להבות תואמות 3 - בשטח האש

פרק 1

הווה

דפיקות בלתי פוסקות על דלת הכניסה העירו אותי. גנחתי בתסכול, יום החופשה הראשון שלי אחרי חודשים ואני אפילו לא יכולה להישאר במיטה עד מאוחר. מה עשיתי שזה מגיע לי?

העפתי מעליי את השמיכה וגררתי את עצמי מהמיטה, קיללתי בקול כשהתנגשתי בדלת.

"אני באה!" צעקתי כשהדפיקות לא פסקו. שפשפתי את עיניי העייפות. "שוב שכחת את המפתחות שלך, הופ?" פתחתי את הדלת לרווחה וקפאתי.

מי שעמד מולי בהחלט לא היה אחותי הגדולה.

מעולם לא ראיתי את הגבר הזה. כתפיו הרחבות חסמו את המעבר, הוא היה לפחות מטר ותשעים ונאלצתי להרים את ראשי כדי שאוכל להביט בפניו. שערו השחור הגיע לכתפיו וזקן עבה ומסודר עיטר את לסתו המסותתת, אבל זו הייתה הצלקת על פניו שגרמה לנשימתי להיעתק. היא התחילה מעל הגבה השמאלית שלו והמשיכה מטה, חצתה את גבתו ונעצרה מעל פיו. הוא חייך אליי, אבל כל אינסטינקט שהיה לי צעק 'סכנה'. הגבר הזה היה גדול כל כך, הוא אפילו לא יתאמץ אם ירצה לגבור עליי.

"בוקר ט —" טרקתי את הדלת בפניו לפני שהוא סיים לומר את המילה ונעלתי במהירות. ליבי הגביר את קצבו ופי נהיה יבש, הצצתי דרך עינית הדלת. הגבר העצום עדיין עמד שם, הבעת תדהמה על פניו.

"למה, לעזאזל, הענק הירוק נמצא מחוץ לדירה שלי?!"

דפיקה עדינה על הדלת הקפיצה אותי. "את קראת לי הענק הירוק?" פניי בערו במבוכה כשהבנתי מבעד לערפל השינה מה עשיתי. "את בטח אן, נכון?" נדרכתי. מאיפה הוא הכיר אותי? "הופ נמצאת?" ברגע ששמעתי את שמה של אחותי פתחתי את הדלת במהירות.

"למה אתה מחפש את אחותי?" בחנתי אותו בחשד. אחרי שהאשימו אותה בהדלפת מידע רגיש של החברה שבה היא עובדת, הצורך להגן עליה היה בעדיפות הראשונה שלי.

הוא לא זז מהמקום, אבל הפעם כשבחן אותי הוא נעצר על ידיי שרעדו מעט, על פניי, שהייתי בטוחה שהיו חיוורות מהרגיל, ולבסוף מבטו פגש בשלי ונשאר שם.

הוא הלך שלושה צעדים אחורה וחייך אליי. "היי."

כחכחתי בגרוני היבש ואמרתי, "מה אתה רוצה מאחותי?"

"אני לא רוצה ממנה כלום, אני פה כי פיטר ביקש ממני עזרה."

בקושי הצלחתי לבלוע רוק מבעד לגוש בגרוני. "איזה פיטר?"

"פיטר וסט."

"הבוס של הופ?"

"בוס לשעבר ממה שהבנתי," הוא תיקן אותי. "ניסיתי להשיג את שניהם בטלפון, אבל לא הצלחתי, דיברתי עם המזכירה של פיטר והיא אמרה שהוא לא במשרד. קיוויתי למצוא אותם כאן, אפילו שלחתי להם הודעות. יש לי מידע חשוב עבורם."

"למה שאאמין לך?"

"תתקשרי אליהם, תגידי שלוק סמית' מחפש אותם. אני אחכה כאן בחוץ." היססתי והוא הלך צעד נוסף אחורה. לא מצא חן בעיניי שהוא יכול היה לראות את הפחד שלי. בדרך כלל הייתי טובה יותר בהסתרה. אבל, לעזאזל, בדיוק קמתי משינה. "תסגרי את הדלת, קטנטונת. אני אחכה כאן. זה בסדר."

"אני לא צריכה אישור ממך בשביל לסגור את הדלת."

הוא גיחך. "אני יודע."

"אל תלך." סגרתי את הדלת ואחרי רגע של היסוס נעלתי אותה. מיהרתי לחדר שלי וחייגתי להופ.

היא ענתה בצלצול השני. "הלו?" וכמו תמיד ברגע ששמעתי את קולה, חלק מהחששות שלי התנדפו.

"הופ."

