רב פרעוש

פרק ראשון

שבו תוצגנה דמויות שונות ונסיבות חייהן, והמחבר יכין בדרכי נועם את כל הדברים המדהימים והמופלאים שעתידים להתרחש בפרקים הבאים.

זו הייתה שנה מבורכת. חיטה ושעורה, שיפון ושיבולת שועל הוריקו ופרחו לתפארת בשדות; נערי האיכרים עסקו בקטיף עדשים, והפרות ליחכו תלתן; העצים היו עמוסי דובדבנים במידה כזאת שכל עדת האנקורים, על אף כוונתה המוצהרת לחסלם עד האחרון שבהם, נאלצה להותיר את חלקם לארוחה נוספת. הטבע פתח את שולחנו העשיר בפני כל בָּאָיו, והם אכלו מדי יום ביומו עד שובעה. אבל גינת המאכל של האדון דַּפּסוּל פון צַבֶּלטאו עלתה על כל אלה: היא עמדה בשיא תפארתה, והירקות היו נפלאים כל כך שלא פלא כי העלמה אֶנכֶן יצאה מגדרה מרוב שמחה. אבל נראה שכאן המקום להסביר מי היו אלה השניים – האדון דפסול פון צבלטאו והעלמה אנכן.

דמה לעצמך, קורא יקר, שיצאת למסע אל חבל הארץ הנאה שדרכו זורם נהר מיין החביב. רוחות בוקר פושרות מפיחות את משביהן רבי־הניחוח על פני המישור הבוהק בברק הזהוב של השמש העולה. אינך יכול עוד לשאת את הדוחק שבמרכבה, ואתה יורד ממנה ומשוטט לך ביער הקטן, שקודם לכן, בדרך למטה אל העמק, הבחנת כי מאחוריו מצוי כפר קטן. אבל לפתע בא לקראתך איש ארוך ורזה, שלבושו המוזר מעורר את שימת לבך. מעל גבי קפלט שחור כפחם הוא חובש מגבעת לבד קטנה ואפורה, בגדיו אפורים כולם, המקטורן, האפודה והמכנסיים, גרביו ונעליו אפורות, ואפילו מקל ההליכה הארוך מצופה בלכה אפורה. וכך צועד האיש לעברך בצעדיו הרחבים, ובעוד הוא נועץ בך את עיניו הגדולות והעמוקות, נדמה שכלל לא הבחין בך.

״בוקר טוב, אדוני!״ אתה קורא אליו כאשר הוא כמעט ונתקל בך. ואז הוא מתחלחל כמי שניעור לפתע מחלום עמוק, מרים את כובעו ואומר בקול חלול ויפחני: ״בוקר טוב? אדוני היקר, איזו זכות נפלה בחלקנו שיש לנו בוקר טוב? – תושביה המסכנים של סנטה קרוז – הם עברו שתי רעידות אדמה ועכשיו ניתכים עליהם גשמי זעף!״

אתה, קורא יקר, אינך יודע מה בדיוק עליך לענות לאיש מוזר זה, אבל בעוד אתה חוכך בדעתך, הוא אומר: ״ברשותך, אדוני״, נוגע במצחך ובוחן את כף ידך, ואחר כך אומר באותו קול חלול ומייבב: ״יברכו אותך השמים, אדוני, מערך הכוכבים שלך מצוין״, והוא ממשיך בדרכו.

איש מוזר זה, אפוא, אינו אלא האדון דפסול פון צַבֶּלטַאוּ, שקניינו היחיד והעלוב, שבא לו בירושה, הוא הכפר הקטן דַפּסוּלהַיים, המשתרע לעיניך בסביבה שאין נחמדה ועולצת ממנה, ושאל שעריו נכנסת זה עתה.

