הביקורות של רותי

תמונות יפואיות יפו סבאבה סיבוב שלישי הוא הספר השלישי בסדרת הספרים בהוצאת ספריית מעריב, על פי טור קבוע שכתב מנחם תלמי במוסף ״מעריב״.  לטורים נלוו איורים של שמואל כץ. שמות הספרים: "תמונות יפואיות" (1979), "תמונות יפואיות: סיבוב שני" (1981), "יפו סבאבה: תמונות יפואיות: סיבוב שלישי" (1983).

תמונות יפואיות הפכה לקלסיקה ספרותית שסוחפת אחריה עד היום עדת מעריצים גדולה.

הסיפורים עובדו לסדרת טלוויזיה שהפכה לקאלט בליבו של הקהל הישראלי, הומחזו למופע תיאטרלי-מוזיקלי שהוצג ברחבי המדינה, הופיעו בסרט תיעודי מרגש על מנחם תלמי ויצירתו, ועכשיו לראשונה – עיבוד קולנועי מלא.

הספר מורכב מ-24 סיפורים קצרים, לרוב בעלי פואנטה, הכתובים בסגנון דיבורי ועושים שימוש עתיר בסלנג ובז'רגון העברייני של "ג'מעת יפו". מסופר בהם על חייהם ומקומות הבילוי שבהם היו "הג'מעה" נוהגים לשבת, לאכול, לשתות, לדבר ולהשקיף על בחורות, ביניהם "הקפה של היווני", "המדרכה של ג'מילי", מסעדת הדגים של עזרא ועוד. כמעט לכל דמות ישנו כינוי – "הקפיץ", "הטורקי", "הדוחף", "הזורק החוצה", וכדומה. שמות דמויות נוספות הם סלומון הגדול, חזוקה, חצ'ורה הזקנה, שלמה הרומני, שמעון הסורי ארמנדו היפה ועוד.

הסיפורים עוסקים בהווי החיים ה"תחתיים" ביפו, בעיקר של גברים אשר לדידם פשיעה וישיבה בכלא אינם חריגים למציאות. בספר ניתן למצוא שלל ביטויים ודימויים רבים. 

תמונות יפואיות – סיבוב שני הוא הספר השני בסדרת הספרים בהוצאת ספריית מעריב, על פי טור קבוע שכתב מנחם תלמי במוסף ״מעריב״.  לטורים נלוו איורים של שמואל כץ. שמות הספרים: "תמונות יפואיות" (1979), "תמונות יפואיות: סיבוב שני" (1981), "יפו סבאבה: תמונות יפואיות: סיבוב שלישי" (1983).
תמונות יפואיות הפכה לקלסיקה ספרותית שסוחפת אחריה עד היום עדת מעריצים גדולה.
הסיפורים עובדו לסדרת טלוויזיה שהפכה לקאלט בליבו של הקהל הישראלי, הומחזו למופע תיאטרלי-מוזיקלי שהוצג ברחבי המדינה, הופיעו בסרט תיעודי מרגש על מנחם תלמי ויצירתו, ועכשיו לראשונה – עיבוד קולנועי מלא.

הספר מורכב מ-29 סיפורים קצרים, לרוב בעלי פואנטה, הכתובים בסגנון דיבורי ועושים שימוש עתיר בסלנג ובז'רגון העברייני של "ג'מעת יפו". מסופר בהם על חייהם ומקומות הבילוי שבהם היו "הג'מעה" נוהגים לשבת, לאכול, לשתות, לדבר ולהשקיף על בחורות, ביניהם "הקפה של היווני", "המדרכה של ג'מילי", מסעדת הדגים של עזרא ועוד. כמעט לכל דמות ישנו כינוי – "הקפיץ", "הטורקי", "הדוחף", "הזורק החוצה", וכדומה. שמות דמויות נוספות הם סלומון הגדול, חזוקה, חצ'ורה הזקנה, שלמה הרומני, שמעון הסורי ארמנדו היפה ועוד.

הסיפורים עוסקים בהווי החיים ה"תחתיים" ביפו, בעיקר של גברים אשר לדידם פשיעה וישיבה בכלא אינם חריגים למציאות. בספר ניתן למצוא שלל ביטויים ודימויים רבים. 

כיצד הצליח ביאליק לשמור על מעמדו המרכזי בקנון של הספרות העברית החדשה במשך למעלה ממאה שנה, למרות תמורות ספרותיות והיסטוריות מפליגות? וכיצד קרה שטשרניחובסקי, מי שנחשב בזמנו ל"תאומו" הספרותי, איבד מעמד זה? לאחר דיון מעמיק במושג הקנון הספרותי ובשאלה מדוע סופרים זוכים להיכנס לתוכו, הספר מציג מבחר עדויות להכרה ולהוקרה שלהם זכה ביאליק במהלך השנים ודן במספר מקרים שבהם שורות משיריו אף הדהדו בדיונים ציבוריים חשובים.

בנוסף להצגת מבחר דרכים ממוסדות להנחלת יצירתו ולהנצחת דמותו, פרקים מרכזיים בספר מזמינים למסע מרתק בעקבות שורה ארוכה של דיאלוגים שניהלו משוררים, סופרים, מאיירים, מלחינים ואנשי תיאטרון עם יצירות ביאליק. דיאלוגים אלו מעידים על החותם העמוק שהטביעו דמותו ויצירתו על הספרות והתרבות בישראל; הם מילאו תפקיד ראשון במעלה בשימור מעמדו המיוחד והשפיעו על הדרך שבו נתפסה דמותו בציבור הרחב.

פרופסור דוד פישלוב מן האוניברסיטה העברית בירושלים פרסם בארץ ובחו"ל ארבעה ספרים ועשרות מאמרים העוסקים בהיבטים שונים של הטקסט הספרותי ובמגוון יוצרים מן הספרות העברית והכללית.

