שלושה מהם

על עצים ואבנים

דוֹרָאנגו, קולורדו. תאר לך. קצה העולם.
עזוב את הכלים, אני בעצמי אוריד אותם. שב, שב.
מזמן שגאולה והילדים נסעו, אני עושה הכול בעצמי. אפילו מבשל משהו.
על הכורסה. יותר נוח.
נסעתי, אם כן, לשלושה חודשים. שיכנעתי את הבוס שלי שבתור דובר המחלקה הדבר הוא חיוני, חיוני מאוד בשבילי, ללמוד את הניסיון האמריקני בשימור הטבע...
שמע, את הסיפור הזה אני שומר בלבי כבר ארבע שנים. לא סיפרתי אותו לאיש. גם לא לגאולה. אתה הראשון.
הגעתי לדוראנגו, קולורדו. עיירה הררית קטנה, חביבה, עם איזה עשרת אלפים תושבים. וילות, מרכז קניות גדול, שתיים-שלוש כנסיות, שלושה בנקים, מוזיאון מקומי. נקי, נקי מאוד.
למה דוראנגו דווקא? מפני שיש שם נוף. נוף משגע, כמו שאומרים. לא אני אומר. אותי נוף משעמם בדרך כלל. אבל נוף יש שם. הרוֹקי מַאוּנטנס - הרי הסלעים. הרכס של סן חואן. שני נהרות בסביבה, אנימה ולוס פינוס. אגם. ושמורות נוף, כמובן: הפארק הלאומי של מסה ורדה, המונומנט הלאומי הובנויפ, השמורה האינדיאנית של יוטה הדרומית. קניונים, פסגות, יערות אורן, פלגים, עצים מאובנים, פרה-היסטוריים, מונוליטים. שלושה-עשר וחצי אלף אקרים פארק לאומי, אדוני. בלי מספרים זה לא הולך באמריקה. שלושה-עשר וחצי אלף. תקעו לי את זה בראש.
גרתי במוטל. חיים לא קשים, אם לדבר בלשון צנועה. היתה לי הקצבה של עשרים וחמישה דולר ליום פלוס הוצאות כנגד קבלות. מספיק, מספיק בהחלט. אפשר לחסוך למתנות למשפחה, לרשמקול, למצלמה משוכללת. מה זה מוטל באמריקה? כמו מלון של ארבעה כוכבים כאן. טלוויזיה בחדר, כפתור רדיו מעל למיטה - מוזיקת רקע במשך כל היום אם אתה רוצה - מיטה שמעלה בך דמיונות של גן עדן תורכי. אמבטיה עם סרטי גומי בתחתיתה, כדי שלא תחליק חלילה ותשבור את הראש. ארבע כוסות לשטיפת שיניים - ארבע כוסות חדשות בכל יום, בתוך עטיפות צלופן שכתוב עליהן "למען ההיגיינה שלך". סרט נייר חדש מתוח בכל יום מעל לאסלת בית השימוש, שכתוב עליו "הנהלת המוטל הזה ערֵבה לניקיון האסלה הזאת ותשמח לשרת אותך בכל עת, תודה" - כך שתהיה בטוח שאיש לא חירבן שם כשנעדרת מן החדר. וילונות בדגמים מודרניים, מיזוג אוויר אוטומטי, עשר מנורות מכל צד - הם משוגעים, האמריקנים האלה. זה הצחיק אותי! בכל פעם שהייתי ניגש להשתין, הייתי צוחק. ושש מגבות! בכל יום שש מגבות חדשות, מבהיקות, מכל הגדלים. מה אתה יכול לעשות בשש מגבות? אתה מנגב את הפנים באחת, את הרגליים בשנייה, את התחת בשלישית, מה תעשה בעוד שלוש מגבות? נעשה לך לא נוח מרוב נוחיות! לא שאני חושב על אלה שאין להם בשעה שאני מנגב את המפשעה - לא, אין לי נקיפות מצפון ממין זה בדרך כלל אבל כשאתה רגיל מילדותך להתנגב בנייר עיתון כדי לחסוך בנייר טואלט - אתה חושב שהבזבוז הזה הוא חטא. חטא במובן דתי, אם אתה מבין למה אני מתכוון.
