פריטת מיתרי הלב
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
פריטת מיתרי הלב
מכר
מאות
עותקים
פריטת מיתרי הלב
מכר
מאות
עותקים

פריטת מיתרי הלב

4.2 כוכבים (56 דירוגים)
ספר דיגיטלי
2848מקורי
ספר מודפס
6978.4מקורי מחיר מוטבע על הספר 98
תאריך לסיום המבצע 01/07/2025

עוד על הספר

  • שם במקור: Ellie And The Harpmaker
  • תרגום: אביגיל בורשטיין
  • הוצאה: כנרת זמורה דביר
  • תאריך הוצאה: מרץ 2021
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 317 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 5 שעות ו 17 דק'

הייזל פריור

הייזל פריור היא נגנית נבל המתגוררת, כמו גיבורי הספר, באקסמור, אנגליה. במקור מאוקספורד, היא התאהבה בנבל בעודה תלמידה. "פריטת מיתרי הלב" הוא ספרה הראשון.

תקציר

פריטת מיתרי הלב הוא אסקפיזם מרומם נפש, רענן ומתוק (הוושינגטון פוסט)

אלי מאושרת. בערך. היא מתגוררת עם בעלה קלייב ואוהבת לטייל בגבעות המוריקות, להקשיב לפכפוך יובלי הנחל, לחלום ולכתוב שירים.
גם דן מאושר. הוא גר לבדו באסם ובונה נבלים יפהפיים. פטור משיחות מבלבלות עם אנשים, הוא בטוח למדי שזה כל מה שהוא רוצה לעשות. לתמיד.
אבל יום אחד אלי מגיעה במקרה לאסם של דן. היא מוקסמת מהנבלים שהוא בונה, הוא מוקסם מגרביה — בצבע הדובדבן. הם משוחחים ולדן נדמה שהיא קצת עצובה, אז הוא נותן לה מתנה: נבל. גם הוא וגם היא לא יכולים להעלות על דעתם שמעשה הנדיבות הזה יוביל אותם בנתיב של ידידות אמיצה, סודות שנחשפים, סכנות של ממש, ואפילו אהבת אמת. 

הייזל פריור היא נגנית נבל המתגוררת, כמו גיבורי הספר, באקסמור, אנגליה. במקור מאוקספורד, היא התאהבה בנבל בעודה תלמידה. "פריטת מיתרי הלב" הוא ספרה הראשון.

פרק ראשון

1.
דן

אישה באה היום לאסם. שׂערה היה בצבע עץ אגוז. עיניה היו בצבע שרך באוקטובר. גרביה היו בצבע דובדבן, עובדה שבלטה על רקע שאר בגדיה שהיו בצבעים עצובים. היה לה תיק צד עצום, מקנבס. היה בו אבזם גדול (מרובע), והוא היה פעור לרווחה. גם פיה של האישה היה פעור. היא עמדה בפתח, מעבירה משקל מרגל לרגל, אז הצעתי לה להיכנס. המילים יצאו לי קצת מרוחות מפני שחבשתי את המסֵכה שלי. היא שאלה מה אמרתי, אז הורדתי את המסֵכה וגם את מגיני האוזניים וחזרתי על דבריי. היא נכנסה. גרביה היו באמת אדומים ביותר. וגם פניה.

"מצטערת על הגסות, אבל אני בהלם." האמת שזה ניכר בה. "אתה... אתה... בנית את כל אלה?"

עניתי שכן.

"וואו! אני פשוט לא מאמינה!" היא אמרה והביטה סביבה.

שאלתי אותה למה לא.

"טוב, זה לא בדיוק משהו שאת מצפה למצוא באמצע שום מקום! עברתי ליד קצה השביל שלך כל כך הרבה פעמים, ולא היה לי מושג שיש כאן את כל זה!"

הנחתי את מגיני האוזניים ואת המסֵכה על שולחן העבודה ואמרתי שאכן יש כאן את כל זה. אולי הייתי צריך לציין גם שכאן לא אמצע שום מקום. ממש לא. אֶקסמוּר היא הכי מקום־ועוד־איך שאני מכיר, ובית המלאכה שלי הוא ללא ספק חלק מהמקום הזה. אבל לא אמרתי. זאת היתה גסות רוח לסתור אותה.