אתה רוצה לסעוד ארוחת בוקר, אבל בפונדק העניינים נראים יגעים: כל מה שהיה בידיהם נמכר ביריד שהתקיים לא מכבר, ומכיוון שאינך רוצה להסתפק בסתם כוס חלב, הם מכוונים אותך אל בית האחוזה, שם תוכל העלמה הכבודה אנכן להציע לך ברצון כל מה שלאל ידה. אתה מגיע לשם בלא שיהוי.

על בית האחוזה הזה אי־אפשר לומר יותר מכך שיש לו חלונות ודלתות, ממש כמו שהיו בשעתו לטירת הברון טוֺנדֶרטוֺנקטוֺנק בווסטפליה.¹ מעל לדלת הכניסה מתנוסס שלט האבירות של משפחת פון צבלטאו מגולף בעץ בסגנון מאורי. אבל מה שמקנה לבית זה את צורתו יוצאת הדופן הוא שחלקו הצפוני שעון אל חומת ההגנה של מצודה עתיקה והרוסה, כך שהכניסה האחורית היא שער המצודה לשעבר, דרכו היו נכנסים ישירות אל החצר, שבמרכזה ניצב עדיין ללא פגע מגדל השמירה הגבוה והעגול. מתוך הדלת ההיא, העטורה בסמל המשפחה, יוצאת לקראתך נערה צעירה, אדומת לחיים, שעיניה התכולות והצלולות ושערה הבהיר משווים לה מראה נאה למדי, על אף מבנה גופה העגלגל והכבד מעט יותר מדי. בהליכותיה היא מאור הפנים בהתגלמותו. היא מזמינה אותך אל תוך הבית, ומשעמדה על צרכיך, מיד היא מגישה לך חלב מן המובחר, פרוסה הגונה של לחם בחמאה, ואחר כך קותלי חזיר הנראים לך כמעדן מתוצרת בַּיוֹן, וכוסית של יין שרף מסלק אדום. ובתוך כך מדברת הנערה, שאינה אלא העלמה אַנָּה פון צבלטאו, מתוך עליצות וחירות גמורה על עניינים מעניינים שונים בתחומי החקלאות, שבהם היא מגלה בקיאות לא מעטה. אך לפתע פתאום מהדהד כמו ממרומי השמים קול עז ונורא: ״אנה! – אנה! – אנה!״ אתה נבהל, אך העלמה אומרת בחביבות: ״אבא חזר זה עתה מן הטיול היומי שלו ומבקש את ארוחת הבוקר. הוא קורא מקיטון העבודה שלו״.

״קורא? מקיטון העבודה שלו?״ אתה שואל בתדהמה.

״כן״, משיבה העלמה אנה, או העלמה אנכן, כפי שהיא קרויה בפי הבריות, ״כן, חדר העבודה של אבא הוא שם למעלה, על המגדל, והוא קורא לי מבעד לצינור!״ – ואתה רואה, קורא יקר, איך אנכן פותחת עכשיו את דלתו הצרה של המגדל ומדלגת למעלה עם אותה ארוחת בוקר, שכמותה סעדת זה עתה, כלומר עם נתח הגון של קותלי חזיר ולחם בתוספת יין שרף. ממש באותה מהירות היא שבה וניצבת לצידך, ובעוד היא מוליכה אותך דרך גינת הירק של המטבח, היא מרבה כל כך לדבר על ירקות שורש, גבעולים מעובים, ענבות בשרניות, ראשי לפת, תרד מעוצה, חֻלְפוֹת סלק, וכל היוצא באלה, שאתה נכנס למבוכה עצומה, במיוחד אם אינך יודע שכל השמות המכובדים הללו בסופו של דבר אינם מורים אלא על כרוב וחסה.

