הריסה

1

כדור ההריסה מחובר בשלשלת לצמיג ישן, והצמיג קשור באותה שלשלת למנוף הגבוה. למה? אֶלַסטִיוּת, גמישות, אפשרויות הטלטול? אל הפיגומים שמול הקיר הענקי של לבנים כהות הוברג שלט: "י.ה. סלֶאוּק, עבודות הריסה". למטה ברחוב מתגודד קהל צופים: גברים במעילי גשם, אם אוחזת בעגלת ילדים, עקרות־בית שהניחו את סלי הקניות לרגליהן על הקרקע. מכוניות נעצרות. איש על אופני גברים מהודרים נעמד וכף רגלו על קצה המדרכה. תיק המסמכים שלו תלוי על הרָמָה בעזרת סֶגֶר. בגובה מתנודד כדור ההריסה. המפעיל בתא הזכוכית מושך בידית.
שתי ניידות משטרה נכנסות לרחוב במהירות. היוצאים מהן פונים בידיים מתנופפות ובתנועות שפתיים נמרצות אל ההמון המתגודד. הם מסמנים סביב הקיר חצי־גורן רחבה בעזרת סרטים אדומים־לבנים. לא בלב שלם, באי־רצון נסוגים הצופים צעד לאחור, אבל לא מתפזרים לבתיהם. עוד ועוד מצטרפים, נצמדים זה לזה ונועצים את מבטם בכדור, בקיר. שם ילדה קופצת בחבל. רואים את הגב שלה, את השיער המלא. היא נפנית מהצופים ובד בבד קרֵבה אליהם, שכן היא לא מצוירת שטוחה כמו בפרֶסקוֹ, אלא יש לה נפח, היא עבודת פיסול, מודבקת לקיר שגובהו עשרים־וחמישה מטרים. היא ענקית והיא קטָנה, רק בת עשר בערך. היא מרוכזת מאוד בַּקפיצה, סוליות נעליה נראות בגובה של שולי החצאית, אבל רגליה, בצבעים אפרפרים, ניצבות בו־זמנית על הקרקע.

כדור ההריסה מתחיל להתנודד בתנועות הולכות ומתרחבות, כמעט פוגע בקיר, עדיין לא ממש, אולי בפעם הבאה? הצופים כמו עוצרים את נשימתם, ראשיהם מוטים לאחור, סנטריהם מוגבהים. ואז מוטח הכדור בכוח בכתפה הימנית של הילדה. האנשים ברחוב מכסים בידיהם את הפיות, את העיניים. כמה לבֵנים כבר נופלות, והשוטרים הודפים את הצופים אל מאחורי הסרט. מבטו של המפעיל, מול לוח השליטה, נע בקביעות אל הכדור ובחזרה. הראש, הידיים, הקשת של חבל הקפיצה. הילדה חסרת־אונים. היא נותנת להביט בה ולהרוס אותה. עכשיו נופלים ארצה מטחים של לבנים שבורות. החצאית, כפות הרגליים. הרחוב החשוך מואר. בלי קול ובמהירות נפל הקיר, והאנשים עומדים ומביטים בשמיים. גברים וכלי פינוי בידיהם מתחילים לגרוף את השברים. האשה עם התינוק נפנית לאחור, האיש עם תיק המסמכים רוכב לדרכו, והניידות יוצאות מהרחוב. ואז משחירה התמונה.

היא יושבת כמאובנת מול מסך המחשב. הייתי רוצה להוסיף לזה מוזיקה, היא חושבת. מין מנגינה סובייטית כאילו־עליזה, פועלים שמחים, ומתחתיה קו של פָּסָקַליָה יורד בכרומטיוּת. למביני עניין. היא כבר עסוקה בזה, בתוך הראש, אבל הגוף ממשיך להתלונן. מה ראיתי, מה לא ראיתי? פניה של הילדה. אבודות לנצח. קדימה, עיניים צורבות, דמעות. ידיים ורגליים כבדות כל־כך שאי־אפשר לקום. בסוף הסרט, כששלולית של אור נופלת על הסצנה שהיתה שחורה עד אותו רגע - קדנצת ניצחון, מי־במול־מז'ור? המחשבות על הקומפוזיציה לא מועילות. יגון משתלט עליה.