34 סיפורים. אניהו הוא קרת במיטבו. סיפורים כמו השמנמן, נשיקה אחת על הפה במומבסה, כללי ברזל ואחרים, מאשרים מחדש - וביתר שאת - את יכולתו של קרת להפגיש בין הטריוויאלי לבין החד־פעמי, להצחיק ולהדאיג בו־זמנית, ובעיקר להאיר בדייקנות את תנועת המטוטלת שבין האישי לאוניברסלי. סיפוריו של קרת הופיעו ביותר מעשרים שפות, היו לרבי מכר וקנו למחברם קהל קוראים נאמן בארץ וברחבי העולם.

מדברי הביקורת - הישראלית והעולמית - על ספריו של קרת:

"אמן המילים, הקוסם קרת, מכניע את הסנטימנטליות, יורה את הסיפור לשתי מטרות מנוגדות ופוגע בשתיהן." - הארץ

"תערובת סובטילית של תמימות ומודעות, של אירוניה צורבת והומור עדין מתגלה בכתיבתו של הסופר המבריק הזה." -לה מונד

"קרת אינו מפחד מכלום, סיפוריו המבריקים הם כמו דקירות מחט - טראומטיים וחולמניים, מלנכוליים ומלאי הומור, אף-פעם לא שטחיים ותמיד מדויקים." - די וולט

"קול חדש ומרכזי בספרות העולמית." - סן-פרנסיסקו קרוניקל

מָאִילִילָה, יורשת העצר של ארצות הטוב, והנסיך עַקְרָטָן, בן ארצות הרוע, נפגשו במקרה. עד אז לא ידע הנסיך השחור מהו צחוק, והנסיכה בת־הפרחים לא ידעה מהם כלי נשק ואכזריות. המלך והמלכה הטובים ממהרים להרחיק את בתם מהנסיך האכזר, והמלך השחור מקפיד להזכיר לנכדו שמטרתם לכבוש את ארצות הטוב, לא להתיידד איתן.

הכול משתנה כאשר הנסיכה נחטפת. המלך הטוב ואנשיו אינם יודעים להילחם, והנסיך האכזר הוא תקוותם היחידה. למזלם, לנסיך יש סיבות טובות לצאת בעקבות הנסיכה: נבואה עתיקה מבטיחה לו כוח עצום אם יהרוג דרקון וייקח את כתרו, והדרך אל הנסיכה מובילה גם אל הדרקונים...

בעוד משלחת ההצלה עושה את דרכה בעמק נסתר, שורץ מפלצות ויצורים פלאיים, על הנסיכה להתמודד עם מפלצות אנושיות. האם יספיק הנסיך להגיע אליה בזמן? ואולי היא כלל לא זקוקה להצלה?

אורי אורלב, מגדולי הסופרים הישראלים, היה גם מראשוני הסופרים הישראלים שכתבו ספרות פנטזיה לנוער. כתר הדרקון הוא סיפור חכם על טוב ועל רע, ועל הקו הדק שעובר ביניהם. כעת מוגשת יצירה נדירה זו לקוראים במהדורה מחודשת, בעריכתו של הסופר איתמר אורלב, ובליווי ציוריו מלאי התנופה והדמיון של המאייר שקד יטיב.

"כתיבתו של אורלב מצטיינת ברמה ספרותית גבוהה, בכנות ובהומור, ולעולם אינה נסחפת לרגשנות." - מנימוקי השופטים בוועדת הפרס על שם הנס כריסטיאן אנדרסן

דבר העורכת

גיליון מאזניִם הכרוך שלפניכם בא לעולם לאחר שעות קריאה רבות ומענגות, שהיוו מקלט נפשי לנוכח אסונות המלחמה שעדיין נמשכת. כשחשבנו, מערכת "מאזניִם" ו"פרויקט הסיפור הקצר", לשתף פעולה ולאצור יחד גיליון שיכיל סיפורים קצרים מזירת הספרות העברית, לא תיארנו לעצמנו את גודל השמחה, הפליאה, ההפתעה והנועם שיציפו את עינינו תוך כדי שנחפש חומרים.

מישיבות ארוכות בספריית בית אריאלה שבה מצוי ארכיון מאזניִם לאורך כמעט 100 שנים אחורנית ועד לגלילה מעלה ומטה באוסף העשיר של פרויקט הסיפור הקצר האינטרנטי, נחשפנו לכתיבה מקורית ועשירה בשפה העברית. כתיבה בועטת. מתריסה. מתנסה. מתגרה לעיתים. כתיבה שלא מתיישרת במובחן עם קו תבניתי של שום קאנון.

מרבית הסיפורים בגיליון התבוססו במדפיהם השקטים ונשכחו בחלוף הזמן, וכעת יוצאים שוב אל העולם על מנת לתור עיניים עכשוויות שיקראו בהם. אלו לא בהכרח הסיפורים ה"צפויים" ביותר, שהגדירו דורות ספרותיים קדימה או נגעו באופן ישיר בנושאי זהות לאומיים או פוליטיים; שהיו לחם חוקה של הספרות העברית המודרנית בראשית דרכה.

הטקסטים שלפניכם הם מרגשים דווקא על שום העובדה שהם חפים ממחויבות, ומפתיעים את הקורא בצורתם ובתוכנם. אלו כמו התגנבו, באופן המבורך ביותר שניתן לדמיין, אל מחוזות הסיפור הקצר העברי דווקא מהדלת האחורית.

טל ניצן כותבת על בדידות וזִקנה, אורי אורלב על מערכת יחסים זוגית, יואל הופמן על חוויות ילדות וזיכרון מאב, יערה שחורי על כללי הקיבוץ, יותם ראובני על בחירה מגדרית, ענת לוין על אִמהוּת ואי-אמהות, בלה שייר על הגירה, רות אלמוג על חוצלארץ, עוזי וייל על אהבה, סמי ברדוגו על מזרחיות, אליזבט תמיר על התבגרות, ויורם קניוק על נשיות ומשפחה. 

עם זאת, נדמה שאת כל הסיפורים מקיפה תפאורה אחת אחידה, המרחב הגיאוגרפי העברי כפי שרק הספרות העברית יודעת לשרטט את קווי המתאר שלו: נופי הגליל והעמקים, שיכונים צפופים לגדול בהם, מדשאות הקיבוץ, אורות הערים בלילה והטיילת הקרובה לים התיכון. כל אלו מהווים "מעבדת מחקר" מוכרת מצד אחד וניסיונית מצד שני, למבחנים שעוברת הנפש האנושית באשר היא, בסיפורים ובחיים. 

