אהבת נשים

סיגְרי סַנדבֶּרג, סופרת ועיתונאית נורווגית, מחליטה להתמודד עם הפחד הכי גדול שלה – החושך. היא לוקחת על עצמה אתגר ומבלה 5 ימים בבקתת הרים מבודדת בקוטב הצפוני, בתקופה החשוכה בשנה, שבה השמש לא מופיעה כלל בשמיים. בימים האלה היא מנסה לברר אם החושך הפך למשאב מוגבל, ואיך הדחף האנושי לגרש אותו מונע מאיתנו לראות את שביל החלב. היא מונה את יתרונותיו של החושך, חוקרת את סכנות זיהום האור ואת השפעות האור והחושך על נפש האדם. 

במקביל היא "מתכתבת" עם הציירת האוסטרית כריסטיאנה ריטר, שהעבירה שנה שלמה בבקתת ציידים בצפון סוולברד, התמודדה בגבורה יוצאת דופן עם תנאי הקוטב הקיצוניים וכתבה יומן שכולו שיר הלל לחוג הארקטי.

תעשו לי טובה, אל תתלהבו עדיין, זה רק מעצבן אותי. חכו שנייה, תנו לי רגע להסביר מה מי מו. אני יודע שזה ספר על המזרח, אני יודע שאתם בדיוק חזרתם מהטיול או חשבתם לטייל או קיבלתם את הספר מאיזה לוזר מבסוט על עצמו שאמר שזה ספר דווקא לא רע.

תנו לי לנסות להרגיש קצת מיוחד.

אני לא כמוכם.

לא כרגע.

אני אולי נשמע לכם בן אדם קצת מעצבן, אבל האמת היא שכתבתי את הספר הזה בשבילכם. אם גם אתם שאלתם אנשים איך היה להם הטיול, והם ענו לכם "וואו", עם עיניים מתגלגלות למעלה כאילו הם היו בגן עדן, ואז כשאתם טיילתם, והתהלכתם ברחובות של המדינה שהייתם בה ואמרתם לעצמכם – מה דפוק בי? לא וואו לי. אני כאן כדי להגיד לכם שהם משקרים. ראיתם פעם מישהו ש"'וואו"' לו בזמן אמת?

אז למה הם גורמים לנו להרגיש ככה רע?

זה סיפור על טיול אמיתי במזרח. להיות על גג העולם וגם על הפח של הפח. לכבוש את הפסגות של האנפורנה על סוס, וגם על לא להירדם כל הלילה כי דפקתם שנ"צ ארוך מדי. לפגוש את הדאלי לאמה ולהידחק ברכבת סרי־לנקית, להסתכל על חוף טורקיז מהאגדות, ובכלל להתגעגע בכלל לקניון סירקין.

כי חלאס, בואו נפסיק לשקר לעצמנו, לא הכול וואו.

אז תודו לי אחר כך.

שלכם, רובי כצנשטיין.

מפתח תקווה.

הנושא של ספר חשוב זה הוא “האצלה רוחנית” (spiritual transmission) – מסירה או העברה של תודעה רוחנית מסוימת ממורה לתלמיד, והוא רלוונטי לרוב התרגולים הרוחניים (ובמובנו הרחב יותר, לרוב שיטות החינוך). ביטוייו הרוחניים קשורים במיוחד במורים מסוג ה”גורו” ובנתיב של “התמסרות לגורו”. הרעיון שבבסיסו של נתיב זה הוא שכדי לזכות בהאצלה רוחנית מהגורו, עליך להתמסר לו; עליך למסור מרצון את חייך – או חלקים משמעותיים מתוכם – לידיו של אדם אחר, האמור לדעת יותר ממך בתחום הזה, ואתה בוחר להתמסר לו כדי שיאציל עליך את אותה ידיעה. במהותה זוהי שאלת העצמאות והריבונות של האדם על עצמו: מתי נכון לו לוותר מרצון על עצמאותו ולמסור אותה לידי אחר? (קן וילבר, מתוך אחרית דבר לספר)

יהונתן לובר נכנס לעזה בכ"ח כסלו (11 לדצמבר), נר חמישי של חנוכה.

אביו, איש התיאטרון חגי לובר, מנהל יומן מעל דפי הרשת החברתית; בשמונה באוקטובר הוא מבקש מצה"ל לקחת אותו לכל תפקיד נצרך, עם להקת התיאטרון שלו הוא מופיע לשורדי הטבח ולמפונים מקווי העימות, ואת בניו וחתניו הלוחמים הוא מחזק במילים שיוצרות אדוות, ומובילות לשיח של אהבה עם יריבים פוליטיים.

שבוע לאחר חנוכה נשמעת הדפיקה בדלת.

סיפורם הפרטי של יהונתן ומשפחת לובר הופך דרך המילים של חגי ליומן מסע לאומי, העובר דרך כיכרות מחאה, מפגשים מרגשים ויבשת רחוקה. מסע המשרטט היינו עד השבעה באוקטובר, מה אירע לנו בשבת שחשכה עלינו ומה אנחנו צריכים לשאוף להיות, כאומה וכבני אדם. 

דמותו של יהונתן, שנולד להיות חולם ולא לוחם, עולה הסיפור, מוארת ומאירה, מבטיחה שכעומק האובדן – כך גם התעלות הרוח.

"החוג הארקטי הוא הנקודה בעולם שבה השמיים נוגעים באדמה. לא כל אחד יכול לשאת את שפע האור, לא את העלטה הגמורה, לא את הבדידות העמוקה. אני זכיתי – הוטלתי היישר לתוך ההוויה נטולת הרחם של הטבע הפראי מיד בתחילת ההרפתקה שלי, ועוד לבד. זאת הייתה טבילת האש שלי".