אני מניח, קורא יקר, כי די בביקור החטוף שערכת בדפסולהיים כדי להכיר את הבית שבו התרחשו האירועים המוזרים והלא־יאומנו שאותם אני עומד לספר לך. בנעוריו לא הרבה האדון דפסול פון צבלטאו לצאת מאחוזת הוריו, שהיו מרובי נכסים. המחנך שלו, איש זקן ותמהוני, לימד אותו שפות זרות, במיוחד את שפות המזרח, וחיזק בכך את זיקתו למיסטיקה, או יותר נכון לתורת־הסוד. המחנך הלך לעולמו והותיר לדפסול הצעיר אוסף שלם של ספרים במדעי־הנסתר שבהם הוא התעמק. ההורים מתו גם הם, ודפסול הצעיר יצא למסעות רחוקים למצרים ולהודו, בעקבות מה שנטע המחנך בנפשו. כשחזר לבסוף מקץ שנים רבות הספיק בינתיים אחד מדודניו להשתלט על נכסיו בלהיטות כה רבה שלא נותר לו דבר מלבד הכפרון הקטן דפסולהיים. האדון דפסול פון צבלטאו השתוקק יותר מדי לזהבו השמשי של עולם נעלה יותר מכדי שייחס חשיבות רבה לעניינים ארציים, להפך, הוא הודה לדודנו בלב נרגש על ששמר עבורו את דפסולהיים החביבה עם מגדל השמירה, שנראה כבנוי במיוחד לצורך תצפיות אסטרולוגיות, ושבמרומיו התקין לעצמו מיד את חדר האולפנה שלו.

דודנו המסור גם הוכיח לו נחרצות כי עליו לשאת אישה. דפסול הבין את הצורך הדחוף שבכך, ומיד נשא לאישה את העלמה שהדודן בחר בשבילו. האישה הגיעה אל הבית באותה מהירות שבה עזבה אותו. היא הלכה לעולמה לאחר שילדה לו בת. הדודן דאג לחתונה, לטבילה ולקבורה, כך שדפסול, מעל גבי המגדל שלו, לא הרגיש במיוחד בכל זה, ומה גם שבאותו זמן בדיוק נגלה בשמים כוכב שביט מוזר ביותר, שדפסול המלנכולי, החוזה שחורות, ראה את מהלכו כשזור לחלוטין בגורל חייו שלו.

בהשגחתה של דודה קשישה, ולקורת רוחה הרבה של זו, פיתחה הילדה הקטנה עניין מיוחד בחקלאות. העלמה אנכן נאלצה, כפי שאומרים, להתחיל מן התחתית שבתחתית. תחילה רועת אווזים, אחר כך אמה, חדרנית, משרתת, עד למעלתה של בעלת בית, כך שהידע העיוני זכה לביאורים ואישושים מצד חיי המעשה. היא קשרה אהבה מיוחדת לאווזים וברווזים, תרנגולות ויונים, פרות וכבשים, וגם לא בחלה כלל ועיקר בטיפוח חזירונים שמנמנים, על אף שלא נהגה ליטול לעצמה חזרזיר לבן, לקשור לצווארו סרט ופעמון ולפנק אותו בחיקה כחיית מחמד, כפי שעשתה אי־אז ואי־שם מישהי מעלמות הכפר. אבל מה שאהבה יותר מכול, אפילו יותר ממטע עצי הפרי שלה, הייתה גינת הירק. כפי שהבחין בוודאי הקורא היקר משיחתו עימה, הידע החקלאי של דודתה המלומדת הקנה לעלמה אנכן בקיאות תיאורטית נאה בגידול מיני ירק ובעבודות תיחוח האדמה, הזריעה והנטיעה הייתה לא רק מפקחת, אלא נטלה חלק פעיל. אחיזתה במעדר הייתה זריזה ומיומנת לעילא – כך נאלץ להודות גם מי שעינו צרה ללא תקנה. בעוד האדון דפסול פון צבלטאו מתעמק בתצפיותיו האסטרולוגיות ובשאר עניינים מיסטיים, ניהלה העלמה אנכן למן מותה של הדודה, את כלכלת הבית על הצד הטוב ביותר, כך שאם דפסול עסק במעקב אחר גרמי השמים דאגה אנכן בחריצות וביעילות לכל העניינים הארציים.

