תמורה נאותה

תמורה נאותה

1

ציור צבעוני כיסה כמעט את כל הקיר הצמוד לגרם המדרגות בכניסה לבית. עליזה עמדה במרחק מה ופִענחה את הטקסט בפינה השמאלית התחתונה, אומדת את הדמויות הצבעוניות המצוירות, סכמטיות במקצת, מכוסות בנטיפי צבע.

"זה עבודה של גרבוז," הסבירה עדנה בלומין, שהופיעה שם, נושאת מגש ועליו כד זכוכית דק ושתי כוסות גבוהות. היא השתהתה לרגע, אולי לאפשר לעליזה לומר משהו, ומשלא נאמר דבר המשיכה: "רצינו משהו עם נוכחות בכניסה."

עליזה לא הגיבה. דווקא משום שידעה שעדנה מצפה ממנה לאות התפעלות על טעמה האמנותי, ומתוך כך גם על אמצעיה, השתלטה עליה סרבנות גאוותנית והיא הנהנה ושתקה.

עדנה נעמדה לצידה, בוחנת את הציור כביכול במבט טרי, מבטה של האורחת. "אני מאוד אוהבת את גרבוז," הסבירה לעליזה. "בכלל, אני מאוד מתחברת לכל הקונספט של דלות החומר."

עליזה הביטה בבעלת הבית, מבקשת לוודא אם הדברים נאמרו באירוניה. לא היה שום דבר דל חומרית בבית הזה. כבר כשהגיעה לכאן הבינה למה התעקשה עדנה שייפגשו דווקא אצלה. היא רצתה שתראה את הבית שלה. להציג לה את עושרה ומכאן גם להפגין את כוחה. הבוקר כעסה על עצמה שלא עמדה על כך שייפגשו בבית קפה במרכז העיר, אבל כשהזינה את הכתובת בטלפון, לפני שיצאה מהבית, הבינה שבלבלה את רחוב אהבת ציון עם רחוב חובבי ציון, ולמעשה עדנה קרובה אליה מאוד, מרחק עשר דקות רכיבה באופניים. אין שום סיבה שלא ייפגשו בביתה במקום שתטריח את עצמה למרכז תל אביב. ובכל זאת לא האמינה, כשהגיעה לכתובת שנתנה לה עדנה, שישנם בתים פרטיים כאלה בתוך העיר עצמה.

עדנה קיבלה אותה בשמחה ושאלה אם מצאה בקלות. עליזה אישרה, והתעלמה ממה שמאחורי השאלה, תשוקתה של עדנה לראות אותה מתרשמת עד יראה מהבית הזה. "מה תשתי?" שאלה אותה עדנה, ועליזה, צמאה מהרכיבה, ביקשה מים קרים.

עכשיו, כשחזרה עדנה עם המשקאות, הניחה שתכוון אותה לשבת בסלון, אבל עדנה פנתה אל המדרגות: "בואי נעלה לחדר העבודה שלי."

עליזה צייתה ועלתה אחריה. המדרגות היו מעט צרות מדי, היא הרגישה שאין לה די מקום להציב את כף רגלה ונאחזה במעקה העץ הבהיר, המשוח בלכה בגימור מט. עדנה נעה בזריזות לפניה, נושאת את המגש. היא מכירה היטב את המדרגות האלה, ידעה עליזה, ובכל זאת, בת כמה היא — כמעט שבעים?

"בבקשה," החוותה עדנה על דלת פתוחה כדי מחציתה, ועליזה נכנסה לחדר מרווח, שחלון גדול קרוע בו ומתחתיו עומד שולחן כתיבה כבד, עם שתי מגירות בכל צד, מעוטרות בידיות פליז בגוון שבין כסף לזהב. אגרטל זכוכית מגולף ניצב על שולחן קפה נמוך במרכז החדר, ובתוכו זר פרזיות בצבעי סגול ולבן. עדנה הזמינה אותה לשבת על הספה הכחולה, שמעליה נתלה ציור אקוורל אבסטרקטי בגוני סגול בהיר וירקרק, והתיישבה מולה על הכיסא הסמוך לשולחן הכתיבה.

