סודו של הצורף

ארבע בבוקר. סוף דצמבר.

אני כותב לעצמי עכשיו, בכתב יד קטן של צורף, בחדר ריק למחצה ששכרתי לא מזמן. מאחורי זגוגיות החלון השלג צונח ברכות על רחוב קלינטון, שבו כבר לא מתנגנת המוזיקה שכהן כתב עליה. אני כותב לעצמי. אין אף אחד אחר. אין עוד אף אחד, כי סליה איננה.

חיסלתי שלוש סיגריות כשחיפשתי את המילים, את ההתחלה, את נקודת הפתיחה של הסיפור הזה שאני מספר לעצמי היום, אבל איפה למצוא אותן? איך? איך, אם אין התחלה, ואם הסוף שעיצב את חיי, הסוף שהתרחש לפני שנים רבות כל כך, רחוק רק שישה ימים מהלילה הניו־יורקי הזה?

הזיכרונות מסתערים עליי בזעם, נאבקים להשתלט על האי סדר שבמחשבתי, נמהלים לכדי מגמה זגוגיתית שמבעדה אפשר לזהות רק בקושי את קווי המתאר של העבר.

התחלה אפשרית.

זה היה בספטמבר, בליל רוח רווי סערה. נמנמתי בקרון הריק של הרכבת שנשאה אותי לאוניירה, להיפרד מדודי אֵלוֹי, קרוב המשפחה האחרון שנשאר לי והאדם שלו אני חייב את משלח ידי; האדם שקיבל אותי לחנות השעונים שלו כשיצאתי מוויָסנטה בייאוש של בן עשרים ונשבעתי שלא לשוב אליה לעולם.

האור במעבר האיר חלושות את פניי, והשתקפות הרפאים שלהן בזכוכית החלון העלתה בזיכרוני את הפנים שהיו לי בילדותי, הפנים שהפרידה טרפה לתמיד, כאילו הילד ההוא משתופף אי שם בתוכי ומחכה שאתרשל בשמירה כדי לשוב ולהגיח ממימי הביצות של העבר בחיוך מאושר ובעיניים בורקות. חלפו כמעט עשרים וחמש שנים מאז שעזבתי את ויָסנטה דה לה ריינה והשארתי מאחוריי את כל מה שהיה עד אז חיי, את בית הספר, החברים, המסיבות, הטיולים. את סליה.

אני זוכר שנזכרתי אז, בחדות שגרמה לי להזדקף במושבי מרוב בהלה, ברגע המדויק שבו ראיתי אותה בראשונה, בצדודית הכהה שלה במבואה של קולנוע ליס, בפנינה הקטנה באוזנה, בממחטה הלבנה שהצמידה בזהירות אל מתחת לריסיה ביציאה מהקולנוע, במבט החטוף אל חברתה, שהרגיעה אותה בחיוך: ״לא מותק, לא רואים עלייך כלום.״ הלב שלי כאילו לא ידע מה להחליט, כאילו רצה בו בזמן להפסיק לפעום ולפרוח מתוך פי אל האישה השברירית אך הקשוחה הזאת, בחליפה ובשרשרת הפנינים, שנראתה כמו שחקנית בפילם נואר, כוכב שנפל לבוץ של בית הקולנוע השכונתי שרצפתו זרועה קליפות פיצוחים וניירות משומנים של אמפנדס טונה. גיליתי אז למה קוראים לה ״האלמנה השחורה״; טוני סיפר לי, אגב נעיצת מרפק בצלעותיי, בזמן שהיא נעלמה בהמולת היציאה מההקרנה הלילית.