לומר לך משהו? כשהייתי נכנס לחדר האמבטיה ורואה את הסרטים ההיגייניים, את הכוסות בצלופן ואת שש המגבות - הייתי חושב על אלוהים. אל תצחק. לא הכול הגיוני. לעתים רחוקות מאוד אני חושב על אלוהים, ודווקא שם חשבתי. חשבתי על זה שבאמריקה אין פחד אלוהים. כאילו ארץ בלי אלוהים.
בעצם, גם הטבע שם הוא כזה. בלי פחד אלוהים.
קשה לי להסביר לך את זה. טבע "שטחי", כאילו. טבע יכול להיות "שטחי"? אבל כך זה נראה לי. בלי עומק, בלי זיכרונות. הרים בלי עקֵדה, למשל. בלי אלוהים שמנסה את האדם והוא פוחד. בלי מזבחות, בלי קורבנות. משהו כזה.
מוזר: עברתי את כל אמריקה, מחוף אל חוף. יש בה הכול, כל מיני הנופים שבעולם - יערות, אגמים, מישורים אינסופיים, פסגות מושלגות, קניונים עמוקים ואדירים - וכל זה לא מרשים! לא מרשים, אדוני! כל ארץ קטנה באירופה, שיכולה להיכנס לכיס הקטן של טקסס - יותר מרשימה. שאלתי את עצמי למה זה, והחלטתי שפני הנוף הם בבואה של פני האנשים. נדמה לך שזה אבסורד, שצריך להיות להפך. אבל בכל זאת זה כך. כלומר, אולי גם להפך, אבל גם כך. כשם שאומרים שכלב בית, למשל, או חתול, מקבלים לאט לאט, במשך השנים, את תווי הפנים של בעליהם, כך אפשר לומר גם על הנוף. והנוף האמריקני קיבל את תווי הפנים של האנשים האמריקנים. אין בו מסתורין. היערות הכי אפלים שם, אין בהם מסתורין. אין אגדות.
יערות, אני אומר. אין יער באמריקה, יש "פארק לאומי". אין פסגה, יש "מונומנט לאומי". מגוחך, איך שהם קוראים לצוקים החדים - צוקים יפים באמת, של אבן חול צבעונית, על יד קולורדו ספרינְגְס - "מונומנט לאומי". באים במכונית, מסתכלים, אומדים את הגובה, קוראים בפרוספקט המודפס בצבעי טכניקולור איסטמן קודאק שהגובה הוא ארבעה-עשר אלף רגל, שיא בכל המרחב שבין נברסקה ליוטה, אז יש סיפוק מזה. הם מרוצים מן ההישג הסטטיסטי, ונוסעים הלאה.
טבע בתור הישג סטטיסטי! תאר לעצמך!
בתשע הייתי יוצא מן המוטל, ניגש אל הדראגסטור הסמוך, בולע פרוסת לחם צמר גפן עם ביצת עין ליד הדלפק, מקנח בקפה מֵימי, מחייך אל המגישה, שם שני אגדי גפרורים בכיס אחד, שניים בכיס שני - "לשירותך, באיחולי בעל הבית" - והולך אל המשרד המקומי של רשות שמורות הטבע, אל מר אופלָאהֶרטי. אדם נחמד מאוד, ממוצא אירי, לא צעיר. שיער שיבה חלק מבריק, משקפיים בלי מסגרת, גוף גמיש של משחק טניס, וחיוך עייף, אירוני. החיוך כאילו היה אומר: תראה, מיסטר רביב, שנינו יודעים שכל זה שטויות. כל מה שאספר לך, אתה יכול לדעת גם בלעדַי, ובעצם גם אין לי הרבה מה לספר. הדברים פשוטים מאוד. אבל הממשלה שלך שלחה אותך ללמוד כאן, מסיבות שהן עניינך, והממשלה שלי נתנה לי הוראות להדריך אותך, מסיבות שהן עניינה, אם כן בוא נעשה כמיטב יכולתנו. בכיף.
