פרולוג
אומרים שלשטן יש חוש הומור. זה יכול להסביר למה החיים שלי הם בדיחה.
— גוון גוד, מקוננת על האירועים האחרונים.
"וואו. ההילה שלך כל כך סוערת שהולכים להוציא אזהרת סופה לכל החוף המזרחי."
שמעתי את ההצהרה ברגע שנכנסתי דרך דלת הכניסה של ה'גרדום', בית הקפה סלאש חנות ספרים סלאש חנות המיסטיקה שלי, בלב מרכז העיר סיילם, מסצ'וסטס. היא נאמרה בנונשלנטיות קלילה וטיפוסית על ידי הנרייטה 'הטי' צ'ארלס, הבריסטה סלאש קופאית סלאש חובבת מיסטיקה ששכרתי באביב שעבר כדי לעזור לי כשזרם התיירים האובססיביים למאגיה והמקומיים שותי הלאטה, הפך להיות יותר מכדי שאוכל להתמודד איתם לבד.
התייחסתי אל דבריה בשלווה. לא התרגשתי מהעובדה שהטי טענה שהיא רואה את ההילה שלי, או שההילה המדוברת הייתה כביכול בצבע של עננים כהים. השעה הייתה בקושי תשע בבוקר וכבר היום שלי הלך לעזאזל בסל יד1. למה בסל יד במקום משהו יעיל יותר בזמן, למשל, רכבת מגלב2 או מייבאך3, לא היה לי מושג קלוש. מצד שני, לא הייתי מומחית במסעות תת־ממדיים.
הפכתי את השלט מ־סגור ל־פתוח לפני שדלת האלון הכבדה נסגרה מאחוריי בצלצול פעמונים רך.
"בוקר טוב גם לך, הטי."
"אוי. נכון. בוקר."
היא חייכה אליי כשעקפה את הבר, אבל ההבזק הלא אופייני של שיניה המגה לבנות לא הצליח למחוק את קמט הדאגה בין גבותיה, שאחת מהן הייתה מנוקבת בעגיל כסף עבה. הטי הייתה בחורה גותית בכל הווייתה. לא מפני שזה היה טרנדי או כיוון שהגראנג' של שנות התשעים עשה קאמבק על השטיחים האדומים ובמגזינים המבריקים. היא הייתה מגניבה אותנטית, מסוג המגניבים שמעולם לא שאפו להיות חלק מהמיינסטרים.
היא לבשה בגדי וינטג' קטלניים — בעיקר שחורים, שינתה את צבע שערה בכל חודש ואיפרה את עיניה החומות־בהירות בכבדות כזו, שהופתעתי שהצליחה להשאיר את העפעפיים פתוחים. אם רק הייתה יכולה לשלוט בנימוסים בסיסיים במקום להעליב באופן קבוע את לקוחותינו, היא הייתה העובדת המושלמת. למרבה הצער, כשפנו אליה בשאלה, היה סביר יותר שהיא תגיב במבט נוקב והנפת שיער מאשר תיתן הנחיות הגעה מתאימות למוזיאון המכשפות הסמוך.
היא עצרה מולי ושילבה את ידיה על החזה. מבטה לא התמקד בפניי אלא בחלל שסביבן, כאילו יש לה יכולת לראות באוויר משהו שלא ניתן לראותו בעין בלתי מזוינת.
"אני שונאת לבשר לך את זה, בוס, אבל יש לך איזה ג'וג'ו גרוע מאוד שמסתחרר סביבך."
נאנחתי בכבדות. לא בדיוק האמנתי בהילות או בג'וג'ו או בכישופי וו־וו, אבל העל־טבעי היה כל כך מושרש במרקם החיים היומיומי בסיילם, שגם אם לא הייתם מאמינים אמיתיים, לא הייתם מציינים את זה בשיחה סתמית כדי לא להרגיז. היה נפוץ לשמוע דיווח על מפגש עם רוח רפאים או מפגש מעולם אחר בדיוק כמו שיחה על מזג האוויר או על התוצאה במשחק האחרון של הרד סוקס.
"הלללללו. כדור הארץ לגוונדולין. כאן הקפטן שלכם מדבר."
"סליחה." הופתעתי, הבנתי שריחפתי. "מה אמרת?"
"שאלתי אם את בסדר." הטי כרסמה את שפתה התחתונה ומרחה את השפתון הסגול־הכהה שלה. "את בסדר?"
האם הייתי בסדר?