"מה קרה, אן?" קיללתי את עצמי כששמעתי את הדאגה בקולה. היא תמיד הצליחה לזהות שמשהו לא בסדר איתי.

"יש פה מישהו שבא לדבר איתך. הוא אמר שניסה להשיג את פיטר ואותך, אבל לא עניתם."

"מי זה?"

"מישהו בשם לוק סמית'."

"אתה מכיר מישהו בשם לוק סמית'?" היא פנתה לפיטר ומצאתי את עצמי עוצרת את נשימתי בהמתנה לתשובה שלו. בבקשה שהוא דובר אמת ואין איזה פסיכופת שקרן מחוץ לדלת שלי.

"זה בסדר, מתוקה. זוכרת שסיפרתי לך שפיטר העסיק מישהו כדי לעזור לנקות את שמי? זה הוא."

נשמתי לרווחה. "אז הוא דובר אמת."

"כן, הוא באמת התקשר אליי. אני לא יודעת איך הצלצול לא העיר אותי."

למרות הפחד לא יכולתי שלא לגחך. "כנראה היית ממש עייפה." הדגשתי את ה'ממש' ויכולתי לדמיין אותה מסמיקה.

"אנחנו לא מדברות על זה בטלפון," היא הזהירה אותי. "הוא עדיין שם?"

"כן, הוא אמר שהוא צריך לדבר איתך ועם פיטר."

"אני יוצאת לכיוון הבית, אן. אגיע בקרוב."

"אוקיי, תמהרי." ניתקתי את השיחה ונשמתי נשימה עמוקה. ידעתי שהדבר המנומס לעשות יהיה לפתוח את הדלת ולהזמין אותו להיכנס, אבל הסתכלתי על עצמי במבוכה. קודם פתחתי לו את הדלת בגופייה דקיקה ובתחתונים.

מיהרתי להתלבש וחזרתי לדלת.

לוק נשאר במקומו, בדיוק כפי שהבטיח. הוא התכתב עם מישהו בנייד שלו וכששמע את הדלת הוא הכניס את המכשיר לכיס והתמקד בי.

החיוך העדין שב לפניו. "אני מבין שהשגת אותם?"

"כן, הם בדרך." נשכתי את שפתי בהיסוס. "תיכנס."

פיניתי לו את המעבר. לרגע תהיתי אם כתפיו הרחבות יצליחו לעבור בפתח הצר, אך גופו נע באופן כמעט חינני והוא נכנס בקלות.

התמהמהתי לפני שסגרתי את הדלת. לוק נשאר לעמוד בכניסה ואני כמעט נצמדתי לחלון בצד השני. ניסיתי להשתלט על עצמי, אבל זה היה קשה. מעולם לא הייתי טובה לבד עם אנשים שאני לא מכירה, וחוץ מזה מבנה גופו השרירי היה מפחיד כל אחד.

"אז פיטר והופ זוג?" קולו העמוק הפר את הדממה והרמתי גבה בהפתעה. איזו שאלה מוזרה.

"תלוי את מי אתה שואל."

"ואם אני שואל אותך?"

"אז כן, אפילו שאחותי מתכחשת לזה."

"הבנתי, זה מתאים למה שנואה סיפר לי." לא פגשתי את האח הצעיר למשפחת וסט, אבל כן זיהיתי את השם שלו.

"אתה מכיר טוב את המשפחה של פיטר?"

"את אחיו הגדול. שירתנו יחד בצבא."

תהיתי אם משם הצלקת.

"פיטר אמר שהוא שכר את שירותיך כדי שתעזור לו. אתה חוקר פרטי?"

זווית פיו התעגלה לחיוך. "בין השאר."

"בין השאר?"

"אני בעל חברת אבטחה, קטנטונת. אני כל מה שהלקוחות שלי צריכים שאהיה. חוקר פרטי, שומר אישי, סוכן סמוי, מה שצריך כדי לוודא שהם מוגנים ומרוצים."

"ובעל החברה בדרך כלל מעורב בתיקים באופן אישי?"

"כשזה חשוב לי מספיק." משהו בטון שלו סקרן אותי.

ברור היה שאקסל, אחיו הגדול של פיטר, והמשפחה שלו חשובים לו. השאלה למה? איזו היסטוריה הייתה שם?

אחרי זה שתקנו ומצאתי את עצמי בוחנת את שעון הקיר כל כמה דקות. המתיחות סירבה לעזוב את גופי ותהיתי אם זה בסדר שאבקש לפתוח את דלת הכניסה, אולי ככה לא ארגיש כלואה.

"אני אחכה בחוץ."