1934. כריסטיאנה ריטר, ציירת ועקרת בית אוסטרית, מתלווה אל בעלה חוקר הקוטב הצפוני לשהוּת של שנה בספיצברגן, אי מכוסה קרחונים השוכן במחצית הדרך בין נורווגיה לקוטב הצפוני ושרוי בחשכה מוחלטת ארבעה חודשים בשנה. בבקתה קטנה ופרימיטיבית המרוחקת מאות קילומטרים מכל יישוב, היא מתעדת ביומנה את רגעי ההתעלות והשפל לנוכח יופיו ועוצמתו של הטבע הפראי, אתגרי הקיום הבסיסי, והמרחק המעורר מחשבה מן הציביליזציה וחברת האדם.

כריסטיאנה ריטר נולדה בשנת 1898 באוסטריה והשתלמה כציירת. בת 36 יצאה בעקבות בעלה הרמן ריטר, הרפתקן ורב-חובל, אל ספיצברגן כדי לעשות שם את החורף. ספרה היחיד, אישה בקוטב, ראה אור בשנת 1938 והפך לרב-מכר.

כריסטיאנה ריטר נפטרה בשנת 2000, בת 103.  

"....בשעת בין הערביים, אחרי מרדף קצר עם גשם לח, אני מגיע ללבה הפועם של העיר ושל בורמה כולה: פגודת שְׁווֶּה־דָאגוֹן, 'יאנגון המוזהבת'. היא ניצבת בראש גבעה אך חמקמקה: היא כאן מולי, ובאותו זמן נעלמת. כדי להגיע אליה אני מסתבך בדרכים וכבישים פתלתלים, וכדי לראותה אני נעזר במעלית. אבל הפגודה מחכה בסבלנות לכל מי שיגיע, במעלית או ברגל, בודהיסט או לא, משתנה בכל שנייה ומכל זווית, חיה ונושמת, מוחשית ודמיונית כאחת. יחפים נעים כולם סביבה בשקט, ונחים לרגע ועוד רגע בצל הזהב, שכאן בבורמה יש לו אלף ואחד גוונים...."

זהו סיפור קורותיו של מסע הרפתקני אל עולם קסום, עלום ובלתי מובן שבו הטבע חי ובעל נפש, לרבות עצים. מדענים אולי יפקפקו בעצם השאלה אם לעצים יש נפש, נשמה או רוח, אבל יש תרבויות שמתייחסות לעצים כבעלי נפש משל עצמם. הספר מתאר כניסה מסחררת, הלכה למעשה, אל עולם של רוחות ועצים, עולם של אנימיזם – האמונה שלחי, לצומח ולדומם יש נשמה. באמצעות יומן מסע מלווה באיורים חושף המחבר את רגישותם וחוכמתם של כפריים בצפון בורמה, שפתחו את ביתם, עציהם ולבם לפניו, אפשרו לו לגעת באמונתם ולהבינה, ודרכה להבין את עצמו.

"מסע פואטי ויפהפה אל מיאנמר, אל נפש האדם ואל נשמת העצים, שהוא חקירה אנתרופולוגית מעמיקת שורשים הנפרשת לצמרת של הקשרים פסיכולוגיים ותאולוגיים. קראו ולכו חבקו את העץ הקרוב".

נועה מנהיים

ינואר 2023. אני בהכנות אחרונות לקראת הנסיעה לניו זילנד. 
טיול של חודש, שנכלל ברשימת ה־to do אחרי הפרישה מהעבודה:

✓ חודש ניו זילנד.
✓ חודש חיים נינוחים באיטליה, כמו האיטלקים.
✓ טיסה אל הלא נודע, כלומר לבוא לנתב"ג עם דרכון ולקנות כרטיס ליעד בהפתעה, מה שיהיה זמין.

תכננתי את הטיול לניו זילנד לסוף ינואר 2023 והזמנתי כרטיסים לחודש בכיף באיטליה ליולי 2023. אז הלכתי לבדיקה התקופתית, ממוגרפיה ואולטרסאונד.

מכאן התחיל מחול שדים. כמו שאומרים, האדם מתכנן ואלוהים צוחק. הממצאים לא היו לטובתי, בלשון המעטה, ואחריהן עוד בדיקות, ביופסיה, ניתוח, טיפולים.

אמרתי שלא אוותר, נוסעים לניו זילנד והסרטן יוצא לטיול איתי. בזמן הטיול כתבתי בדף הפייסבוק שלי יומן מסע מדהים, וכשחזרנו נאלצתי לכתוב יומן מסע אחר, הפעם פחות פוטוגני מנופי ניו זילנד. בכאב, בתסכול ובהומור, כי ככה צולחים את הכינרת – סליחה, את המחלקה האונקולוגית.

גבר, אב יחידני עם קריירה מצליחה בפרסום ובייעוץ פוליטי עוזב הכל ביום אחד מפתיע לחופשה בטנריף. ברקע, פטירת בנו ממחלה קשה. 
בנו של הסופר, שי פורת, נפטר עקב גידול נדיר במוח. הסיפור נע על הציר שבין יומן מסע , ממואר ורומן. הוא מהווה אוטוביוגרפיה אלטרנטיבית שבה נפגשים דמיון ומה שקרה במציאות. מסע המביא לידי ביטוי את מה שנצבר בחייו של אדם ומה שמתגלה בתוך תהליך שיש בו צמיחה אך גם טלטלה ומאבק פנימי בצורך להשלים, אם אפשר בכלל להשלים.

בילדותו בפולין חלם דן צלקה על מרוקו. מן הספרים שקרא, ומכוחו של דמיון רומנטי, ברא עולם מופלא של הרפתקאות שהתרחשו באיטליה, בספרד, ובארץ האגדית מכולן – מרוקו. הוא חלם על מלכים אדירים שחצו את הרי האטלס, על ערים קסומות, על פרשים במדבר סהרה ועל שודדי־ים בחופי אפריקה. מן הנופים והדמויות האלה נוצר לימים הרומן הנפלא שלו לבני הנעורים 'פרחיה בין שודדי־הים'. 

