שמה האמיתי היה קרֵֵסֶֶנטיָָָָה אָָנָָָה אָָלוֹֹאיזיָָָָה פינקֶנהוּּּּּּבֶֶֶֶּּר, היא הייתה בת שלושים ותשע, נולדה מחוץ לנישואים ובאה מכפר הררי קטן בעמק צילר שבטירול. בסעיף "סימנים מיוחדים" בפנקס המשרתת שלה הופיע קו אופקי, מכחיש את קיומם, אבל לו נאלצו פקידים לתאר את תווי דמותה, די היה לו היו מרימים אליה את מבטם בחטף כדי לקבוע בוודאות: דומָה לסוס הרים תשוש, כבַד עצמות, כחוש. כי בל ניתן להכחיש שהיה משהו סוסי ברושם שהותירה שפתה התחתונה, השמוטה בכבדות, באליפסה המוארכת והקשיחה של הפנים השזופות, במבט הקהה, חסר הריסים, ובמיוחד בשיער הדומה ללבד, העבות, שגדיליו נדבקו בשמנוניות למצחה. גם בצורת הילוכה ניכרה אותה קשיות עורף, אותה עיקשות של פרדות במעבר הרים אלפיני, כפי שהן פוסעות שם בשבילי המשא הסלעיים בקיץ ובחורף, סוחבות באי־חשק את אותן עגלות עץ באותו צעד צולע במעלה ההר ובמורדו בחזרה לעמק. מרגע ששוחררה מרסן העבודה, נהגה קרֵֵסֶֶנץ — כפות ידיה הגרמיות משולבות ברפיון, שעוּנה על מרפקיה המשויפים — לנמנם לה כמו חיות באורווה, ונדמה שחושיה מכונסים בעצמם. הכול בה היה נוקשה, עצי וכבד. היא התאמצה לחשוב וקלטה לאט: כל מחשבה חדשה טפטפה לתוך שכלה באיטיות כמו מבעד לכברה צפופה; אבל מרגע שקלטה סוף־סוף משהו חדש, דבקה בו בעיקשות ובתאוות בצע. היא לא קראה אף פעם, לא עיתונים ולא בספר התפילה, הכתיבה הכבידה עליה, והאותיות המגושמות במחברת המתכונים שלה הזכירו באופן משונה את צורתה שלה הגמלונית, המתפרסת לכל עבר, שניטלו ממנה בבירור כל הצורות המוחשיות של נשיות. ממש כמו עצמותיה, מצחה, ירכיה וכפות ידיה, גם קולה היה קשה, וחרף כל ההברות הטירוליות הגרוניות, הוא חרק תמיד כאילו נחלד. והרי למעשה אין זה מפליא, כי קרסנץ לא החליפה שום מילה מיותרת עם איש. ואיש לא ראה אותה צוחקת מעולם; גם בכך דמתה לגמרי לחיה, כי מה שאולי נורא יותר מאובדן השפה, הוא שברואיו חסרי התודעה של אלוהים לא זכו במתת הצחוק, אותה הבעה מבורכת של רגש המתפרץ בחופשיות.
כילדה שנולדה מחוץ לנישואים, היא הייתה לנטל על הקהילה, וכבר כשהייתה בת שתים־עשרה החלה לעבוד כמשרתת, אחר כך כמנקה בפונדק, ולבסוף הצליחה להתקדם מאותו פונדק דרכים — שבו התבלטה בכוח העבודה העיקש ובקשיות העורף שלה — לעבודה כטבחית במסעדת תיירים מכובדת. בשעה חמש בבוקר התעוררה שם קרסנץ מדי יום ביומו, עמלה, טאטאה, ניקתה, הסיקה, הברישה, סידרה, בישלה, לשה, טחנה, סחטה, שטפה וחבטה עד מאוחר בלילה. אף פעם לא יצאה לחופשה, אף פעם לא התהלכה ברחוב, למעט בדרכה לכנסייה: האש שבערה בתנור העגול הייתה לה כשמש, והאלפים הרבים מספור של בולי העץ שחטבה במשך השנים, היו לה כְּיער.
הגברים הניחו לה, אם בגלל רבע מאה של עבודת פרך בחירוק שיניים שקילפה מעליה כל סממן נשי, ואם מפני שהדפה מעליה בהתמדה ובקימוץ מילים כל ניסיון התקרבות. האושר היחיד שלה היה הכסף המזומן, שאותו אגרה באינסטינקט של איכרים ושל ערירים, כדי שלא תיאלץ להיחנק שוב מן הלחם המר של הקהילה בבית התמחוי, לכשתזקין.