"כאן את כותבת?" שאלה עליזה, ועדנה אישרה. "דיס איז וור דה מג'יק הפנס. יש לי חדר משלי," צחקקה אליה. "זה מה שווירג'יניה אמרה שצריך, לא?" התחנחנה, כאילו נקבה בשם חברה משותפת שלהן.

"היא אמרה שחוץ מחדר משלך צריך גם כסף," הזכירה עליזה, ועדנה השמיעה צחקוק מעושה, כאילו נאמר דבר־מה שלא נהוג לומר בקול.

למה, בעצם, היא חשה טינה כלפי עדנה, הספיקה עליזה לשאול את עצמה כשמזגה עדנה את המים לכוסות הזכוכית הדקות. בגלל שהספר שלה גרוע? היא תרגמה כבר ספרים גרועים ממנו. בגלל שהיא מתעקשת להפגין מולה את הכסף שלה? שטויות. היא צריכה לשמוח שיש לה לקוחות בעלי אמצעים. לא, זה רק החדר הזה, עם הספה והשולחן עצום הממדים והחלון שעץ סיגלון בפריחה נשקף ממנו, שבגללו היא נוטרת לה. איך זה שהיא צריכה לעבוד בפינה מאולתרת בסלון, ולעדנה יש חדר עבודה בקומה השנייה של בית פרטי בתוך העיר?

עליזה לגמה מהמים. עקבות טעם משונה, שהתקשתה לפענח, עמדו בהם.

"לוונדר," חייכה עדנה בסיפוק כשהבחינה בהבעת פניה. "נכון זה נהדר? למדתי את זה מחברה שחיה בקליפורניה."

עליזה הנהנה והניחה את הכוס על תחתית עץ מגולפת שעמדה על שולחן הקפה. לא היה אפשר עוד לדחות את העילה שלשמה נפגשו עכשיו. "אז בואי תגידי לי על מה רצית לדבר איתי."

עדנה כמו חיכתה לרגע הזה. היא לקחה ערימת דפים מודפסים והרכיבה משקפי קריאה. "היו פשוט כמה דברים שלא נראו לי בתרגום, ורציתי לעבור עליהם יחד איתך."

עליזה הנהנה באי נחת. זו לא עבודת תרגום שהיא גאה בה, אם כי להגנתה עומדת העובדה שהטקסט העברי ששימש לה בסיס היה בעייתי מלכתחילה.

"אז ככה," עדנה עברה על פני הדפים. "פה, למשל, תרגמת 'אל תסתכל בקנקן' ל־'don't judge a book by its cover'."

עליזה הנהנה. "כן?"

"אני לא אוהבת את זה."

"אבל זה בדיוק התרגום של 'אל תסתכל בקנקן' לאנגלית."

על פניה של עדנה עברה עווית של אי רצון. "זה לא בדיוק מעביר את זה."

עליזה שיכלה את רגלה השמאלית על ברכה הימנית. "באיזה מובן זה לא מעביר את זה?"

"במובן שלהסתכל בקנקן זה לא כמו לשפוט ספר על פי הכריכה," הסבירה עדנה.

עליזה הביטה בקרני שמש שנשברו על כד הזכוכית והתפצלו למניפת צבעים בתוך המים שבו. האם החמיצה משהו?

"תרגום של ניבים זה הרבה פעמים בעיה," ניסתה להראות כאילו היא מבינה לליבה של עדנה, "ולעיתים קרובות אין משהו ממש דומה, אבל כאן יש משהו שהוא בדיוק עם אותה משמעות, אז אני לא מבינה מה מפריע לך..."

"תראי," קוצר רוח כבוש נשמע בקולה של עדנה, "בתור התחלה, הביטוי 'לשפוט ספר לפי הכריכה' הוא מאוד שחוק."

"גם 'אל תסתכל בקנקן' זה לא הניב הכי מקורי במילון," החזירה עליזה.

"כן," הסכימה עדנה, "אבל כשאת מתרגמת אותו לאנגלית נולדת משמעות חדשה לגמרי. אני יוצרת משהו מקורי. תחשבי איך זה נשמע באנגלית, 'דונט לוק אין דה ג'אג —"

"pitcher."

"סליחה?"

"קנקן זה pitcher."

"בדקתי במילון. ג'אג זה קנקן," התעקשה עדנה. "בכל אופן, 'דונט לוק אין דה פיצ'ר' זו מטפורה חדשה לגמרי וזה נפלא."

