נובלות מוזיקליות

תחייתו של גאורג פרידריך הנדל

שטפן צוויג

משרתו של גאורג פרידריך הנדל ישב ביום 13 באפריל 1737 אחרי הצהריים אל חלון הקומה התחתונה של הבית בברוק סטריט, והוא עוסק במלאכה מוזרה ביותר. לרוגזו ראה כי כל הטבק שלו אזל, ולעצם העניין, לא צריך היה ללכת אלא כמרחק של שתי סמטאות כדי לקנות לו חומר־עישון בחנותה של דולי ידידתו, אך לא העז לצאת מפתח הבית כי ירא את חרון אדוניו הנוח לכעוס. גאורג פרידריך הנדל שב הביתה מן החזרה כשחמתו בוערת עליו, הפנים סמוקים מן הדם העולה ומתגעש, הוורידים על הרקות נפוחים ועבים, בקול דפיקה השליך־הגיף את הדלת, וכעת, שומע משרתו, מהלך הוא אנה ואנה בקומה השנייה, בכוח אשר כזה שהתקרה רועדת תחתיו: ולא יהא זה מעשה מחוכמה להתרשל בעבודה ביום שכזה.

לפיכך ביקש המשרת להעסיק את עצמו במשהו העשוי לפזר את שיממונו, ותחת אשר יעלה סלסולי־עשן כחלחלים, נאים, ממקטרת־החרס הקצרה שלו, העלה בה בועות־סבון. הכין לו תוך סיר קטן קצף של סבון, והיה מתענג בהעיפו הרחובה את הבועות הססגוניות. העוברים והשבים עמדו מלכת, עשו להם שחוק והרסו במקלם את אחד הכדורים הצבעוניים, צחקו, קרצו עין, אך לא השתוממו, שהרי לגבי בית זה בברוק סטריט יכול אתה להיות מוכן ומזומן לכל דבר שבעולם; כאן היה מרעים לפתע פתאום באישון הלילה קול הצ'מבלו, כאן שמעו את ייללתן והתייפחותן של זמרות בשעה שהגרמני החולרי היה ממטיר עליהן איומים בזעפו הפראי, לפני ששרו נמוך או גבוה יותר בשמינית של טון. לגבי דידם של השכנים המתגוררים בגרוסנור סקוור, נחשב הבית בברוק סטריט זה כבר כבית־משוגעים.

המשרת ניפח חרש ובמתינות את בועותיו הססגוניות, כעבור שעה קלה גדלה זריזותו באורח ניכר, הכדורים המהבהבים היו גדולים יותר ויותר, עורם דק ביותר והם עלו אף המריאו, והאחת דאתה אפילו מעל לשיפוע הגג הנמוך של הבית אשר מנגד. אך לפתע פתאום חרד, כי כל הבית נרעד מדפיקה אטומה. נצטלצלו הכוסות, זעו הווילאות; מן הסתם צנח בקומה העליונה משהו גושי וכבד. חיש קל קפץ המשרת ועלה במרוצה במדרגות המוליכות אל חדר העבודה.

הכורסה הייתה ריקה, כורסה זו שהאמן היה יושב בה בעובדו. החדר היה ריק. והנה אמר המשרת לרוץ לחדר־השינה, אך בו ברגע גילה מבטו את הנדל כשזה שוכב על הרצפה ולא ינוע, עיניו פקוחות ולרווחה כקפואות; וכעת, בעמוד המשרת דום אחוז אימת־פתע, שמע קול נשיפה אטומה וכבדה. האיש המסורבל שכב על גבו ונאנק, או נכון יותר: האנקות נפלטו מתוכו כבדחיפות קצרות, מתרופפות והולכות. הוא גוסס, חשב המשרת הנפחד בליבו, וכרע חיש־מהר כדי לעזור לו לאיש השרוי בחצי־עילפון. ביקש להרימו, לשאתו עד לספה, אך גופו של האיש הענק היה רב־עומס, כבד יתר על המידה. לפיכך קרע את המטפחת המצרה שעל צווארו, ומיד נדמו הנשיפות.

אך הנה בא מן הקומה התחתונה כריסטוף שמידט, זה תלמידו ועוזרו של האמן, אשר נכנס אך זה עתה הביתה כדי להעתיק אריות אחדות; גם אותו הבהילה הצניחה האטומה, יחדיו הרימו כעת את האיש הכבד — זרועותיו נפלו באפס־תנועה כזרועותיו של מת — והשכיבוהו, בהגביהם את ראשו. "פשוט את בגדיו מעליו״, פקד שמידט אל המשרת. ״אני ארוצה לרופא. ורסס עליו מים עד אשר יתעורר״.