אור בוקר זרם עלינו משלושת החלונות. הוא הדגיש את קורות הגג המשתפלות. הוא הציף את שבבי העץ. הוא הכסיף את הקימורים והקשתות סביבנו ושירטט צללים מתוחים על הרצפה.

האישה הנידה בראשה, ושׂער האגוז שלה קיפץ סביב פניה. "כמה מקסים! הם יפהפיים, כל כך יפהפיים! כמו תמונה מאגדת ילדים. וכמה מוזר שנתקלתי במקום הזה דווקא היום!"

היום הוא יום שבת, תשעה בספטמבר 2017. האם זה יום מוזר במיוחד, להיתקל בו ב״אסם הנבל״? חייכתי בנימוס. לא ידעתי אם היא רוצה שאשאל אותה למה זה מוזר. הרבה פעמים דברים שבעיניי אינם מוזרים כלל, מוזרים בעיני אנשים אחרים, ודווקא דברים מוזרים בהחלט בעיניי, לא מוזרים בעיני רבים אחרים.

האישה המשיכה להסתכל עליי ואז השקיפה על האסם ושוב הסתכלה עליי. אחר כך משכה ברצועת התיק כדי לשנות את המיקום שלו על כתפה ואמרה: "סלח לי על השאלה, אבל אתה נמצא כאן כבר הרבה זמן?"

סיפרתי לה שאני כאן כבר שעה וארבעים וחמש דקות. לפני כן צעדתי ביער. היא חייכה ואמרה: "לא, התכוונתי ממתי יש לך את המקום הזה? בתור בית מלאכה?"

סיפרתי לה שהגעתי לכאן בן עשר ואני עכשיו בן שלושים ושלוש, ולפיכך (פירטתי למקרה שהיא לא טובה במיוחד במתמטיקה) אני כאן עשרים ושלוש שנה.

"לא! אני לא מאמינה!" היא אמרה שוב. היה נדמה שהיא מתקשה להאמין בדברים. היא הנידה בראשה באיטיות. "אני בטח חולמת."

הצעתי לצבוט אותה.

היא צחקה. היה לה צחוק מעניין: נפיץ עם נחירה קלה.

מה שקרה אחר כך הוא שחציתי את בית המלאכה ולחצתי את ידה, כי זה מה שאמורים לעשות. אתה לא באמת אמור לצבוט וידעתי את זה. "קוראים לי דן הוליס, בונה הנבלים מאקסמור," אמרתי.

"נעים להכיר. אני אֶלי ג'קוֹבּס... עקרת הבית מאקסמור."

זה שאת עקרת בית לא אומר שאת עקרה. זה רק אומר שאת נשואה ובעלך הולך כל יום לעבודה אבל את לא הולכת לעבודה אלא פוצחת באיבוק הבית, ניקוי הבית, גיהוץ וכל מיני מטלות אחרות בבית, ולמעשה מצפים שתישארי בבית, אלא כשאת הולכת לסופרמרקט לצעוד שם הלוך ושוב במעברים עם עגלה, רשימת קניות ופרצוף עצוב. הרבה דברים משתמעים מהמילים עקרת בית.

"מצחיק," היא אמרה מהורהרת, כשעיניה משוטטות שוב באסם. "נגינה בנבל היתה ברשימה שלי."

שאלתי אותה אם היא מתכוונת לרשימת קניות.

היא השתתקה והסתכלה עליי בגבות מוקשתות. "לא, רשימת הלפני־ארבעים שלי. מסתבר שלהרבה אנשים יש רשימה כזאת. אתה יודע — רשימת הדברים שצריך להספיק לפני גיל ארבעים. כמו שׂחייה עם דולפינים וביקור בחומה הסינית."

שאלתי אותה אם היא שחתה עם דולפינים, והיא אמרה שלא. שאלתי אם היא ביקרה בחומה הסינית, והיא אמרה שלא. ואז היא הוסיפה שעוד נשארו לה כמה שנים. שאלתי אותה כמה, אבל היא לא ענתה. אולי לא הייתי צריך לשאול. יש הרבה דברים שאתה לא אמור לשאול, ואני חושש שזה אחד מהם. אז שיניתי את השאלה ושאלתי מה יקרה אם היא לא תצליח לשחות עם דולפינים או לבקר בחומה הסינית או לנגן בנבל לפני שימלאו לה ארבעים. והיא אמרה, "כלום."