לדידנו, את הסיפורים הנבחרים כדאי לקרוא אחד אחד. לתת למילים לשקוע בגוף ובנפש עד שימצאו את מקומן הנכון. אנו מקווים שטעימה זו מחומרי הארכיון תשאיר טעם של עוד ותזמין אתכן ואתכם, הקוראות והקוראים, לחפש סיפורים נוספים הזמינים לכול בארכיון.

שלכם
שרי שביט
עורכת מאזניִם

יש שיתפתו לענות על השאלה "מהו סיפור קצר" כשהם מסתמכים על הידע שלהם בשפה, בפילוסופיה, בספרות או בהיסטוריה. נדמה לנו שכל תשובה כזו תחמיץ את העיקר. ייתכן שהפתרון לשאלה אינו נמצא בניסיון למצוא הגדרות אלא בהיעלמותה של השאלה. מה זה "מה זה?", לא יותר ממלכודת. הסיפור הקצר פועם בו-זמנית בין השורות הכתובות, מקבל קיום מבעד לטקסט, בלא-כתוב, בשתיקה המתגלמת באופן אישי ושונה בכל אחד ואחת מאיתנו. 

"פרויקט הסיפור הקצר – מעבורת", ששותף למערכת מאזניִם בגיליון זה, הוא מרחב דיגיטלי שמוקדש לאמנות הסיפור הקצר. העורכים פועלים כאוצרים - מגלים קולות חדשים, מוצאים בארכיונים סיפורים משל הקלאסיקונים ומצביעים על סיפור נבחר מתוך קובצי סיפורים ואסופות. כך נפרשת בפרויקט מניפה של אלפי סיפורים נבחרים מרחבי הארץ והעולם, בטקסט ובאודיו. אתגר התרגום, עקירת סיפור משפה ומתרבות והעברתו לאחרות, הוא נדבך משמעותי בפרויקט (בפרויקט סיפורים שתורגמו לעברית ולאנגלית מלמעלה מארבעים שפות), ובפרט ביחס לשפה העברית היקרה לליבנו עד אין קץ. 

בגיליון זה של סיפורי מקור קצרים תוכלו למצוא הבזק המתעד ולוכד פסיפס צבעוני, חד פעמי, מן הספרות המקומית, הארצית-ממשית שלנו.

יפתח אלוני – ליהי גולדמן 

הדפסה חדשה במלאת חמישים ושמונה שנה להופעת הרומן הראשון של משה שמיר. 

הוא הלך בשדות יצירתו הראשונה של משה שמיר ברומן (ינואר 1948) ובמחזה (מאי 1948) - נולדה עם ותוך כדי מלחמת העצמאות והקמת המדינה.

הרומן זכה בפרס אוסישקין בשנת הופעתו. המחזה הוצג ארבע פעמים בישראל (הקאמרי 1948, 1956, חיפה 1966, באר שבע 1998) ותורגם לשפות רבות. כמו כן, הרומן הוסרט והוצג בישראל וברחבי העולם.

בשנת 1988 זכה משה שמיר בפרס ישראל על כלל יצירתו. הוא הלך בשדות כלול בתוכנית הלימודים של בתי הספר בארץ.

בבוקר שבת חורפי, חוקר המשטרה מיכאל אוחיון נקרא למכון הפסיכואנליטי בירושלים. במקום מתגלה גופתה של ד"ר אווה ניידורף, פסיכיאטרית נערצת וחברה בכירה במכון. סימנים ברורים מעידים כי גם ביתה הפרטי נפרץ, וכי נלקחו ממנו רק מסמכים אישיים הנוגעים לעבודתה ותדפיס של ההרצאה האחרונה שהיה עליה לשאת באותו בוקר. מה שנראה בהתחלה כמו התאבדות מתברר כרצח מתוכנן בקפידה, וכל חברי המכון המכובדים הופכים לחשודים ברצח. האדם שעליו מוטל לפענח את הרצח ולפלס דרך בנבכי המסדר הסגור של המכון הפסיכואנליטי הוא פקד מיכאל אוחיון.

רצח בשבת בבוקר, הפותח את סדרת ספרי הבלש מיכאל אוחיון, הוכרז זה כבר כקלאסיקה של ספרות הבלש הישראלית. מאז ראה אור לראשונה לפני יותר משלושים שנה, רצח בשבת בבוקר היה לרב־מכר עצום, ופורסם במהדורות רבות בארץ ובעולם. הספר תורגם לאחת־עשרה שפות וקבע את דמותו של מיכאל אוחיון כראש וראשון לבלשים המקומיים בספרות הישראלית, מעין שרלוק הולמס מקומי.

גור כתבה תעלומת רצח מתוחכמת וסיפור מתח כתוב לעילא. הקונפליקט שנוצר בין משטרת ירושלים, המזרחית ברובה, לבין עולמה המסוגר של החברה הפסיכואנליטית, שמצטיירת ככת או מסדר דתי, הוא גם חקירת עומק של החברה הישראלית.

"בדמותו הבלתי נשכחת של חוקר המשטרה מיכאל אוחיון, גור יצרה את אחת מדמויות המזרחי המעניינות שנכתבו בספרות העברית עד אז: גבר כריזמטי ומופנם, אינטלקטואל שנשר מהאקדמיה, רך ולעיתים זועם, משכיל ומבריק - ועם זאת פגוע." - דרור משעני

"לפעמים, כשאני שומעת על תעלומת רצח שמעסיקה את המשטרה כבר זמן רב, אני שואלת את עצמי, 'מעניין מה אוחיון היה עושה'." - אריאנה מלמד

* מהדורה מחודשת משנת 2021 * 

סיפורים בלתי־רצוניים, שנולד כאן מחדש, בעריכה חדשה, הוא אורלי קסטל־בלום באחד משיאיה. זה ספר צבעוני, רב תנופה ודמיון, שנון וקורע מצחוק בניסוחיו ובהסתכלויותיו. הסגנון הקסטל־בלומי מתפרע כאן בלי גבולות.