כאמור, לא פלא הוא ששמחתה בפריחה יוצאת הדופן של גינת הירק באותה שנה כמעט הוציאה את אנכן מִגּדרהּ. אבל באשר לשגשוג ולשפע – לא היה דומה לערוגת הגזרים: זו הבטיחה יבול יוצא מגדר הרגיל.

״איי, הגזרים היפים והאהובים שלי!״ קראה העלמה אנכן פעם אחר פעם, מחאה כפיים, דילגה, רקדה סביב ונהגה כילד שזכה לשפע של מתנות לחג המולד. ונראה היה כאילו ילדי הגזרים שבנבכי האדמה שמחים בשמחתה של אנכן, כי אי־אפשר היה לטעות בקולות הצחוק הדקיקים שעלו מן הקרקע. אנכן לא הבחינה בכך במיוחד, אלא דלגה לעבר המשרת שקרא לה תוך שהוא מגביה אל על מכתב האחוז בידיו: ״בשבילך, העלמה אנכן, גוטליב הביא אותו מן העיר!״

אנכן זיהתה מיד על פי הכתובת ששולח המכתב אינו אלא האדון הצעיר אַמָנֶדוס פון נבֶּלשטֶרן, בנו יחידו של בעל אחוזה שכן, שלמד עכשיו באוניברסיטה. למן הימים שבהם חי בבית אביו ונהג ללכת מדי יום לדפסולהיים היה אמנדוס משוכנע שכל ימי חייו לא יוכל לאהוב אישה אחרת מלבד העלמה אנכן. ממש כך ידעה גם העלמה אנכן בוודאות שלא תוכל לרחוש טוב, ולו במעט, כלפי מישהו אחר מלבד אמנדוס שחום התלתלים. השניים, אנכן ואמנדוס, הגיעו אפוא לכלל הסכמה כי יינשאו מוקדם ככל האפשר, ויהיו הזוג המאושר ביותר שעל פני האדמה.

אמנדוס היה ביסודו צעיר עליז ופשוט הליכות, אבל השד יודע מי באוניברסיטה פרשׂ עליו את חסותו, וגרם לו לא רק לדמות כי יש בו גאונות פואטית יוצאת דופן, אלא גם לאמץ לעצמו סגנון מסולסל ונפוח. הדבר עלה בידיו במידה כזאת שבתוך זמן קצר נסק והמריא מעל לכל מה שפרוזאיקנים עלובים מכנים תבונה ושכל ישר, ועוד מאמינים באיוולתם כי שני אלה יכולים להתקיים בד בבד עם הדמיון הפורה ביותר.

ובכן המכתב היה מהאדון הצעיר אמנדוס פון נבלשטרן, והעלמה אנכן פתחה אותו בחדווה וקראה:

נערתי בת השמים!

התוכלי לראות, לחוש, לדמות את אמנדוס שלך, הוא הוא, בפריחת עלומיו, שוכב על גבו בדשא, מוצף בערב רווי ניחוחות של ניצת הדרים, נושא את עיניו אל על באהבה קדושה וסגידה נכספת! – קורנית וריחן, ורדים וציפורן, נרקיסים זהובי עין וסיגליות שפלות רוח הוא שוזר לעטרה. והפרחים הם הם הרהורי האהבה, הרהורי אהבה עלייך, הו אנה! אך האם יאה לשפתיים נלהבות לדבר בלשון פרוזה יבשה? שמעי, הוי שמעי, כי לא אוכל לאהוב – לא אוכל לדבר את אהבתי – אלא בצורת סונט:

הָאַהֲבָה כְּרִבְבַת שְׁמָשׁוֹת תִּבְעַר בָּאֵשׁ

וְהַתְּשׁוּקָה אֶל הַתְּשׁוּקָה תִּכְמַהּ בְּלֵב קוֹדֵחַ.

מִמַּעַל מִשָּׁמַיִם אֲפֵלִים כּוֹכָב זוֹרֵחַ

וּמִשְׁתַּקֵּף בְּמַעְיַן דְּמָעוֹת רוֹגֵשׁ.