ובכן, אנחנו נכנסים לביואיק שלו, יוצאים לדרך, והוא מספר לי על שבטי האינדיאנים, על המוסוקוצ'ואים ועל הקאלאפיואנים ועל הצ'נוקים ועל גנרל ג'ורג' קאסטר, שהביס את ראש השבט "פר רובץ" או "עורב קטן" ב-1876, ועל המורמונים שנשאו נשים רבות, ועל הבהלה לזהב... נכנסים לאזור מיוער, הררי, פראי, נוסעים בכביש צר, עקלקל, לאורך פלג מים עמוק ומפותל, ומגיעים לאיזו בקתה חצי הרוסה, עשויה גזעי עצים עבים, מכוסים אזוב, ולידה גשר עץ על פני הפלג, וליד הגשר שרידים של מבנה עץ גבוה, כמו גרדום. כאן, אומר לי מר אופלאהרטי, היתה מגרסת הזהב הראשונה בארצות הברית. ב-1858 גילו המתיישבים הלבנים שהגיעו בעגלות מן המזרח, שיש זהב במי הפלג. התנפלו על המים והתחילו מסננים את החצץ שבאפיק למצוא פירורי זהב. עשו זאת בידיים, בין האצבעות, אחר כך החכימו והעמידו מגרסה, שאת גלגליה הניעו בכוח המפל הקטן שלפניך. הנה גם נפת הברזל, עוד נשארה מאז. מה עשתה רשות שמורות הטבע? קודם כול, סללה את הכביש הזה, שאורכו עשרים ושבעה מייל, עבודה לא קלה בהתחשב בתנאי המקום, הסלעים, היער וכד'. שנית, קבעה שלטים, עשויים לוחות עץ אורן "טבעי", וחרתה עליהם בחריכה את שמות המקומות ותולדותיהם, מימי האצטקים, האינדיאנים, הכובשים הספרדים, המתיישבים. שלישית, הוציאה תקנות שאין לגעת בשרידים וכל העובר ייענש. רביעית, כבשה שבילים ביער על כמה רכסים מסביב, שבהם נותרו עוד אוהלי אינדיאנים... אתה רוצה לעלות לשם, מיסטר רביב? לא כדאי, אני חושב. עלייה קשה, ברגל. בעצם, אין הרבה מה לראות. והוא מחייך את החיוך העייף, האירוני, שלו: מה תלמד מזה, לאחר הכול?
מה אלמד, באמת? - מצחיקים, השלטים שלהם. ההסברים. כמו לילדים מפגרים. הכול מכוון למכנה המשותף השכלי הנמוך ביותר, זה הפרינציפ.
כך עובר חצי יום. מעונן. מתחיל לטפטף. חוזרים לדוראנגו, שותים בירה בבר, אני מספר לו על ישראל. הוא סקרן מאוד. קרא את בטלהיים, על החינוך המשותף בקיבוצים. את נלסון גליק, על בעיות המים. הנשים, בקיבוץ - הוא אומר מתוך חמדנות של אשמאי - מתרחצות עירומות? בים כנרת, למשל?
למחרת אנו נוסעים ל"מעונות הצוקים". רכס מסולע עם נקיקים, חורבות של אצטקים, שיש בו שמורה של קולומבינות, פרחים קטנים, לבנים, בעלי חמישה עלי כותרת, "יוניות" בעברית. "פרח המדינה" של קולורדו. חניונים, ספסלי עץ, שולחנות עץ. בניין קטן, מודרני, ובו מוזיאון טבע של הסביבה. פוחלצים, מאובנים, סכיני צור פרהיסטוריות, חצים אינדיאניים, כמה בובות אתניות בלבושיהן האותנטיים, בית שימוש מהודר עם מתקן אוויר חם לייבוש הידיים. מר אופלאהרטי מחייך: אולי מאה מבקרים בשבוע. אין מזנון. אם אין מזנון, ובו קוקה קולה, חלב, סנדוויצ'ים, מסטיק, גלויות מצוירות, מי משוגע לבוא? כבר הוציאו מכרז, אבל שום בעל עסק לא צופה רווחים במקום כזה...