קפצתי בבהלה כשהוא דיבר לפתע וכיווצתי את גבותיי בבלבול. "אתה לא חייב לחכות בחוץ."

"זה בסדר, קטנטונת. אני רואה שלא נוח לך והם מתעכבים. אין לי בעיה לחכות להם בחוץ."

"אתה אורח," מחיתי במהירות והוא גיחך בצליל עמוק ומחוספס.

"איפה היו הנימוסים האלה כשטרקת לי את הדלת בפנים וצעקת שהענק הירוק נמצא מחוץ לבית שלך."

אפילו קצות האוזניים שלי בערו ממבוכה. "דפקת על הדלת שלי באמצע הלילה!"

"זה היה בשמונה בבוקר, קטנטונת."

"עדיין לא שתיתי קפה!" מיהרתי להתגונן, המבוכה גברה על החשש והמילים התגלגלו החוצה בקלות.

"את תמיד עצבנית כל כך בבקרים?"

"אני לא עצבנית." לפני שהייתה לו הזדמנות לענות אחותי נכנסה. עיניה היו פעורות ומבטה עבר ממני אל לוק. ברגע שראיתי אותה כתפיי התרככו בהקלה. הופ כאן.

"אז את הופ המפורסמת." הוא חייך והתיישר.

"מפורסמת?" הופ שאלה.

"שמעתי עלייך הרבה." עיניו הכחולות סקרו אותה בזהירות. נאבקתי בדחף להשפיל מבט כשהבנתי למה. הוא רצה לראות אם הוא ימצא בפניה את אותו חשש שראה אצלי. כשזה לא קרה הוא הלך לקראתה והיא לחצה את ידו המושטת.

"אני מפחדת לשאול אילו דברים שמעת."

"רק דברים טובים ומצחיקים, אני מבטיח."

"תפסיק לפלרטט." החנקתי צחקוק כשפיטר משך את אחותי לאחור והעמיד את גופו לפניה. כתפיו היו מתוחות ויכולתי להישבע שהחיוך של לוק גדל.

"אני רואה שנואה צדק," הענק אמר.

"הייתי צריך לדעת שהמניאק הקטן מאחורי זה."

"נואה צדק?" אחותי הגדולה, המתוקה וחסרת המושג שאלה. כמעט פרצתי בצחוק. כמה עיוורת היא יכולה להיות.

"זה לא משנה עכשיו, צרות," פיטר פנה אליה, פניו זעופות. "אל תפלרטטי איתו."

"אני לא פלרטטתי, הייתי מנומסת. היית מעדיף שאהיה גסת רוח?"

"כן." הוא אפילו לא היסס.

צחקתי. "זה כנראה היה חתיכת לילה."

"אן..."

"זה באמת היה," פיטר התפרץ לדבריה.

"אתה לא מדבר על חיי המין שלי עם אחותי הקטנה!"

"לפחות סוף סוף יש לך חיי מין," מלמלתי.

"אן!"

"מה? אני הייתי בבית שלך כשליאם התעקש לחגוג את הלקוח הראשון שלכם. זה נשמע משעמם."

הפנים שלה האדימו. "לא שמעת כלום."

"זו בדיוק הבעיה, לא שמעתי כלום."

"אלוהים אדירים, זה חייב להיות סיוט."

"תרחמי על אחותך, קטנטונת," לוק גער בי בחיוך.

"אל תקרא לי קטנטונת." נעצתי בו מבט רושף.

"אבל זה מה שאת."

"לא, אני לא. אתה פשוט עצום."

"טוב, אני חושב שסטינו מהנושא. לוק, אתה כאן בגלל ההדלפה, נכון?" פיטר התערב.

הענק הרצין. "אני רוצה להראות לכם כמה תמונות."

ישבתי ליד הופ ובחנו את התמונות. זיהיתי את אחד הגברים.

כיילב עבד איתי במכון הקעקועים. התברר שהוא הפסיכופת שהפליל את אחותי בגנבת המסמכים, ואני הכנסתי אותו לבית שלנו.

מעולם לא רציתי להכאיב לאדם אחר כמו שרציתי להכאיב לו, ולפני שלוק יצא לחפש אותו הוא הבטיח לי שזה יקרה.

פרק 2

אן

כעבור שמונה חודשים

החניתי את הרכב מחוץ לבניין הדירות המפואר וחייכתי לשומר המבוגר מאחורי הדלפק בדרכי למעלית. הוא זיהה אותי והניח לי להיכנס בלי לומר מילה. דלתות המתכת עמדו להיסגר כשיד שרירית השתחלה במרווח הצר, פתחה אותן ופנים מוכרות הופיעו. שיער שחור פרוע שקצוות סוררים הסתירו מעט עיניים כחולות, לסת מסותתת, זקן קצר ומטופח, וצלקת שהתחילה מעל הגבה השמאלית שלו והמשיכה מטה. אותה צלקת שגרמה לי לתהות בכל פעם מחדש מה גרם לה.