קסטל־בלום אינה מוסרת לנו סיפור משום שיש לה מה לומר עליו, וכדי שנקפוץ ראש למים ונסיק מסקנה, נגרור את הסיפור הספציפי אל הכללי, נבנה סביבו תֶּזה. סיפוריה לא נועדו להצהיר משהו באוזנינו, אלא הם מכוּונים לפעול עלינו: הם מעמידים אותנו מול הקלישאות ההתנהגותיות שלנו, המלוּוֹת בצירופי־לשון נדושים, ומול המחשבות שמוחנו רגיל לחשוב – וכל זה כדי לבטל את שחיקתנו העצמית, לחולל בנו הזרה של עצמנו, שתביא אותנו לקלוט את האבסורדים המסחררים של היותנו ביום־יום שלנו. ואכן, דומה שלמרות המַהלכים ה"לא-ריאליסטיים" בעלילה, אנחנו מזהים את עצמנו ואת סובבינו בסיפורים ומגיבים: "כן, זה בדיוק כך!".

איך היא עושה את זה? איך היא קורעת אותנו מן ההֶרגלי? העלילה או הלשון מתקדמות אצל קסטל־בלום מתוך המרת מצבים שכיחים וצפויים במצבים אלטרנטיביים, הנמצאים "בסביבה" במרחב הידע שלנו; המופשט והכללי מומרים בַּספציפי ובַקונקרטי, ואלה זוכים לפיתוח על־פי הגיונם הפנימי. כך, למשל, כשמתחוללת מלחמה, וכולם רוצים להרגיש שהם חלק ממנה, מומר המצב ב"בּוּלימיה" ספציפית וקונקרטית של אשה לדבר בלי־הרף בווֹקי טוֹקי, אובססיה המתגלגלת לריצוף הקישון והירקון בשיש איטלקי; הרגשת שמחה של אשה מומרת בכך שהיא אמורה לשיר "הורה, עלִי עלִי"; דיבור תקיף מוחלף ב"הוצאתי פטיש ומערוך ודפקתי על השולחן"; ונער שחש לראשונה שהוא חלק מהעולם הזה נעשה מי ש"שומע לראשונה בחייו משחק כדורגל". במקרים אחרים מומר דבר בשווה־ערך־בקירוּב: אשה האמורה להיות עדה לטיהור מי נהר בשעת בצורת רואה ש"משחיזים את המים", וכשהיא מפללת מן־הסתם בכל מאודה להשביע את רעבונה בדג מטוגן ומוזהב במחבת, ממיר זאת הסיפור ב"היא ראתה דג ענק משתזף על ספסל". לכך מתווספים עשרות כדורי־שלג המתגלגלים הרחק־הרחק בהיפרבולות משעשעות, כגון, מישהו יורק כמו גבר ו"מתיז את הרוק בקשת ישר לצנרת של הביוב, וכל העסק זורם בצינורות עוד יותר גדולים, שמתחברים לנחל שמתחבר לים, שמתחבר לאוניות שנוסעות למדגסקר". התחבולה העיקרית של הטקסט הקסטל־בלומי היא מימוש של המטפורות והאידיומים והפיכתם מלשון למציאות, כמו בסיפור על אשה שחשבה "שתוכל לקחת את החוק לידיים, לחבקו [...] גם להחליף לו חיתול ולעשות לו אמבטיה טובה [...] כמו גור זאבים צולע".

ככה הופכת העלילה מרצף ריאליסטי חלק וצפוי לקולאז' מתיז ניצוצות ססגוניים סוריאליסטיים.

ציון כהן אוהב את החיים שלו בבית שאן. אמנם אבא שלו בכלא ואימא שלו לא רוצה שיגור איתה ועם בעלה החדש, אבל אצל סבתא שלו, האישה הכי מדהימה בשכונה, טוב לו. הכול משתנה כשסבתו שולחת אותו לגור בחיפה, אצל משפחה אומנת משכילה ועשירה. ציון לא סובל את הבן המפונק שלהם, ניר שרוני, לא מסתדר עם הכללים החדשים, ובעיקר לא מתחבר למנהג המוזר לכתוב יומן. ממתי מישהו כותב אל עצמו? ובשביל מה זה טוב? 

אל עצמי הוא הספר הפותח את אחת מסדרות הנוער הישראליות האהובות ביותר בכל הזמנים. הספר זכה להצלחה אדירה, תורגם לתשע שפות, עובד לקולנוע ולתיאטרון ובימים אלה מעובד גם לסדרת טלוויזיה. כעת זוכה הקלאסיקה האהובה לעיבוד יפהפה ומרגש לקומיקס.

הספר השישי בסדרת הספרים "ספרי מופת עבריים" מוקדש לשתיים מיצירותיו של המספר הארצישראלי המובהק ישראל זרחי: הרומן הנפט זורם לים התיכון והנובלה מלון אורחים.

כשייסדנו, בשנת 2000, סדרת ספרים שתוקדש לסופרים עבריים שכוחים, חשבנו גם על הסיפורת הארצישראלית הנשכחת, שישראל זרחי הוא אחד מנציגיה המקוריים והמרגשים ביותר.

ישראל זרחי (גרטלר), סופר עברי, מתרגם ועורך, נולד בפולין בשנת 1909 ונפטר בירושלים בדמי ימיו, בגיל שלושים ושמונה, ממחלה קשה. הוא עלה לארץ ישראל בשנת 1929, הצטרף לקיבוץ והיה פועל. בין השאר הוא שימש גם פקיד וסולל כבישים, ואף כתב על כך סיפור קצר – המודד. סיפוריו החלו מתפרסמים בכתבי־עת בראשית שנות השלושים. בשנת 1933 יצא לאור ספרו הראשון, עלומים. עד מותו, בשנת 1947, הספיק ישראל זרחי לפרסם כעשרה רומנים וקובצי סיפורים. ישראל זרחי הוא אביה של המשוררת, המספרת וסופרת הילדים נורית זרחי.