בשנת 2000 יצא סוף־סוף למסע במרוקו: אלפי קילומטרים בפז'ו ג'וניור קטנה ומקרטעת, ושלושה שבועות גדושי מראות. ארץ החלומות לא איכזבה את המעריץ הוותיק. הנופים המהוללים של הים והמדבר וההרים, מטעי הדקלים והזיתים העצומים, הקסבות השוקקות חיים, הבניינים הנפלאים – ארמונות, מסגדים, מדרסות, מגדלים – וגם, במפתיע, מאובנים פנטסטיים וחסידות השומרות על שרידי העבר המפואר; אנשים ומלאכת המחשבת שהם יוצרים, מלבושי הנשים והגברים; צלילים וצבעים וריחות. כל אלה הולידו יומן מסע צנוע, מענג, מלא מחשבה ותובנה, מרגש ומשעשע.

דן צלקה נולד ב1936 – בוורשה, חי בתל־אביב. מחברם של הרומן הגדול 'אלף לבבות' ועוד רומנים, נובלות, סיפורים, שירים ומסות. פירסם בבמות שונות רשמי מסע מהודו, בורמה, ננטאקט וסנקט פטרבורג.

הציור על העטיפה: נוף עם מסגד ודמויות מאת דלקרואה
עיצוב העטיפה: תמיר להב־רדלמסר

״…יום ראשון, השעה קרובה לשמונה בערב או אולי כבר עשר, ממרחק הזמן, כאשר המילים האלו נכתבות זה לא באמת משנה כי מה שמשנה זו התפאורה מסביב.
אור ניאון לבן שעוטף את כל החדר, קירות חיוורים שמבשרים שזו לא הסביבה הטבעית שלי וצליל מעצבן שמצפצף במין מונוטוניות ולא רוצה להפסיק, כמו ילד קטן שעומד לידך ומושך בחולצה, מבקש משהו, מחפש תשומת לב (או שהוא סתם נודניק מנוזל).
פותח את העיניים מעט יותר, כן, זה לא חלום וגם לא גן עדן, זה לגמרי חדר בית חולים ואני ״הכוכב״ הראשי בהצגה הזו, שכוב על מיטה.
מה אני עושה פה?…״

במילים האלו נפתח הספר הזה שאתם מחזיקים ביד, ספר שהוא יומן מסע פיזי ומנטלי אותו עברתי ועדיין עובר בשבילי הריצה והחיים.
מסע שכולל עליות לשיאים והתרסקויות כואבות, צעד ועוד צעד קדימה, תמיד קדימה.
קחו את הספר ליד וצאו יחד איתי למסע ומקווה שבסופו תצאו עם ״משהו״ שימשיך איתכם הלאה, למסע שלכם.

דובי מילר, 55 (וממשיך לספור), נשוי לענת ואבא ליותם, אביתר, אבישג ויש גם את ג׳ק. מאמן מנטלי לספורטאים, ספורטאי סיבולת ונווט ראלי. פריק של אלפא רומיאו. כותב, מצייר, קורא ורץ בשבילי־החיים כי אי אפשר לדעת מה יקרה מחר.

בימים אלו, שבהם רוסיה שקועה בפלישה לארץ שכנה ובדיכוי אוכלוסייתה – נדמה שיצירתו של ליאוניד אנדרייב אקטואלית מאי־פעם. אנדרייב היה סופר, מחזאי, צייר וקולנוען רוסי. הוא פרסם שני רומנים, חמש נובלות, סיפורים קצרים ומחזות. נטייתו הטבעית הייתה לגרוטסקי ולפנטסטי, אך בשל ידידותו עם הסופר מקסים גורקי – מי שנחשב לגדול הסוציאל־ריאליסטים של אותה תקופה – עבר אנרדייב לכתוב בסגנון ריאליסטי אף הוא. עם זאת, אפילו סיפוריו הריאליסטיים מרמזים תמיד למציאות אפשרית אחרת, אפלה יותר, מעבר לחוויות היום־יום.

עול המלחמה והצחוק האדום הן שתי נובלות המתורגמות לראשונה לעברית. הנובלה הצחוק האדום נכתבה ב־1904, בעקבות מלחמת רוסיה־יפן, אבל אין בה סממנים של זמן ומקום ספציפיים, והיא מעין אלגוריה למלחמה בכלל. הנובלה עול המלחמה נכתבה ב־1914, והיא יומן מלחמה הנטוע בזמן ובמקום ספציפיים – פטרבורג במלחמת העולם הראשונה. את שתי הנובלות כתב אנדרייב בזמן אמת, במלחמה, אך אם הצחוק האדום מלאה בפאתוס, טירוף ואימה, עול המלחמה היא כבר כרוניקה ידועה מראש של התמוטטות החברה האזרחית, העורף, בעתות מלחמה.

בשתי הנובלות מתוארת התמודדות עם המלחמה באמצעות כתיבה. הכתיבה והתיעוד של הזוועות הם הדבר היחיד שיש לו משמעות בתוך הטירוף של המלחמה. גיבור הצחוק האדום קטוע הרגליים ורדוף הטראומות חוזר לביתו, לחדר העבודה שעליו חלם בשדה קרב, ומשאלה אחת לו – לכתוב. לכתוב מה? לכתוב על "פרחים ושירים"... הוא משתוקק לכתוב יצירה נצחית, אבל במקום פרחים ושירים זולגות ממנו חריטות ג'יבריש בנוצה יבשה. מי שכותב את תיעוד הזוועות הנוראיות הוא אחיו, שנשאר בבית ולא השתתף במלחמה, והוא זה שמתאר את שיגעון הצחוק האדום, שבסופו של דבר בולע גם אותו. גם בעול המלחמה מתמודד הגיבור עם המלחמה בעזרת כתיבה, וגם במקרה הזה אינו נלחם בחזית, אלא בעורף המדמם. זהו יומנו של איליה איליץ' דמנטייב, פקיד פטרבורגאי, שכל רצונו הוא לחיות את חייו השלווים, לגדל את ילדיו הרכים ולשמוח באשתו האהובה. כתיבת היומן היא הדרך היחידה עבורו להישאר שפוי בתוך התהליך ההדרגתי של ההתפוררות חייו. איליה פטרוביץ' מיטלטל בין פחד, כעס ועצב, והיומן משמש לו ככומר מוודה וכמקום לפורקן בשעה שכל מערכות התמיכה סביבו קורסות.