שתקנו קצת.

"יש כאן ריח נהדר," היא העירה לבסוף. "אני אוהבת ריח של עץ."

שמחתי שהיא שמה לב לכך, כי רוב האנשים לא שמים לב ושמחתי שזה מוצא חן בעיניה, כי זה לא ככה אצל רוב האנשים. ואז היא הצביעה על הנבלים. "הם יפהפיים בצורה בלתי רגילה," היא אמרה. "אתה יכול לספר לי משהו עליהם?"

אמרתי לה שכן. סיפרתי לה שהם נבלים מסורתיים בסגנון קלטי, מהסוג שהיה נפוץ למדי בבריטניה בימי הביניים, בעיקר בצפון ובמערב. סיפרתי לה שגילפתי את הסבכי על פי עיצוב משלי, מעץ השִקמה שנפל ליד הנחל לפני ארבע שנים. ציינתי שהכנתי את הסילבן מעץ אשור עתיק ואת התפוחית מעץ סיסם. הראיתי לה את מגירות המיתרים והסברתי שהאדומים הם דוֹ, השחורים הם פָה והלבנים הם לה, סי, רה, מי וסול. סיפרתי לה שלכל מיתר עובי משלו והסברתי על חשיבות המתח. הראיתי לה את החורים בגב תיבת התהודה ואיך המיתרים מעוגנים בתוכם. הסברתי על השימוש בווים לחידוד הצליל. סיפרתי לה על חלוקי הנחל. נתתי לה להחזיק כמה פיסות עץ כדי שתשווה את משקלן. הרחבתי על ההדהוד השונה של העצים השונים.

פתאום שמתי לב שלא שאלתי כמעט עליה, אז הפסקתי לספר לה דברים ושאלתי אותה את שמונה השאלות הבאות: מה שלומך? האם יש לך חיית מחמד? מה יש בתיק הצד העצום שלך? מה הצבע האהוב עלייך? מה העץ האהוב עלייך? איפה את גרה? האם את מרוצה מהיותך עקרת בית באקסמור? רוצה כריך?

היא ענתה את התשובות להלן: בסדר, תודה; לא; מצלמה גדולה, בלוק כתיבה ותרמוס עם מרק; אדום; לִבנה; בערך שמונה קילומטרים לכיוון דרום־מערב; אממ; זה יהיה נחמד.

הכנתי שנים־עשר כריכים משש פרוסות לחם ומנה נדיבה של גבינת שמנת. חתכתי אותם למשולשים מפני שהיא ליידי.

שמתי לב שפעולת חיתוך עוזרת לי לחשוב. אני חושב טוב גם כשאני חותך עץ לבניית נבל. אולי בגלל זה בזמן חיתוך הכריכים למשולשים גמלה בי החלטה.

הייזל פריור

הייזל פריור היא נגנית נבל המתגוררת, כמו גיבורי הספר, באקסמור, אנגליה. במקור מאוקספורד, היא התאהבה בנבל בעודה תלמידה. "פריטת מיתרי הלב" הוא ספרה הראשון.

עוד על הספר

  • שם במקור: Ellie And The Harpmaker
  • תרגום: אביגיל בורשטיין
  • הוצאה: כנרת זמורה דביר
  • תאריך הוצאה: מרץ 2021
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 317 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 5 שעות ו 17 דק'

מה חשבו הקוראים?

*אחרי הרכישה תוכלו גם אתם לכתוב ביקורת
56 דירוגים
30 דירוגים
16 דירוגים
5 דירוגים
3 דירוגים
2 דירוגים
4/2/2025

מרגש, זורם, קולח, ומלא אהבה

26/4/2024

מרגש תמים טהור.מדויק בתיאור נפש האדם האוטיסטי.

26/1/2023

בהחלט הספר המקסים של השנה. מרגש, אחר ומנגיש לנו הקוראים, בתבונה וברגישות את עולמם הפנימי של בעלי הפרעת התקשורת, על הרצף. המחשבה השונה, הרגישות, התמימות וטוב הלב. מחכה לעוד ספרים יפים כאלו.