בחרנו שתיים מיצירותיו של זרחי, שרבות מתכונותיו הייחודיות כמספר מתגלמות בן: הרומן הרביעי שלו, שבשעתו היה רב מכר וזכה למהדורה שנייה, והנובלה הירושלמית שבמרכזה עולים מגרמניה ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה – מלחמה המהווה נדבך חשוב ביצירתו המאוחרת. מעבר לכך, שתי היצירות הללו של זרחי נראות, מצד תוכנן, רעננות ורלוונטיות מאוד לישראל של שנות האלפיים: דמות הצעיר חסר המנוחה וההרפתקן, הנודד על פני ארצות וימים ומחפש את עצמו (מהסלע האדום ועד הודו), וכן חיי המהגרים הנאלצים להתמודד עם תרבות זרה, הם בלי ספק חלק ממציאות החיים העכשווית בארץ.

סיפורה של אישה שאיבדה את אחיזתה בעולם והיא מנסה להשיב את הסדר הקודם כל כנו – באמת או למראית עין.

האישה הזאת, מין אדם בובה, חיה וממוכנת, חוזרת ונקלעת שוב ושוב, בעל כורחה או מרצונה, לאותם מצבים חלומיים או להיפוכם המסויט. המציאות הסיפורית ברקדתי עמדתי היא החצנה מדהימה של עולמה הפנימי של הגיבורה. היא עשויה תמונות המתחלפות בתנועות מטוטלת חדות, תמונה אידילית מעודנת מחליפה תמונה גרוטסקית מעוררת גיחוך ואימה, וחוזר חלילה.

ספר הפרוזה הראשון של צרויה שלו, מטפל בדרך נועזת בנושאים "גדולים": נישואים, משפחה, מין, אימהות ועוד. זהו רומן מעורר חלחלה, מרגש ומשעשע.

* מהדורה חדשה הכוללת עריכה מחודשת והקדמה מאת הסופרת *
מהדורה ראשונה ראתה אור ב-1993

באמצע 1980 הגיעה מירושלים לכתב־העת 'סימן קריאה' מעטפה חומה ובתוכה סיפור בשם "חמורים", מאת מחבר לא־ידוע בשם דויד גרוסמן. הסיפור נכתב בכישרון עולה על גדותיו, והיה יוצא־דופן בחומריו בסיפורת הישראלית של אותם זמנים. הוא נדפס בכתב־העת וחנך את הקשר הנמשך עד היום בין דויד גרוסמן לספרי סימן קריאה.

בתחילת 1981 הביא אלינו גרוסמן את הנובלה "רץ", שאותה החל לכתוב עוד לפני "חמורים" – סיפור מבשר, שכבר נמצאים בו רבים מן המצבים שגרוסמן עתיד לחזור אליהם בהמשך כתיבתו.

לאורך השנים נתן לנו גרוסמן עוד ועוד כלים להבין את עולמנו ואת עצמנו. כהומאז' לסופר, לאדם ולחבר, במלאת לו 70, אנו חוזרים אל שני הסיפורים הראשונים לקריאה מחודשת, מהתחלה. הם מובאים כאן בנוסחים מרועננים.

לקוראיו הוותיקים של גרוסמן, הקריאה בסיפור ובנובלה הללו היא בהכרח קריאה כפולה. השניים מזמינים להיזכר בחוויית הקריאה הראשונה ולשוב ולהתפעל מגודל ההישג שניכר כבר בהתחלה. אבל ספריו של גרוסמן שבאו בהמשך עולים עד מהרה בזיכרון ומטילים את תאורתם לאחור. בדיאלוג המרתק של הסיפורים הראשונים עם כל מה שאהבנו בהמשך הופכים הסיפורים האלה לאחרים, ומתגלים בהם גוונים שאת קיומם לא שיערנו.

מַרְיָאן, נער פולני בוורשה של מלחמת העולם השנייה, יודע שמעֵבר לחומת הגטו כלואים יהודים. הוא אפילו עוזר לאביו החורג להתפרנס מהברחת מצרכים אל תוך הגטו. יום אחד, יחד עם שניים מחבריו, הוא שודד יהודי שמנסה לברוח. כשאימו הזועמת תופסת אותו, היא מגלה לו סוד שמטלטל את עולמו. 
ואז הוא פוגש איש. את האיש מן הצד אחר. האיש שהמפגש עימו יוביל את מריאן אל מרד גטו ורשה, ויגרום לו להקשיב לליבו ולהבין מה חשוב באמת. 

אורי אורלב, מבכירי סופרי הילדים והנוער, הוא מחברם של האי ברחוב הציפורים, רוץ ילד, רוץ ועוד ספרים רבים. בספריו מתאר אורלב את ילדותו בפולין תחת המשטר הנאצי ומנגיש את הנושא לצעירים כמו שאיש לא הצליח לפניו. אורלב זכה בפרסים רבים, ובראשם פרס אנדרסן הבינלאומי. ספריו תורגמו לשפות רבות ויצאו לאור ברחבי העולם.
הוצאת כתר גאה להוציא לאור מחדש את האיש מן הצד האחר במסגרת הסדרה "נעורים - קלאסיקה ישראלית", שמבקשת להחזיר אל קדמת הבמה ספרי נוער ישראליים ששמרו על נעורי נצח. 

בתו, הרומן השמיני של יורם קניוק, מובא כעת מחדש בפני הקורא הישראלי. הרומן, שמתרחש בישראל של שנות השמונים, היה בשעתו רב-מכר ונחשב לאחד מספריו האהובים והמרתקים של קניוק.

אחיאסף ריגר, קצין בכיר במילואים, מגלה לילה אחד שבתו היחידה, חמוטל, נעלמה והשאירה אחריה סימני-דרך מסתוריים ומבלבלים. הוא יוצא למסע חיפושים נואש אחריה, וככל שהזמן עובר והחרדה מתעצמת, גוברת בו המודעות למערכת היחסים הסבוכה שהיתה בינו לבין בתו, אשתו וידידיו, עד שהוא ניצב בפני האמת המרה ומגלה שחייו היו שקר.