זה ספר שהכול מותר בו: לחשוק במי שאסור לחשוק בו, לממש את החשקים האלה או להתנקם באכזריות במי שאינו נענה להם.
באוטובוס אחד נוסעות במקרה יחד שתי נשים: דוגמנית שעבר זמנה ונערה שמעריצה סופרת מפורסמת. לאחת יש בתיק גז פלפל, ולאחרת רב- מכר שהעתיקה בכתב מאל“ף ועד תי“ו. כל אחת נוסעת לסגור חשבון משלה, אבל הנסיעה טורפת את חשבונותיהן. בשכונה אחרת סבתא לילדה ניגרית למחצה מתחילה לקבל דואר זבל אלקטרוני, וזה מעורר את מיניותה הנשכחת וגם חשד מטריד באדם קרוב, עד שהיא נדחפת למעשה הרסני וגואל. רחוק משם, בבסיס נידח בנגב, קצין מטיל על חיילת מסורה מאוד משימה יוצאת דופן, אם מתוך כבוד למערכת הצבאית ואם ממניעים שונים לגמרי: לקראת ביקור הרמטכ“ל עליה להספיק לצייר על קיר של בונקר דיוקן עצום של החייל מספר אחת. גם אם תעמוד במשימה, אין לדעת כיצד היא תסתיים.

בדמיון בוער ובתעוזה חסרת רסן מעלה ענת עינהר אל פני השטח דחפים ומאוויים מושתקים, דמויות שגם עיפרון פשוט יכול להיהפך בידן לאקדח טעון. מבעד לניסוחים מוקפדים מגיח מה שאין לדבר עליו, מתפרץ ומכה בקורא. על הספר טורפים של קיץ קיבלה ענת עינהר ביקורות מהללות וזכתה בפרס ספיר לספר ביכורים ובפרס וינר לעידוד יצירה ספרותית מקורית.

סיפורה של קוריאה הצפונית במערב נכתב במעמד צד אחד - צד העולם המערבי, והוא מבוסס על מעט מידע, לא מעט השערות והרבה מידע מוטה ומטעה. הוא בנוי כמובן על עולם התרבות והמציאות המערבית, תוך התעלמות מוחלטת מתרבות העם הקוריאני, שהתפתחה במהלך אלפי שנות היסטוריה.
ספר זה מביא גם את סיפור חיי היומיום של "סתם" אנשים - עובדים, לומדים, חוגגים, אוהבים וחולמים, ומביא את "האמת" ואת תפיסת העולם של בני מעמד הביניים בקוריאה הצפונית המסתורית והמבודדת. הספר סודק גם את מקצת המיתוסים ואת הקליפה הקשה והרדודה, שבהם מוצג סיפורם של הצפון קוריאנים ב"עולם החופשי". בנוסף, הספר פותח צוהר לקוריאה הצפונית כפי שנראית לתייר. אתרים, אירועים, חוויות והתרחשויות האפשריות רק במציאות האלטרנטיבית – רק בקוריאה הצפונית!

אברהם תשח הגיע לקוריאה הצפונית לראשונה באפריל 2016. כמו כל תייר הגיע גם הוא מצויד בסיפורה של קוריאה הצפונית, כפי שמסופר במערב. שום דבר לא הכין אותו להלם המציאות האלטרנטיבית שבה מצא עצמו. מציאות השונה מכל מקום אחר שבו ביקר במשך שנותיו הרבות כמדריך טיולים, ובה בעת שונה מכל מה שדמיין לעצמו על יעד מסתורי זה. 
בשנים 2018-2016 חזר וביקר בקוריאה הצפונית שבע פעמים נוספות, הפעם כמדריך קבוצות מטיילים ישראלים. פרק זמן קצר אך רב התרחשויות, שבו אירועי חצי האי הקוריאני נעו מ"סף מלחמה גרעינית, לסף שלום".
בתקופה האמורה היה בקשרי עבודה עם מקומיים: מדריכים, מנהלים וספקי שירותים שונים, קשרים שהובילו לשיח מתמשך ובלתי אמצעי עימם, שיח שהעמיק והתפתח לידידות שנבנתה על בסיס כנות וכבוד הדדי.

הסיפור הקצר עצבים, הוא אחד מסיפוריו המפורסמים ביותר של ברנר ובו משולבים מוטיבים רבים, סגנוניים ותוכניים, המוכרים מכתבים אחרים של ברנר, בין אם נכתבו לפניו או אחריו. כמו ביצירות אחרות של ברנר, הסיפור עוסק מחד בעניין הציוני ומאידך בבחינת סוגיות קיומיות כלליות ובקשר שבניהם וגם פה מתנסה ברנר במבנה סיפור לא רגיל יחסית ובדמויות אנטי-גיבורים שהם גיבורים אף-על-פי-כן.