כריסטוף שמידט רץ בלי מעיל, לא התמהמה כלל, רץ דרך ברוק סטריט בכיוון בונד סטריט, רמז־קרא לכל בעלי־הכרכרות אשר עברו על פניו בהדרת־מתינות ולא נתנו דעתם על האיש המסורבל, הנושם בכבדות ולבשרו כותנתו בלבד. לבסוף נעצרה כרכרה אחת, רכבו של לורד צ'נדרו הכיר את שמידט, אשר שכח את כל כללי הנימוס וקרע לרווחה את פשפש המרכבה. ״הנדל גוסס!״ קרא באוזני הדוכס, שידעו כחובב־מוזיקה מובהק והטוב שבאנשי החסד של מורו ורבו, ״עליי להגיע לרופא״. מיד טענו הדוכס לכרכרה, הסוסים טעמו טעם חריף של הצלפת שוט, וכן נטלו את ד״ר ג'נקינס מביתו בפליט סטריט, אשר שם היה עסוק מאוד בבדיקת השתן. בכרכרתו האנגלית הקלה נסע מיד עם שמידט לברוק סטריט. ״הרוגז הרב הכריעו״, קבל התלמיד נואשות בנסוע הכרכרה. ״עד מוות יסרו אותו הזמרים הארורים האלה, הסריסים המקוללים המושכים בשבט הביקורת, כל השרצים המתועבים הללו. ארבע אופרות כתב השנה כדי להציל את התיאטרון, אך האחרים מבקשים להם אחיזה מאחורי הנשים, הפילגשים ושרי החצר, ובראש וראשונה משגע אותם איטלקי זה, הסריס הארור הלזה, הקוף המיילל יימח שמו. אח, מה עשו, מה עשו לו להנדל הטוב שלנו. את כל חסכונותיו הכניס בדבר, עשרת אלפים לירות, וכעת מענים הם אותו בשטרי־חוב, יורדים לסוף חייו, מקצרים את יומו. איש לא יצר יצירות נהדרות כיצירותיו, איש לא התמכר ליצירתו בכל מאודו כמוהו, אך דבר זה אף את הענק ישבור, הה, איזה איש! איזה גאון!״

דוקטור ג'נקינס, צונן ודומם, הקשיב לדבריו. בטרם ייכנסו לתוך הבית מצץ מציצה ממקטרתו וניער בדפיקות־אצבע את האפר מתוכה. ״בן כמה הוא?״

״בן חמישים ושתיים״, השיב שמידט.

"גיל מסוכן. עמל היה כשור. אך הוא גם בריא כשור. נו, ראה נראה מה נוכל לעשות כאן״.

המשרת הגיש את הקערה, כריסטוף שמידט הרים את זרועו של הנדל, כעת פתח הרופא את הווריד. סילון־דם ניתז, דם חם, אדום־בהיר, וכעבור רגע נפלטה אנחת־רווחה מן השפה הנשוכה. הנדל נשם נשימה עמוקה ופקח את עיניו. היו עדיין לאות, זרות ונטולות הכרה. הברק שבהן כבה.

הרופא חבש את הזרוע. הרבה יותר מזה לא יוכל עוד לעשות כעת. אמר לקום, אז נתן את דעתו כי שפתיו של הנדל נעו. קרב אליו. בלחש־בלחש, כמעט בנשימה בלבד היה זה, רחש הנדל: ״תם…תם ונשלם…אין עוד כוח… אין לי חפץ בחיים בלי כוח…״ ד״ר ג'נקינס רכן מעליו. ראה כי עין אחת, הימנית, מבטת כקפואה וכי השנייה חיה היא. לשם ניסיון הרים את הזרוע הימנית. הלזו זנחה כמתה. אזי הרים את השמאלית. השמאלית נשארה במצבה החדש. כעת ידע ד״ר ג'נקינס את אשר עליו לדעת.

כשיצא את החדר הלך שמידט אחריו עד למדרגות, נפחד, מיטרף. ״מה לו?״

״אפופלקסיה. הצד הימני משותק״.

״והוא — המילה נשתסעה בפי שמידט — ״הוא יחלים?״

ד״ר ג'נקינס נטל לאט־לאט קומץ של טבק־הרחה.

לא אהב שאלות אשר כאלו.

