כן

השוויצרי וחברתו לחיים הופיעו אצל מתווך הנדל"ן מוריץ בדיוק כאשר לראשונה ניסיתי לא רק לרמוז לו על הסימפטומים של מחלת הרגש והרוח שלי ולבסוף להבהיר לו אותם באופן מדעי, אלא מלכתחילה הגעתי אל בית מוריץ, שבאותם ימים היה כנראה ולאמיתו של דבר האדם הקרוב אליי ביותר, כדי לפשוט כלפי חוץ – בפתאומיות גמורה ובלי שום התחשבות – את הצד הפנימי של קיומי, הנגוע ובעצם כבר מגואל כולו במחלה, צד שעד אותה עת הכיר מוריץ רק את פני השטח שלו, הלא מטרידים במיוחד ולפיכך לא מדאיגים כלל, צד שבהכרח הבהיל והחריד את מוריץ, ולו רק בשל הבוטות והישירות של הניסוי שלי, היות שבאותו יום אחר הצהריים, מרגע אחד למשנהו, חשפתי וגיליתי לגמרי את מה שהצנעתי מפני מוריץ כל עשור היכרותי וידידותי איתו, ובעצם הסתרתי מפניו בדקדקנות מתמטית כל הזמן הזה, את מה שכיסיתי מפניו בהתמדה, שלא בטובתי, כי לא רציתי לאפשר לו, למוריץ, אפילו הצצה חטופה לתוך קיומי, הצצה שזעזעה אותו עד עמקי נשמתו, אבל באותו אחר צהריים לא נתתי לזעזוע שלו לבלום אפילו לרגע את מנגנון הערטול שלי, שבאחר הצהריים ההוא, כמובן גם בהשפעת מזג האוויר, החל סוף־סוף לפעול, ולאט־לאט, כמי שאין לו שום ברירה אחרת, חשפתי באוזני מוריץ כל מה שנוגע לי, ממש זינקתי עליו ממארב נפשי בלי שום התרעה, חשפתי כל מה שהיה לחשוף וגיליתי כל מה שהיה לגלות; וכל אותו זמן ישבתי במקומי הקבוע, בפינה, מול שני החלונות וליד דלת חדר העבודה המוריצי, שנהגתי לכנות בשם חדר הקלסרים, ואילו מוריץ עצמו, זה כבר היה בסוף אוקטובר, מוריץ עצמו ישב מולי במעיל החורף שלו, האפור כעכבר, וייתכן שבשלב זה כבר היה בגילופין, לא יכולתי לדעת בוודאות כי החשיכה כבר החלה לרדת; ואני לא גרעתי ממנו עין כל אחר הצהריים ההוא – לאחר שבועות ארוכים שבהם לא ביקרתי בבית מוריץ, שבועות שבהם הייתי רק עם עצמי, כלומר נתון להשפעת ראשי שלי וגופי שלי זמן רב כל כך עד שהייתי בהכרח מרוט עצבים ושקוע בריכוז עילאי בנוגע לכול – וגם נחוש כנראה לעשות כל דבר שיוכל להציל אותי, ולכן קמתי לבסוף וזינקתי מביתי הלח והקר והחשוך ויצאתי אל היער העבות והטחוב והתנפלתי על מוריץ כעל קורבן מציל חיים במטרה – כך גמרתי בדעתי בדרך לביתו של מוריץ – לא לחדול מהתערטלותי, שהייתה לאמיתו של דבר הטרדה בלתי הולמת, עד שאשיג דרגה נסבלת של הקלה ואחשוף אפוא ואגלה לו פרטים רבים ככל האפשר על אותו צד של קיומי שהוסתר ממנו שנים ארוכות. פתאום, בעיצומם של ניסיונותיי להביא הקלה לראשי ולגופי, ניסיונות שחרף נואשותם ייתכן שלאמיתו של דבר היו בלתי הולמים לחלוטין, נשמעו בבית מוריץ צעדים שלאוזניי, בניגוד לאוזניו של מוריץ שהיה מיומן כמובן גם בשמיעת צעדים, לא היו מוכרים כלל, אך ניכר במוריץ שידע לזהותם בן רגע, מה שהתחוור לי מייד מתגובתו של מוריץ לצעדים הפתאומיים האלה בכניסה לבית, מאחר שכל עוד לא נשמעו הצעדים האלה בכניסה לבית, מוריץ, ששמיעתו הייתה חדה להפליא וכמובן גם שימושית להפליא לצורך עסקיו, ישב מולי ברגליים משוכלות ובשתיקה ובשלווה גמורה, ואולי בעצם כל הזמן הזה היה נתון בציפייה, כך חשבתי פתאום על כורחי, כי הצעדים בישרו על הגעתם של לקוחות שלא רק מתעניינים בנכסים אלא של לקוחות שלאמיתו של דבר אכן קונים נכסים, ומוריץ קפץ בן רגע מכורסתו המרופדת אל הדלת כדי להאזין ואמר, כאילו לא אליי אלא לעצמו, השוויצרים, ואז פתאום הושלך הס בבית מוריץ; כעבור רגע הופיעו בחדר העבודה השוויצרים, האנשים הראשונים מלבד מוריץ שקשרתי עימם שיחה זה חודשים, ויחד איתם הופיעה, במלוא מובן המילה, אותה הקלה במצבי הרגשי והנפשי, ההקלה שלה ציפיתי וייחלתי בכל מאודי, גם אם לאמיתו של דבר כפיתי אותה בכל תוקף באחר הצהריים ההוא, והכנתי אותה מראש באמצעות התערטלותי משוללת העכבות ובעזרת ההשפלות וההאשמות העצמיות שחשפתי ללא כל בושה בפניו של מוריץ, שנבעו כמובן בהכרח מן ההתערטלות הזאת. כבר באותו מפגש ראשון ביני ובין השוויצרי וחברתו לחיים – שלא הייתה שוויצרית כמובן אלא אולי יהודייה/ארמנית, כך שיערתי, על כל פנים לא אירופאית, ובנוכחות השוויצרי, שחזותו העידה מייד שאין לו זמן לטיולים – קבעתי לטייל עימה ביער הארזיות, והיום שוב איני זוכר כמה טיולים טיילתי איתה, אבל יצאתי לטייל איתה מדי יום ביומו ולפעמים גם כמה פעמים ביום, ומכל מקום יצאתי איתה באותה תקופה לטיולים תכופים וממושכים יותר מאשר עם כל אדם אחר, ועם שום אדם אחר לא היו לי מעולם חילופי דברים ערים יותר ולכן גם קשובים יותר על כל דבר שבעולם, כלומר לא היו לי גם חילופי מחשבות ערים וקשובים יותר על כל דבר שבעולם, ומעולם לא ניתנה לי האפשרות להביט כך לעומק נשמתו של שום אדם אחר, ולשום אדם אחר לא ניתנה מעולם האפשרות להביט כך, לעומק ובלי שום התחשבות, ולפיכך יותר ויותר לעומק נשמתי. השוויצרי נסע כמעט בלי הרף לכפרים השכנים לחפש תושבות לדלתות ולחלונות, בריחים וסורגים, ברגים ומסמרים וחומר בידוד ולכה לספינות בעבור בית הבטון שמאחורי בית הקברות שהוא עצמו תכנן ושכבר הלך ונבנה, כפי שאמר לי עוד באותו מפגש ראשון איתו, ועקב כך לא נראה כמעט אף פעם בפונדק (משכנם של השוויצרים בתקופת הבנייה), ואילו אני עצמי, בפתאומיות גמורה ולאחר שנשלפתי בידי השניים – ברגע שכנראה