בימים האחרונים תקפו אותי מילולית, איימו עליי פיזית, נישקו אותי, חטפו והאשימו אותי ברצח. גם זיינו אותי — ביסודיות, בזיון מטריף מוח וממיס עצמות — במרחק סנטימטר משפיותי — על ידי גבר שהייתי בטוחה ב־99.99 אחוזים, שאני מתעבת בכל נימי נפשי. נוסף על כך, עובדת אחרת שלי לא הגיעה והפוני הקצר מאוד שלי עמד בצורה בלתי נסבלת שגרמה לי לקלל את היום שבו גזרתי אותו. האשמתי את ערב הבנות — ואת בקבוק הטקילה ששתינו — בכך ששיבשו את שיקול דעתי, יחד עם חברתי הטובה פלורנס, המכונה פלו, שהבטחותיה המופרכות לחלוטין שזה ייראה 'שיקי בטירוף', התגלו כפעולה של טרור ביתי כשהתפכחתי באור יום.
ובכן, לא.
לא הייתי בסדר. הייתי כל כך לא בסדר, שאפילו לא יכולתי לזמן את המילים כדי לתאר את עומקי הלא בסדר שלי.
"לא כדי להפוך את הבוקר שלך לגרוע יותר או משהו," המשיכה הטי בקול מהוסס ותחבה קווצת שיער סגול מאחורי אוזן אחת. "אבל הבלש הזה שוב כאן. הוא מחכה לך במשרד. ובוס, הוא לא נראה שמח. ההילה שלו אפילו יותר אפלה משלך."
נוכח החדשות האלה, החוורתי כשכל הדם התנקז מפניי. הושטתי יד לדלפק הבר כדי לייצב את עצמי.
"הוא אמר למה הוא כאן?"
קולה נחלש ללחישה. "לא, אבל —"
"אבל מה, הטי?"
"טוב... את יודעת על הגופה הזאת שהם מצאו? זאת עם... אה... הסכין בלב?" עיניה זינקו הצידה, כדי לא לפגוש את שלי, והתאמצה להמשיך לדבר בחוסר רצון. "אני די בטוחה שהם חושבים שאת זאת שנעצת אותה שם."
לא יכולתי לראות את ההילה שלי, אבל הייתי בטוחה שהיא הפכה מסופה צפון מזרחית הממשמשת ובאה להוריקן בדרגה חמש בסולם הסערות.
הטי העיפה בי מבט אחד ומיהרה אל מאחורי הבר כדי להסתתר.
ייסורי גיהינום.
אם באמת הייתי מאמינה בדברים האלה, הייתי אומרת שאני מקוללת.
פרק 1
שבועיים קודם
לרדוף אחרי החלומות שלי? בייבי, אני אפילו לא רודפת אחרי שוטים של טקילה.
— גוון גוד, מזמינה עוד סיבוב.
הבחנתי מייד בגבר שנכנס דרך דלתות החנות שלי. לא מפני שהוא היה מרשים במיוחד. למעשה, הוא היה רגיל מכל הבחינות, החל מחליפת העסקים המקומטת שלו שהוכנה בייצור המוני, דרך הכרס הקטנה של גיל העמידה שהקיפה את מותניו ועד למוקסינים הישנים והשחוקים שלו. הוא לא היה מסוג האנשים שבדרך כלל משכו את מבטיהם של זרים. ובכל זאת, עיניי פנו היישר אליו.
יכול להיות שזה כיוון שהוא לא היה לקוח טיפוסי, לא שבאמת היה לנו לקוח טיפוסי. הגרדום משך אליו תערובת אקלקטית של היפסטרים שמעולם לא קנו כלום, רק הסתובבו סביב ועלעלו בטקסטים המיסטיים העתיקים ביותר שלנו במשך שעות על גבי שעות, תיירים שקנו הכול, את כל החפצים המיסטיים הזולים שהצליחו להשיג לפני שהם עזבו את העיר, תלמידי הקולג' שאהבו לרבוץ ליד שולחנות הביסטרו הקטנים שלי כדי ללמוד ולשתות קפה עם מילוי חינמי. וכמובן, המאמינים האמיתיים הנדירים, שחלפו במהירות על פני הכדורים המבריקים, לוכדי התיירים, אל ארונות הרוקחים הווינטג'יים מאחור, שם מכרנו עשבי תיבול, תמיסות וכל מיני אביזרים מוזרים ומכושפים שהיו יקרים יותר.