יצאתי מהקולנוע כאחוז כישוף, מוכן לעשות הכול כדי לראות אותה שוב, כדי שתביט בי, כדי לשמוע את קולה. אפילו לא שמתי לב שהחברים גוררים אותי לשתות משהו בנגרסקו לפני שנתפזר, ורק כשכבר ישבנו בשולחן האחורי, מתחת למראה, שמתי לב שהמלצר מחכה בקוצר רוח. מלמלתי ״קורטדו,״ וכשפביאן התרחק, במקום הסינר הלבן שסנוור אותי רגע לפני כן, ראיתי אותה מולי באמצע בית הקפה, נועצת בי מבט בהבעה שמעולם לא הצלחתי לפענח, משהו שנע בין הפתעה, שמחה ואימה, משהו שאבין רק עשרים וחמש שנה אחר כך, כשכבר יהיה מאוחר מדי.

היא קפאה במקומה כמה מטרים מאיתנו, מוחצת את ידית התיק שלה כאילו חייה תלויים בכך. חברתה, נוחה להיעלב ונמרצת, בהתחנחנות מגוחכת של רווקה בת ארבעים שלמרות הכול תמיד משיגה את מה שהיא רוצה, ניגשה אלינו:

״בחורים, אם לא אכפת לכם.... יש עוד שולחנות פנויים... ואנחנו תמיד יושבות כאן. פביאן כנראה שכח להגיד לכם. לא אכפת לכם, נכון? סליה אוהבת לשבת בשולחן הזה.״

נעמדתי מייד. הייתי גם נעמד על הברכיים אילו היא הייתה מבקשת. החברים שלי, אנשים טובים, נעמדו גם הם וסימנו לבר שישלחו לנו את המשקאות לשולחן אחר; ״שיגעונות של זקנות, מה לעשות.״ לי סליה לא נראתה זקנה. היה לה עור חיוור, חלק ורך, כמה קמטים עדינים סביב העיניים שלא עזבו אותי לרגע, עיניים שנראו לי אז בצבע בירה ורק אחר כך, כשכבר הייתי צורף, המשלתי לטופז ברזילאי, אור של שקיעה זכוכיתית.

הזיכרונות התנגשו זה בזה מאחורי עפעפיי העצומים, כמו צופים שיוצאים מבית קולנוע ענק דרך דלת אחת, נדחפים, מתקהלים, מפנים דרך לאחרים, נועזים יותר או זהירים פחות, ולבסוף חוצים זה אחר זה את הסף. תמונות שהייתי בטוח ששכחתי מזמן הבזיקו לרגע ואז פינו את מקומן לאחרות, עזות לא פחות, בהירות לא פחות; הטיולים של ימי שבת ברחוב חַרדינֵס; הריקודים בקיץ, בגינה של הקזינו, שקושטה לכבוד יום חגו של הקדוש המקומי; השיחות האינסופיות עם החברים מהמכון בנגרסקו, שבהן דמיינו את עתידנו, תמיד מזהיר, תמיד מופלא; הסיגריות הראשונות שעישנו בצל חומת בית הקברות; הרחצה בנהר; המורה החדשה של בית הספר היסודי, שראינו בתחתונית בבית שהשכירה לה רֵמֶדיוֹס המיילדת ועדיין לא היו לו וילונות, והשכנות המזועזעות קנו לה וילונות במתנה לחדר השינה; כריכי הטונה בשמן זית שהכינה פלוֹרינדָה, הזקנה מהפונדק, זו שהיה לה בעל בטלן שלבסוף גמר רע באיזו מאורה במוֹנטַקָאין. ריחות, צלילים ואורות שאבדו לנצח בביצת הזיכרון, לצד זיכרונות מבית ילדותי, הבית שהוריי נעלו על בריח כשעזבו את הכפר לאוניירה אחרי שאופנוע דרס למוות את אחותי בת העשרים ושתיים ברחוב בפריז, ביום שבו סיימה את קורס הקיץ שלה. גם הוריי כבר מתו, אבל הבית עדיין עומד שם, בוויָסנטה, על רהיטיו המכוסים אבק, התמונות הישנות שבמגירות, כלי האוכל שבמטבח, הסדינים, שאולי כבר כרסמו עכברושים; הבית שמאז מות אבי תמיד נשאתי איתי את מפתחותיו, כמין קמע מוזר, ומעולם לא חשבתי שאשתמש בהם.