26/8/2022

איזה ספר יפה, מאוד אהבתי. הדמות הגברית כתובה נהדר- אמן בעל נפש פצועה ויפיפייה, וסיפור האהבה כתוב בצורה כל כך עדינה ומרגשת.

1/1/2022

נהנתי כלכך :-) קסם בתוך ספר :-) מסוג הספרים שאתה מצטער שהם נגמרים.

27/10/2021

תענוג צרוף. וחיוך מתמשך. בקשה כתבי עוד...

26/9/2021

ספר לנשמה. אהבתי מאד ונהנתי מכל רגע שקראתי את הספר.

13/9/2021

מרגש, כתיבה עדינה ורגישה. נשאר איתך גם לאחר סיום הקריאה.

4/9/2021

רגיש ומרגש

25/8/2021

מקסים!

25/6/2021

נהדר

27/5/2021

ספר רגיש נוגע ללב. כתוב בצורה מרתקת עם נגיעה עדינה במיתרי הלב.

27/5/2021

ספר מיוחד במינו עם שני גיבורים מופלאים.נהניתי מכל רגע.

26/5/2021

עדין ורגיש ומלא חוויות

22/5/2021

ספר קסום!!! מהנה, מרתק, קולח. תענוג צרוף

21/5/2021

מענג רגיש כתוב במורה מיוחדת , נכנס ללב ולנשמה.

19/5/2021

לוקח זמן להכנס אליו אבל הוא אחר שונה ומיוחד!

18/5/2021

אסקפיזם מתוק וסוחף

17/5/2021

מקסים

11/5/2021

מקסים מקסים מקסים

11/5/2021

נוגע ללב ברגישות. באהבה למוזיקה ולנבל. פשוט נהניתי

11/5/2021

פר מאד אחר, מעניין, כתיבה עם מקצב מיוחד שמתאים לדמויות בספר .

2/5/2021

נהדר. כתוב בעדינות וברגישות, ועם כבוד ואהבה לגיבורים.

10/4/2021

ספר מקסים התיאורים כמו תמונה מתפתח בעדינות ובחן

29/3/2021

ספר רגיש ועדיין. קריאה מהנה וסוחפת.

20/3/2021

קסם של ספר, נהדר, נפלא, מרגש מומלץ מומלץ מומלץ, אני אוהבת ספרים שפורטים על הנימים, מהספרים שיישארו הרבה לאחר הקריאה בהם.

5/1/2022

ספר ביכורים מפתיע ומרגש, סיפור עמוק בכתיבה פשוטה! תענוג

21/8/2021

מאוד יפה ומאוד מרגש אבל א י ט י עד שהם מתאחדים בסוף הנשמה יוצאת

25/7/2021

ספר מתוק מתוק. דמויות לא שיגרתיות שאי אפשר לא להתאהב בהם. תיאורי הטבע נפלאים ממליצה לקרוא

11/7/2021

מקסים

25/5/2021

מאוד יפה ומרגש. לוקח טיפה זמן עד שנכנסים לזה אבל זה שווה את זה.

5/5/2021

קליל ומרגש

1/5/2021

ספר חמוד, קל לקריאה. רציתי שימשך עוד קצת.

28/4/2021

קריאה קולחת.

7/11/2021

התחיל להיות מעניין רק מאמצע הספר.

16/7/2021

צ פוי מידי , ארוך ומיגע.

1/6/2021

נחמד

5/5/2021

רומנטי קצת הזוי קצת דביק אבל חביב

6/6/2021

לא התחברתי.

26/5/2021

איטי מידי.

פריטת מיתרי הלב הייזל פריור

1.
דן

אישה באה היום לאסם. שׂערה היה בצבע עץ אגוז. עיניה היו בצבע שרך באוקטובר. גרביה היו בצבע דובדבן, עובדה שבלטה על רקע שאר בגדיה שהיו בצבעים עצובים. היה לה תיק צד עצום, מקנבס. היה בו אבזם גדול (מרובע), והוא היה פעור לרווחה. גם פיה של האישה היה פעור. היא עמדה בפתח, מעבירה משקל מרגל לרגל, אז הצעתי לה להיכנס. המילים יצאו לי קצת מרוחות מפני שחבשתי את המסֵכה שלי. היא שאלה מה אמרתי, אז הורדתי את המסֵכה וגם את מגיני האוזניים וחזרתי על דבריי. היא נכנסה. גרביה היו באמת אדומים ביותר. וגם פניה.