האיש שהסתער דרך דלת הכניסה הקדמית עם זעם בעיניו לא התאים לאף אחת מהקטגוריות האלה. אולי הוא היה לוכד את תשומת ליבי גם אם הוא לא היה נכנס לחנות בעוצמה שגרמה לשני ספרים על המדף הסמוך ליפול ולפעמוני הפליז היפים שעל הדלת להדהד כמו קול נפץ של תת־מקלע.
זוג סטודנטים, שהתרווחו ליד הבר המעוקל בצבע אמרלד, בהמתנה ללאטה כורכום־ג'ינג'ר שלהם, התכופפו בבהלה כדי לתפוס מחסה מהחדירה הפתאומית לחנות השלווה.
על אף שמו האפל למדי — ולהוציא כניסה של לקוח זועם — הגרדום היה מקום חם ומזמין. עיצבתי אותו לא רק כדי למשוך אותם להיכנס, אלא לעודד אותם להישאר זמן מה. לשוטט בין המדפים. לעיין בדברים המוזרים. את הקירות שלא היו מכוסים במדפי ספרים או בארונות עם חפצים משונים צבעתי בגוונים מרגיעים של ירוק. הריהוט היה יוקרתי, אבל מאוד נוח. התקרות הגבוהות היו פטינה4 עבה מוזהבת שהתאימה למכונת האספרסו — שדרך אגב, עלתה הון קטן ונראתה כאילו הגיעה היישר מבית קפה איטלקי ולכן הייתה שווה כל אגורה ארורה, לעניות דעתי. באוויר היה ניחוח של קטורת, עשבי תיבול יבשים וקפה טוב. מוזיקת אינדי בקעה ברכות מהרמקולים העליונים.
זֶן טוטאלי.
אבל האיש שעמד על מפתן דלתי באותו בוקר בהחלט לא היה זן. הוא לא נכנס בשביל לאטה דלעת ותבלינים ולא צנח עם כובד משקלו הבולט על אחד מכיסאות הנוח שלי ליד חלון הראווה. הוא אפילו לא הסתכל על חלון הראווה — מה שבאמת הרגיז אותי. לקח לנו שעות לסדר את הספרים שישתלשלו באוויר עם חוט דיג בלתי נראה כדי שייראו מכושפים. הוא היה יכול לפחות להעיף מבט, אחרי כל המאמץ הזה.
לדאבוני, עיניו סרקו את אזור בית הקפה למשך שניות בלבד, ביטלו במהירות את הטי, שעמדה זועפת מאחורי מכונת האספרסו, בחנו גם את הלקוחות שישבו על הכורסאות המפנקות ולא עצרו אפילו על השרפרפים הגבוהים עם רגלי הזהב הבוהקות.
הן גלשו היישר אל מבחר מקלות הקטורת וצרורות המרווה, ונחו על שתי מדרגות המהגוני שהובילו לחלק המרכזי של החנות, שבתוכו הייתה אספקה משתנה תדירות של מוצרים מיסטיים ולבסוף, ננעלו על משהו שגרם להן להתכווץ באופן לא ידידותי בעליל.
המשהו הזה, למרבה הצער, היה אני.
לא היה לי מושג קלוש איך עצם המראה שלי הספיק כדי לעורר אצלו תגובה כל כך נסערת. למיטב ידיעתי, לא עשיתי שום דבר שהיה אמור לפגוע בו. פשוט עמדתי מאחורי הוויטרינה וחידשתי את מלאי הקריסטלים. עשיתי את זה לפחות פעם בשבוע ובתדירות גבוהה יותר בעונת השיא — כפי שהיה היום. עם ליל כל הקדושים שמתקרב, לא משנה כמה הזמנתי, אף פעם לא הצלחתי לאגור מספיק קריסטלים כדי לרַצות את ההמונים.
אבל סטיתי מהנושא.
הזר אדום הפנים עמד קפוא על הסף במשך רגע ארוך ונעץ בי מבטים. הייתה לי תקווה שהוא בא לפגוש את מאדאם זלדה, מדיום הבית שלי — אולי הוא היה מעוצבן בעקבות קריאה שהשתבשה או שהיה זקוק לייעוץ נפשי לשעת חירום. אין ספק שהוא לא נראה כמו הטיפוס שייתן לאישה בטורבן שגבוה פי שניים מראשה עם גבות מצוירת בעיפרון לספר לו על העתיד, אבל מצד שני...
מי אני שאשפוט?