היה מציל חיים – משפיפותי המדכאת שבעצם כבר הייתה מסכנת נפשות, מצאתי בחֲבֶרתו לחיים של השוויצרי, שעד מהרה התברר כי היא פרסייה שנולדה בשיראז, אדם ריפויי במובהק, כלומר בת לוויה ריפויית להליכה ולחשיבה, ומכאן גם לדיבור ולהתפלספות, שכמוה לא נקרתה לי שנים רבות, ולא העליתי על דעתי שתיקרה לי באישה דווקא. בנוכחות השוויצרי, שעימו חלקה כנראה את חייה כבר עשרות שנים, הייתה הפרסייה, אולי מתוך הרגל שהתקבע בה במשך שנים רבות, אם לא עשרות שנים רבות, שתקנית כמעט בלי יוצא מן הכלל, היא לא רק מיעטה לדבר, כמו שקורה לעיתים קרובות ביחסים כאלה, היא פשוט שתקה כמעט בלי הפוגות, ואם כבר אמרה משהו, הפרסייה – שבזיכרוני לבושה תמיד אך ורק במעיל פרווה שחור ומהוה בן עשרות שנים, שצווארונו זקוף תמיד, מרגע שפגשתי בה הייתה לי הרגשה שכמו נשים רבות מאוד במצבה ובגילה היא נתונה בחרדה מתמדת מפני הצטננות או מפני האפשרות שתיאלץ באמת לקפוא מקור, שהאישה הזאת לעולם לא תהיה מסוגלת להתקיים בלי המעיל הזה, בלי מעיל הפרווה הזה, שנדרש לכסותה בקצה אחד עד הקרסוליים ובקצה השני עד מעל שערות ראשה, וכך להגן עליה, ובעצם, לפי התרשמותי, נדרש להגן עליה מפני מוות בקיפאון – מכל מקום, כשכבר פצתה הפרסייה את פיה בנוכחות השוויצרי, עשתה זאת רק כדי לסתור את דבריו, אבל שלא בנוכחות השוויצרי – מן הסתם דווקא בשל שתיקתה העיקשת לעומת חברהּ לחיים, ובשל היחס הלעומתי הכללי שפיתחה מן הסתם במשך שנים רבות כלפי חברה לחיים – שלא בנוכחותו היא נתקפה להפתעתי הרבה במין דחף דיבור, לא בדברנות אלא בדחף דיבור מן הסוג שתוקף את כל הנשים המעבירות עשרות שנים מחייהן במחיצת בני זוג מסוגו של השוויצרי, דחף שתוקף אותן בשעה שאותם חברים לחיים אינם נוכחים, ודיברה. הגרמנית הייתה מבחינתה שפה זרה, אבל היא שלטה בה, כמו ששלטה גם באנגלית ובצרפתית וביוונית, שליטה נעימה להפליא שמעולם לא הייתה באמת מרגיזה, ודווקא העובדה שהגרמנית שדיברה דוברה בפי זרה, ועוד זרה שבסופו של דבר הייתה בת בית בעולם כולו ועם זאת בשום מקום בעולם, שנולדה בפרס וגדלה במוסקבה ולמדה באוניברסיטאות בצרפת ולבסוף הסתובבה ברחבי העולם כולו עם מי שהיה אז מאהבה והיום הוא חברה לחיים, מי שלדבריה היה "מהנדס מדרגה ראשונה ששמו כמתכנן תחנות כוח נודע בכל העולם", דווקא העובדה הזאת רעננה את חוש השמיעה שלי ואת מצבי הנפשי הכללי, שהיה רגיש דווקא לנעימות דיבור אקזוטיות כאלה, בזכות צורת הדיבור והמחשבה שלה שיצרה כך דיבור מתוך המחשבה ומחשבה מתוך הדיבור, כאילו כל אלה פעולה מתמטית, פעולה פילוסופית־מתמטית ואי לכך