הרכבת עברה במנהרה השנייה מהשלוש שמובילות, כמו ״שומשום היפתח״, לכניסה לאומבריה, ארץ האגדות, כפי שטוענת בעקשנות סיסמת התיירות שלנו, ולפני שיצאה מהשלישית, עוד לפני שידעתי מה אני עושה ומדוע, הורדתי את שתי המזוודות שהיו כל רכושי כשעברתי לניו־יורק, התעטפתי במעיל ובכובע ומצאתי את עצמי עומד ליד הדלת ומחכה לראות את תחנת ויָסנטה דה לה ריינה מופיעה מעבר לעיקול הגדול.

אני לא יודע מה חשבתי. אני לא יודע מה קיוויתי למצוא. אני רק זוכר שמשהו בתוכי חזר ואמר ״עכשיו או לעולם לא,״ ושידעתי שאם אוותר על ההזדמנות הזאת, אם אמשיך לנסוע עד אוניירה, אעלה על טיסת שכר ללונדון ומשם לניו־יורק, ולעולם לא אראה שוב את כפר ילדותי.

כשהרכבת נעצרה בתחנה שלא ראיתי מאז 1974 נתקפתי לרגע דחף לסגור את הדלת, אבל הנחתי כף רגל על המדרך, הורדתי את המזוודות ונשארתי לעמוד שם, על הרציף, הכובע בידי האחת. קראתי את האותיות הגדולות והדהויות שעל סככת הברזל ושמעתי את הרכבת יוצאת מהתחנה. הסתובבתי להביט בה, אבל כל מה שנותר ממנה היה אורות אדומים, זעירים, שאבדו בחשכה. שום נוסע לא ירד מלבדי. מנהל התחנה, שאחז בפנס ונאבק לגונן על פניו מהרוח, שאל אותי במבטא מקומי שכמעט הספקתי לשכוח:

״אתה יורד לכפר?״

הנהנתי, והוא המשיך:

״אני אודיע לבראוליו, אם זה בסדר מצידך. או שמחכים לך?״

״לא,״ עניתי. ״אף אחד לא מחכה לי.״

הדלקתי סיגריה במבואה בזמן שהאיש נכנס למשרדו ודיבר בטלפון. הייתה לי מין תחושה עמומה, כאילו אני עומד להתעורר משנת צהריים כבדה ומטשטשת. הכול היה כמו שזכרתי: ספסלי עץ, שלטים כתובים ביד, השעון הגדול עם זרועות הברזל שבקצותיהן חץ. עשר דקות לאחת־עשרה.

״הוא כבר בא,״ אמר לי המנהל מהמשרד. ״אבל כדאי לך לחכות כאן בפנים. מתחיל גשם, וזה הולך להיות גשם רציני. מסכן הצנון שנשאר הלילה בחוץ!״

אחרי חמש־עשרה שנה במדריד, הביטוי הזה תפס אותי לא מוכן, אבל האיש הביט בי בעיניו השחורות שנראו דבוקות לאף בולבוסי סמוק, שבתורו כאילו נבט מתוך שפם שהושפע בבירור מפרנקו, ולא הייתה לי ברירה אלא לצחוק. אחר כך, בלי לומר עוד מילה, הוא השאיר אותי לבדי במבואה.