נו טוב, באמת לא יפה, להרוס יצירת אמנות. אבל לא בזה מדובר, כמובן. יש הריסה שְׁתוּקָה, אחרת. סודות שלא ייפתרו. תתעשתי, תעשי משהו. צריך עוד להכין קורות חיים לתקליטור, זה מה שהתכוונתי לעשות לפני שהלכתי לאיבוד בסרט האילם. אני כבר באיחור גדול. לסגור, לפתוח קובץ חדש, להקליד. להרחיק את השיער מהפנים.

2

"אליס אַאוּכוּסְטוּס היא מלחינה. היא מחברת מוזיקה קאמרית ויצירות לתזמורת סימפונית. הקונצ'רטו לחצוצרה שהלחינה מבוצע בקביעות בארץ זו ומחוצה לה. על האורטוריה 'האלמנים' שהלחינה זכתה בשנה שעברה בפרס ההלחנה הגדול היוקרתי. א.א. עובדת כמרצה בקונסרבטוריון העירוני בהיקף משרה מגוחך, ושונאת את זה, כי בדרך־כלל אינה יודעת מה לומר לילדים. א.א. מרוויחה בחשאי ערמות של כסף מהלחנת זמרירים לפרסומות ברדיו ובטלוויזיה. הסגנון מתעתע - נותנים למאזינים להתרגל לנוף צלילי במשך כמה שניות, ואז מסכלים את הציפייה שנוצרה באמצעות התערבות מפתיעה. לא חוכמה, אין בזה כלום, ובכל־זאת הון עתק בתמלוגים מדי שנה. א.א. רואה בזה סוד שאם יתגלה, לא יתרום למוניטין שלה כמוזיקאית. א.א. נשואה למארק פַן־דֶר־מֶלֶן, שגם הוא גורף ערמות של כסף כמשפטן פיסְקָלי במשרד גדול. במוזיקה אין לו מושג, אבל הדבר לא מפריע לא.א. ואילו הוא מעריץ את היכולת שלה להרוויח כסף מזמרירים. הוא גם יודע לזמזם אותם. הוא עושה את זה לעתים קרובות. בעבודה שלו א.א. לא מבינה כלום. היא לחלוטין לא מעניינת אותה, עולם רחוק שהיא לא רוצה שום קשר אליו. הנישואים הם ללא ילדים".
היא מתמתחת. כתיבת קורות החיים המומצאים מקילה עליה, היא מרגישה פחות קפואה, גם אם מצב־הרוח עדיין שפוף.

"א.א. גדלה כבת יחידה במשפחה לא נעימה", היא ממשיכה. "ציונים מעולים במקצועות הלימוד הלא־נכונים, כישרון מוזיקלי בולט מגיל צעיר בתחום הלא־נכון. עוד כתינוקת הקימה על המרצפות השחורות־לבנות במטבח סוללה של כלי־הקשה אשר הורכבה מסירים הפוכים שגררה בשקידה מרשימה מארונות המטבח, בעידודה של מָאוִיס, עוזרת הבית, שהגישה לה מצקות ותרוודים. את מברשת המשיחה, את מַקצֵף הסבון".

אני ממש גולשת כאן. זאת תמונה מושכת, היא כמעט יכולה לחוש את שמחת התיפוף. התפרצות קטעי הקצב, חילופי הצלילים - מחבת גדולה, סיר, קרקוש המַקצֵף - הנאה צרופה, ריכוז צרוף. ואז - דלת המטבח הנפתחת בחופזה ופניה הכעוסות של האם. להפסיק, לסדר, למאוויס יש דברים יותר טובים לעשות, וגם לך. והרי מאוויס צחקה ורקדה לצלילי המוזיקה שלה, לא? עכשיו מאוויס כורכת במבוכה סינר למותניה. אליס מחפשת את מבטה - אין חיוך, אין קריצה. משהו לגמרי לא בסדר. היא, אליס, לגמרי לא בסדר.