"מצטערת על הגסות, אבל אני בהלם." האמת שזה ניכר בה. "אתה... אתה... בנית את כל אלה?"

עניתי שכן.

"וואו! אני פשוט לא מאמינה!" היא אמרה והביטה סביבה.

שאלתי אותה למה לא.

"טוב, זה לא בדיוק משהו שאת מצפה למצוא באמצע שום מקום! עברתי ליד קצה השביל שלך כל כך הרבה פעמים, ולא היה לי מושג שיש כאן את כל זה!"

הנחתי את מגיני האוזניים ואת המסֵכה על שולחן העבודה ואמרתי שאכן יש כאן את כל זה. אולי הייתי צריך לציין גם שכאן לא אמצע שום מקום. ממש לא. אֶקסמוּר היא הכי מקום־ועוד־איך שאני מכיר, ובית המלאכה שלי הוא ללא ספק חלק מהמקום הזה. אבל לא אמרתי. זאת היתה גסות רוח לסתור אותה.

אור בוקר זרם עלינו משלושת החלונות. הוא הדגיש את קורות הגג המשתפלות. הוא הציף את שבבי העץ. הוא הכסיף את הקימורים והקשתות סביבנו ושירטט צללים מתוחים על הרצפה.

האישה הנידה בראשה, ושׂער האגוז שלה קיפץ סביב פניה. "כמה מקסים! הם יפהפיים, כל כך יפהפיים! כמו תמונה מאגדת ילדים. וכמה מוזר שנתקלתי במקום הזה דווקא היום!"

היום הוא יום שבת, תשעה בספטמבר 2017. האם זה יום מוזר במיוחד, להיתקל בו ב״אסם הנבל״? חייכתי בנימוס. לא ידעתי אם היא רוצה שאשאל אותה למה זה מוזר. הרבה פעמים דברים שבעיניי אינם מוזרים כלל, מוזרים בעיני אנשים אחרים, ודווקא דברים מוזרים בהחלט בעיניי, לא מוזרים בעיני רבים אחרים.

האישה המשיכה להסתכל עליי ואז השקיפה על האסם ושוב הסתכלה עליי. אחר כך משכה ברצועת התיק כדי לשנות את המיקום שלו על כתפה ואמרה: "סלח לי על השאלה, אבל אתה נמצא כאן כבר הרבה זמן?"

סיפרתי לה שאני כאן כבר שעה וארבעים וחמש דקות. לפני כן צעדתי ביער. היא חייכה ואמרה: "לא, התכוונתי ממתי יש לך את המקום הזה? בתור בית מלאכה?"

סיפרתי לה שהגעתי לכאן בן עשר ואני עכשיו בן שלושים ושלוש, ולפיכך (פירטתי למקרה שהיא לא טובה במיוחד במתמטיקה) אני כאן עשרים ושלוש שנה.

"לא! אני לא מאמינה!" היא אמרה שוב. היה נדמה שהיא מתקשה להאמין בדברים. היא הנידה בראשה באיטיות. "אני בטח חולמת."

הצעתי לצבוט אותה.

היא צחקה. היה לה צחוק מעניין: נפיץ עם נחירה קלה.

מה שקרה אחר כך הוא שחציתי את בית המלאכה ולחצתי את ידה, כי זה מה שאמורים לעשות. אתה לא באמת אמור לצבוט וידעתי את זה. "קוראים לי דן הוליס, בונה הנבלים מאקסמור," אמרתי.

"נעים להכיר. אני אֶלי ג'קוֹבּס... עקרת הבית מאקסמור."

זה שאת עקרת בית לא אומר שאת עקרה. זה רק אומר שאת נשואה ובעלך הולך כל יום לעבודה אבל את לא הולכת לעבודה אלא פוצחת באיבוק הבית, ניקוי הבית, גיהוץ וכל מיני מטלות אחרות בבית, ולמעשה מצפים שתישארי בבית, אלא כשאת הולכת לסופרמרקט לצעוד שם הלוך ושוב במעברים עם עגלה, רשימת קניות ופרצוף עצוב. הרבה דברים משתמעים מהמילים עקרת בית.