עצבים מספר סיפור בתוך סיפור. סיפור המסגרת, בו המספר מאזין לסיפור קורותיו של חברו בעת טיול בשעת בין ערביים במושבה בהרי יהודה, הוא סיפור פשוט יחסית ותואם לקונוונציות הסיפור הקצר: זמן קצר, מקום מוגדר, מיעוט דמויות, פעולה מועטה. הסיפור הפנימי לעומת זאת הוא סיפור רחב יריעה המתאר מסע נדודים מרובה תחנות: ניו-יורק, לונדון, אנטוורפן, ברלין, טריאסט, אלכסנדריה, קהיר, יפו וחיפה, ואף אוקראינה, שמוזכרת כשהמספר מדבר על ילדותו. זהו סיפור זיכרונות (ממואר), המסופר בגוף ראשון, שמתפרש על פני כמה חודשים ומכיל דמויות ואירועים לרוב. אלא ששני סיפורים אלו הם בעצם שני מבעים של אותו הדובר. שני המספרים הם הצד "המאזין" והצד ה"דובר" של אותו מספר מובלע, ויש מי שרואים בשניהם את ברנר עצמו, כאשר ה"דובר" מעוצב לפי דמותו של ברנר (כפי שראה את עצמו) וה"מאזין" נושא את חותם אישיותו בתוכן הפרובוקטיבי של הערותיו ובנימה האירונית שבהן. באמצעות תחבולת הסוואה כפולה זו, יכול ברנר לעצב ספרות ממוארית שבה הדברים מובעים בשני ממדים: גם בדרך של הידברות אדם עם עצמו וגם בדרך ראיית אדם את עצמו מחוץ ומפנים, מרחוק ומקרוב.
זהו סיפור מסע, אך היחס אליו בעצבים הוא פרודי. הוא אינו עוסק בנופים מרשימים או במקומות ייחודיים, אין בו פגישות או היתקלויות עם דמויות מעניינות, הרפתקאות או אירועים לא צפויים. למרות שהמסע עובר עולם ומלואו, הנוסעים כמעט שאינם יוצאים מן הרכבת או מן הספינה. בלונדון קורה אסון באכסניה, שמדכא את רוחו של המספר ומערער את עצביו. מברלין, זוכר המספר את ריחו הטוב של השלג, אך בעיקר את ההתמקחויות על כרטיסים למוסד צדקה. במצרים, לכלוך והתרוצצויות; נוכלים קטנים מנצלים את חוסר ההתמצאות ואי-ידיעת השפה של הנוסעים כדי לסחוט מהם כספים ובארץ היעד – ישראל – תלאות, עיכובים, שקרים. ובכלל, ה"אנטי-גיבורים" של הסיפור עסוקים בעיקר בעניינים בנליים וקטנים: פחד לאחר את הרכבת או את הספינה, פחד לאבד את הכרטיסים, להישאר ללא כסף במקום זר. דברים שנוסעים אכן עוסקים בהם, אך אין הם מעניינים אדם לא מעורב. ולבסוף כשהנוסעים מגיעים לבסוף למחוז חפצם הם נעלמים מן הסיפור ולא ידוע מה אירע בגורלם.

קלאסיקה עברית, שנכתבה בשנת 1910, על-ידי הציוני המתלבט והסופר הדגול יוסף חיים ברנר, שהשפיעה על כותבים ישראלים רבים.

יעקב מטרי מצטרף בנפשו, בתודעתו וברוחו אל בודהה למסע הליכה שהתרחש במאה החמישית לפני הספירה, ומציע תובנות חדשות על אירועי המסע ושלביו השונים. במסע ההיסטורי הזה הלך בודהה מהמקום שבו חווה את ה׳הארה׳ למקום שבו התחיל לשוחח עם תלמידיו על ה׳דהרמה׳ – עקרונות החיים והדרך לממשם. שיאו של המסע הוא המעבר האמיץ שבו בודהה חוצה את נהר הגנגס הגועש והמסוכן, בדרך אל המפגש הראשון שיקיים על מנת לממש את שליחותו החדשה בקרב תלמידיו. בעיני המחבר, במהלך המסע בודהה עובר תהליך והופך ממורה במובן המקובל למורה־מטפל ומנהיג. ימי המסע מסייעים לו להתכונן למפגשים בינאישיים מורכבים המיועדים לעזור לא רק בשינוי נפשי ותודעתי, אלא גם בהבנת מהותו של שיח בין אני לזולת. קושי המעבר של הנהר וצליחתו משמשים כמטפורה למעבר מכונן בין שלבי חיים ולחצייתן של תקופות משבר בחיי כל אדם, באופן המאפשר שינוי והתפתחות.

מעבר הנהר – דרכו של הבודהה אל בינת הלב יכול לשמש הן כספר לימוד של הבודהיזם והן כספר מסע. הקריאה בו נעה בין דיאלוגים מפתיעים, קטעי חוויה אישית מביקורים והכשרה במזרח אסיה, ותובנות מניסיונו של המחבר כמטפל נפשי וכמורה של הבודהיזם – תוך שימוש עשיר ועיון מפורט במקורות בודהיסטיים עתיקים ובמקורות יהודיים. כל אלה נרקמים יחד למסכת סיפורית ומדיטטיבית, אשר פותחת אפשרות לקיומו של מסע פנימי וצמיחה אישית.

יעקב (קובי) מטרי, פסיכולוג קליני, מומחה בכיר, מיישם את העקרונות הנפרׂשים בספרו זה בעבודתו בקליניקה כמטפל נפשי וכמדריך למטפלות ומטפלים נפשיים. הוא מלמד בודהיזם במסורת ״המרחב הזך״ (PureLand) ומנחה קבוצות וריטריטים. ספרו הקודם, 'בית לנפש', זכה להצלחה רבה.

הוא נסע למקומות הרחוקים, הקשים והמסוכנים ביותר על פני כדור הארץ. הוא טיפס על ההרים הגבוהים ביותר, חצה מדבריות של חול וקרח, אימץ את גופו עד קצה גבול היכולת, והייחוד הגדול ביותר שלו טמון בעובדה שתמיד, גם במסעות המפרכים ביותר, השכיל להתבונן פנימה ולחפש את הדרך. בכל מסע ניסה להבין מאין הכוחות מגיעים, התאמץ לתפוס את משמעותה של ההתמודדות. בכל טיפוס, תחרות או ריצה מפרכת ניסה ללמוד איך לחבר בין הגוף לנפש, איך להיות - בזכות המאמץ - אדם טוב יותר.

במבוא לספר הוא כותב: “הדחף הבלתי מתפשר למיצוי מלא של החיים לא הרפה ממני. דחף זה הוציא אותי למסע פנימי וחיצוני לחיפוש משמעות, לחיפוש עצמי ולהגשמה עצמית. דחף זה, שהביא אותי לפסגת האוורסט, הוא גם שדחף אותי לקצות העולם, לקוטב הצפוני ולקוטב הדרומי – אולי שם תימָצא התשובה”.

מסעות דניאל מביא לקורא סדרה של עשרות מסעות מְאמצים, עולים על כל דמיון, לכאורה בלתי אפשריים. ההתמודדות הבלתי פוסקת עם איתני הטבע, עם אתגרים עצומים לגוף ולנפש, מסופרת בלשון עשירה ובצורה מרתקת. לעתים נדירות ניתנת לנו הצצה כה בהירה לעולמו של מי שמסוגל לצעוד ברגל לקוטב הצפוני ובה בעת להבין מדוע הוא עושה זאת.