כמו שאמרתי, הגרדום משך קהל נרחב ומאדאם זלדה סיפקה תחומי עניין רבים. קריאה בכף יד. קלפי טארוט. לעזאזל, אני חושבת שהיא אפילו הגניבה כדור בדולח לחדר הקטן בחלק האחורי של החנות, שבו היא ניהלה את העניינים.
עם זאת, ברגע שמבטו של האיש ננעל עליי, ידעתי שהוא לא מחפש את מאדאם זלדה. עיניו ירקו אש טהורה וראיתי שכפות ידיו נקפצו לאגרופים. נלחמתי בדחף להסתתר מאחורי הדלפק. בפעם הראשונה בחיי לא שמחתי על המבנה הרחב והפתוח של החנות.
לפני שהספקתי אפילו לחשוב על בריחה, הוא הסתער לכיווני כמו שור לעבר מטדור שנופף בדגל, דחף הצידה היפסטרים תמימים בדרכו ונתקל בשולחן רבי־המכר של מגזיני ניו אייג'. ואני אפילו לא לבשתי אדום! (עשיתי זאת לעיתים רחוקות, גוונים אדומים נטו להתנגש עם שערי הערמוני־כהה).
בתוך מה שנראה כמו שניות, הוא ירד במורד המדרגות בעוצמה כזו שעצמותיו כנראה זזו ממקומן והמשיך לשעוט על פני בליל של מזכרות מפחידות וחפצים מוזרים שסודרו בוויטרינות, מבלי להעמיד פנים שהוא מגלה בהם עניין.
כשהוא נעצר מולי, מתנשף בכבדות ולמעשה רועד מזעם, לא היה לי אפילו מספיק זמן לברך אותו בברכתי הרגילה 'איך זה תלוי?' — יש להודות, אהבנו את ההומור שלנו כאן בגרדום — לפני שרכן, הניח את ידיו הבשרניות על הוויטרינה שזה עתה הוברקה וסינן מילה אחת קצרה ומפתיעה שהייתה שזורה בארס היישר לתוך פניי.
"את."
עפעפתי באיטיות בעיניי. "אני?"
פניו, שכבר היו אדומות מזעם, הפכו אדומות הרבה יותר. זה היה אמור להדאיג אותי, למרות זאת, הייתי מעט מוטרדת מהידיים שלו. תבינו, רק עכשיו סיימתי לנקות את משטח הזכוכית והוא מרח את טביעות אצבעותיו על כולו. ועד כמה ששנאתי להיות מותקפת על ידי גברים זרים במקום עבודתי... אני באמת, באמת שנאתי לנקות זכוכיות.
"חתיכת כלבה מזדיינת!"
שוב, עפעפתי. ושוב, חזרתי, "אני?"
אני נשבעת, לא ניסיתי לעצבן אותו. באמת הייתי סקרנית. לא הייתי כלבה. ברצינות. אם מניחים בצד את הנטייה המעט צינית שלי כשהייתי מוטרדת ואת הנטייה המקרית לתרפיה בשופינג כשהייתי מוצפת, הייתי ילדה טובה. זה היה ממש בשֵם שלי!
גוונדולין גוד.
ראיתי את הטוב באנשים. אפילו במרושעים שבהם. חיפשתי נקודות אור, לא משנה כמה ההילה סביבם הייתה כהה. צחקתי לעיתים קרובות. התמדתי. נשארתי עליזה. אף פעם לא נתתי לבני זונות להביס אותי. שמרתי על ראש מורם, עקבים וסטנדרטים גבוהים, בדיוק כפי שדודה קולט לימדה אותי, בדיוק כמו שקוקו שאנל לימדה אותה. אנשים אהבו אותי, לרוב. וגם אם הם לא... הם בטח לא הסתערו על החנות שלי וצעקו עליי מול הלקוחות, כשלא עשיתי שום דבר שבגללו זה מגיע לי!
לפחות לא עד הנקודה הספציפית הזאת בחיי.
"יש לך חוצפה, גברת," אמר לי האיש, כל מילה שלו מלאה בזעם. רוק ניתז משפתיו, חלף מול פניי (למרבה המזל) ונחת (למרבה הצער) על גבי ארון הזכוכית הנקי שלי. בקצב הזה, אני אנקה זכוכיות בשארית הבוקר. "מי לעזאזל את חושבת שאת?"
שמרתי על טון קולי אחיד, תווי פניי רגועים. "אני גוונדולין גוד, הבעלים של החנות הזו. אבל אני מנחשת שאתה כבר יודע את זה, אם לשפוט לפי הסצנה שאתה עושה. בהתבסס על הגוון המדאיג של חציל על פנייך, אנסה עוד ניחוש פרוע, כנראה עשיתי משהו שפגע בך."