"היי, קטנטונת." קולו העמוק הפר את הדממה במעלית.

גלגלתי את עיניי. "עדיין עם הכינוי המגוחך?" החיוך לא עזב את פניו והוא לא עשה שום צעד כדי להיכנס למעלית, שנינו התעלמנו מהצפצוף הבלתי פוסק של הדלתות.

כמו בכל פעם שנפגשנו עיניו הכחולות בחנו אותי כמו שבוחנים חיה פצועה. מרחוק, בזהירות ובמעט סקרנות. שנאתי את זה. יותר מפעם אחת נשארתי ערה בלילה וניסיתי להבין מה בדיוק הוא ראה.

"אתה מתכוון להיכנס?" שאלתי לבסוף.

"אני חושב ששכחתי משהו באוטו, תעלי קודם." ידעתי שזה תירוץ, הוא תמיד עשה את זה, אפשר לי לבחור אם להישאר איתו לבד.

"לא, אתה לא."

"לא, אני לא, אבל אני יכול לעלות במדרגות אם את מעדיפה." פניי בערו במבוכה. עד כמה שברירית הוא חשב שאני?

"ולמה שאעדיף את זה? אתה גדול, אבל אני בטוחה שיש מספיק מקום לשנינו."

"שוב הערות על הגודל שלי. את עוד תגרמי לי לתסביך."

"אני בטוחה שהאגו שלך ישרוד. אתה נכנס או לא?"

הופתעתי כשהוא נד בראשו לשלילה. "אני צריך לעשות קצת ספורט, המדרגות יועילו לי." הוא התרחק מהמעלית וכמעט התנגש בשני גברים שבאו מאחוריו.

"תסתכל לאן אתה הולך." הגבר השתתק כשלוק הסתובב אליו. כעס בלתי מוסבר עלה בי כשהגבר נרתע לאחור כשראה את פניו המצולקות.

"סליחה," הגבר מלמל ונכנס למעלית, נמנע מלפגוש במבטו של הענק הירוק, החבר שלו בעקבותיו. לא פספסתי את המבט ששני הגברים הביטו בי ושהם נעמדו קרוב אליי בכוונה. העניין שלהם היה ברור ובטני התהפכה. לפתע חלל המעלית נהיה לי קטן יותר משהיה באמת, אבל הכרחתי את עצמי לנשום ולהירגע. "אתה נכנס או לא, גבר? אתה תוקע את המעלית." הרמתי את ראשי והופתעתי לראות שלוק שוב אחז בדלתות המעלית ומנע מהן להיסגר. מבטינו נפגשו והוא לא אמר מילה כשנכנס והציב את גופו ביני ובין שני הגברים.

"סליחה," הוא כמעט העיף אותם אחורה. איש מהם לא העז למחות והם פינו מקום לגופו הגדול.

נדרכתי. לא הייתי רגילה לקרבה פיזית אליו, אבל בהחלט העדפתי אותו על פני שני הגברים הזרים. מבטי זינק לעבר שלושת הגברים כל כמה רגעים. כמעט קפצתי כשקולו העמוק של לוק הפר את השקט. "את יודעת למה הם ביקשו מכולנו להגיע?"

"אין לי מושג."

"אולי הם התחתנו בסתר והם רוצים להודיע לנו."

צחקתי. "הופ יודעת שארצח אותה אם זה יקרה."

"את לא מסוגלת לפגוע בזבוב, קטנטונת."

"במקומך לא הייתי מהמרת על זה. אני יכולה להיות אכזרית מאוד כשאני רוצה." מההבעה על פניו ידעתי שהוא לא האמין לי כלל.

"אם כך, אולי כדאי שתדעי שיש לי את חפירה בתא המטען, רק אם תצטרכי."

"אני מנסה להבין אם אתה משקר או שבאמת יש לך את חפירה ברכב?" לפני שהייתה לו הזדמנות לומר משהו המעלית נעצרה ושני הגברים נעצו בי מבט נוסף ויצאו. "לא היית חייב לעשות את זה, אתה יודע," אמרתי כשנותרנו לבד.

"לא עשיתי כלום, קטנטונת. פשוט לא התחשק לי בסוף לעלות במדרגות." נאבקתי בדחף לומר לו שהוא משקר. עד היום עשינו עבודה טובה בהעמדת פנים שלוק לא הבחין ברתיעה שלי ממגע. זה היה הורס הכול אם הייתי מתעמתת איתו.