אחרי שנים של חיי עבודה ומשפחה החליטו חדוה ויורם להגשים את חלומם ולצאת לטייל בעולם בלי לחץ של זמן, בלי תכנון מדוקדק, בלי לסחוב מזוודות, ובלי הדאגה 'איפה נאכל' ו'איפה נישן'. את כל אלה סיפק להם קרוון נגרר במסע של שלוש שנים על פני אוסטרליה ואירופה.
הסיפורים בספר מבוססים על קטעי יומן ועל זיכרונות. הם מתארים הנאות קטנות, הרפתקאות, סכנות, רגעים של שלווה ואושר ורגעים של דאגה וכאב. הם מתארים זוגיות יפה וגם מריבות קטנות, פגישות עם אנשים טובים ופגישות עם אנשים מוזרים, תאונות וצרות אחרות. 
מחלון המכונית הגוררת את הקרוון מחייכים אלינו שני אנשים סקרנים שבוחרים לראות את הטוב והיפה שיש לעולם להציע, והוא גומל להם בגדול.

כיצד תתנהלו עסקית במדינה שבה ציות הוא אבן יסוד בתרבותה, והביקורת אינה מקובלת?
האם הסינים חרוצים או עצלים? תחמנים או הגונים? ירוקים או מזהמים? שוביניסטים או פמיניסטים?
מה ההבדל בין אי-הסכמות לאי-הבנות, איך מנהלים ישיבה עם סינים, ומתי כדאי להוסיף בדיחה לשיחה?
היכן וכיצד מיישבים מחלוקות עסקיות בסוף יום? איך זוכים לאהדה בסעודת ערב?
מהי המעטפה האדומה? מתי תשורות מקובלות, ומתי הן הופכות לשחיתות?
מה הסינים חושבים על ישראל? מה מקום המשפחה בחיי היום-יום?

התרבות העסקית הסינית מבוססת על היררכיה, והצלחה עסקית תלויה בהפגנת כבוד הדדי והבנת האינטרסים של השותף הסיני. עבור הסינים סין היא מרכז העולם, בעוד שאר העולם הוא משאב לידע ולקוח למוצריה. בניית מערכת יחסים בין סינים לזרים מצריכה סבלנות, קבלת השונה, ואיפוק – תכונות שלא תמיד מאפיינות את אנשי העסקים הישראלים. בספר זה מציג אסף נוה, מנהל ישראלי אשר ניהל שותפות ישראלית-סינית בשם YPH בעיר קונמינג, בירת חבל יונאן שבדרום סין, את סיפורו האישי ואת האתגרים הניהוליים שעמדו בפניו.
נוה היה אחראי על שותפות עם חברה סינית הכוללת יותר מ-20 מפעלים ומתקני ייצור, ומעסיקה אלפי עובדים ועובדות באזור כפרי המשמר את הצביון התרבותי המסורתי של סין.
עם תחילת העבודה נקלעה החברה לקשיים ומשברים שהעמידו את עתידה בספק רב. עקב בצד אגודל, תוך כדי למידה מעמיקה וסבלנית של התרבות המקומית, ובעזרת מהלכים ניהוליים גדולים וקטנים כאחד, שהתבססו על אמון בשותפיו הסינים והכילו צעדי ניסוי וטעייה, הפכה השותפות מחברה תעשייתית המפסידה עשרות מיליוני דולרים בשנה לחברה משגשגת המשיאה ערך רב לבעליה.
כחול-לבן, אדום-צהוב מעלה תובנות חשובות על סגנון הניהול הנכון בסין. מה הן דרכי החשיבה וההתנהגות הסינית שהן מסורתיות, מתחדשות וקומוניסטיות כאחת. הספר מיועד לכל מי שמעוניין בכלים מעשיים לניהול נכון בסין, למי שעסוק בניהול יומיומי בכל מקום בעולם ומעוניין למצוא רעיונות ניהוליים להשבחת הארגון שעליו הוא מופקד, וכמובן לכל מי שאהבת המסעות והסקרנות לתרבויות אחרות מצויות בו.
אסף נוה הוא מהנדס אזרחי, חובב טיולים ומסעות, בעל ניסיון של שלושה עשורים בתפקידי ניהול מגוונים ומורכבים בתעשיית המינרלים והתשתיות הלאומיות, ובעל ניסיון אישי ומקיף עם העולם העסקי הסיני.

כשטיילתי עם נינה בלילה ראיתי על המדרכה שאריות חיים של מישהו או מישהי זקנים שמתו כנראה, והיו שם כל מיני מכתבים מקופת חולים ועיתונים ישנים ואפילו עטיפת ספר שהזקן כתב פעם. בסוף מתים וכל החיים מתפזרים על המדרכה. ומה יהיה עם כל מיליוני המילים האלו שכתבתי כל החיים. כולם מעלים הכל לרשת. אם כי גם איזה מקום נידח ברשת זה סוג של מדרכה. בשביל ללמוד על החיים בישראל בתחילת שנות האלפיים לא יצטרכו אותי. הכל מתועד. אם פעם היו מתעדים בשביל הנצח, או בשביל הדורות הבאים, עכשיו צריך לכתוב רק בשביל העכשיו. באמת ככה אני חיה, בתוך עולם כתוב משלי. בכל בוקר או ערב אני יוצרת לעצמי את העולם הנרטיבי המומצא הזה, מעבדת את החיים שלי לסיפורים. גם כשהדברים קורים אני הרבה פעמים חושבת איך אכתוב אותם. אחר כך החיים מתארגנים קצת לפני הדפים האלו. זה עולם שבו החומר והמחשבה הם כמעט אותו דבר.