"אל תשחקי אותה טיפשה!" הוא רכן על פני הדלפק, עד שהכרס השמנמנה שלו ממש נצמדה לזכוכית ופניו היו במרחק סנטימטרים ספורים משלי. עמדתי על שלי, אפילו כשהוא סינן, "את יודעת בדיוק מה עשית, כלבה."
שוב המילה הזו. אלוהים, הוא לא יכול לפחות להמציא קללה חדשה? זה התחיל לשעמם.
מרחוק שמעתי קול פעמונים מצלצלים כשדלת הכניסה של החנות נפתחה ונסגרה שוב — ליווי מוסיקלי ללקוחות נמלטים, ללא ספק. לא האשמתי אותם. חוסר הנעימות הזה לא ממש השתלב עם אווירת הצ'יל אאוט שהעיצוב שלי הבטיח.
אבל לא כולם ברחו. מאחורי האיש יכולתי לחוש התגודדות של קהל צופים סקרנים שנמשכו לדרמה, הם העמידו פנים שהם מעיינים בספרים על המדפים הקרובים ביותר למדרגות. אני מוכנה להתערב על הדולר האחרון שלי שהטי הייתה ביניהם, מפקירה את הבר שלנו לא מאויש, אבל לא הסתכלתי כדי לבדוק אם השיער הצבעוני שלה בקהל. לא הסטתי את המיקוד שלי מפניו של האיש הכועס. גם לא הרמתי את קולי כשהנחתי את הקריסטל, לאחר שהבנתי באיחור שאני עדיין מחבקת אותו בידיי בנינוחות שנראתה כאילו היא הרגיזה אותו.
"העניין הוא, אדוני, שאני לא זוכרת שראיתי אותך אי פעם, אפילו לא פעם אחת," הודעתי לו. "אני גם לא זוכרת ששרטתי את המכונית שלך או גנבתי חבילה מהמרפסת הקדמית שלך או עקפתי אותך בתור במכולת או ירקתי מסטיק על מעט השיער שנותר לך על הראש."
הנחתי לעיניי להיסחף אל קרחתו להפסקה קצרה לפני שהמשכתי. "למיטב ידיעתי, המצפון שלי נקי, הקארמה שלי טובה. לפי הבריסטה שהיא מעין מדיום שלי, אפילו הצ'אקרות הארורות שלי מאוזנות. אז תצטרך למצוא כמה מילים ולהסביר את עצמך. רצוי כאלה שלא כרוכות בעוד קללות. כי אומנם לא נעלבתי מכך שקראת לי כלבה מזוינת, שוב ושוב, בקולי קולות —" עיניי התכווצו והטון שלי קפא בצורה משמעותית. "אבל אני שונאת את זה שכל מי שצופה יקבל את הרושם המוטעה ויחשוב שאתה באמת מצליח במופע ההפחדה הקטן והחמוד הזה שאתה מעלה כאן."
מה? אמרתי שאני ילדה טובה. אף פעם לא אמרתי שאני טרף קל.
"אשתי," קולו חרק.
"מישהי התחתנה איתך?"
הוא התעלם מהעוקצנות שלי, הושיט את ידו לכיס החליפה שלו, שלף בקבוק קטן והטיח אותו על הדלפק בכזו עוצמה, שהופתעתי שהזכוכית לא התנפצה. "את מכרת לה את זה!"
לרגע, שנינו בהינו בבקבוק. מייד ידעתי שהוא לא טעה. זה היה, לאמיתו של דבר, מהחנות שלי. מהחלק הזה ממש של החנות, מארון גבוה שהיה במרחק צעדים ספורים מהמקום שבו עמדנו.
הצטיידתי במעט מכל דבר, מגבישים מרפאים, מבערי קטורת ועד לכלים טקסיים פולחניים בני מאות שנים. היה לנו מגוון עצום של בקבוקים. היו תמיסות לטיפול בחתכים ושריטות נפוצות על מדף אחד — יעיל באופן מפתיע! — שיקויים מעורבבים מראש כדי לכשף אקס מגעיל על מדף אחר — לא יעיל באופן מאכזב — שמנים אתריים וצרורות של עשבי תיבול. בקבוקונים של דברים מוזרים כמו 'אדמה של בית קברות', 'עין של טריטון', 'נוצת עורב' ו'שברי עצמות' שהייתי מעדיפה להשליך את עצמי לתוך השמש מאשר לפתוח אותם מרצון, אבל הם נמכרו בקצב ללקוחות להוטים וקבועים באופן מדאיג.
