העלמה אלזה

״את באמת לא רוצה להמשיך לשחק, אֶלזֶה?" - ״לא, פאוּל, אני לא יכולה יותר. Adieu. - להתראות, גברתי הנכבדה." - ״אנא, אלזֶה, אמרי גברת סיסי. ומוטב פשוט סיסי." - ״להתראות, גברת סיסי." - ״אבל למה את כבר הולכת, הרי עד ה-dinner יש לנו עוד שעתיים שלמות." - ״שחקי אַת עם פאול 'סינגל', גברת סיסי, היום באמת לא נעים בחברתי." - ״הניחי לה, גברתי, היא לא מאירה פנים היום. אגב, אלזֶה, מאוד מתאים לפנים שלך לא להאיר. והאפודה האדומה מתאימה להן אפילו יותר." - ״אני מקווה שבכחולה תמצא אצלי יותר מאור פנים, פאול. Adieu."

זו הייתה פרישה מוצלחת. אני מקווה שהם לא חושבים שאני מקנאה, השניים. אני מוכנה להישבע שיש ביניהם משהו, בין הדודן פאול לסיסי מוֹר. אבל לא אכפת לי, כלל וכלל לא. - הנה, אפנה עוד פעם לאחור ואנופף להם בידי. אנופף ואחייך. עכשיו הפנים שלי מאירות? - אלוהים, הם כבר חזרו לשחק. האמת היא שאני משחקת יותר טוב מסיסי מוֹר, ופאול, גם הוא לא בדיוק מָטָדוֹר. אבל הוא נראֶה טוב, אין מה להגיד - עם הצווארון הפתוח והפרצוף של 'ילד רע'. אילו רק היה מצועצע פחות. אין לךְ ממה לחשוש, דודה אֶמָה ...