"אבל זה לא נשמע טוב באנגלית," הסבירה עליזה.

"אני אוהבת את זה!" התריסה עדנה.

הפגישה, שעליזה הסכימה לה מלכתחילה כדי לחסוך מעצמה אי נעימות, הפכה עכשיו לעימות מהסוג שממנו ביקשה להימנע. "תראי," ניסתה, "אם היית כותבת 'לשים לב', זה לא היה נראה לך מוזר שאני מתרגמת את זה ל־pay attention. הרי אם הייתי מתרגמת את הניב מילולית זה היה נשמע נורא."

עדנה הנידה בראשה באי רצון. "לא," עמדה על דעתה. "זה לא אותו דבר. את יודעת מאיפה הביטוי הזה, 'אל תסתכל בקנקן'? פרקי אבות," היא אמרה את המילים בחשיבות. "את יודעת, רבי יהודה הלוי היה אומר, 'אַל תִּסְתַּכֵּל בַּקַּנְקַן, אֶלָּא בַמֶּה שֶׁיֶּשׁ בּוֹ. יִֵשׁ קַנְקַן חָדָשׁ מָלֵא יָשָׁן, וְיָשָׁן שֶׁאֲפִלּוּ חָדָשׁ אֵין בּו'."

"יהודה הנשיא."

"סליחה?"

"יהודה הנשיא. יהודה הלוי זה בספרד בימי הביניים."

"ומה אמרתי?" התפלאה עדנה.

עליזה החוותה תנועה של ביטול בידה. "לא חשוב."

"יש לביטוי הזה כאלה שורשים עמוקים!" השתאתה עדנה. "באנגלית זה ייצור עולם חדש של משמעויות. יעשיר את הספר. ייתן לו משהו חדש שהוא יקבל בתרגום, במקום לאבד..."

"אבל זה יישמע רע באנגלית," קבעה עליזה. "זה לא אנגלית," תיקנה.

עדנה משכה כתפיים. "אני כתבתי את הספר הזה."

"ואני מתרגמת אותו לאנגלית."

"בדיוק," הסכימה עדנה. "אני הסופרת ואת המתרגמת."

"אני כותבת את הספר הזה מחדש באנגלית. זה מה שנקרא לתרגם."

עדנה נראתה מופתעת, כאילו נגלה לה דבר מה שלא שיערה. הספר פרי עטה, שקדים וצימוקים, היה מונח ביניהן על שולחן הקפה. על שדרתו הודפס הלוגו של בית ההוצאה, הוצאת ספרים מוּכּרת שעברה, בצוק העיתים, להוציא לאור גם ספרים במימון המחבר. מבטה של עליזה השתהה על העטיפה. תצלום נוף גנרי ועליו שם המחברת ושם הספר, שנראו דהויים משהו כיוון שגונם חיוור.

"כשאני מתרגמת ספר לאנגלית אני שמה את השם שלי ואת המוניטין שלי על התרגום," הסבירה לעדנה. "אני מאוד פתוחה לעבוד עם הסופר ולשמוע הצעות, אבל אני לא יכולה להתפשר על המקצועיות שלי."

עדנה לא ענתה. אחרי שתיקה לא קצרה אמרה פתאום: "את יודעת, את מאוד יקרנית."

היא הטיחה בה את המילים. הטינה בעבעה מהן. עליזה הרגישה רטט של בהלה עובר בה, נגד רצונה. אחרים היו רואים במילים האלה אות כבוד. משהו להתגאות בו. כן, הם יקרנים. הם הטובים ביותר בתחומם ונוקבים שכר שהוא תמורה נאותה לכישוריהם. ועדיין לא יכלה להיישיר מבט אל עדנה ולומר לה את המילים האלה. רק ציינה בשפה רפה שזה בדיוק המחיר שהסכימו עליו.

"כן," אישרה עדנה באי רצון. "אבל בינתיים עשיתי כמה בירורים. זה בהחלט בקצה העליון של הסקאלה. עם כל הכבוד, את לא ג'סיקה כהן."