הבקבוק המדובר היה מאותו סוג. בחזית, בקליגרפיה מעודנת, על אחת התוויות עם הטקסטורה היפהפייה שיצרתי בהתאמה אישית באמצעות מדפסת מקומית, היה כתוב 'כוח לנבגדת'. ידעתי שאם אסתכל מאחור, יהיה שם פירוט, בגופן קטן בהרבה: כדי לשתק את נטיות הבגידה, מרחי שתי טיפות מדי יום על הבגדים התחתונים של הבוגד. אם אי פעם תתעורר הזדמנות לשוטט... הצוות שלו לא ילך בעקבותיו (לתוצאות מיטביות, יש להשתמש בלילה לפני השינה).
ההבנה התגבשה במהירות.
"אה," אמרתי בשקט. "זה."
"כן," השיב האיש ולא כל כך בשקט, "זה!"
עיניי התרוממו כדי לפגוש את שלו. בפעם הראשונה, שמתי לב שהן היו אדומות. לא מכעס. זה נראה יותר כאילו הוא היה ער כל הלילה או בילה את השעות האחרונות בבכי.
הא.
"אדוני, אני עדיין לא מבינה איך זה קשור אליי."
"מה זאת אומרת?" גופו התכווץ באופן גלוי. "את מכרת את זה לאשתי! את מכחישה את זה?"
"לא, אני לא מכחישה."
"אז את יודעת למה אני כאן!"
"להפך, אין לי שמץ של מושג."
קולו, שכבר היה צווחני, עלה לדציבל חודרני באמת. "את מכרת לאשתי את זה... זה... כוח לנבגדת!" פניו האדימו יותר, הפעם זה נראה ממבוכה בנוסף לכעס הגועש. "ועכשיו, בכל פעם שאני הולך ל —"
"לתפקד?" סיפקתי במתיקות.
"כן! לתפקד!" הוא בלע בחוזקה. "אני לא יכול."
"אוי."
"אל תעמדי שם ותגידי אוי, חתיכת זונה הרסנית!" הוא התפרץ. לכל הפחות, הוא מצא עלבון חדש. הסתכלתי על הצד החיובי. "תתקני את זה!"
"אני לא בטוחה איך בדיוק אתה רוצה שאתקן את הנישואים שלך." משכתי בכתפיי. "אני יכולה להציע, כקורס פתיחה, להפסיק לבגוד בבת הזוג שלך. היא כנראה כבר לא תרגיש את הדחף לשוטט בחנויות כמו שלי בחיפוש אחרי... צעדים דרסטיים יותר."
"אני לא מדבר על תיקון הנישואים שלי!" הוא רטן. "אני מדבר על ה —"
"ציוד?" שוב סיפקתי, לא פחות במתיקות.
שיניו נחשקו. הוא לא הגיב — לא נראה שהוא היה מסוגל לדבר באותו רגע, הוא זעם — למעט הנהון הסכמה.
"אני חוששת שאני לא יכולה לתקן אותך, אדוני." הטיתי את ראשי כשהבטתי בו. "אם לשפוט לפי בעיות הכעס שלך, שלא לדבר על בעיות חוסר הנאמנות לכאורה, אני מניחה שרק פסיכיאטר מוסמך יכול לעשות את זה."
"את הולכת לתקן אותי. אז תעזרי לי, את תעשי את זה. אחרת —" הוא רכן מעבר לדלפק, עם זעם בעיניו. "את תצטערי על זה."
"אדוני, אני רוצה שתעזוב עכשיו."
"אני לא הולך לשום מקום, כלבה."
שוב חזרנו לכלבה.
"טוב, אלא אם כן אתה כאן כדי לקנות משהו, אתה לא יכול להישאר."
עצרתי לרגע. "אולי במקרה היית מעוניין בחתיכת סיטרין? זה אמור להגביר את הביטחון והחיוביות, בכנות, נראה שאתה יכול להיעזר בה ממש עכשיו."
לא התכוונתי לפספס מכירה פוטנציאלית. ואם להיות כנה, באמת הייתי צריכה לדלל את מלאי הסיטרין. שתי קופסאות מלאות אגרו אבק במחסן במשך חודשים. אצטרך למצוא עבורן שימוש יצירתי, אולי איזה מבצע קאקא — קנה אחת קבל אחת — בחינם.