"המלחין שא.א. מעריצה יותר מכל הוא יוזף היידן. לא רק בגלל התפוקה הבלתי־נדלית שלו, אלא בשל יכולתו להלחין הן יצירות מוזמנות מסחריות והן יצירות שהלחין להנאתו. ובגלל הקונצ'רטו שלו לחצוצרה". גם בגלל משהו אחר, בעצם. הטלפון שלה מצלצל. במסך הזעיר מופיע מארק. היא שומעת את קולו, פותחת דלת קטנה אל היומיום.

"את עוד עובדת?" הוא שואל. "תשמעי משהו, גייסתי לקוח, הוא מעביר אלינו הכל, את כל מה שיש לו. אני אנהל את התיק שלו. כרגע הוא חתם. אני צריך לאכול אתו הערב, לחגוג".

"בסדר", היא אומרת, "מצוין, מזל טוב. איזה יופי לך".

בתוך כך עוברות ביעף מחשבות בראשה: הרי היינו אמורים, הרי אתה יודע שזה היום, לא לשתות, קבענו, איך יכולת לשכוח? כן, יש לו חיים משלו, כמו שגם לה יש קיום נפרד, אבל מה כוללים אם כך החיים המשותפים? היא בכלל לא מסוגלת לחשוב עכשיו בדייקנות כזאת, במילוליוּת כזאת. התחושה שעוררה בה הכתבה על ההריסה תוקפת אותה שוב והיא לא אומרת דבר, לא שואלת דבר, מניחה לגיצי הזעם לדעוך. מארק יֵצא שמח וטוב־לב לשתות ויסקי עם הלקוח החדש שלו, והיא צריכה למחוק את השטויות מקורות החיים האידיוטיים שלה.

"א.א. מצפה כבר שנים לקבל הזמנה גדולה מהתזמורת הסימפונית המלכותית או מהאופרה. 'האלמנים' מתאימה לעיבוד לתיאטרון, אין לה ספק. יצירה מופשטת לתזמורת תהיה יפה עוד יותר. תופי טימפָּני, חצוצרות. כנראה יהיה עליה לחכות עוד עשרים שנה עד שיזמינו יצירה כזאת מידי אשה".

לא לקטר עכשיו. למחוק את השטויות, והחוצה, אל האנשים. לא טוב שאני כל־כך הרבה לבד עם עצמי. אני יכולה להיעלם, זה המפלט והנשק הסודי שלי. אבל זה בהחלט מסוכן. כבר כילדה ידעה לעשות זאת: להיבלע לגמרי בסיטואציה מדומיינת, עד כדי כך שלא נותרה לה עוד שום תשומת־לב למציאות. כך קרה עם מאוויס המרקדת והסירים ההפוכים על רצפת המטבח. היא נבלעה לגמרי בסצנה, ונדרש לה זמן־מה כדי לקלוט בתודעתה את אמה שהסתערה פנימה במבט פוסל. פנטזיות ילדותיות, שהיה אפשר לשער שיעברו עם הזמן. זה לא קרה, היא עדיין מסוגלת להן. זה שימושי לה כשהיא מלחינה קומפוזיציה, רואה אותה בכללותה בראשה, יוצרת אותה על כל פרטיה בלי להרפות מהתמונה הכוללת. היא נמצאת בתוכה, ומחוצה לה אין כלום. מאז שהיא יודעת שלא כל אחד מסוגל לכך, היא רואה בכך מתנה, כישרון עוכר שלווה.

3

היא מוחקת הכל חוץ משלושת המשפטים הראשונים, נועלת מגפיים ויוצאת. שוב מעונן, לח אבל לא קר. בעודה הולכת היא יודעת פתאום שתעבור אצל חברתה סְוֶאָה. כן, רעיון מוצלח, זה טוב. אומנם סוואה אלופה בְּלֵידות - חמישה ילדים בתוך עשר שנים, הקטן רק בן ארבעה חודשים - אבל היא גם החברה הכי טובה, עוד מתקופת הלימודים.
אולי אוכל לומר לה משהו, היא חושבת, על האכזבה, על הערב, על ההרגשה המוזרה והמעורערת שלי. כשבעלה נמצא, אני שותקת. הוא נשאר מחוץ לזה. אולי סוואה מספרת לו הכל ברגע שאני מסתלקת?

הבית של סוואה וסְוֶן - איזה זוג מוזר, עם השמות האלה מתוך ספר ילדים סקנדינבי - נראה חם ונעים אפילו מבחוץ. אור צהבהב נופל על הגינה, גזעי עצים שחורים מגינים על המבנה הקטן. היא מצלצלת מלאת ציפייה, ושמֵחה לראות את פניה החביבות של סוואה. בזרועה תינוק שראשו על צווארה ורגליו הזעירות מידלדלות רפויות על בטנה, ילדה בת שנתיים בערך נאחזת במכנסיה. הכל זורם. אָליס מוזמנת להיכנס, חולצת את המגפיים והולכת בעקבות החבורה הקטנה אל המטבח. משקה חריף, היא חושבת, אבל זה לא אפשרי. ולוּ בגלל ההנקה. אם כך שיהיה תה, הנוזל חסר־הנשמה שאפשר לשטוף בו הכל. אל תהיי ביקורתית כל־כך, את אצל חברה שלך, והיא שמחה לראות אותך, נעים כאן, השאר לא משנה. בפינת המטבח תינוק פורץ בבכי. היא מבולבלת לרגע - הרי התינוק בזרועה של סוואה נראה ממש ישן.

"של אחותי, גדול בערך בחודש מהתינוק שלי". סוואה הוציאה בקבוק מהמקרר, והיא מניחה אותו בסיר מים חמים. "אמרתי לה שתביא אותו אלי, אני בבית בלאו הכי, רק בעוד חודש־חודשיים אני צריכה לחזור לעבודה. ואז סוון יתפוס פיקוד, הוא מקבל חצי־שנה חופשת הוֹרוּת. מה מקבל, הוא לוקח אותה. מערכת החינוך, כן? מבחינתנו זאת ברכה".

התינוק שבזרועה מתעורר ומצטרף לבכי. גובה הצליל שונה, הם לא מתואמים. עדיין לא.

"תבדקי רגע אם הבקבוק כבר חם מספיק? תנערי טוב־טוב ותטפטפי טיפה על גב היד". סוואה מניחה לרגע את התינוק שלה על הספסל שבמטבח כדי לקחת את התינוק הבוכה האחר מהסלקל שבפינה. התינוק נמסר לחיקה של אליס. החלב הותיר שובל של דמעות לבנות על כף ידה. פושר. טוב. היא מניחה את התינוק על זרוע שמאל ומביטה בפנים הכעוסות הזעירות. כמה כעס, כמה מאמץ בגלל בעיה שאפשר באמת לפתור, פעם אחר פעם. צריך ללמוד איך להתמודד עם הזמן. זה קשה. זה לוקח שנים. זה כנראה לא נגמר לעולם.

עכשיו יונק התינוק מפטמת הבקבוק. תחילה בגרגרנות רבה, בעיניים עצומות, אבל אחר־כך נראה שהוא מפתח אמון, שותה באופן מתון יותר ומביט במי שמאכילה אותו. אליס מחייכת אליו מבלי משים. למרבה הבהלה שלה, התינוק מחזיר חיוך ומאבד את המגע עם הפטמה. היא מדברת אליו בלחש: לא קרה כלום, הנה היא, יש לך עוד חצי בקבוק. סוואה יושבת מולה לשולחן המטבח ומאכילה את התינוק שלה מתוך שד רחב.

"מתאים לך", היא אומרת. "באמת, את לא יכולה להתחמק מזה, תוכלי להיות אמא אם תרצי".