איזה ערב נפלא! היום דווקא היה מזג אוויר מתאים לעלות לַבקתה רוֹזֶטָה. כמה נהדר הוא מתנשא אל השמיים, הר סימונֶה!¹ - היינו יוצאים לדרך בחמש לפנות בוקר. בהתחלה הייתי מרגישה בחילה כמובן, כמו תמיד. אבל זה עובר. - אין תענוג גדול יותר מהליכה בדמדומי הבוקר. - האמריקאי בעל העין האחת בבקתה נראָה כמו מתאגרף. אולי מישהו הוציא לו את העין במכת אגרוף. ברצון רב הייתי מתחתנת עם מישהו מאמריקה, אבל לא עם אמריקאי. או אולי אתחתן עם אמריקאי, אבל אנחנו נחיה באירופה. וילה בַּריוויֶרה. מדרגות שַַיש שיורדות אל הים. אני שוכבת ערומה על השיש. - כמה זמן כבר עבר מאז שהיינו במֶנטוֹנֶה?² שבע או שמונה שנים. הייתי בת שלוש־עשרה או ארבע־עשרה. אח, כן, אז עוד היה מצבנו טוב יותר. - האמת היא שטיפשי שדחינו את הטיול. הרי עכשיו כבר יכולנו להיות פה בחזרה. - בארבע, כשהלכתי לטניס, מכתב האקספרס מאימא שהמברק הודיע עליו עוד לא הגיע. אולי גם עכשיו לא, מי יודע. בקלות הייתי יכולה לשחק עוד סֶט אחד. - למה הם מברכים אותי, שני הצעירים האלה? הרי אני לא מכירה אותם בכלל. הם הגיעו למלון אתמול ובארוחות הם יושבים משמאל לחלון, במקום שקודם ישבו בו ההולנדים. הודיתי להם בחוסר נימוס? ואולי אפילו בגאוותנות? אבל הרי אני לא גאוותנית. איך אמר פרֶד בדרך הביתה מ'קוֹריוֹלָנוּס'?³ מלאת שמחה, לא, מלאת גאווה, גֵאה. אַת גֵאה, אלזֶה, לא גאוותנית. - מילה יפה, ״גֵאה". תמיד הוא מוצא מילים יפות. - למה אני הולכת כל־כך לאט? מה, אני פוחדת מהמכתב של אימא? נכון, הוא לא יהיה משמח כנראה. אקספרס! אולי אני שוב צריכה לחזור הביתה. אוּף. איזה מין חיים - למרות אפודת משי אדומה וגרבי משי. שלושה זוגות! הדודה העשירה מזמינה את הקרובה הענייה. עכשיו היא כבר בטח מצטערת על זה. שאאשר לךְ בכתב, דודה יקרה, שאפילו בחלום אני לא חושבת על פאול? אח, על אף אחד אני לא חושבת. אני לא מאוהבת. באף אחד לא. ואף פעם עוד לא הייתי מאוהבת. גם באלברט לא, אף־על־פי ששבוע שלם דימיתי לי שאני מאוהבת בו. אני חושבת שאני לא יכולה להתאהב. זה מוזר, בעצם. כי אני דווקא חושנית. אבל גם גאה ולא מאירה פנים, תודה לאל. הפעם היחידה שאולי הייתי מאוהבת באמת הייתה כשהייתי בת שלוש־עשרה. בְּוַאן דייק - לא, בעצם בְּאַבֶּה דֶה גְרִיֶיה וגם במארי רֶנאר.⁴ וכשהייתי בת שש־עשרה, כשהיינו בוֶֶרְתֶרְזֶה.⁵ - לא, לא, זה לא היה כלום. מה הטעם להיזכר בזה, הרי אני לא כותבת זיכרונות. אפילו לא יומן כמו בֶּרתָה. פרד נחמד בעיניי, לא יותר. אולי אילו היה אלגנטי יותר. האמת היא שאני סנובּ,⁶ כן. גם אבא חושב ככה, והוא צוחק עליי. אח, אבא יקר, כמה דאגות אתה גורם לי. האם הוא בגד פעם באימא? בלי ספק. הרבה פעמים. אימא די טיפשה. עליי אין לה מושג. גם לאחרים לא. פרד? - כן, מושג יש לו, אבל לא יותר. - ערב יפהפה. כמה חגיגי נראה המלון. מרגישים: כולם פה אנשים שאין להם דאגות וטוב להם בחיים. אני למשל. חה־חה! חבל. הייתי צריכה להיוולד לחיים בלי דאגות. כמה יפה זה היה יכול להיות. חבל. - הַר סימונֶה אפוף זוהַר אדום. פאול היה אומר: זוהר אַלפּיני. מה פתאום, בכלל לא זוהר אַלפּיני. אפשר לבכות מרוב יופי. אח, למה צריך לחזור אל העיר!

״ערב טוב, העלמה אלזֶה." - ״נושקת את ידֵך, גברתי הנכבדה." - ״שיחקת טניס?" - הרי היא רואה, אז למה היא שואלת? ״כן, גברתי הנכבדה. שיחקנו כמעט שלוש שעות. וגברתי הנכבדה עוד מטיילת?" - ״כן, טיול הערב היומי שלי. רוֹלֶוֶג. הדרך עוברת יפֶה כל־כך בין כרי האחו. במשך היום השמש כמעט חמה מדי. ״ - ״כן, כרי האחו כאן נהדרים. בייחוד באור הירח מהחלון שלי."