אֲהָהּ, הָעֹנֶג! כִּי תְּשׁוּקָה עַזָּה מִדַּי תִּכְתֹּשׁ

אֶת מֶתֶק פְּרִי הָאַהֲבָה עַד הַגַּלְעִין הַמַּר.

מִמֶּרְחַקִּים סְגֻלִּים כְּמִיהָה תָּנִיד לִי רֹאשׁ,

וְעַד שָׁרְשֵׁי הַנֶּפֶשׁ כָּל כֻּלִּי נִכְמָר.

הַמִּשְׁבָּרִים כְּגַלֵּי אֵשׁ יַכּוּ בְּזַעַם

וְרַק שַׂחְיָן עַז נֶפֶשׁ זֹאת יָהִין

לְהִתְנַפֵּל אֶל מְצוּלוֹת הַיָּם הַפַּעַם.

הַיָּקִינְתּוֹן עַל חוֹף הַמִּבְטַחִים יַלְבִּין,

וּבְחֶרְדַת הַקֹּדֶשׁ יְלַבְלֵב הַלֵּב.

אֲבוֹי, עַד מָה יַכֵּנִי הַכְּאֵב!

ואת, הו אנה, כי תקראי את סונט הסונטים הזה, מי ייתן ותציפך אותה חדווה שמימית שבה נמוגה ישותי כולה עת העליתי אותו על הכתב וקראתיו בלהט בפני רעי נפשי, השואפים כמותי אל הנשגב. חשבי, הוי חשבי, המתוקה בנערות, על הנאמן לך והסוגד –

אמנדוס פון נבלשטרן.

נ״ב

אל נא תשכחי, הו הנשגבת, לצרף למכתב התשובה שלך כמה ליטרות של טבק וירג’יניה מהעלים שאת מגדלת בגינה: הוא בוער טוב וטעים פי אלף יותר מן הפורטוריקו שהחבר’ה פה מעשנים בשרשרת כשהם באים לשתות.

העלמה אנכן לחצה את המכתב אל שפתותיה ואמרה: ״אהה, כמה נחמד, כמה יפה! – והשיר המקסים הזה, איזה יופי של חרוזים. אהה, לו הייתי מספיק חכמה כדי להבין הכול! אבל כנראה שדבר כזה רק סטודנט יכול להבין. ומה זה הדברים האלה שהוא אמר על שורשים? הוא בטח התכוון לגזר האנגלי האדמדם והמוארך, או לראש סלרי. איזה מתוק!״

עוד באותו יום ארזה העלמה אנכן את הטבק ומסרה בידי מורה הכפר שתים־עשרה נוצות אווז שיחדד אותן כראוי. היא ביקשה לשבת עוד היום ולענות על המכתב הנפלא הזה. וכאשר נחפזה מגינת הירק נשמע שוב בבירור קול של צחקוק מאחוריה, ואילו הפנתה לכך שימת לב כלשהי, הייתה שומעת בלי ספק את הקול הדקיק הקורא: ״עקרי אותי, עקרי אותי – אני בשל – בשל – בשל!״

אבל כאמור, היא לא הבחינה בכך.

פרק שני

שבו יסופר על האירוע המופלא הראשון ויימסרו עוד כמה עניינים שראוי לקראם, ושבלעדיהם לא תיכון האגדה המובטחת.