''זה עתה סיימתי לקרוא בספרך. עינגת אותי. הרגזת אותי. הלהבת אותי. ההתפתחות שלך מילדה לאישה הייתה דרך מופלאה שאת מתרצת, חיה, מחיָה, מביכה, מעניינת. מעולם לא קראתי בחשק כזה ספר על תאוות נעורים. הייתי שבוי בספר ובך בספר וזה לא מפני שאני מכיר אותך שנים. הרנה שחשבתי שהכרתי איננה פה, אלא מעט פה ושם, אבל ישנה כאן אישה שמתחבאת בך, מעניין לפגוש בה, הייתי גם הורג אותה וגם מחבק, יש בה נוכחות איומה ונפלאה של מי שכתבה וארגה ממיץ נפלאות חייה השונים והנסוגים והבאים והכואבים שמתערבבים חוט בחוט לפאר של סיפור אנושי. לא יכולתי לחדול מלקרוא ותודה,''

יורם קניוק

"אני מקווה שלא הלכת לאיבוד."

הטמבל שותק וממשיך לעשן.

"אתה עוקב אחריי כבר יותר משבועיים. אתה צריך משהו מיוחד, או ש..."

הטמבל התחיל לגחך. בשלב הזה הבנתי שהוא אדיוט אמיתי. הסתובבתי והתחלתי ללכת מהר לכיוון האוהלים שלנו.

"חכה רגע", הוא אמר בקול מפתיע. לא ציפיתי לקול בס נמוך והחלטי מהפה של הגוץ הזה. "אני באמת עוקב אחריך מאז שהגעתם. אני צריך לדבר אתך".

"אין בעיה, אתה מוזמן לארוחת ערב. יש פסטה, אורז ומקרוני. אחר כך נדבר".

השנה 1998, גידי לנדאו מטייל עם חברתו בדרום אמריקה. מה שהתחיל כטיול שגרתי לאחר הצבא הופך להסתבכות מסוכנת עם אנשי מאפיה מקומיים – בן של קצין נאצי נמלט וחבריו הטרוריסטים. אנשי ביון ישראליים, ובהם מוטי, גמלאי של שירות הביון הישראלי, מנסים לסייע לו.

האם יצליח גידי להיחלץ מהתסבוכת ולחזור הביתה לישראל?

מכתבים ישנים שהוא מוצא במהלך הטיול מסייעים לו לחשוף את הסוד הנורא של משפחתו.

בדפי הספר שאתם מחזיקים בידכם תגלו פרק עלום ולא ידוע (למעט אולי לבני “ביתא ישראל“) שנכתב ומתייחס לתולדות מדינת ישראל המתחדשת. בפרק זה, מאות ואלפי יהודים יצאו לדרך לא נודעת, לאחר שעזבו את מקום הולדתם הנוח והנעים, במטרה אחת ויחידה – להגיע לירושלים, “ירוסלם“, עליה חלמו כל חייהם. 
בכנות נדירה, חושפים כמה מגיבורי המסע הנדיר הזה את סגור ליבם. גברים ונשים - שאם תיפגשו בהם סתם כך ברחוב, לבטח לא תעלו על דעתכם מה חוו הם או הוריהם אך לפני כמה עשרות שנים – והספר מתאר את סיפורם המצמרר; את המסע והדרך העקלקלה הקשה עד בלתי אפשרית מביתם באתיופיה, דרך סודן ועד להגעתם ארצה.

זהו סיפור ציוני המשלב גבורה, אומץ, נחישות, הרואיות ודבקות במטרה וראייה קדימה – ההגעה לארץ. 
לקרוא ולהאמין.

רמי מספין דסטה אבא לשישה, בעל תואר ראשון בחינוך ותעודת הוראה, סטודנט למשפטים, חוקר בכיר במשטרה. שימש כאיש צוות פשעים חוקר אלימות במשפחה. תפקידו הנוכחי ראש צוות חקירות נוער. 

אמצע שנות התשעים, זוג צעיר עם שני ילדים, תפרנים ומיואשים, מחליטים לממש את חלומן של משפחות רבות – רילוקיישן לארץ אקזוטית.
חופים טרופיים מרהיבים, משכורת מפוצצת, דירה חלומית ונהג פרטי.
אבל…
לא כל מה שנוצץ – שנהב!
עם המעבר התחילו האתגרים להגיע בצורות מפתיעות ולעיתים מבהילות.
האם ישרדו את האתגרים? האם יגיעו לקו הסיום ?
הספר “בעיניים שלכם אני לבנה” קריא וסוחף. הספר מתאים לנשים וגברים בכל הגילאים שמבקשים לפרוץ את מחסומי הלב והשכל, לפרוש כנפיים ולעוף!
הצטרפו עכשיו למסע שייקח אתכם הרבה יותר רחוק מסוף העולם!
 
** בספר שזורות תמונות מרהיבות מחוויות החיים בחוף השנהב, בכפרים הנידחים ובעיר. זהו פרי שיתוף פעולה בין הסופרת לצלם עבדול קודוס דוסו, יליד אבידג’אן, המתגורר בחוף השנהב. Adeboy photography כל הזכויות שמורות.
 
 
בעיניים שלכם אני לבנה – ספר שהוא הגשמת חלומות של הרבה מאתנו – לעצור את החיים ולעבור למדינה אחרת עם תרבות אחרת – כולם רוצים אבל לא ממש מגשימים זאת, אני עשיתי את זה וכאן כדי לספר!

דמיין מקום בו האנשים מכורים לעמימות אך חרדים מטעויות. שפה שדובריה מקדשים את הדיוק דווקא משום שאין הוא בר השגה. במחוז דמיוני שכזה חשוב שיהיה תמיד מילון אלקטרוני בהישג יד. היפנים קוראים לו דֵנְשִי (אלקטרוני) גִ’ישוֹ (מילון), ועד לא מזמן יכולת למצוא אותו כמעט בכל כיס.
ספר זה הוא בראש ובראשונה מחווה ליומני המסעות היפניים הנקראים הָאיבּוּן. הוא משרטט מפה פואטית של נדודים בעקבות מורי זן, משוררי הייקו, וחצאיות קצרצרות, מהברים של טוקיו למנזרי זן נידחים, מההרים של דרום לבנון למנהרות הרכבת התחתית, בין מזרח תיכון למזרח רחוק. הוא מציג חיפוש אישי ורוחני המבקש לקרב את תודעת המסע אל חיי היומיום, ללכוד את הקסם שבהוויה.  