למרבה הפלא, לא נראה שהאיש התפתה להצעתי. קולו נעשה כמעט נואש. "קיללת אותי! הכישוף הזה שלך הרס לי את החיים. ואם לא תבטלי את זה, אני אהרוס את החיים שלך."
נחרתי בבוז. לא יכולתי להתאפק. "כישוף? אתה רציני? אני לא מטילה כישופים."
"אז איך את קוראת לזה?"
הוא הטה את סנטרו לעבר הבקבוק. נראה שהוא לא היה מוכן לגעת בו שוב, כאילו מעשה כזה יגרום איכשהו לתוצאות גרועות יותר לגבריותו. וזה היה מצחיק, בהתחשב בכך שהבקבוק הכיל רק מים עם כמה טיפות של שמן אתרי, ענף רוזמרין ומעט אבקת גירוד. מרקחת שהריחה אלוהית — ובסדר, אני מודה, עלולה לגרום לגירוד קל במפשעה של בעל בוגדני — אבל בשום פנים ואופן לא תשאיר דגל של גבר בחצי התורן.
"אהה —" משכתי בכתפיי קלות והרהרתי בשאלתו. "גישה הוליסטית לעידוד מונוגמיה?"
"אל תהיי חמודה איתי."
"אתה חושב שאני חמודה? אוו! זה טוב לשמוע. אני ממש נאבקת עם הפוני שלי, אתה מבין, הוא עדיין צומח כלפי חוץ —"
"תסתמי את הפה! אלוהים! נשים מזדיינות. נשים מזדיינות ארורות. כולכן חושבות שאתן יכולות פשוט לחיות את החיים בלי שום השלכות. שאתן יכולות לשחק עם... של גבר —" הוא הניד בראשו במרץ. "אני אומר לך עכשיו, יהיו לזה השלכות. אני אגרום לך להצטער שאי פעם פתחת חנות. אני אגרום לך להצטער שאי פעם נשמת, כלבה!"
למרות קור הרוח החיצוני שלי, היה לי למעשה גבול לספיגת עלבונות ואיומים — והוא התקרב אליו.
במהירות.
"אדוני, על אף שאני מזדהה עם... היעדר ההנפה... כמו שאמרתי קודם, אין שום דבר שאני יכולה לעשות בשבילך. מכיוון שאתה לא לקוח משלם וביקשתי ממך לעזוב, עכשיו, מבחינה טכנית, אתה למעשה מסיג גבול. אם לא תקפל את הזנב שלך ותצא מהדלת כמו שהאלה הכול יכולה גלוריה גיינור5 מייעצת... תהיה לנו בעיה."
הוא עיכל את זה בדממה במשך כמה שניות, עצר את נשימתו. צבע פניו שכבר היה סגול־חציל הפך לסגול־שזיף. ואז ידו התרוממה והאצבע שלו הייתה ממש מול הפנים שלי, סנטימטר מהאף שלי, מתנועעת באיום. "אני רוצה לדבר עם המנהל שלך!"
"אני הבעלים. אני חוששת שכבר הגעת לראש עמוד הטוטם."
"אז אני אתקשר למשטרה!"
"ומה תגיד להם?" ניסיתי, באמת שניסיתי, אבל בסוף לא הצלחתי להכיל את החיוך הנבוך שלי. "שבגדת באשתך אז היא הלכה לחנות מיסטיקה וקנתה שיקוי קסום כדי לפגוע בפתיל שלך?" נופפתי את ידי באוויר במה שקיוויתי שנראה מכשף. "רכישה שהיא ביצעה, אם תרשה לי להוסיף, מרצונה החופשי, מבעלת עסק הגונה ומשלמת מיסים — להלן אני — שאיימת עליה, ללא התגרות מצידה, לעיני עשרות עדים, בעסק שלה." שפתיי התכווצו. "אה, כן. אני בטוחה שהמשטרה המקומית שלנו פשוט תצא מגדרה כדי לעזור לך, אדוני."
הוא פלט נשיפה מקוטעת. בזמן שדיברתי, עיניו הזדגגו במה שנראה כמו דמעות אמיתיות. אם הוא היה רק קצת פחות אידיוט, אולי הייתי מרחמת עליו. אבל על פי מצב העניינים, התחלתי לחשוב שאשתו הייתה צריכה ללכת ישר לבקבוק 'הקארמה של הבוגד' במקום אל 'כוח לנבגדת', שאיתו היא בחרה להתחיל.