בפגישתן המקדימה, בבית קפה לא רחוק מכאן, כששידלה אותה לקחת על עצמה את תרגום הספר, סיפרה לה עדנה שבילתה שלוש שנים בפורט וורת', טקסס ("בעלי היה הרבה שנים בכיר באלביט"), ועל כן האנגלית שלה ללא רבב. למעשה, היא יכולה לתרגם את הספר הזה בעצמה, אבל חשוב לה, כמו בכל דבר בחיים, להיעזר באנשי מקצוע הטופ של הטופ. "מאני איז נו אובג'קשן," הבטיחה לה אז, וכשעליזה היססה ואמרה שהיא עסוקה מאוד הוסיפה: "ניים יור פרייס."

המילים האלה החניפו לה. אנשים ביקשו על פי רוב לדעת כמה יעלה להם התרגום. גיששו בזהירות לראות אם יש מה לדבר על הנחה במחיר. לפעמים התמקחו ממש. איש מעולם לא ביקש ממנה לנקוב במחיר, לדרבן אותה ממש לדרוש סכום גבוה. עדנה אישרה את המחיר בלי להניד עפעף ואפילו רשמה צ'ק על מחצית הסכום בו במקום, בלי שביקשה ממנה. הספר היה חסר ערך, כמובן. תמונות מחיי ילדה ונערה צעירה בחיפה של שנות החמישים והשישים. ניצולי שואה. רכוש נטוש. קצת יידיש, קצת ערבית. מתחים עדתיים. אהבה ראשונה. ובכל זאת עליזה הרגישה שעשתה כמיטב יכולתה. ששיפרה במשהו את הטקסט כשכתבה אותו משמאל לימין. ועדנה הודתה לה כל כך שלקחה על עצמה את התרגום, ענתה לשאלות שהציגה לה במהירות ובאריכות, והוסיפה בשולי כל מסר כמה היא גאה ומתרגשת שהיא, עליזה גרינליף, מתרגמת את הספר שלה לאנגלית. לכן הבקשה הקצרה, התובענית, להיפגש כדי לדון ב"כמה דברים שעלו מהטקסט ששלחת לי" הפתיעה אותה, ולמרות שניחשה שעדנה לא לגמרי מרוצה מהתרגום, בכל זאת לא הייתה מוכנה לטענה המופרכת שלה בעניין הקנקן והספר.

"אז מה את אומרת?" שמעה את עדנה.

היא הייתה צריכה להסתכל בקנקן. לשפוט את הספר של עדנה על פי הכריכה. היא הייתה צריכה לסרב לקחת על עצמה את העבודה הזאת.

"תתקני את זה? סימנתי לך בדיוק איפה צריך לעבור. זה רק ארבעה־חמישה דברים. מה שאת לא מבינה את יכולה לשאול אותי."

"אני אסתכל על זה," הסכימה עליזה באי־רצון. "אבל אני לא אחתום את השם שלי על טקסט שאני לא שלמה איתו."

עדנה נראתה מופתעת, כאילו לא עלה בדעתה ששמה של עליזה יופיע גם הוא על התרגום. עליזה קמה ללכת. הפגישה הזו הייתה מיותרת מלכתחילה. היא התקשתה להגות את המילים אבל ידעה שתכעס על עצמה במשך שבועות אם תאלם עכשיו. "הסכמנו שתעבירי לי את החצי השני של התשלום," הזכירה.

"כשתחזירי לי את הטקסט המתוקן," קבעה עדנה, ולעליזה לא נותרו כוחות להתווכח. היא יצאה, התירה את האופניים שנעלה בחצר, ורכבה משם, להוטה להסתלק מהמקום.

היא נסעה מערבה, מסתבכת בסמטאות, ללא יעד מוגדר. כביכול, היא צריכה לחזור עכשיו הביתה מהר ככל האפשר. גם כך בזבזה כבר חצי יום, אם לוקחים בחשבון את הזמן שלקח לה להתלבש ולהתארגן, כמו גם את העובדה שהתקשתה להיכנס לעבודה הבוקר, כי ממילא תצטרך להפסיק עוד מעט כדי לצאת לפגישה הזו. ובכל זאת לא רצתה לשוב על עקבותיה. היא הייתה צריכה לדבר עם מישהו. עליזה הוציאה את הטלפון. אחת־עשרה ורבע. היא התקשרה לאמילי. אולי היא תוכל לרדת לארוחת צהריים מוקדמת.