רק בגלל הכסף עזבה גם הברייה קהת החושים הזאת את טירול, חבל מולדתה, לראשונה בגיל שלושים ושבע. מתווכת מקצועית שראתה אותה בחופשת הקיץ מתרוצצת בעמלנות במטבח ובחדר האוכל משחר ועד ליל, פיתתה אותה לבוא לווינה בהבטחה של שכר כפול. במשך הנסיעה ברכבת הקיטור לא אמרה קרסנץ ולו הברה לאיש, והחזיקה את סל הקש הכבד של חפציה המונח על ברכיה הדואבות, חרף הצעת העזרה הידידותית של הנוסעים האחרים, שרצו לאפסן אותו במדף הכבודה, כי מרמה וגניבה היו המחשבות היחידות שנכרכו במוח האיכרה המגושם שלה עם מושג העיר הגדולה. בימיה הראשונים בווינה נאלצו ללוות אותה לשוק, משום שהיא פחדה מכלי הרכב כפי שפרה פוחדת ממכונית. אבל מרגע שהכירה את ארבעת הרחובות בדרך לשוק, לא היה לה צורך באיש, והיא פסעה ובידיה הסל שלה, בלי להרים מבט, מדלת הבית ועד לדוכן בשוק ואז חזְרה הביתה, טאטאה, הסיקה וסידרה את התנור החדש כפי שעשתה עם זה הישן, בלי להבחין בכל שינוי. בשעה תשע, כמו בכפר, שכבה לישון וישנה כמו חיה בפה בפתוח, עד שהשעון המעורר העירהּ בבוקר. איש לא ידע אם שלומה טוב, אולי אפילו לא היא עצמה, כי היא לא קרבה לאיש, השיבה על פקודות רק במלמולי הן סתומים, או — כשמצב רוחה היה אחר — במשיכת כתפיים מרדנית. היא לא הקדישה תשומת לב לשכנים או למשרתים בבית: מבטיה המזלזלים של עמיתותיה קלילות הדעת גלשו כמים על פני העור של שוויון הנפש שלה. רק פעם אחת, כשאחת הנערות לעגה לניב הטירולי שלה ולא חדלה להציק לקרסנץ כבדת הפה, תפסה היא לפתע קרש בוער מהתנור והתנפלה עליה, עד שזו צעקה מרוב אימה. מאז אותו היום רחקו כולם ממנה, הזועמת, ואיש לא העז עוד להקניט אותה. אבל בכל יום ראשון בבוקר הלכה קרסנץ בשמלת הקפלים הרחבה שלה ובכיפת האיכרים שלה לכנסייה. ופעם אחת, ביום החופשי הראשון שלה בווינה, רצתה לצאת לטיול רגלי. אך כיוון שלא רצתה לנסוע בחשמלית, וראתה רק קירות אבן בזמן השיטוט הזהיר שלה ברחובות הפתלתלים שהקיפו אותה מכל עבר, הגיעה רק עד לתעלת הדנובה; שם בהתה במים הזורמים כמו בדבר מוכר, סבה על עקבותיה ופסעה בחזרה באותה הדרך, תמיד לאורך הבתים, נמנעת בפחד מכבישים. סיור התגלית הראשון והיחיד הזה ודאי אכזב אותה, כי מאז לא יצאה עוד מהבית, אלא ביכרה לשבת בימי ראשון ליד החלון, עסוקה בכלי התפירה, או בידיים ריקות. משום כך לא הכניסה העיר הגדולה שום שינוי בהרגלי העמל הנושנים שבהם חלפו ימיה, פרט לכך שבסוף כל חודש קיבלה עתה לידיה הבלויות, הגרמיות וסחופות הרוח ארבעה פתקים כחולים תחת השניים שהייתה מקבלת לפנים. את השטרות האלה בחנה בכל פעם ממושכות, בחשדנות. היא פתחה בזהירות את קפליהם ויישרה אותם כמעט ברוֹך, לפני שצירפה את השטרות החדשים לאחיהם בקופסת העץ המגולפת הצהובה, שהביאה איתה מהכפר. התיבה הזאת, המגושמת והכבדה למראה, הייתה מהות הסוד, הפשר של חייה. בלילות הניחה את המפתח מתחת לכר שלה. את מקום מחבואו בשעות היום לא גילה איש בבית.
*המשך הפרק בספר המלא*
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