"בבקשה תעזוב, אדוני," ביקשתי שוב, קולי חד כמו סבלנותי. "עכשיו."
הוא שתק עוד רגע ארוך ואז התפרץ, "את לא מבינה! לפני זה, מעולם לא הייתה לי בעיה! מעולם! הייתי דינמו! נשים התחננו לזה! הייתה לי סיבולת שלא תאמיני! יכולתי להמשיך שעות, כל פעם! כל הלילה! נענעתי עולמות! הרעדתי את הבית! אבל... במהלך השבועות האחרונים... משום מקום —" הוא עצם את עיניו בחוזקה למשך רגע ארוך, כאילו לא רצה אפילו לחשוב על הסבל שעבר עליו. "חשבתי שמשהו ממש לא בסדר איתי. ואז מצאתי את הצנצנת הזאת על שידת הלילה שלה. ואני ידעתי. ידעתי! זה לא אני, זה היה זה! זו היית את!"
עיניי נדדו מטה אל הכרס שלו ועלו באיטיות בחזרה אל פניו. כשהגעתי לעיניו אפי התכווץ בחוסר אמון. "דינמו, אדוני? באמת?"
בדיעבד, זה כנראה לא היה הצעד החכם ביותר שלי — לשפוך בנזין על האש של מזגו הזועם מלכתחילה. אבל נראה שחוכמתי יצאה לטיול יחד עם תחושת השימור העצמי שלי, בערך בזמן שהמילה כלבה נורתה בפעם הרביעית מפיו הנוהם.
היה רגע של דממה מוחלטת בעקבות המכה הרכה והספקנית שלי. פשוט עמדתי שם, חייכתי את החיוך הרגוע של שירות הלקוחות ששכללתי לפני שנים, צפיתי בהשפעה של דבריי. הוא נרתע לאחור, כאילו הכיתי אותו והחל להתנשם בכבדות כה רבה עד שכמעט התנשף. פניו וצווארו היו אדומים. עיניו התכווצו, ועל אף שקיטור ממשי עדיין לא נפלט מאוזניו, חשבתי שיש סיכוי טוב שראשו עומד להתפוצץ.
לרוע המזל, במקום קריסה ברמת צ'רנוביל, הוא בחר בנקמה. הוא זינק לעברי מעבר לדלפק, ידיו מכוונות הישר אל צווארי, ללא ספק עם כוונות נחרצות למלוק אותו.
שאפתי נשימה חדה ומבוהלת. הייתי חייבת לתת לו קרדיט — עבור אדם כזה גדול, הוא היה די זריז. גם אם הייתי מוכנה לזה שהוא יעמוד בהבטחה האלימה שבעיניו, הייתי כלואה מאחורי הדלפק בלי אפשרות לברוח. הוא היה כפול ממני בגודל, שלא לדבר על כפול ממני בזעם.
כשהוא התקיף אותי, המחשבה היחידה בראשי הייתה, 'תודה לאל שיש כל כך הרבה אנשים מסביב שיהיו עדים לזה, הם יוכלו לקרוא לאמבולנס במהירות'!
אבל המכה מעולם לא הגיעה.
בשנייה אחת, האיש זינק לעברי מעבר לדלפק. בשנייה שאחריה, משהו תפס אותו סביב צווארו ומשך אותו לאחור בעוצמה כזו שהוא שט באוויר כמו בובה על חוטים.
מה לכל הרוחות?
לקח למוחי רגע להבין שהמשהו שננעל סביב הצוואר המקומט של האיש היא יד גדולה, שזופה וגברית. והיד הזו הייתה מחוברת לאמה שרירית ושזופה באותה מידה. עקבתי אחרי הוורידים המשתרגים של האמה הזו למעלה מעבר לחפת המופשל של חולצה מכופתרת שחורה, על פני הקימורים של שריר הזרוע שמתח את הבד, לאורך קו החיבור הרחב של הכתף, כל הדרך עד הצוואר, שהציץ מתוך הצווארון עם שני הכפתורים העליונים שהיו פתוחים.
בזמן שצפיתי, הגרגרת שלו נעה מעלה ומטה בבליעה מחוספסת. התנועה הזאת קדמה לקול עמוק ורועם שגרם לתוקף שלי — שהבחנתי שהוא נראה מבולבל בדיוק כפי שאני נראיתי בעקבות השינוי הפתאומי הזה בנסיבות — להחוויר יותר מכתונת לילה של ילד ויקטוריאני חולני.
"אני חושב שהגברת ביקשה ממך לעזוב."