״אולי. הכל ייתכן״.

״ויהיה משותק?״

״יש להניח, אם לא יארע נס״.

אך שמידט הנאמן למורו ורבו וקשור בו בכל הרמ״ח שלו, לא הרפה.

״והיוכל, היוכל, למצער, לשוב ולעבוד? איננו יכול לחיות בלי ליצור״.

ג'נקינס עמד כבר על השליבות.

״דבר זה לא יהיה עולם לעולם״, פלט דיבור חרישי עד מאוד. ״יתכן ונצליח לקיים את האדם. את המוזיקאי הפסדנו. השבץ פגע עד המוח״.

שמידט תלה בו עיניים פקוחות מאוד. ייאוש עצום כזה היה במבטו, עד כי חש הרופא עצמו כנפגע. ״כאשר אמרתי״, חזר על דבריו. ״אם לא יארע נס. אכן, אני לא ראיתי ניסים, לפי שעה״.

ארבעה חודשים חי גאורג פרידריך הנדל באין כוח, והכוח היה — חייו. המחצית הימנית של גופו הייתה מתה. לא יכול ללכת, לא יכול לכתוב, לא יכול להוציא אפילו צליל ממנענע יחיד ביד ימינו. לא יכול לדבר, מעקומת הייתה תלויה שפת־פיו מחמת הקרע האיום שעבר את גופו, ורק כעין למלום אטום יצאה המילה מפיו. כאשר היו ידידים משמיעים מוזיקה למענו, היה מעט אור זורם לעינו, אזי זע הגוף הכבד, המסורבל כחולה בשנתו, ביקש להתאים עצמו לקצב, אך היה זה כקור גדול בעצמות, קיפאון של זוועה, השרירים לא צייתו לו עוד; האיש שהיה ענק לפנים חש עצמו כנתון באפס אונים בתוך קבר סמוי מן העין. מיד לאחר שנדמה המוזיקה נפלו עפעפיו בכובד־בכובד, והיה חוזר ושוכב כגווייה מתה. לבסוף יעץ הרופא במבוכתו — הרי ברור היה שאין לו תקנה לאמן — לשלוח את החולה למרחצאות החמים שבאאכן, ייתכן ורפא לו מעט.

אך מתחת לקליפה הקפואה, ממש כאותם המים החמים שמתחת לאדמה, חי כוח גדול עד אין השיג; רצונו של הנדל, כוח־היסוד של ישותו לא נפגע מן המכה הממארת, לא רצה להניח לנצחי שבו לרדת לטמיון מתוך הגוף בן החלוף ובן המוות. עדיין לא אמר האיש הענק נואש, עדיין רצה לחיות, רצה ליצור, והרצון הזה יצר את הנס בניגוד לחוקי הטבע. באאכן הזהירותו הרופאים הזהרה חמודה, שלא ישהה במים החמים יותר מעשר שעות, ליבו לא יחזיק מעמד, עלול דבר זה להמיתו. אבל הרצון העז להתגרות במוות למען החיים ולמען החשק הפורץ, הפראי: להחלים. תשע שעות שהה הנדל יום־יום, לאימתם של הרופאים, בתוך האמבט החם, ועם הרצון גדל בו הכוח. כעבור שבוע יכול כבר לגרור רגליו, כעבור שבועיים להניח את זרועו והנה זה הניצחון האדיר של הרצון — שוב תלש עצמו מחיבוקו המשתק של המוות כדי לחבק זרועות החיים, ביתר חום, ביתר להט מבכל ימי חייו, באותה הרגשת אושר גדולה עד אין הביע, אשר לא ידענה אלא המחלים ממחלתו.

ביום האחרון, אדון המושל בלי מצרים בגופו, בטרם יעזוב את אאכן נעצר הנדל ליד בית־הכנסייה, מעולם לא היה חלקו בין המאמינים האדוקים, ואולם עתה, כשצעד במצעד־החירות שהוחזר לו בחסד ועלה אל הבמה אשר שם עמד האורגן, חש עצמו נפעם עד בלי די. בידו השמאלית נגע כלשם ניסיון במנענעים. ונשמע צליל, נשמע צליל בהיר וטהור בחלל דרוך־הציפייה. והנה ביקשה גם ימינו לעמוד בניסיון כמהססת, ימינו אשר זמן רב כל כך סגורה הייתה וקפואה. וראה, גם מתחתיה נבע מעין־הכסף של הצליל. לאט־לאט החל לנגן, להשתפך בפנטסיה, והזרם הגדול גרפו. עד להפליא האמירו ועלו פיגומי הצלילים, חזרו ונבנו בנינים אווריריים של השראתו, באין צל, אור שקוף עד אין ישות. נוגה מצלצל, מלמטה האזינו דומם הנזירות והצליינים בני בלי שם. מעודם לא שמעו נגינה כזאת מאחד בן העולם הזה. והנדל, ראשו מושפל בהכנעת צניעות, ניגן וניגן. חזר ומצא את שפתו, ודיבר אל האלוהים, אל הנצח ואל בני האדם. יכול הוא שוב לעשות מוזיקה, להשמיע, ליצור. רק עתה חש כי אמנם החלים.

