בולדר

1

קֵז'וֹן. צ'ילוֹאֶה. לילה אחד לפני שנים רבות. השעה אחרי עשר. אין שמיים, אין צמחייה, אין ים. רק רוח, היד האוחזת בכול. אנחנו בערך עשרה אנשים. נפשות. במקום כזה, בשעה כזאת, אפשר לקרוא לאנשים נפשות. הרציף קטן ומשופע. האי מתמסר למים בלבני בטון, ועל גבי הלבנים ניצבים זה לצד זה כמה עמודים. הם נראים כמו ראשים מעוותים של מסמרים עצומים המרתקים את המזח אל קרקעית הים. וזהו. אין שום דבר אחר. מדהימה אותי הדומייה של תושבי האי. הם יושבים בגשם, אחד פה אחד שם, ולידם צרורות גדולים, כגודל תיבות מטען. הם מתכסים ביריעות פלסטיק חסינות רוח, אוכלים בשתיקה, בין רגליהם תרמוס. הם מחכים. הגשם מטיח בהם את טיפותיו כאילו הטיח בהם מילים קשות, מחליק במורד גבם הכפוף, מזרים פלגים קטנים של מים אל הים, לוע ענקי שלעולם לא יימאס לו לקבל ולבלוע. הקור בלתי רגיל, כנראה שתיתי ממנו כי אני מרגישה בו, זועם ולוחמני מתחת לעור ועמוק יותר, בחללים המקושתים שהאיברים יוצרים ביניהם. התושבים הבלתי מפוענחים של האיים. אני כאן כבר שלושה חודשים, בישלתי פה בכמה מחנות קיץ לבני נוער. בערבים הייתי רוכבת אל הכפר ושותה אגוארְדיינְטֶה בבר של הפנסיון. אין שם נשים כמעט. ריטואל של פועלים. השיניים המוכתמות המברכות לשלום. העיניים השחורות משחור של אילנות היוחסין שצמחו אט־אט על גבי הסלע המלוח, שמדברות אליי מהשולחנות. הן מדברות אליי בשם כל המתים.

אני לא טבחית טובה, אני טבחית של חדרי אוכל, מיומנת, בלי הכשרה רשמית. הדבר האהוב עליי ביותר בעבודה הוא טיפול במצרכי המזון כשהם עדיין שלמים, כשמשהו בהם מכריז על מקומו, על מקורו ועל מעגל הבדידות המקיף אותו, שכל יצור חי זקוק לו בשביל לגדול. מים, אדמה, ריאות. התנאים הדרושים לשקט. למצרכים יש שכבה חיצונית, וכדי להכין אותם נחוץ סכין. אם יש משהו שאני טובה בו במטבח, הוא חיתוך של חומרי גלם. השאר הוא לא אמנות. תיבול, ערבוב, חימום... בסופו של דבר הידיים מתרגלות לכול, עושות את העבודה בעצמן. עבדתי בבתי ספר, בבתי אבות ובבית סוהר אחד. העבודות מחזיקות מעמד רק כמה שבועות, הן מחליקות ממני, הן שומן שאני מסירה מעליי עם הזמן. הבוס שהיה לי לפני שהגעתי לצ'ילואה ניסה לספק לי הסבר: הבעיה היא לא באוכל, הבעיה היא בי. במטבח עובדים בצוות, ואם אני רוצה לעבוד לבד ולהמשיך להתפרנס, אני צריכה לחפש מטבח קטן יותר.

בחצות הספינה מגיעה. היא מסתערת עלינו במהירות מבהילה. אולי אני מרגישה כך בגלל האורות, הם מתנפצים בגשם השוטף וכופים עלינו למצמץ בעיניים. מאחורינו יש תזוזה, מישהו שמגיע בג'יפ שחור ולא מכבה את המנוע. הוא קורא לנו. תושבי האי נעמדים, הם נראים כמו צבים עצומים שבקעו מביצה גדולה. הם עוברים בגשם לאיטם, חולפים לצידי, ואני מרגישה כמו זרה חסרת כל חשיבות, לבנה כמו מחלה וספוגה במים תחת מעיל הגשם הכחול הכהה. יידרשו שני גופים כשלי כדי ליצור גוף חסין כשלהם. ולמרות הכול אני הייתי כמותם, נעצתי את הציפורניים באי עד שהבנתי שהבשר הרך בקצות האצבעות מסוגל להתקשח, שהלב שולט בגוף ומשנה אותו מכוח הציווי העליון שלו, כוח הרצון. אנחנו מתקבצים לצד דלת הנהג כדי לתפוס מחסה. אני מושכת את הקפוצ'ון אל מעל למצח, מוחה את העיניים ומביטה קדימה כדי לראות מה מתרחש. ידיים מחליפות מטבעות, שטרות. מתוך המכונית בוקעת מנגינת מיתרים, היא נשמעת כמו שיר הלל לסופה. אני קונה את הכרטיס במטבעות שאני מוציאה מהפאוץ'. את השאר, שכר שלושה חודשי עבודה, אני מחזיקה עטוף בניילון נצמד בין הגופייה לעור.