״ערב טוב, העלמה אלזֶה. נושק את ידֵך, גברתי הנכבדה." - ״ערב טוב, אדון פוֹן דוֹרְסדֵיי." - ״שיחקת טניס, העלמה אלזֶה?" - ״איזה מבט חד, אדון פון דוֹרְסדֵיי!" - ״אל נא תלגלגי, אלזֶה." - למה הוא לא אומר 'העלמה אלזֶה'? - ״מי שנראית יפָה כל־כך עם המחבט, מותר לה מן הסתם גם ללכת אִתו בתור תכשיט." - חמוֹר, לא אענה לו על זה. ״שיחקנו כל אחרי־הצהריים. לצערי היינו רק שלושה. פאול, גברת מוֹר, ואני." - ״בעבר הייתי שחקן טניס מושבע." - ״ועכשיו כבר לא?" - ״עכשיו אני כבר זקן מדי." - ״זקן? מה פתאום. במַרִינְלוּסט⁷ היה שבדי אחד בן שישים וחמש ששיחק כל ערב משש עד שמונה. ושנה קודם לכן אפילו השתתף עדיין בתחרות." - ״טוב, אני עוד לא בן שישים וחמש, תודה לאל, אבל אני גם לא שבדי, למרבה הצער." - למה למרבה הצער? זו כנראה הלצה בעיניו. הכי טוב שאחייך בנימוס ואסתלק. ״נושקת את ידֵך, גברתי הנכבדה. Adieu, אדון פון דוֹרְסדֵיי." כמה עמוק הוא משתחווה ואילו עיניים הוא עושה. עיני עגל. ואולי פגעתי בו בעצם עם השבדי בן השישים וחמש? מילא, לא נורא. גברת וינַאוּוֶר אישה אומללה, כנראה. כבר קרובה לחמישים בוודאי. שׂקי הדמעות האלה, - כאילו בכתה הרבה. אח, כמה נורא להיות זקן כל־כך. האדון פון דוֹרְסדֵיי פורס עליה את חסותו. הנה, הוא מלווה אותה. הוא עדיין נראה די טוב עם הזקָן המחודד שלו שמתחיל להאפיר. אבל לא, הוא לא אדם סימפתי. מתברג באופן מלאכותי למעלה. מה מועיל לך חייט העילית שלך, אדון פון דוֹרְסדֵיי? דוֹרְסדֵיי? אין ספק שהיה לך שֵׁם אחר פעם.⁸ - הנה באה הילדונת החמודה של סיסי עם האומנת שלה. שלום לך פְריצי. Bonsoir, Mademoiselle, vous allez bien?"" - "Merci, Mademoiselle. Et vous?"⁹ - ״מה אני רואה, פריצי, יש לך מקל הרים. מה, את רוצה לטפס על הר סימונֶה?" - ״לא, לא, עוד לא מרשים לי לטפס גבוה כל־כך." - ״שטויות, פריצי. בשנה הבא כבר ירשו לך. ״A bientôt, Mademoiselle." - "Bonsoir Mademoiselle״.¹⁰

בחורה נחמדה. למה היא אומנת, בעצם? ועוד אצל סיסי.

מזל ביש. אלוהים, הרי גם עליי זה עוד יכול ליפול. לא, אני כבר הייתי מוצאת לי משהו טוב יותר. טוב יותר? - איזה יופי של ערב. ״האוויר כמו שמפניה," ככה אמר אתמול דוקטור וַאלדְבֶּרג. גם שלשום אמר את זה מישהו. - למה האנשים יושבים בטרקלין במזג האוויר הנפלא הזה? לכי תביני. ואולי הם מחכים כולם למכתב אקספרס? השוער כבר ראה אותי. - אילו הגיע מכתב אקספרס בשבילי הוא היה מביא לי אותו מיד. כלומר, אֵין. תודה לאל. אלך לנוח קצת לפני ה-diner. למה סיסי אומרת dinner?¹¹ הצטעצעות טיפשית. הם מתאימים זה לזה, סיסי ופאול. - אח, יותר טוב שהמכתב כבר היה מגיע. בסוף הוא יגיע באמצע הארוחה, ואם לא יגיע, יהיה לי לילה לא שקט. גם בלילה שעבר ישנתי רע מאוד. נכון, אלה הימים שלי. בגלל זה גם יש לי הכיווצים ברגליים. היום שלושה בספטמבר. אם כך, כנראה בשישה. אקח היום וֶרוֹנַל. לא, אני לא אתרגל לקחת ורונל, פרד יקירי, אין לך מה לדאוג. במחשבות שלי אני תמיד מדברת אליו כמו אל חבר. - לנסות צריך כל דבר, - גם חשיש. אני חושבת שצוער הצי בְּרַנדֶל הביא אתו מסין חשיש. איך לוקחים חשיש, שותים או מעשנים? אומרים שיש הזיות נהדרות. בְּרַנדֶל הזמין אותי לשתות אִתו - או לעשן - חשיש. ברנש חצוף. אבל בחור יפה.

