנשים מכוערים, מרושעים, מהירי חֵמה. אף שהיו עניים בעצמם, הם שנאו יותר מכול את העוני של שכניהם, את העוני שלנו, משום שהעוני הזה ביקש להיבדל מן הגסוּת הירודה, הפרולטרית שלהם. הגבר היה מכור לטיפה המרה והרביץ לאשתו; לעיתים קרובות התעוררנו בלילה מהמולת כיסאות נופלים וצלחות מתנפצות, פעם אחת האישה נסה לחדר המדרגות, מוכה עד זוב דם, שׂערה פרוע, ומאחוריה נהם בעלה השתוי, עד שכולם יצאו מדלתותיהם ואיימו עליו שיקראו למשטרה. אמי נמנעה מן הרגע הראשון מכל מגע איתם ואסרה עליי לדבר עם ילדיהם, שהתנקמו בי על כך בכל הזדמנות. כשהיו נתקלים בי ברחוב, קראו אחריי מילים מלוכלכות ופעם אחת יידו בי כדורי שלג בחוזקה רבה כל כך עד שמצחי דימם. כל הבניין כולו שנא את האנשים האלה באינסטינקט משותף, וכשקרה פעם אחת מקרה — דומני שהגבר נאסר באשמת גניבה — והם נאלצו לעזוב עם כל הזבל שלהם, נשמנו כולנו לרווחה. כמה ימים הייתה תלויה מודעת שכירות על שער הבית, אבל אז הורידו אותה, ובמהרה שמענו מהשוער שאת הדירה שכר סופר, אדון שקט החי בגפו. אז שמעתי לראשונה את שמך.

עוד ספרים של שטפן צוויג