כאילו הים בעצמו הניח את כבש הספינה, כאילו הוא בא לאסוף אותנו. אני הולכת כפופה בגלל תיק הגב. אני מחזיקה בידיי בחבלים משני צידיי, צועדת במסלולם ולא משחררת. צעקות אחדות מדרבנות אותנו להמשיך להתקדם. אני נכנסת אל הספינה וחושבת לעצמי שהיא לא נראתה כל כך עצומה מבחוץ, ופתאום דממה. הקולות האנושיים בקושי נשמעים כאן, מחוץ להישג ידם של איתני הטבע. אנחנו יורדים במדרגות מתכת, נצמדים לצד, שוקלים כל צעד. מאחורי הדלת יש מחסן ריק. זוהי אוניית סוחר, לא ספינת תענוגות. אנחנו מניחים לעצמנו ליפול לתוכה כאילו אנחנו משוטטים כבר שנים רבות, וכמה מאיתנו מביטים זה בעיני זה, אולי לראשונה. הגבר שלצידי מוציא בקבוק פּיסקוֹ ולוגם לגימה ארוכה. הבקבוק עובר במעגל. הטקס של המקטרת: לכי תדעי איך הוא ייגמר. אני פושטת את מעיל הגשם ואת הסוודר הרטוב ולובשת סוודר יבש ומלוכלך שאני מוצאת בתום גישוש בתיק. אין לי מושג מתי בדיוק התחלנו לשוט, המחסן עולה ויורד בלי הרף. לפעמים הנורה מהבהבת ואנחנו מחליקים כגוש אחד לצד אחד, עד שחבטה נוספת של הים מחזירה אותנו למקומנו. אישה זקנה מציעה לי את הבקבוק, בכל אחת מעיניה חיוך ובפיה אין שיניים. אני לוקחת אותו ולוגמת. אני אוהבת את המקום הזה, את העיניים הצרות והשחורות שלא רוצות אותי ולא דוחות אותי, את החופש הנפלא הזה.

בדיוק מה שבאתי לחפש כאן, האפס הקדמוני. נמאס לי להמציא קורות חיים, נמאס לי מהצורך לפעול ולדבר כאילו החיים הם סיפור, כאילו חוט תיל נעוץ בי ומחזיק אותי בתנוחה ישרה ויציבה. המטרה הורגת את הדרך, ואם אנחנו כופים על החיים להיות סיפור — הם בהכרח יהיו סיפור גרוע. מה חשבתי לעצמי כשעזבתי הכול והסכמתי ללכת לחיות שלושה חודשים בקצה העולם? בדיוק פיטרו אותי ממסעדה באזור תעשייה. הייתי מגיעה לשם מדי בוקר בטרמפים. ברוב הפעמים הגעתי באיחור, למרות העובדה שהייתי יוצאת מהבית שעתיים קודם. שיאו של היום היה כשאיזה אוטו או טנדר היה נעצר בשולי הכביש, במרחק מאה או מאה וחמישים מטר ממני, וקורא לי באורות המהבהבים שלו. הייתי רצה אליו עם התיק על הגב ובז'קט פתוח, כמו משוגעת, ונושפת את אדי הקור ואת עשן הסיגריה בו זמנית. היו נהגים שהופתעו לגלות שאני אישה. אחרים בכלל לא שמו לב. חמישה־עשר קילומטר של שלווה, של לא להיות בשום מקום, של התנפלות על מסלול הנסיעה, שלאותם אנשים חביבים הוא היה עונש יום-יומי. הייתי שמחה לקפוץ מהמכונית בעודה נוסעת במקום להיפרד לשלום ולסגור את הדלת כמו אדם שסוגר את מכסה ארון הקבורה של חבר קרוב, של מישהו ללא רוח חיים. מה חשבתי לעצמי כשעזבתי הכול? האפשרות ההרסנית של עבודה דומה, חדר עלוב בדירה בפרוורים, מאהבות מזדמנות החולפות כמו כוכבים שמבליחים לרגע, היום מבעירות את קצות אצבעותיי ומחר הן לא ממשיות. הימים באו וחלפו, זהים זה לזה, העברתי אותם הלאה מדי לילה בלגימה אחר לגימה, שרועה במיטה הצרה, אוזניות על האוזניים ומאפרה על החזה. חייתי לכודה בתוך ודאות בלתי מורגשת, כבולה בידי ארבעת הדברים המבדילים אותי מאדם חסר כול, מאדם מנודה. הייתי חייבת להתמודד עם הרִיק, ומרוב שחלמתי עליו הפכתי אותו למעין תורֶן, נקודת איזון להיאחז בה כשהחיים קורסים סביבי. באתי מורעלת מהשום דבר ושאפתי להגיע אל טריטוריות פראיות.