המשכנו למעלה בדממה וכשדלתות המעלית נפתחו לוק נצמד לקיר ווידא שאוכל לעבור בלי להתחכך בגופו הגדול.

הדבר הראשון שקיבל את פנינו היה קיר התמונות של פיטר. תמונות עם האחים שלו, תמונות של נופים עוצרי נשימה, ולאחרונה התווספו גם תמונות של הופ. עשרות תמונות של אחותי הגדולה. האהבה שלו כלפיה הייתה ברורה כל כך שלא יכולתי אלא לחייך.

שריקה נמוכה נשמעה לצידי. "לעזאזל, הבחור מאוהב," לוק אמר.

"אף פעם לא הכחשתי את זה," קולו של פיטר נשמע. כמה רגעים לאחר מכן האיש עצמו הופיע במסדרון, ידו כרוכה סביב אחותי הגדולה.

ברגע שהיא ראתה אותי היא השתחררה מהאחיזה שלו וכמעט רצה אליי. היא נעצרה בפתאומיות כמה סנטימטרים ממני וליבי נשבר כשראיתי אותה מהססת. אם יש מישהו בעולם הזה שלא צריך להסס לפני שהוא נוגע בי, זו היא.

חייכתי אליה והיא משכה אותי לחיבוק. "התגעגעתי אלייך, מותק."

"ראית אותי לפני יומיים."

"יותר מדי זמן," היא התעקשה ולא רציתי להודות בקול שהיא צדקה. יומיים היו יותר מדי זמן, אבל אם אגיד את זה, היא תרגיש רע שהיא מבלה עם פיטר.

"על מה כל המסתורין?" שאלתי. "שלחת לי הודעה ואמרת לי להגיע, אבל לא אמרת מה קורה."

היא נשכה את שפתה והחליפה מבטים עם פיטר. "הופ, מה קורה כאן?"

"נדבר על זה בסלון, כולם מחכים." היא שילבה את ידה בשלי ומשכה אותי לסלון. האחים למשפחת וסט ישבו על הספה. זרועו של אקסל האח הגדול סביב ארוסתו אדלינה, לידה נואה, צמוד אליו בן דודם גבריאל ולידו ליילה.

ברגע שליילה ראתה אותי היא מיהרה לכיווני. "נחמד לראות אותך שוב, אן." נדרכתי מהאחיזה שלה. זה היה רק לרגע ותהיתי אם היא הרגישה את זה.

"גם אותך." הגברים נופפו לי לשלום ואדלינה חייכה אליי.

"מישהו מכם יודע למה אנחנו כאן?" שאלתי לבסוף.

"אין לנו מושג, הם לא הסכימו לומר כלום עד שתגיעי."

"עכשיו אני כאן." הסתובבתי אל אחותי. "על מה כל המסתורין?"

"אנחנו מתחתנים," הופ אמרה, ואם סיכה הייתה נופלת, אפשר היה לשמוע אותה בדממת החדר.

"אה, מותק, אנחנו יודעים את זה," אמרתי לבסוף. "חגגנו את האירוסים שלכם בחודש שעבר, זוכרת?"

"בשבוע הבא, אנחנו מתחתנים בשבוע הבא," הופ הבהירה.

צרצרים כאילו נשמעו בחדר.

פניתי לפיטר ובחנתי אותו בחשד. "הכנסת את אחותי להיריון לפני החתונה, פיטר וסט?"

"אן!" הופ גערה בי, אבל שמעתי את הצחוק בקולה.

"מה? אני לא אומרת שזה דבר רע. אני רוצה להיות דודה. אם זה המקרה, אין לי בעיה עם זה."

"עדיין לא, אבל אני מתכוון לעשות את זה בקרוב." הרמיזה המינית גרמה לפניי להאדים.

"אלוהים ישמור, אחותך הקטנה בחדר, פיטר!" ליילה צעקה ממקומה לידי.

"אני מצטער, מותק." אבל הקריצה שהוא שלח לעבר אחותי הבהירה שההתנצלות שלו לא כנה בכלל.

"אז למה?" כשהחיוך נמחק מפניה מיהרתי להוסיף, "לא שאני לא חושבת שזה רעיון טוב! אני פשוט סקרנית. הוא הציע לך נישואים לפני קצת יותר מחודש, מותק. אני פשוט מופתעת, זה הכול."

היא נרגעה כשפיטר נישק על ראשה. "אני לא מוכן לחכות יותר."

"זו סיבה טובה מספיק." אקסל נעמד וחיבק את אחיו הקטן. "מזל טוב, אני פה לכל מה שתצטרכו." הוא חיבק את הופ וברגע שהוא פינה את המעבר חיבקתי את אחותי הגדולה.