מה זה משנה מה אני רוצה, חושבת אליס. זה יקרה. או לא. שחררי. עצלות נעימה השתלטה עליה. היא מתמסרת כל־כולה למגע עם התינוק הזר שבזרועותיה. הבקבוק כמעט ריק, הבטן הזעירה שתחת ידה השמאלית מורגשת בהדרגה כמתוחה יותר, הילד ממשיך לנעוץ בה את עיניו הכחולות. סוואה מעבירה את התינוק שלה לצד האחר ומתעסקת בפרישׂה מחדש של פיסת בד. רגלי הכיסא חורקות בקול על הרצפה. התינוק הזמני של אליס נבהל ומכווץ את השפתיים. תהיה בשקט, היא חושבת, השלווה חוזרת, באמת. פתאום היא מבחינה שהיא מפזמת לו, משהו עצוב אבל לא יותר מדי. מה?

כמובן, היידן. החלק האמצעי בסונטה לפסנתר בפה־מז'ור. מנגינה חמקמקה, האיש היה גאון. עצוב כל־כך, נואש כל־כך בחשאי, ועם זאת נאמן למבנה המוזיקלי, אין הערות. כל החזרות האלה על הנושא, בירידה, כל אחת ואחת שונה במקצת, כל אחת ואחת נואשת. ומסתיימת בהשלמה. יכולתי ללמוד מזה משהו אילו רציתי. אבל זה לא המצב, אני לא משלימה עם שום דבר. מי שמשלים אבוד, לא?

היא משוכנעת שאפשר לקבל את מה שבאמת רוצים, מה שצריכים - אם הרצון רק חזק מספיק, ואם מוכנים לחכות. כשהיתה בת שלוש־עשרה בערך הלכה לקונצרט (עם מי? עם אֶלְס, הילדה של השכנים. איך השיגו כרטיסים?), ביצעו בו יצירה חדשה של דיק פַן־דאק, המלחין הכי מפורסם בין המלחינים בני־זמננו. היא ראתה אותו יושב בקצה השורה השנייה, בלי פרטיטורה על ברכיו, רק מתבונן בריכוז בתזמורת. בסיום רמז לו המנצח לעלות לבמה. הוא עשה זאת לא ברברבנות או בארשת ניצחון, אלא בחביבות ובשמחה מובהקת על הביצוע. בזהירות סבב בין כל הנגנים שביצעו קטעי סולו קצרים והושיט להם יד. היא ראתה שאמר משהו לכל אחד מהם. איש נחמד שכותב יצירה יפה כל־כך ואינו מקרין גאווה ויהירות, אלא הוא פשוט אסיר־תודה. אם תהיי עם איש כזה, עם האיש הזה; אם בבוקר יום ראשון הוא יטגן לך ביצים בזמן שאת שוכבת מרוצה במיטה - כך חייב להיות האושר. את זה אני רוצה.

חושבים ככה רק בגיל שלוש־עשרה? היא כן. רצון עז. דחיית סיפוקים. כעבור כעשור יהפוך הדמיון למציאות. פַן־דאק עמד בראש החוג לקומפוזיציה וגילה בה עניין. נפל ברשת. אם רק רוצים, היא חושבת עכשיו, אם רק מסוגלים לחכות. מעומק המחשבות היא יוצאת לאיטה אל פני השטח, אל המטבח. תינוק. סוואה. היא שאלה משהו, אבל עכשיו היא עומדת בגבה לאליס ומחליפה לתינוק שלה חיתול. מה היה אילו, חושבת אליס, אילו אני הייתי היא? התינוק שבחיקה נרדם. אין מצב שאני מחליפה לו. פשוט להישאר לשבת. קנאה לא מועילה לשום דבר. אין בזה טעם. בזבוז אנרגיה. תפסיקי עם זה. עכשיו.

היידן, לוֹ באמת היו סיבות לקנא. האח הצעיר המוכשר שדחק אותו מהמקהלה המפורסמת של קתדרלת שְׁטֶפָן בווינה. מלחינים־עמיתים שכן זכו להכשרה ראויה ולא נאלצו לסבול בתמורה יחס כמו למשרתים מצד מורה סוג ג', שדרש שיצחצחו את נעליו ויברישו את הפאות המטונפות שלו. היידן היה יכול להיאלם דום לנוכח ההצלחה של כל אלה שדרכם היתה קלה משלו. הוא לא הגיב כך, כי היה לו רצון חזק יותר מן האש המאַכֶּלת של הקנאה.