אחרי שהצצתי דרך הזגוגית ווידאתי שהכביש עדיין ריק, התיישבתי על הספסל הסמוך לדלת, ופתאום נתקפתי תשוקה בלתי נשלטת לברוח, לא חשוב לאן, להישאר בתחנה ההיא עד שתעבור רכבת כלשהי למקום כלשהו; לחמוק מהאסון הבלתי נמנע שמחכה לי בוויָסנטה. ידעתי שזה שיגעון, שבכפר בגודל כזה, לא משנה כמה התרחב והתפתח מאז, לא אוכל שלא להיתקל בסליה, שוודאי ישנה עכשיו במיטת הברזל הגדולה שבה עשינו אהבה בפעם הראשונה, המיטה שבה ראיתי בפעם הראשונה את גופה, הגוף שעדיין מופיע בחלומותיי ושעכשיו, כשהיא בת שישים ושבע, יהיה בלוי ומקומט כמו פרח שנבל. מה אומר לה כשאראה אותה? מה היא תגיד לי? אולי תעמיד פנים שאינה מזהה אותי ותחלוף על פניי גאה ונוקשה, כמו תמיד, צדודית המטבע העתיק שלה מביטה למרחקים, כאילו לעולם אחר. אולי הספיקה לשכוח את האהבה והכאב של החודשים ההם שלפני עשרים וחמש שנה, והיא תאמר לי שלום לבבי ומתנשא, בלי רשעות ובלי רעד. אולי נישאה לאיזה נוטריון אלמן שהעניק לה בסוף חייה את העונג הלא מוכר שבלהיות אשתו החוקית של מישהו שהיא לא צריכה להתבייש בו. כי כשאני הכרתי אותה היא הייתה מה שהוריי כינו ״אישה מסומנת.״

כשהוריי גילו שאני מתראה איתה, סיפרה לי אימי את סיפורה: סליה הייתה פחות או יותר בת גילה, צעירה ממנה במעט; כשהיו נערות הלכו יחד להכין לעצמן נדוניה במתפרה של דוניה לאורה. סליה רצתה להיות תופרת, אבל הארוס שלה לא הסכים שתמשיך לעבוד אחרי הנישואים. יום אחד, סיפרה אימי, הגיע לכפר זר, גבר מסתורי שאיש לא הכיר, מבוגר, מנומס ואלגנטי, ובתוך ימים הייתה סליה מאוהבת מעל הראש. היא עזבה את החבר שלה בלי כל הסבר, ובמשך כמה חודשים נראתה תלויה על זרועו של הזר בכל רחבי הכפר — התנהגות שנחשבה אז שערורייתית — בלי להתחשב בדעתה של אימה האלמנה, של חברותיה, של השכנות, של כל האנשים הטובים שחששו למוניטין שלה. היא יצאה נגד כולם למענו, ואיתו צחקה על העולם, והכריזה על חתונתם בסנטה מריה ביום ראשון, האחד בחודש דצמבר. עד שקרה הבלתי נמנע, מה שכולם בכפר חששו מפניו, או קיוו לו. ביום החתונה היא לבשה לבן — רק הסיכה של פרחי היערה שהחתן היה אמור להביא הייתה חסרה — אבל הזר לא הופיע. איש לא שמע עליו מאז, אבל מאוחר יותר אמרו שהדולרים שהחליף בבנק היו מזויפים. הוא נעלם כלעומת שבא ואיש לא התקרב אליה עוד, מכיוון שבכפר היה ידוע כי נערה שלא נמנעה ממגע בציבור עם ארוסה, ארוס בן חמישים שעברו עלום ונטש אותה ביום החתונה, לא שמרה על תומתה כנדרש כדי שבחור הגון מוויָסנטה יעז לקשור איתה קשר רשמי כלשהו.