הבנק. אני מגיע לעצם הסיפור.
אנשים אדיבים מאוד, כפי שאמרתי. ישרים ואדיבים כמו ספר דקדוק. מחייכים אליך, "בוקר טוב", "אחר צהריים טוב", "ערב טוב", בדראגסטור, בסופרמרקט, במוטל. יודעים שאתה אורח ומייעצים לך עצות. אוהבים מאוד לייעץ, בין שאתה שואל ובין שלא. כדאי לך לקנות גלולות "פוליקיור" נגד נזלת. נסה מי גילוח "סמוד", לא תתחרט. הדרך הטובה ביותר להגיע לאוק-קרוק היא ב"גרייהאונד" של עשר שלושים וחמש, כי האוטובוס של אחת-עשרה עובר דרך סאלידה, וזה לוקח יותר זמן. עניבת "פלאור בלום", זו שאתה רואה עלי, עולה בשלושים וחמישה סנט פחות מכל עניבה אחרת והיא טובה מכולן. יש להם סיפוק, גאווה, כשהם נותנים לך עצות חינם, מדריכים אותך בחיים.
ואחת העצות הראשונות היתה, לפתוח חשבון בבנק. כולם משלמים בצ'קים, גם סכומים פעוטים ביותר. ופנקס הצ'קים - לא הכסף המזומן - הוא מעין תעודת יושר. תעודת אזרחות. מרגע שיש לך פנקס צ'קים של אחד הבנקים המקומיים, כאילו התקבלת לחברה. אינך זר. אתה אזרח, שווה בין שווים בדמוקרטיה האמריקנית.
ובכן פתחתי חשבון ב"צ'ייס מנהטן" המקומי. אדיבות, שקט, מצוחצח, משרתים אותך כמו בבית מרקחת. המנהל מסביר פנים, שואל במה יוכל לעזור לך, מבטיח לך שתוכל להימצא גם במשיכת-יתר כמה ימים. הוא מאמין לך, לא תברח. הקופאי, מיסטר קלארק, בחור צעיר, בלונדי, בעל עיניים קטנות, שקועות בפנים שמנות, שמביעות קצת טמטום וטוב לב, פונה אליך בשמך כבר ביום השני, "בוקר טוב, מיסטר רביב," "איך המרגָש היום, מיסטר רביב," "מתגעגעים הביתה, מיסטר רביב? אני מתאר לי שכן, קשה הרבה זמן בלי האישה והילדים. אצלכם ודאי חם עכשיו, מיסטר רביב." נותנים יחס אישי, מה שקוראים. בנק בעיר קטנה באמריקה-
אמרתי שאין שם אלוהים. אבל הבנק, אני חושב, הוא כמו כנסייה פרוטסטנטית. חלל גבוה, מלא רוממוּת. המנהל הוא כוהן גדול, הוא מנחם, הוא מרגיע, מבטיח אושר לצאן מרעיתו. שליח של השגחה עליונה. והלבלרים הם המשמשים בקודש. והאווירה, השקט הזה, שיש בו רוממות, אולי גם מורא... כן, אני חושב שגם מורא.
בוקר אחד, שלושה שבועות לפני גמר "הקורס" שלי -
למה אני מספר לך את זה? ארבע שנים שמרתי את הסיפור הזה בלבי. לא גיליתי לאיש. גם לא לגאולה.
אבל אני מוכרח לספר את זה פעם. לנקז, יותר נכון.