"מזל טוב, אני כבר לא יכולה לחכות ללכת איתך לבחור שמלה."

"אני מקווה שאת יודעת שאת שושבינת הכבוד שלי."

"כמובן." נשקתי על הלחי שלה ואפשרתי לשאר לברך אותה. המבט שלי נחת על לוק. הוא נשען על הקיר, רגליו משולבות ועיניו הכחולות עליי. השיחה שלנו במעלית התנגנה בראשי וצמצמתי את עיניי בחשד. "ידעת, נכון?" השאלה שלי משכה את תשומת הלב של כולם ולוק משך בכתפו באדישות.

"מישהו צריך לאבטח את האירוע. לא בכל יום מישהו ממשפחת וסט המפורסמת מתחתן." פתחתי וסגרתי את פי כמו דג מחוץ למים.

"לך לעזאזל." אקסל הרים לו אצבע משולשת.

"את אמרת לענק הירוק שאת מתחתנת לפני שאמרת לי?!"

"תפסיקי לקרוא לו הענק הירוק," הופ גנחה בתסכול ולוק צחק.

"זה לא מפריע לו, נכון?" פניתי אליו. נפעמתי מהרוך בהבעת פניו. למה הוא הסתכל עליי ככה?

"את יכולה לקרוא לי איך שאת רוצה, קטנטונת."

פתחתי את פי לענות, והשתתקתי כשהאסימון השני נפל גם הוא. לוק ידע למה אנחנו פה, הוא ידע על זה במשך ימים ובכל זאת הוא העמיד פנים כדי להסיח את דעתי במעלית. פניתי להופ בניסיון לא לחשוב על זה.

"אני הולכת להגיד לאימא שהתחתנת כי את בהיריון."

אחותי הגדולה השתנקה בהלם. "את לא תעזי!"

"הענק הירוק ידע לפניי שאת מתחתנת!"

"אני גם יודע איפה."

"אני חושבת שאני כן אצטרך את אֵת החפירה הזה בסופו של דבר."

שבוע אחרי מצאתי את עצמי בכנסייה, צופה באחותי הגדולה מתחתנת עם אהוב ליבה. אימא לא הפסיקה לבכות לאורך כל הטקס ואפילו אבא הזיל דמעה או שתיים. כשהגיע החלק של הנדרים לא נשארה עין אחת יבשה בחדר.

"בתוקף הסמכות שהוענקה לי על ידי החוק אני גאה ושמח להכריז עליכם כעל בעל ואישה. אתה רשאי לנשק את הכלה." ברגע שהמילים יצאו מפיו של הכומר, פיטר משך אותה אליו ונישק אותה כאילו הם לא בכנסייה.

שריקות ומחיאות כפיים הדהדו בחדר וברגע שהוא שחרר אותה רצתי קדימה וחיבקתי אותה.

"אני שמחה כל כך, הופ. כדאי מאוד שהוא יעשה אותך מאושרת או שיהיה לו עסק איתי."

היא אחזה בפניי ונשקה למצחי. "אני אוהבת אותך, אן." אחרים הצטרפו אלינו ודרשו את תשומת ליבה ונאלצתי לשחרר אותה. ניסיתי לפנות להם מקום, אבל לא משנה לאן הסתובבתי מישהו חסם לי את המעבר. חברים מהעבודה של הופ, קרובי משפחה מהצד שלנו ושל פיטר, הצלמים. כל כך הרבה אנשים, כל כך הרבה מגע. יותר מדי ידיים בכל מקום.

כמעט ייבבתי כשאחד האורחים התנגש בי בטעות. הוא תפס אותי לפני שנפלתי לרצפה. בחלק מרוחק בתודעה שלי זיהיתי אותו, הוא עבד עם הופ במשרד החדש. היא אפילו הציגה אותו בפניי. הוא חייך בהתנצלות, אבל כשפתח את פיו לדבר שמעתי מישהו אחר. 'הילדה האהובה על אבא'.

הקול המוכר הדהד לפתע בראשי. הרעש של האנשים סביבי נהיה מעומם, כאילו ראשי היה מתחת למים וצלצול טורדני נשמע באוזניי. הגבר שאחז בי עדיין דיבר, אבל כל מה שאני שמעתי היה את אותו משפט ארור. כפות ידיי נהיו לחות ודמי געש באוזניי. לא עכשיו! זיהיתי את סימני ההתקף ונאבקתי בו עם כל מה שיכולתי. לא רציתי להרוס להופ את הטקס.