התמוססות העולם הישן של יהדות מזרח אירופה, בתחילת המאה ה-20, מזמנת התמודדות אידאולוגית כמו גם גאוגרפית ליוצאי העיירות היהודיות. בספר זה, מעניק לנו ברנר דוח גלוי לב על קורותיה של העלייה השנייה, מפי המחבר "אובד עצות", המתלבט לא רק בנוגע למקום בעולם בו יש לבנות את החיים היהודיים החדשים, אלא גם באידאל היהודי החדש המתגבש ובאפשרות להגשמתו אל מול המציאות הקשה.
אחד מהספרים הקלאסיים של הספרות העברית המתחדשת, שנכתב בשנת 1911, על-ידי אחד הראשונים שהתפלמסו עם הרעיון הציוני, יוסף חיים ברנר.
***
בראשית דרכו בארץ ישראל, ב-1909, התגורר יוסף חיים ברנר במושב השיתופי הראשון עין גנים, בחדר ששכר בית משפחת פסילוב. כאן הוא כתב את מכאן ומכאן, שחלקים גדולים ממנו מתרחשים בעין גנים, אותו מכנה ברנר הפרבר.
בעין גנים, פוגש ברנר שניים מאבות תנועת העבודה: א"ד גורדון וברל כצנלסון, מושפע מהם ומשפיע עליהם. ברנר שאף לעסוק בחקלאות, כדי להגשים את הרעיון הציוני, אך שלא כמו גורדון, לא עמד בעבודה הקשה ונטשה לאחר שבוע למען הספרות והוראת הספרות. ברנר גר בעין גנים שנה אחת ולאחר מכן עבר לירושלים. הקושי האישי של ברנר בהגשמת האידיאל הציוני והתחבטויותיו הרבות, באות לידי ביטוי במכאן ומכאן, כאשר המספר, שמתפרנס מכתיבת פיליטונים ורשימות לעיתונים שלא כולם מתקבלים לפרסום, בגלל "הרפרוף הפסיכולוגי והמרירות היתירה שבהם" מזוהה עם ברנר עצמו, שכתבותיו וסיפוריו לא תמיד התקבלו בברכה מפני שידוע היה שאינו מייפה בהם את האמת, בניגוד לנטייה הרווחת של הכותבים באותה תקופה. דמויות אחרות ברומן מושפעות מהדמויות השונות שפגש בעין גנים. כך הנער הניך פסילוב, שמת ממלריה ושלו מוקדש הספר, הוא מקור ההשראה לדמות של עמרם וגורדון הוא מקור ההשראה לדמותו של אריה לפידות.
הספר בנוי בצורת מחברות, רשימות קרועות שכותב המספר האלמוני, החותם בשם "אובד עצות", בעת אשפוזו בבית החולים ושלאחר מותו התגלגלו לידי המוציא לאור, הדובר בהקדמה, שקיבץ אותן לרומן. מלבד "אובד עצות", עוסק הרומן בשתי דמויות מרכזיות נוספות, חברו של המספר דוד דיאספורין, המגיע ארצה לאחר ניסיון הגירה לאמריקה וחולם להיות שחקן ואחי אמו של דיאספורין, אריה לפידות, שעולה לארץ בגיל מבוגר ומתמסר לעבודה הפיזית משום שהוא רואה בה ייעוד מוסרי.
שלושת הגיבורים, חבריהם ובני משפחותיהם מנסים להתמודד עם האתגרים הרבים שמזמנת הארץ הקשה ליושביה. מהם יש כאלו שלא עומדים במבחן העלייה, כך המספר מת שבור ומותש ואילו דיאספורין וצבי לפידות (בנו הצעיר של אריה) יורדים מהארץ. דווקא דור הסבים ודור הנכדים הם אלו שמגלמים את הסיכוי לקיום יהודי רוחני ומוסרי, אך גם מלא כוח וחיוניות בארץ ישראל: אריה לפידות ואישתו הינדה מחד ומאידך נכדו עמרם, יתום מבנו הבכור, המורה הגיבן, שנרצח בנסיבות טרגיות בעת שרכב ליפו.

אברהם חלפי * אבות ישורון * אמיר גלבוע * ט. כרמי * דוד רוקח * יעקב אורלנד * שלמה טנאי * חיים גורי * נתן יונתן * עוזר רבין * אהרן אמי ר* יהודה עמיחי * נתן זך * פנחס שדה * דוד אבידן * דליה רביקוביץ * זלדה * דן פגיס * אהרן אלמוג * אריה זקס * אריה סיון * משה דור * משה בן-שאול * אבנר טריינין * אורי ברנשטיין * אשר רייך * ש. שפרה * ישראל פנקס * עין טור-מלכא * יאיר הורביץ * יונה וולך * מאיר ויזלטיר * מנחם בן * רחל חלפי * יעקב בסר * חמוטל בר-יוסף * מרדכי גלדמן * אנטון שמאס * איל מגד * יצחק לאור * רוני סומק * חיים נגיד * ישראל אלירז * פרץ-דרור בנאי * עזריאל קאופמן * אגי משעול * מאיה בז`רנו * עמוס לויתן * ארז ביטון * יוסף שרון * נעים עריידי * אורציון ברתנא * מירון ח. אייזקסון * אדמיאל קוסמן * יונדב קפלון * סבינה מסג * חזי לסקלי * עודד פלד * צבי עצמון * אילן שיינפלד * אלון אלטרס * אסתר אטינר * חוה פנחס-כהן * רפי וייכרט * איתן נ. גלס

סיפורו הקלאסי של ביאליק על התאהבות ראשונה של נער יהודי בגויה ושברו הריאלי של אותו חלום.

הספר הדיגיטלי בפורמט PDF
מומלץ לקריאה במכשירי טאבלט ואייפד בגודל 7 אינצ' ומעלה או במחשב האישי

סיפור אהבתם של שלושה גברים לאשה אחת, אם בנם זיידה.