האדון דפסול פון צבלטאו ירד כמנהגו מדי צהריים מן המגדל האסטרונומי שלו כדי לסעוד עם בתו סעודת צהריים צנועה, שהייתה בדרך כלל קצרה מאוד ומלווה בשתיקה, כי דפסול לא אהב לדבר. אנכן גם היא לא הכבידה עליו בדיבורים מרובים, ובמיוחד מפני שידעה היטב שאם באמת יגיע אבא לידי שיחה, הוא יאמר מיני דברים מוזרים ובלתי־מובנים שרק יסחררו את ראשה. אבל היום הייתה רוחה כולה נרגשת מפריחתה השופעת של גינת הירק ומן המכתב של אמנדוס האהוב, שלא חדלה מלדבר על השניים בערבוביה. לבסוף שמט האדון דפסול פון צבלטאו את הסכין והמזלג, כיסה את אזניו בידיים וקרא: ״אוי איזה קשקוש ריקני, משמים ומבולבל!״ כאשר השתתקה אנכן בבהלה הוא החל לדבר בנימתו האופיינית, המתמשכת והיבבנית: ״באשר לירקות שלך, בתי היקרה, אני כבר יודע מזמן שפעולת הגומלין של הכוכבים לשנה זו מיטיבה במיוחד עם הפירות הללו, והמין האנושי עתיד ליהנות משפע של כרוב, צנוניות וחסה עגולה כדי לחזק את קדירת האדמה ולעשותה עמידה יותר לאש של רוח הארץ, כמו קדירה יצוקה היטב. העיקרון הגנומי יעמוד במתקפתו של הסלמנדר, ואני אשמח לאכול את הגזר הלבן שאותו את מיטיבה לבשל. ובאשר לאדון הצעיר אמנדוס פון נבלשטרן, אין לי שמץ של התנגדות לכך שתינשאי לו ברגע שיחזור מן האוניברסיטה. אבל כאשר תלכי עם חתנך לטקס הכלולות, מסרי לי הודעה באמצעות גוטליב, כדי שאוכל ללוות אתכם לכנסייה״.

האדון דפסול שתק כמה רגעים ואחר כך המשיך מבלי להסתכל באנכן, שפניה התלהטו משמחה, בעוד הוא מחייך ונוקש במזלגו על כוסית (הוא נהג לכרוך את שתי הפעולות האלו יחד, אלא שזה אירע לעיתים רחוקות מאוד): ״אמנדוס שלך הוא שם פעולה, מישהו שצריכים ומצווים לאהוב,2 ואני יכול לומר לך, ילדתי, שבשלב מוקדם מאוד כבר זיהיתי בהורוסקופ את הציווי הזה. גם שאר מערכי הכוכבים נוחים מאוד: זהו יופיטר בזריחתו הצופה בוונוס מצידה החושי. אלא שמסלולו של סיריוס חוצץ ביניהם, ובדיוק בנקודת המפגש שלהם צפונה סכנה גדולה, שממנה הוא עתיד להציל את כלתו. טיבה של הסכנה עצמה הוא בלתי־מוסבר, כי ישות מסוג מוזר עומדת להיכנס ביניהם, ישות שכל מדע האסטרולוגיה לא הצליח לעמוד על טיבה. מה שבטוח, מכל מקום, הוא שמה שיאפשר לאמנדוס את פעולת ההצלה הזאת אינו אלא המצב הנפשי שהבריות רגילים לכנותו טיפשות או שיגעון. הוי, בתי״, (כאן חזר דפסול אל הנימה היבבנית המורגלת שלו), ״הוי בתי, מי ייתן ולא יצוץ פתאום בדרך איזה כוח מרושע שהצליח בערמה לחמוק מעיני הנבואית, שלא ייאלץ האדון הצעיר אמנדוס פון נבלשטרן להציל אותך מכל סכנה אחרת – מלבד זו שתהיי לבתולה זקנה!״ האדון דפסול נאנח עמוקות כמה פעמים בזו אחר זו ואחר כך המשיך: ״אבל אחרי הסכנה הזו נקטע לפתע מסלולו של סיריוס, וונוס ויופיטר, הנפרדים בדרך כלל, מתאחדים ומתפייסים שנית״.

זה שנים לא הִרבָּה דפסול פון צבלטאו לדבר כמו באותו יום. הוא קם ממקומו מותש לחלוטין ועלה שוב למגדל שלו.

למחרת השכם בבוקר סיימה אנכן את מכתב התשובה לאדון פון נבלשטרן. וזה דבר התשובה:

לאמנדוס אהוב לבי!