"אן, את בסדר?" קפצתי בבהלה כשליילה הופיעה והדפה הצידה את הגבר שאחז בי, פניה היפות מעוותות בדאגה.

הנהנתי. "אני... אני אלך לראות שהכול מאורגן בחוץ." לא ידעתי אם היא שמעה אותי ולא היה לי אכפת. הסתובבתי ומיהרתי לכיוון היציאה, נמנעתי מלהסתכל לכיוון של הופ ושל הוריי מחשש שיראו את המצוקה שלי. תנשמי, אן, אמרתי לעצמי. תנשמי, הכול בסדר.

אפילו שרציתי לרוץ אילצתי את עצמי ללכת באיטיות לכיוון החצר. לא עצרתי גם כשהגעתי לאוהל שארגנו לכבוד האורחים. המשכתי ללכת עד שהייתי רחוקה מספיק מכולם. כתפיי עלו וירדו במהירות עם נשימותיי השטחיות, בטני התהפכה ונאבקתי בדמעות שאיימו לזלוג. רציתי להקיא.

"אני בסדר," לחשתי לעצמי. "אף אחד פה לא יכאיב לי, אף אחד פה לא רוצה לגעת בי. אני מוגנת." נשענתי על אחד העצים והנחתי יד על ליבי הדוהר, כאילו התנועה תצליח איכשהו להרגיע את הפעימות המהירות. "רק תתמקדי בנשימות שלך." אחת, שתיים, שלוש. חזרתי על הספירה בראשי. בכל פעם שהגעתי לספרה שלוש התחלתי את הספירה מחדש.

רחש של ענף נשבר גרם לי לפקוח את עיניי. במצבי המבוהל לקח לי זמן לזהות את הגבר שעמד כמה מטרים ממני. החליפה השחורה שלבש הייתה צמודה לגופו הגדול, שערו שבדרך כלל היה פזור היה אסוף לקוקו נמוך והדגיש את הצלקת שעל פניו.

"היי, קטנטונת." קולו המחוספס היה רך. "היית צריכה קצת אוויר?" פחדתי שאם אפתח את פי אפרוץ בבכי אז רק הנהנתי. "לא טיפוס של חתונות?" הוא התקרב, ונעצר כשייבבתי. "את רוצה שאישאר כאן?" שוב, כל מה שיכולתי לעשות היה להנהן ולנסות להשתלט על הנשימות שלי. "נהיה צפוף מדי בכנסייה, גם אני הייתי צריך קצת אוויר." נשמתי מהאף והוא המשיך לדבר. "זה יום מושלם לחתונה, את לא חושבת?" לא עניתי. "את מתכוונת לתת לי לדבר עם עצמי? זה לא מאוד מנומס." הוא חייך.

ליקקתי את שפתיי היבשות. "כן..."

הוא שילב את זרועותיו השריריות. "כן, את מתכוונת לתת לי לדבר עם עצמי או כן, זה יום מושלם לחתונה?"

"זה... יום מושלם."

"אחותך כלה יפהפייה, אבל אל תגידי לפיטר שאמרתי את זה. הוא עדיין כועס שהופ נישקה אותי."

"היא נישקה אותך?" שאלתי בתדהמה.

"על הלחי, כדי להודות לי על זה שהגנתי על התחת של פיטר."

"אה."

"שמעתי שהם טסים לסיישל לירח הדבש שלהם. זה אחד המקומות היפים ביותר שביקרתי בהם." ידיי הפסיקו לרעוד והזמזום נעלם, אבל הרגשתי מותשת כאילו רצתי מרתון.

"אל תגיד לאף אחד." קולי נשבר.

"להגיד מה, קטנטונת? אנחנו רק מדברים בחוץ. אין פה משהו חריג."

השפלתי את מבטי לרצפה. האדמתי מבושה. "אני בסדר, אתה לא חייב להישאר."

הוא התקרב באיטיות ובחן אותי. כשלא עצרתי אותו הוא התקרב עוד ושלף מהכיס שלו מפית נייר. "זה כל מה שהיה בהישג יד." לקחתי ממנו את המפית הלבנה, הרגליים שלי רעדו, התכופפתי כדי להתיישב על הדשא, אבל הוא עצר אותי. "רגע." הוא פשט מעליו את הז'קט והניח אותו על הדשא. "אל תלכלכי את השמלה שלך."

"הדשא רטוב, יישאר סימן." הזהרתי אותו והוא חייך.

"זה בסדר, קטנטונת. אני הבוס, אף אחד לא יגיד לי כלום אם אסתובב בלי ז'קט." הייתי מותשת כל כך ולא סירבתי.