אדמה קשה, התיק כרית לראשי. בני לוויה דוממים. אני בבטן האונייה, האונייה בעין הסערה, מעטפה מלאה שטרות צמודה לי לבטן. הערב הזה הצלחתי.

אני נשארת כמה שנים. לקברניט יש פנים של מהמר, פרצוף סבלני, חכם. כולם קוראים לו "פַּטרוֹן". עורו הדק והאדום מציץ מתחת צווארון החולצה כאילו היה עוד חולצה, המצרפת יחד את תווי הפנים הזעירים שלו: סנטר, פה, שפם, אף, מצח, זה מעל זה בקו ישר, והעיניים כמו שתי גומחות, שוקלות ומחשבות כל פקודה והחלטה. הוא נתן לי עבודה כי אני לא מבקשת דבר, רק אוכל ומיטה. נראה לי שגיליתי מהו האושר: לשרוק על הבוקר, לא להפריע לאיש, לא לתת הסברים, ועם שחר ליפול על המיטה בגוף מוכה עייפות ובראש נקי מאבק וממרירות. בספינה חושבים שאני מטורפת, שאני הכבשה השחורה באיזו משפחה אריסטוקרטית, ושמישהו רצח את ההורים והאחים שלי. הם בטוחים שאני מתחבאת כאן בחסות האנונימיות של אנשי הצוות כדי לתכנן עד אחרון הפרטים נקמה איטית ואכזרית. אני נותנת להם לחשוב ככה כי הם חביבים, כי בסופו של דבר אנחנו אחים זה לזה הרבה יותר מאחרים, שנולדו לאותה אם. הספינה מערסלת אותנו בנוזליה, אוהבת אותנו, מזינה אותנו, קוראת לנו לדאוג זה לזה. אני מרשה לעצמי לנוע בזרם, החיים עולים על גדותיהם מבלי להטביע אותי, מתמקדים בכל דקה ודקה, מתפוצצים, אני מחזיקה אותם בידיים. אין לי כל קושי לוותר על דברים, כי שום דבר אינו הכרחי כשאת מסרבת לכלוא את החיים בתוך סיפור.

אנחנו עולים במעלה החוף של צ'ילה. אנחנו מטפסים בכיוון טַלְקָהוּאָנוֹ, וַלְפָּרָאִיסוֹ, אַנְטוֹפָגַסְטָה, אִיקִיקֶה. לרוב אני לא יורדת מהספינה, גם אם לפעמים מתחשק לי. וַלפָּראיסוֹ למשל, נמל הלילה המוגן על ידי ההרים המבהיקים מאורות. אני משתוקקת למאהבת. אני מתיישבת בסיפון, שותה, מעשנת חצי חפיסת סיגריות ומרגישה כמו מטומטמת. כבר יותר מחצי שנה שלא החזקתי אישה בין זרועותיי. הגוף מטיח בי עלבונות, דורש ממני גוף אחר כדי להרוות את הצמא המפלצתי שלו למגע, לריגוש שיביא אותו לירוק החוצה את האישה, את הטוהר, את העונג. אני מתה לפתוח דלת ולסגור אותה, לגרור בפה שלי פה אחר אל המיטה, לחתוך את התשוקה. כל זה היה קל בברצלונה. כאן אני בכלל לא מנסה. עדיף לפרוש אל הדרגש ולהיזכר בכל מה שהיה דרך אותה נקודה מוחשית להפליא בין הירכיים, כשרוק על קצות האצבעות ממלא אותי בטבק ובבדידות.

*המשך הפרק בספר המלא*