פילוסופית־מתמטית־מוזיקלית, ולא זו בלבד אלא שפיסקה והדגישה את מחשבתי ותזמרה והתאימה אותה לדיבורי שלי עצמי. זה חודשים שלא הייתי רגיל לשוחח עם שום אדם שיחה שעלתה בקנה אחד עם יכולות הרוח שלי, המגע עם המקומיים בלבד ואחרי ככלות הכול גם הקשר הבלעדי עם מוריץ – שאומנם לא היה משכיל, אך בכל זאת ניחן באינטליגנציה גבוהה מן הממוצע בהתחשב בנסיבות חייו – לא היה יכול אלא לדכא אותי לאורך זמן, זה זמן רב שלא יכולתי אפילו לקוות לפגוש אדם שעימו אוכל לנהל שיחה שאינה מוגבלת, אדם שבעזרתו אוכל לשפר את כישורי השיחה שלי, כלומר את כישורי החשיבה שלי, שכן במהלך השנים שבהן חייתי בפרישות בביתי והתרכזתי אך ורק בעבודתי, דהיינו בהשלמת מחקרי המדעי (על הנוגדנים), לא באתי כמעט בשום מגע עם מי מהאנשים שלפנים זימנו לי עימותים, כלומר עימותי רוח, בשיחות ובדיונים, מכל האנשים האלה התנתקתי והתרחקתי – התרחקות שהייתה מסוכנת ביותר, כך התחוור לי פתאום – בשל השתקעות מחמירה יותר ויותר בעבודתי המדעית, והחל משלב כלשהו שוב לא היו לי הכוחות הדרושים כדי לחדש את כל הקשרים האלה הנחוצים לרוח, אומנם הבנתי פתאום שבלי המגעים האלה יהיה לי קשה להתקדם, ובלי הקשרים האלה עוד מעט לא אוכל לחשוב בכלל מן הסתם, ועד מהרה גם לא לחיות, אבל חסר לי הכוח לעצור ביוזמתי הרוחנית שלי את מה שכבר ראיתי ממשמש ובא, את ההתנוונות של מחשבתי מחמת בידוד – התנוונות שהבאתי על עצמי ביודעין – בשל הבידוד מכל האנשים שעימם היה לי קשר רוח, ובעצם מחמת הוויתור המוחלט על כל קשר החורג מן הצרכים ההכרחיים בלבד, מה שנקרא הצרכים המקומיים, או פשוט מאוד הצרכים הדחופים ביותר של הקיום בביתי ובסביבתו הישירה, וחלפו שנים מאז זנחתי את ההתכתבויות, ומאחר שהייתי משוקע כליל במחקרי והחמצתי את נקודת הזמן שבה עדיין היה אפשר לחדש את ההתכתבויות, את הקשרים הזנוחים האלה, כל ניסיונותיי בכיוון הזה נכשלו שוב ושוב מפני שלאמיתו של דבר, גם אם עדיין לא חסר לי הכוח לכך, מן הסתם כבר חסר לי כל רצון לבצע פעולות כאלה, ואף על פי שהבנתי היטב כי הדרך שבחרתי והלכתי בה זה שנים אינה הדרך הנכונה, שהיא אינה יכולה להוביל לשום מקום מלבד בידוד מוחלט, ולא בידוד רק של ראשי ולפיכך של מחשבתי, אלא לאמיתו של דבר בידוד של כל הווייתי, של כל קיומי, שלאמיתו של דבר חרד מן הבידוד הזה מאז ומעולם, למרות זאת לא ניסיתי למנוע את זה, רק המשכתי ללכת באותה הדרך, גם אם שוב ושוב התפלצתי לנוכח ההשתלשלות ההגיונית של הדרך הזאת, והייתי שרוי בפחד מתמיד מפני הדרך הזאת, ואף על פי כן שוב לא יכולתי לחזור לאחור; עוד בשלב מוקדם מאוד חזיתי