עלילה המתפרסת על פני כשלושים שנה - משנות העשרים ועד שנות החמישים - ומתרחשת בכפר בעמק יזרעאל.
האשה היא יהודית והגברים: משה רבינוביץ׳, איכר אלמן כביר־כוח ושתקן, שברפתו היא מתגוררת, סוחר הבקר הגס גלוברמן, ויעקב שיינפלד, מומחה לבישול, תפירה חיזור וריקוד. ועוד משתתפים: אשתו של רבינוביץ׳, בנו, בתו ואחיו ובני ביתו, מנהל חשבונות לבקן, פפיש־הכפר ופפיש־העיר, רחל הפרה האיילונית, שבוי איטלקי, עורבים וקנריות, סירות נייר, מלאך־המוות, טנדר ישן וירוק, צמת זהב, נחל גואה ואקליפטוס גדול. 

הרומן השלישי של מאיר שלו, מחבר רומן רוסי ועשו.
לכבודו של מאיר שלו (2023-1948), מבכירי הסופרים הישראלים

אט־אט, בנשימה ארוכה, במונולוג אחד ובשלושה סיפורים, נפרשות תולדותיה של משפחת אוֹפים.
יחסים מורכבים של אבוֹת ובנים, אהבת־אֵם ואהבת אִשה. סיפור של שכוֹל ומסירוּת, כאב וזכרון, מירושלים והגליל של ראשית המאה עד לכפר בשפלה של שנוֹת השבעים. כל זה בכתיבתו הכנה, רבת ההמצאה והדמיון, של מאיר שלו.

בעטיפה: דמות אשה יפה ברצפת פסיפס בבית המידות בציפורי, ראשית המאה השלישית לספירה.
באדיבות פרופ' זאב וייס, משלחת חפירות ציפורי, האוניברסיטה העברית בירושלים.
צילום: גבי לרון.

רומן קצר המספר מאורעותיו של קיץ אחד בקיבוץ ותיק השוכן סמוך לגבולותיה הצפוניים של הארץ. רגשות אנוש פשוטים בתכלית הפשטות: אהבה, שנאה, קינאה, ידידות וכ'ו. מכאוב וייסורים. 

בין ספריו האחרים של עמוס עוז: ארצות החן - 1965 ,מיכאל שלי - 1968,עד מוות – 1971, הר העצה הרעה - 1976 פה ושם בארץ ישראל – 1983, ועוד

יאנק וסבא סרגיי הם גיבורי לילות קיץ ארוכים, הרומן החדש של אהרן אפלפלד. יאנק הוא נער יהודי שאביו הפקיד בידיו של סבא סרגיי בעיצומה של המלחמה. בצעירותו היה סבא סרגיי חייל ומפקד מצטיין ביחידה מובחרת. אחרי השחרור עבד שנים במחסן העצים של האב, גם לאחר שהתעוור. לימים פשט האב את הרגל והמחסן הגדול הולאם. סבא סרגיי יצא לנדוד על פני השדות ומכפר לכפר.
יאנק וסבא סרגיי נודדים ממקום למקום. יאנק מוליך את סבא
סרגיי על פני השדות וביערות, וסבא סרגיי מלמד את יאנק לחיות חיים של משמעות. המסע שלהם הוא מסע ריאלי בין אתרים ממשיים, אך בשל הסגנון המפורסם של אפלפלד — פשוט לכאורה, חסכוני במילים, שהוי ואינטנסיבי – הוא מקבל ממדים מטאפיזיים. הזמן נעשה צמיגי, מראות הנוף הופכים למראות של הנפש, ודמויותיהם של יאנק וסבא סרגיי הולכות ומקבלות ממד מיתולוגי; צמד מופתי דוגמת הנער שמואל ועלי הכהן, אדיפוס ותירזיאס או אסטראגון (גוגו) וּולדימיר (דידי) ב"מחכים לגודו".
לילות קיץ ארוכים הוא עדות חותכת נוספת לגדולתה של אמנות הסיפור של אפלפלד, מגדולי הסופרים בזמננו.
יגאל שוורץ

בספריית פועלים רואה אור מהדורה מחודשת לספר הפרוזה של לאה גולדברג "פגישה עם משורר". הספר ראה אור לראשונה ב-1952, אחר כך נדפס שוב בשתי מהדורות (האחרונה ב-1988), ומאז אזלו עותקיו.

זהו אחד מחיבוריה האישיים ביותר של המשוררת, ובעיני רבים – אחת מיצירות הפרוזה היפות ביותר שנכתבו בספרות העברית החדשה. בספר מעלה לאה גולדברג את זכר פגישותיה עם המשורר אברהם בן-יצחק (שם העט של אברהם סונה, 1950-1883), אחד ממבשריה של השירה המודרניסטית בעברית, ומי ש"כל ישותו הביעה לא גיל, אלא תקופה (...) תמצית של דור, תמצית תקופה והאצלתה באישיות אחת. (...) היה בו משהו המשותף לאותו דור שימי נעוריו חלו במאה הקודמת. אותה 'אירופיות' רחבת אופקים של אנשים, שראו ארצות הרבה, וכל הגבולות היו פתוחים לפניהם".

לאה גולדברג מנציחה את דמותו של בן-יצחק (שהיא בעיניה סמל למשורר באשר הוא) – ובתוך כך גם חושפת טפחיים מאישיותה ויצירתה.

בכרך חגיגי זה קובצו יחד שלושה מהרומנים המרכזיים של אהרן מגד – "על עצים ואבנים", "החי על המת" ו"מחברות אביתר". רומנים אלה חוזרים כעת במלוא עוצמתם למדף הספרים, כדי לאפשר לדורות חדשים של קוראים להתוודע אליהם ולהתענג על כתיבתו החכמה של מגד. אמיר גוטפרוינד כתב מבוא למהדורה זו ובו הוא מזמין אותנו להכיר מחדש את גיבוריו הדאובים של מגד.