״העלמה, מכתב בבקשה." - השוער! אם כך בכל זאת! - אסתובב אליו בשאננות גמורה. למה שהמכתב לא יהיה מקרולינה או מבֶּרתה או מפרד או ממיס גֶ'קסון? ״תודה רבה." בכל זאת מאימא. אקספרס. למה הוא לא אומר מיד: מכתב אקספרס? ״הוֹ, מכתב אקספרס!" אפתח אותו בחדר ואקרא בנחת. - הנה המרקֶזה. כמה צעירה היא נראית באפלולית. בטח בת ארבעים וחמש. איפה אהיה אני כשאהיה בת ארבעים וחמש? אולי כבר אהיה מתה. הלוואי. כמה נחמד היא מחייכת אליי, כמו תמיד. אתן לה לעבור, אנענע קלות בראשי - לא כאילו שאני חושבת לי לכבוד מיוחד שמרקזה מחייכת אליי. - ״."Buona sera ¹². - היא אומרת לי buona sera. אז בכל זאת אני צריכה לקוד קידה לפחות. קדתי קידה עמוקה מדי? הלוא היא הרבה יותר מבוגרת ממני. איזו הליכה נהדרת יש לה. היא גרושה? גם לי יש הליכה יפה. אבל אני יודעת את זה. כן, זה ההבדל. - איטלקי עלול להיות מסוכן בשבילי. חבל שהשחור היפה עם הראש הרומאי כבר עזב. 'הוא נראה כמו פרחח ', אמר פאול. אז מה, אין לי שום דבר נגד פרחחים, להפך. - הנה, הגעתי. מספר שבעים ושבע. דווקא מספר מזל. חדר יפה. עץ אורן שווייצרי. הנה מיטת הבתולים שלי. - כן, עכשיו באמת יש זוהר אלפיני. אבל אילו היה פה פאול הייתי אומרת שלא. האמת היא שהוא ביישן, פאול. רופא, רופא נשים! בדיוק בגלל זה, אולי. שלשום, ביער, כשהיינו הרבה לפני כולם, הוא היה דווקא יכול להעז יותר להתחיל אִתי. אבל אז הייתה לו מזה אי־נעימות גדולה. אף אחד עוד לא התחיל אִתי באמת. לכל היותר בוֶרתֶרזֶה, לפני שלוש שנים, בזמן ששחינו. התחיל אִתי? לא, הוא סתם היה גס. אבל בחור יפה. אפּוֹלוֹ מבֶּלוֶדֶרֶה. אז לא הבנתי את זה בעצם. - טוב, הייתי בת שש־עשרה. האחו הנהדר שלי! שלי! - אילו רק יכולתי לקחת אותו אִתי לווינה. ערפל עדִין. סתיו? כן, ייתכן, שלושה בספטמבר, בהרים.

מה יהיה, העלמה אלזֶה, את לא מתכוונת לקרוא את המכתב סוף־סוף? הרי לא בטוח כלל שהוא נוגע לאבא. אולי קורה משהו אצל אחי דווקא? אולי הוא התארס עם אחת האהובות שלו? עם נערת מקהלה או עם מוכרת כפפות קטנה? לא, לא, זה לא מתאים לו, הוא פיקח מדי. אבל מה אני יודעת עליו בעצם? כשהייתי בת שש־עשרה והוא בן עשרים ואחת היינו איזה זמן חברים ממש. הוא סיפר לי הרבה על איזו לוֹטֶה אחת. ופתאום הפסיק. לוטֶה הזאת בטח פגעה בו. ומאז הוא לא מספר לי יותר כלום. - הנה, הוא פתוח עכשיו, המכתב, ואפילו לא שמתי לב שפתחתי אותו. אשב על אדן החלון ואקרא אותו. זהירות, שלא אפול. מקורות בסן מרטינוֹ מוסרים שבמלון פְרָטָצָה אירעה תאונה מצערת. העלמה אלזֶה ט', צעירה יפהפייה בת תשע־עשרה, בתו של עורך הדין המפורסם ... הם יציינו כמובן שהתאבדתי בגלל אהבה נכזבת, או מפני שנכנסתי להיריון. אהבה נכזבת, איפה!