לא תאמין איזו שמחה גרמת לי במכתבך. סיפרתי עליו לאבא, והוא הבטיח ללוות אותנו לכנסייה לטקס הכלולות. רק שתחזור כבר מהר מן האוניברסיטה. אהה, לו רק יכולתי להבין את הטורים החביבים שלך, שמתחרזים כל כך יפה! כשאני קוראת אותם בקול, כך לעצמי, הם נשמעים לי מופלאים ונדמה לי שאני מבינה את כולם, אבל מיד אחר כך הכול מתפוגג ונמוג, ונדמה לי שאני קוראת מילים שבכלל לא מתקשרות ביניהן. מורה הכפר טוען שככה צריך להיות, שזוהי הלשון החדישה והמעודנת, אבל אני – אהה! – אני סתם טיפשונת ותמימונת. תכתוב לי בבקשה אם לא אוכל להיות לזמן מה סטודנטית בלי להזניח את משק הבית? זה כנראה לא ילך. אבל כשנהיה נשואים אולי יעבור אליי משהו מן המלומדות שלך ומן הלשון החדישה והמעודנת. את טבק הווירג’יניה אני שולחת לך, אמנד’כן חביבי. את תיבת הכובע שלי דחסתי כמה שהיא יכולה להכיל, ואת כובע הקש החדש הלבשתי באותו זמן לראש של קארל הגדול שעומד בחדר האורחים שלנו, זאת אומרת – עומד בלי רגליים, כי כמו שאתה יודע, זו רק פרוטומה.

אל תצחק עליי אמנד’כן, אבל גם אני כתבתי שיר, והוא דווקא מתחרז לא רע. תכתוב לי בבקשה איך יודעים מה מתחרז עם מה מבלי להיות מלומד. אז עכשיו תשמע:

אֲנִי אוֹהֶבֶת אוֹתְךָ וְרַק טוֹב מְאַחֶלֶת

וְכָל כָּךְ רוֹצָה שֶׁכְּבָר נִהְיֶה נְשׂוּאִים,

לַשָּׁמַיִם בַּבֹּקֶר יֵשׁ צֶבַע שֶׁל תְּכֵלֶת

וּבַלַּיְלָה כּוֹכְבֵי זָהָב הֵם זְרוּעִים.

אֲנִי רוֹצָה שֶׁתֹּאהַב אוֹתִי עַל אַף הַמֶּרְחָק,

וְשֶׁלֹּא תַּכְאִיב לִי אַף פַּעַם.

מְצֹרֶפֶת בָּזֶה חֲבִילַת הַטַּבָּק,

בְּתִקְוָה שֶׁיִּנְעַם לְךָ הַטַּעַם.

תתייחס לזה בסלחנות; כאשר אבין סוף סוף את השפה המעודנת זה בטח יהיה מוצלח יותר. הכרובית הצהובה שגשגה השנה מעבר לכל מידה וגם האפונים נקלטו מצוין, אבל את אביר, כלב התחש שלי, נשך אתמול האווז הגדול נשיכה עמוקה ברגל. טוב, לא הכול מושלם בעולם הזה. – תדמיין לך, אמנדוס היקר שלי, מאה נשיקות מכלתך הנאמנה לך,

אנה פון צבלטאו.

נ״ב, כתבתי נורא בחיפזון לכן האותיות יצאו לפעמים קצת עקומות.

נ״ב, אבל בשם אלוהים, שלא תאשים אותי בזה: למרות שאני כותבת קצת עקום, אני בעצמי ישרה תמיד, ותמיד שלך,

אנה.

נ״ב, איזה שכחנית איומה שאני! אבא שולח לך דרישת שלום, ואומר שאתה משהו כמו שם פעולה, ושאתה מצוּוה להציל אותי מאיזו סכנה גדולה. על זה אני במיוחד שמחה, ושוב, אני האוהבת אותך והנאמנה לך מכל –

אנה פון צבלטאו.

המשך בספר המלא