מסעותיי עם העברית, ספרו האישי ביותר עד כה של הבלשן והסופר רוביק רוזנטל, הוא יומן מסע של אדם שהשפה הייתה לו בית כל חייו. רוזנטל מגלף בלשון רשימות מזוקקות ורוויות הומור, והיא מצידה מציירת את הנופים המתחלפים בחייו שלו - חיים של פרידות והתחלות, שברים ותקוות: הילדות בצל מעשיו הגדולים של דור האבות, חיי הקיבוץ ונטישתם, המשפחה שהתפרקה, האֵבל הלא נגמר על האח שנהרג, המסתורין הגדול של היצירה. סיפוריו משתרגים בסיפורים אחרים, ומסעו שלו צופן את רישומו של דור שלם.

פסוקי שיר ומילות סלנג, צירופים עתיקים וחידושים בני רגע מתלכדים בספר הזה לרקמה נושמת אחת. אין כמו רוזנטל להקשיב לעברית הישראלית, ולשמוע אילו מרחקים וזיכרונות מקופלים בהפכפכות גווניה. במידה רבה לפנינו ביוגרפיה של העברית, המוגשת לנו מפי הנאמן שבאוהביה: זה שאינו מקנא לדמותה הנוכחית, אלא משקיף תמיד אל הצורות שעוד תלבש, ואל החיים שעוד יהיו לה.

ד"ר רוביק רוזנטל הוא בלשן וסופר, חתן פרס סוקולוב לעיתונות ופרס רמת גן לספרות ילדים. ספריו הרבים העוסקים בתרבות, בחברה ובעברית הישראלית התקבלו בקרב קהל קוראים רחב ומגוּון. והיו לרבי מכר. 

"אני נוסעת בעוד כמה שבועות ליפן. לשלושה שבועות. מאחר שזו הנסיעה הרביעית שלי לבד בתקופה האחרונה, אני רוצה להבין למה אני מטיילת. למה לבד. מה גורם לי, שוב, לעזוב את עסקיי, את ענייניי, את האיש שלי ואת ילדיי, ולרצות להגיע בלהט גדול למקום שאני לא מכירה. למה חשוב לי להרגיש כמו סירה מיטלטלת באמצע אוקיינוס גדול ולחפש חתיכת אדמה להגיע אליה".
שמי ענת אור מגל, אני מציירת, כותבת, מטיילת, ממציאה פרויקטים ובעיקר סקרנית לעולם. נקודת הזינוק של חיי היא שכונה על קו התפר בירושלים. מאז עברתי ביותר מ-13 מקומות שקראתי להם בית, עד הבית הראשון שאני והאיש שלי קנינו בכרכור, כאן נשארנו. יש לנו מלא ילדים (שלושה זה מלא!) וברגעי השיא ניהלתי ארבעה עסקים עצמאיים, במקביל. בתוך כל אלה עברתי ב-35 מדינות. 
יום אחד נחתה עליי יפן. לא הבנתי למה אני רוצה דווקא לשם. לא עניין אותי לראות את פריחת הדובדבן או המקדשים, או לאכול סושי. לא הבנתי מה כן מעניין אותי, רק ידעתי שאני רוצה לנסוע, ולבד. אם אהיה פיוטית, אגיד שנסעתי לחפש את היַפָּן שלי, ועל זה הספר.

סולמות וחבלים
כְּשֶׁהָיִיתִי בֶּן עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע הָיִיתִי בְּמֶרְחַק שְׁנָתַיִם מִבְּנִי.
הַיּוֹם אֲנִי בֶּן עֶשְׂרִים וָשֶׁבַע וַאֲנִי בְּמֶרְחַק שְׁנָתַיִם מִבְּנִי.
כָּל יוֹם שֶׁעוֹבֵר וַאֲנִי בְּמֶרְחַק שְׁנָתַיִם מִבְּנִי.
שָׁנָה אַחַת לֶאֱהֹב אִשָּׁה
שָׁנָה אַחַת לְקָלְטוֹ בְּרַחְמָהּ
הָאִשָּׁה שֶׁאָהַבְתִּי נִשְׁכְּחָה זֶה מִכְּבָר
גַּם הַיּוֹם אֶשְׂתָּרֵעַ בַּחשֶׁךְ עַל הַמִּטָּה הַכְּבֵדָה
הַיּוֹם אֲנִי בֶּן עֶשְׂרִים וָשֶׁבַע וַאֲנִי בְּמֶרְחַק שְׁנָתַיִם מִבְּנִי
"אל תעשה מזה ענין" הוא יומן מסע פואטי המסכם עשר שנים של מאבק לחירות נפשית ולהתגברות על הפרעות חרדה. מצד אחד, השירים בספר הביכורים של עמרי שרת, הם רישומים של רגעים שונים במסע הזה, על פחדיו, תקוותיו, יאושו, והעקשנות לוותר ואף להשמיד את כל היש ולהמשיך ללכת. מצד אחר, איכותם יוצאת הדופן של השירים הופכת את המסע לשיחה מתמשכת, מעמיקה והולכת עם מכמני התרבות העברית. תיעוד המסע, בין השאר, מזמין את הקוראים לצאת למסעותיהם ולהיאבק על חירותם. שיריו של עמרי שרת נושאים משא של אחריות שהמשורר מציע לקוראיו.
עמרי שרת, יליד 1989, לומד ומלמד מקרא ולשון עברית באוניברסיטה העברית בירושלים. חתן פרס שרת התרבות למשוררים בראשית דרכים לשנת תשע"ו ופרס רחל נגב לשירה לשנת תשע"ז. זהו ספר שיריו הראשון. 
החל משנת 2011 ספרי "כבר" רואים אור בהוצאת מוסד ביאליק.
מייסדת ועורכת הסדרה: ליאת קפלן. מעצב: תמיר להב־רדלמסר.