״אני חושבת שהיא עדיין מחכה לו,״ אמרה אימי בסוף הסיפור. ״היא שיקמה את חייה במובן מסוים, אני יודעת. היא נסעה לחוץ לארץ, קראה הרבה, היא תופרת שמלות שנמכרו בחנויות הטובות ביותר בבירה, אבל היא מעולם לא מצאה גבר כמו זה שאיבדה. ואני חושבת שעמוק בפנים, בסתר, היא עדיין מחכה לו. האישה הזאת לא בשבילך. לא רק שהיא הייתה יכולה להיות אמא שלך, לאישה הזאת יש בעלים. ואם תתעקש על מה שלא יכול להיות, זה יהרוג אותך.״

לא חזרנו לדבר עליה, גם לא אחרי שעזבה אותי, וגם לא כשעזבתי את ויָסנטה בלי כל הסבר, ולא כשסירבתי ללמוד הנדסת כבישים במונטקאין והעדפתי לקבל את הצעתו של דודי אֵלוֹי לבוא לעזור לו בחנות השעונים עד שאחליט מה אני רוצה לעשות בחיים. לא הייתי צריך להחליט. הייתי כמו פצוע מלחמה, בחור בן עשרים שמגלה שחסרה לו רגל או שהתעוור לתמיד. סליה לקחה ממני משהו שמעולם לא ידעתי לנקוב בשמו, אבל אני יודע שהוא הכרחי כדי להישאר אדם שלם. לא הייתה לי ברירה אלא לקבל זאת וללמוד לחיות כך בלי דרמות, בלי טרגדיות תיאטרליות. אם מסור חשמלי קוטע למישהו יד, הוא לומד להסתדר עם היד השנייה עד שהוא כמעט לא מרגיש באובדן, אף שהגדם נשאר שם כדי להזכיר לו את איטיותו, את היותו מגושם כל כך, את הטעות הגורלית שהפכה אותו, בדרך בלתי הפיכה, למה שהוא היום. מעולם לא הייתה לי נטייה לרחמים עצמיים, ועל מה שאיבדתי אז פיצה במידת מה שהרווחתי: בדידותי, האהבה שלי למלאכה עשויה היטב, המיומנות הידנית שגיליתי בהדרגה בסדנה של דוד אלוי, כשהתחלתי לתקן שעונים ואחר כך מדי פעם גם צמידים, ולבסוף נכנסתי אט אט לעולמן המרתק של אבני החן, לעיצוב תכשיטים, שהיה לתשוקה ולמקצוע שלי.

בלילה ההוא בנגרסקו שלחה אליי סליה מבטים חמקמקים, מסתוריים, כאילו עיניי הפנטו אותה באיזה אופן שלא הצלחתי להאמין בו, כאילו חיפשה בי משהו שלא הייתי, וזה הצמיח בתוכי מודעות להכרחיותו של הכישלון, כי לא יכולתי להיות מה שהיא מחפשת. אני, נער בן תשע־עשרה שניסה, במאמץ על־אנושי, לסיים את השנה הראשונה ללימודים באוניברסיטה בלי שמץ של מושג איך ייראו חייו בעתיד, בחור גבוה ורזה במכנסי ג'ינס ובמעיל עור שמעולם לא היה בקשר רציני עם בחורה. ראיתי אותה מתעמרת במפית בידיה הדקיקות, עד שלבסוף ניצלה את היעדרותה הרגעית של חברתה, שלפה פתק מהכיס, שרבטה משהו בחיפזון ואז התחרטה וקרעה את הפתק לגזרים לתוך המאפרה לפני שהחברה שבה ושתיהן קמו ללכת. ניגשתי לשולחן שישבו לידו, אספתי את קרעי הנייר הזערוריים כקונפטי בלי שחבריי השגיחו בכך, נפרדתי מהם בחיפזון ועקבתי אחרי שתי הנשים ברחובות של מרכז העיר, נצמד לכניסות הבתים ולחלונות ראווה שאורותיהם כבר כבו, עד שראיתי את סליה נעלמת בבית ברחוב קַמפּוֹאָמוֹר מספר 77. הסתלקתי משם כמו גנב, ובבדידות חדרי ביליתי נצח בשחזור הפתק שנכתב בכתב יד זעיר ועצבני:

בוא אליי הביתה באחת וחצי. סליה.