״משאול תחתיה חזרתי״, אמר בגאווה גאורג פרידריך הנדל — חזהו הרחב מתוח, זרועותיו העצומות מושטות — לרופא הלונדוני שלא הייתה לו ברירה אלא להשתומם על הפלא המדיציני. ובמלוא הכוח, בתשוקת עבודה פראית התנפל המחלים, המתאווה שבעתיים ליצירה, על עבודתו שלו. רוח המלחמה הישנה נושנה חזרה ותקפה עליו מחדש על האיש בן החמישים ושלוש. אופרה כותב הוא — ידו שהחלימה מצייתת לו בכל — ושנייה, ושלישית, האורטוריות הגדולות ״שאול״ ו״ישראל במצרים״, וגם את ה-Allegro e pensieroso כמתוך מעיין שהיה סתום עת רבה מתגברת ונובעת תשוקת היצירה. אך הזמן יריבו. מותה של המלכה מפסיק את ההצגה. אחרי זה מתחילה מלחמת ספרד, על כיכרות העיר מתאסף יום־יום המון־עם צווח ושר, אך התיאטרון ריק, והחובות מתערמים כההרי־אלף. ואזי בא החורף הקשה. צינה כזאת תקפה עליה על לונדון עד שקפאה התמזה, והמזחלות העלות הענבלים המצלצלים נוסעות על פני השטח המבריק. סוגרים ומסוגרים כל האולמים בזמן הרע הזה, שהרי אפילו שירת־מלאכי־שמיים לא תעמוד בפני כפור אשר כזה. והנה נפלו למשכב הזמרים, יש לבטל הצגה אחרי הצגה. מצוקתו של הנדל גדלה מיום ליום. בעלי החובות דוחקים, כותבי הביקורת מתעללים בו, הקהל אדיש ודומם; לאט לאט נשבר אומץ לבבו של הנאבק היאבקות נואשת. הצגת בנפיס הצליחה להצילו מכלא־החובות, אך מה רבה החרפה לקנות את זכות הקיום כאביון המחזר על הפתחים! מיום ליום מסתגר הנדל יותר מפני הבריות, מיום ליום הולך ומקדיר עליו רוחו. וכי לא היה זה טוב יותר כאשר היה רק חלקו האחד של הגוף משותק, מאשר עכשיו כשכל הנשמה משותקת? כבר בשנת 1740 חש הנדל עצמו כמי שנחל תבוסה גמורה, אין הוא אלא עפר ואפר מפרסומו של עצמו. ברוב עמל מצרף הוא עדיין משהו מקטעי יצירותיו הישנות, מפרק לפרק מצליח הוא לכתוב משהו קטן ביותר. אך יבש הזרם הגדול, חלוף חלף הכוח בגוף אשר חזר והחלים: זאת לו הפעם הראשונה שחש הוא בעייפות, האיש הענק, זאת לו הפעם הראשונה שנוצח, אדיר הגבורות, זאת לו הפעם הראשונה שהרגיש כי אזל אף נסתם בתוכו אור־הקודש של תשוקת היצירה, אשר במשך שלושים וחמש שנה הציף בעוזו את העולם. הנה שוב תם ונשלם, הנה שוב. יודע הוא, או שמא נדמה לו כי הוא יודע, האיש המיואש: הקיץ הקץ לעולמים. ״למה״, נאנק הוא, ״למה זכיני הקדוש ברוך הוא בתחיית־המתים בקומי מערש־דווי אם האנשים חוזרים וקוברים אותי? טוב לי המוות מהיותי צל עצמי הזוחל בצינתו וריקנותו של העולם הזה״. ובזעפו ימלמל לפרקים את דבריו של זה שהיה תלוי על הצלב: ״אלי, אלי למה עזבתני?״

המשך בספר המלא