את הפורענות הזאת, אבל לא יכולתי למנוע אותה, ולאמיתו של דבר היא הופיעה בשלב מוקדם, הרבה לפני שיכולתי לזהותה ככזאת. מצד אחד ההכרח להסתגר לטובת העבודה המדעית הוא הכרח ראשון במעלה בעבור איש הרוח, אבל מצד אחר גם מרחפת מעליו סכנה עצומה שההסתגרות הזאת תרחיק לכת יתר על המידה ושבסופו של דבר לא תקדם את עבודת הרוח כמתוכנן, אלא תבלום אותה ואפילו תתגלה כהרסנית, ומשלב כלשהו אכן הייתה להסתגרות שלי מן העולם לטובת עבודתי המדעית (על הנוגדנים) השפעה הרסנית דווקא על אותה עבודה מדעית. אבל התובנה הזאת, כפי שהתחוור לי בדרך הכואבת ביותר, מגיעה תמיד מאוחר מדי, ומה שנותר, אם בכלל, הוא רק חוסר התקווה, כלומר: ההבנה הבלתי אמצעית של העובדה שאת המצב הזה, שהופיע כעת – ההרסני לרוח, לרגש ובסופו של דבר גם לגוף – שוב אין איש ואין דבר שיוכלו לשנות. למען האמת, לפני שהשוויצרים צצו כאן נאלצתי במשך חודשים ארוכים להתקיים בביתי במצב של אדישות מוחלטת, ובחודשים אלה במשך זמן רב מאוד הייתי מסוגל רק להתבוננות עצמית, והעבודה, קל וחומר העבודה המדעית, לא באה בחשבון כלל כי בחודשים אלה, יש להודות, התעוררתי רק לתוך התבוננות עצמית נוראה שבנוראות, והתשתי את עצמי לגמרי בהתבוננות העצמית הנוראה הזאת. הרגשתי צורך מתמיד להיות בחברת אנשים, אבל כבר לא היה לי הכוח הדרוש, ולפיכך כבר לא הייתי מסוגל ליצור שום קשר אנושי, ולו הקל שבקלים, ורק במאמצי רוח וגוף כבירים הצלחתי – לפחות בתקופות מסוימות שהיו פשוט חיוניות ביותר להמשך קיומי – לבקר את מוריץ, לשבת כמה שעות בבית מוריץ, אבל גם זה היה כרוך בקושי רב ותבע תמיד הכחשה עצמית גדולה מאין כמוה. אנשי רוח עלולים לאבד מהר מאוד את כל קשריהם אם נדמה להם שעליהם להתרכז בעבודה מדעית או בעבודת רוח באופן כללי, אני עצמי סברתי שעליי לוותר על כל הקשרים בכלל למען עבודת הרוח שלי וכך ויתרתי על כולם בזה אחר זה, ורבים מאוד ובעצם כל מי שהיה לי קשר עימו אי־פעם נפגעו מההחלטה שלי לוותר על כל הקשרים האלה, אבל לי, ככל שהדבר נגע בעבודת הרוח שלי, אף פעם לא היה אכפת, מאז ומעולם בכל מה שנגע לעבודת הרוח שלי התנהלתי בדרך חסרת כל התחשבות, ועוד בשלב מוקדם מאוד לא יכולתי לשאת שום הפרעה ולו הפעוטה ביותר לעבודת הרוח שלי, וכל דבר שניצב בדרכה של עבודת הרוח שלי, ולפיכך בדרכה של ההתקדמות שלי במחקרי המדעי, סילקתי מעליי תמיד, ובעצם כל ימי חיי, וכך – מטבע הדברים ובלי שום מאמץ מיוחד – נקלעתי עד מהרה למצב של בידוד, ובסופו של דבר נשארתי עם עבודת הרוח שלי, ולפיכך עם מחקרי המדעי, לבד לגמרי.  

*המשך העלילה בספר המלא*