"מצחיק," היא אמרה מהורהרת, כשעיניה משוטטות שוב באסם. "נגינה בנבל היתה ברשימה שלי."

שאלתי אותה אם היא מתכוונת לרשימת קניות.

היא השתתקה והסתכלה עליי בגבות מוקשתות. "לא, רשימת הלפני־ארבעים שלי. מסתבר שלהרבה אנשים יש רשימה כזאת. אתה יודע — רשימת הדברים שצריך להספיק לפני גיל ארבעים. כמו שׂחייה עם דולפינים וביקור בחומה הסינית."

שאלתי אותה אם היא שחתה עם דולפינים, והיא אמרה שלא. שאלתי אם היא ביקרה בחומה הסינית, והיא אמרה שלא. ואז היא הוסיפה שעוד נשארו לה כמה שנים. שאלתי אותה כמה, אבל היא לא ענתה. אולי לא הייתי צריך לשאול. יש הרבה דברים שאתה לא אמור לשאול, ואני חושש שזה אחד מהם. אז שיניתי את השאלה ושאלתי מה יקרה אם היא לא תצליח לשחות עם דולפינים או לבקר בחומה הסינית או לנגן בנבל לפני שימלאו לה ארבעים. והיא אמרה, "כלום."

שתקנו קצת.

"יש כאן ריח נהדר," היא העירה לבסוף. "אני אוהבת ריח של עץ."

שמחתי שהיא שמה לב לכך, כי רוב האנשים לא שמים לב ושמחתי שזה מוצא חן בעיניה, כי זה לא ככה אצל רוב האנשים. ואז היא הצביעה על הנבלים. "הם יפהפיים בצורה בלתי רגילה," היא אמרה. "אתה יכול לספר לי משהו עליהם?"

אמרתי לה שכן. סיפרתי לה שהם נבלים מסורתיים בסגנון קלטי, מהסוג שהיה נפוץ למדי בבריטניה בימי הביניים, בעיקר בצפון ובמערב. סיפרתי לה שגילפתי את הסבכי על פי עיצוב משלי, מעץ השִקמה שנפל ליד הנחל לפני ארבע שנים. ציינתי שהכנתי את הסילבן מעץ אשור עתיק ואת התפוחית מעץ סיסם. הראיתי לה את מגירות המיתרים והסברתי שהאדומים הם דוֹ, השחורים הם פָה והלבנים הם לה, סי, רה, מי וסול. סיפרתי לה שלכל מיתר עובי משלו והסברתי על חשיבות המתח. הראיתי לה את החורים בגב תיבת התהודה ואיך המיתרים מעוגנים בתוכם. הסברתי על השימוש בווים לחידוד הצליל. סיפרתי לה על חלוקי הנחל. נתתי לה להחזיק כמה פיסות עץ כדי שתשווה את משקלן. הרחבתי על ההדהוד השונה של העצים השונים.

פתאום שמתי לב שלא שאלתי כמעט עליה, אז הפסקתי לספר לה דברים ושאלתי אותה את שמונה השאלות הבאות: מה שלומך? האם יש לך חיית מחמד? מה יש בתיק הצד העצום שלך? מה הצבע האהוב עלייך? מה העץ האהוב עלייך? איפה את גרה? האם את מרוצה מהיותך עקרת בית באקסמור? רוצה כריך?

היא ענתה את התשובות להלן: בסדר, תודה; לא; מצלמה גדולה, בלוק כתיבה ותרמוס עם מרק; אדום; לִבנה; בערך שמונה קילומטרים לכיוון דרום־מערב; אממ; זה יהיה נחמד.

הכנתי שנים־עשר כריכים משש פרוסות לחם ומנה נדיבה של גבינת שמנת. חתכתי אותם למשולשים מפני שהיא ליידי.

שמתי לב שפעולת חיתוך עוזרת לי לחשוב. אני חושב טוב גם כשאני חותך עץ לבניית נבל. אולי בגלל זה בזמן חיתוך הכריכים למשולשים גמלה בי החלטה.