כמשוררים רבים אחרים אף לאה גולדברג (1970-1911) ניסתה את כוחה בכתיבת סיפורת בדיונית: היא חיברה שלושה רומנים (רומן המכתבים מכתבים מנסיעה מדומה שראה אור ב-1937, הרומן והוא האור שנדפס ב-1946, ורומן נוסף, שנגנז, אבדות, ויצא לאור לאחרונה) לצד סיפורים קצרים, המובאים בספר זה; וכל זאת מבלי למנות את סיפוריה לילדים. לאה גולדברג פרסמה את סיפוריה הקצרים בעיתונים ובכתבי עת, אך לא כינסה אותם בספר. רק לאחר מותה נאסף מיעוטם לראשונה בכרך הרביעי בסדרת כל כתביה. כעת מוגשת לקוראים מהדורה מקיפה של סיפוריה הקצרים, בין אלה – סיפוריה הראשונים של לאה גולדברג הצעירה, כפי שפורסמו בסוף שנות ה-20' ובמהלך שנות ה-30' של המאה ה-20 בכתבי העת העבריים שראו אור בליטא ואחר כך בעיתונות הארץ ישראלית, ומאז לא נדפסו שוב. סיפור אחד שנמצא בעזבונה של לאה גולדברג ("ואלה ימות סטפן גֶרְט") רואה כאן אור לראשונה. חלק מהסיפורים עוסקים בנושאים האופייניים למכלול יצירתה של לאה גולדברג – למשל המתח שבין אירופה ומורשתה לבין ארץ ישראל ותרבותה המתגבשת, או השבר התרבותי שחוללה מלחמת העולם השנייה ועמידתו המורכבת של האמן בתוך החברה; לאחדים מהם רקע אוטוביוגרפי מובהק, בעיקר הסיפורים שעלילתם מתרחשת על רקע דמדומיה של רפובליקת ויימאר, בעצם שנות לימודיה של לאה גולדברג באוניברסיטאות ברלין ובון ("בסמטת העכברים" ו"נכר"); רבים מן הסיפורים נקשרים בדרך זו או אחרת לשירתה. בסיום הספר מובאת אחרית דבר מקיפה המאירה את הסיפורים על רקע מכלול יצירתה של לאה גולדברג וזמנה, מאת גדעון טיקוצקי. בין השאר מגלה אחרית הדבר כיצד באחד מן הסיפורים, "קרוסלה", מתכתבת לאה גולדברג עם נתן אלתרמן מעל ראשי הקוראים; כיצד סיפור אחר, "ואלה ימות סטפן גֶרְט", הוא למעשה תגובתה האמנותית הראשונה של לאה גולדברג על פרוץ מלחמת העולם השנייה, ועוד. את הספר ערכו גדעון טיקוצקי – חוקר ספרות, ופרופ' חמוטל בר-יוסף – משוררת, מתרגמת וחוקרת ספרות.

לדעת אישה, ספרו ה-13 של עמוס עוז, הוא רומאן על אדם המנסה לסמן לו טריטוריה משלו בפינה של ההוייה הישראלית. סוכן חשאי לשעבר ושמו יואל רביד, שוכר לו בית בשכונה אמידה ליד תל -אביב. את זמנו מעביר יואל בשיפוץ ושיפור ביתו, בגינון ובמגעים יום-יומיים עם כמה נפשות. בהן בנות משפחתו, כמה שכנים וחברים-לעבודה לשעבר.

לדעת אישה, ברובד סמוי יותר, הוא ספר של אדם-מרגל המנסה לפענח את חידת החיים. זהו רישום מדוקדק של תצפית בלתי נלאית בחשכה האופפת אותנו. סיפור של "איש-עיניים" לאה אך דבק במשימתו, המייחל - כדברי המספר - "להישנותו של רגע נדיר, לא צפוי, מאותם רגעים אשר בהם מזדהרת להרף-עין האפלולית, ובאה הבלחה, בא הבהוב חטוף שאסור להחמיץ אותו ואסור להיתפס בו בהיסח-הדעת".

מעשייה מאת מנדלי מוכר-ספרים.

"יום השישי הקצר" של ביאליק היא אחת היצירות המפורסמות ביותר בשפה העברית. היא חלק מתוכנית הלימודים, זכתה לעיבודים בתיאטרון ומוכרת לרבים מהקוראים בשפתנו. התהילה והפרסום שהיו מנת חלקה אינם נובעים רק הפארסה המשובחת שהיא מציגה לקוראים, אלא, ובעיקר מכך, שכמו חלק גדול מיצירותיו של ביאליק - הלעג לגלותיות מחזק במשתמע את המפעל הציוני.

ר' ליפא מוזמן על-ידי המוכסן, ר' גצי, לברית המילה של נכדו בכפר הסמוך ביום שישי הקצר. הוא אמנם חושש שלא יספיק לחזור בזמן לפני שבת, אבל בכל זאת נוסע, כשהוא שואב עידוד ממתנותיו של המוכסן: משק תפוחי האדמה, מהאווז הקרקרני, מכמה רובלים ומעגלת החורף והפרווה העבה שנשלחה, כדי להביאו בשלום לטקס. במהלך סעודת המצווה שנערכת בבית המוכסן הוא משתכר ולא רק הוא, אלא גם איוון, העגלון שנשלח לקחת אותו, וכששניהם נרדמים בדרכם חזרה הביתה, תועה הסוסה בשדות, עד שהעגלה מתהפכת. ר' ליפא מתעורר ומגלה שהחשכה כבר ירדה, השבת נכנסה והוא עדיין בדרך. אלא שמכיוון ששלג יורד וקר מאוד, הוא רואה בהגעה למקום ישוב פיקוח נפש, ואיכשהו מגיע לפונדק הדרכים של פיבקא בכפר הסמוך, רואה את שאריות סעודת השבת בלב נחמץ ונרדם על אחד הספסלים. 

אבל הסיפור הזה, מעבר ללעג שהוא לועג לאנשי העיירה, מציג גם אם רק במרומז, באמצעות התחנות השונות שעובר הרב ליפא בדרכו הביתה, תשובה קומית לתחנות שעובר ישו ביום שישי הארוך (שהוא, מבחינה לשונית לפחות, היפוכו של "יום השישי הקצר").