התיישבתי על הז'קט הרך, אבל כשהרמתי את ראשי כמעט איבדתי את מעט השליטה שהצלחתי להשיג. מהזווית הזאת לוק נראה גדול יותר, גופו רחב ונוכחותו מאיימת. ללא הז'קט יכולתי לראות בקלות את האקדח השחור על מותניו. ידעתי שהמחשבות שלי נראו על פניי כי בלי מילה הגבר העצום כרע על ברכיו לפניי וכתפיו השתופפו, כנראה כדי לנסות להיראות פחות גדול.

"מה אתה עושה?"

"נמאס לי לעמוד." השקר התגלגל משפתיו בקלות.

"חשבתי ששומרי ראש אמורים להיות קשוחים." קולי יצא מחוספס.

"אני רך כמו מרשמלו." כמעט צחקתי. סקרתי אותו במבטי. הוא היה על ברכיו ועדיין עקף אותי בגובה, כתפיו הרחבות וזרועותיו השריריות מתחו את בד החולצה ואף שנהג כלפיי בעדינות, הייתה אווירה של סכנה סביבו, של סמכות. לא היה לי ספק שאין שום דבר רך בלוק סמית'. "אני לא אפגע בך, קטנטונת." קולו היה נמוך, כמעט לחישה. "את אף פעם לא בסכנה כשאת איתי. לא ממני ולא מאף אחד אחר."

ישבנו בדממה. לוק הניח לי לנפשי ולא ידעתי כמה זמן לקח לי עד שהצלחתי להתאושש. שנאתי את התחושה שבאה אחרי ההתקף. את תחושת הנימול בידיים והזיעה הקרה, ויותר מכול שנאתי עד כמה חלשה הרגשתי.

"סליחה," מלמלתי בבושה. הוא בטח חשב שאני פתטית.

"את מרגישה טוב יותר?"

"כן, אני באמת מצטערת, לוק."

"על מה את מתנצלת?"

"אני לא יודעת, פשוט סליחה."

"אן, מספיק. לא עשית שום דבר ואני לא רוצה לשמוע אותך מתנצלת." הנחרצות בקולו לא הותירה מקום לוויכוח וכל מה שיכולתי לעשות היה להנהן. "כולנו צריכים לפעמים כמה רגעים לעצמנו, זה בסדר." נקלענו לתחרות נעיצת מבטים מוזרה שנשברה רק כשהטלפון שלו צפצף. לוק שלח הודעה בחזרה ופנה אליי. "אחותך מחפשת אותך."

"כדאי שנחזור."

הופתעתי כשבמקום לקום הוא נתן לי את הנייד שלו. הוא פתח עבורי את המצלמה והשתנקתי כשראיתי את פניי. המסקרה זלגה והותירה סימנים שחורים, עיניי היו אדומות מבכי ואיכשהו הצלחתי למרוח את האודם שלי.

"אני נראית כמו הליצן מהסרט 'זה'1."

"זה לא כזה רע," הוא מחה. "יש בתיק שלך משהו שיכול לעזור?"

"כן."

"חכי כאן." הוא הלך לכנסייה וחזר כמה דקות לאחר מכן עם התיק שלי ומגבונים.

"איך השגת את זה?" שנאתי שידיי רעדו כשלקחתי ממנו את הדברים ושנאתי אפילו יותר שהוא הבחין בכך.

"ביקשתי מאחת המלצריות."

"תודה."

"שאחזיק עבורך את הטלפון?"

"מה?"

"אני מניח שתצטרכי את שתי הידיים בשביל זה, אז שאחזיק את הטלפון?" הסתכלתי עליו בבלבול. הוא נראה כמו מישהו שיכול לשבור גברים במכה אחת והנה הוא מציע להחזיק לי את הטלפון כדי שאוכל לסדר את האיפור שלי. "קטנטונת, הכול בסדר?"

הסמקתי במבוכה כשהבנתי שבהיתי בו. "כן, תודה." נתתי לו את הטלפון. ניקיתי את שאריות האיפור ושמחתי שהחלטתי לארוז את האיפור שלי. מסגרתי את עיניי החומות בעיפרון שחור ובאייליינר. לא היו לי גוני הצלליות של המאפרת, אז הסתפקתי בצללית כחולה בגוון של שמלת הערב שלי. השתמשתי בקונסילר כדי לכסות את האדמומיות וסידרתי את שערי. כשסיימתי בחנתי את עצמי פעם אחרונה במצלמה. "אני נראית ייצוגית?"

"את נראית יפהפייה, קטנטונת. קדימה, בואי נחזור לפני שאחותך תוציא משלחת חיפוש." נעמדתי על רגליים לא יציבות ומסרתי לו את הז'קט.

המשך הפרק בספר המלא