ובכן, אני ניגש בבוקר לבנק, אל האשנב של מיסטר קלארק. "בוקר טוב, מיסטר רביב, יום יפה היום, מיסטר רביב. קראתי, קצת צרות אצלכם, בישראל." - "לא נורא. לא נורא," אני אומר ורושם צ'ק לעצמי על סך מאתיים ועשרה דולר ומשיט לו אותו על לוח הדלפק. הוא מציץ בצ'ק, חותם עליו אוטומטית, מניח הצידה, ומתחיל לפרוט את השטרות לפניו על גבי המדף, ואני מונה יחד איתו בעיני: ארבעה שטרות של חמישים, אחד של עשרה - והסומק מציף את פני. הוא ממשיך למנות הלאה: שניים, שלושה... עד שבעה. ומשיט את צרור השטרות לעברי מתחת למחיצת הזכוכית, מחייך: "תמיד לשירותך, מיסטר רביב."
שנייה אחת, אני זוכר, התמהמתי, חיוור, כמעט רועד. אחר כך גרפתי את הצרור ושמתי אותו לא בארנק, כפי שהייתי רגיל, אלא בכיס המקטורן. ולאט לאט, לאט לאט, פניתי לעבר הדלת. לאט לאט, כאילו כדי לתת לו שהות לעמוד על טעותו, לקרוא לי, ואז הוא יינצל משגיאה מכשילה ואני אנצל מחטא.
יצאתי לרחוב, ואז החשתי את צעדי. מיהרתי לקפטריה הסמוכה, ירדתי במדרגות, נכנסתי לבית השימוש וסגרתי את עצמי. הוצאתי את צרור השטרות מן הכיס ומניתי שוב. חשבתי, אולי טעיתי בכל זאת. לא. מאתיים שבעים דולר במקום מאתיים ועשרה. וברור היה שכתבתי מאתיים ועשרה ולא מאתיים שבעים, הן בספרות והן במילים, כי דרושים היו לי מאתיים לעצמי ועוד עשרה שהייתי חייב למכבסה. אני זוכר שאמרתי לעצמי: זהו רגע המבחן שלך. רגע גורלי בשבילך, של בחירה בין טוב ורע, מין רגע דתי כזה, כשאלוהים כביכול מעמיד אותך בניסיון. ברור שלא תתגלה. איך תוכל להתגלות? מאות צ'קים עוברים יום יום תחת ידי הקופאי, ואיך אפשר יהיה לגלות שהטעות חלה דווקא בצ'ק שלך? אבל קלארק זה, בסוף היום ימנה את הקופה וימצא שחסרים לו שישים דולר, ויצטרך לכסות זאת מכספו, ממשכורתו, שאינה גבוהה בוודאי. אמרתי לעצמי: תהיה בן אדם, חזור לבנק, גש למיסטר קלארק ואמור לו, "תסלח לי, טעית כנראה, מתוך פיזור נפש. חשבת באותו רגע על הצרות שיש לנו בישראל, לא? הנה שישים הדולר." מעשה יפה. אצילי. מעורר כבוד. איזו הרגשה טובה! כך עושה אדם הגון, חבר במועדון האזרחי של האדיבות האמריקנית. ומה זה שישים דולר בסך הכול, לא חסר לך.
רגעים אחדים היססתי. מתוך הרגשה ברורה שזהו המעשה הנכון, המחויב, הטהור, אם אפשר לומר כך. אחר כך יצאתי מבית השימוש ואמרתי: לעזאזל, ההפסד לא יהיה של קלארק, ודאי מסכמים את כל הקופות ביחד ואיך אפשר יהיה לגלות שדווקא הוא טעה. לאמריקנים לא חסר, הם עושים מיליארדים. "צ'ייס מנהטן"! מצחיק, להחזיר להם שישים דולר! אחרי הכול, לא גנבתי! מה אשמתי אם מישהו טעה. שיישאו הם בזה.
אבל זה הציק לי. כל אותו יום. ובלילה. ולמחרת. נסעתי עם אופלאהרטי לפואבלוס של מסה ורדה, וכל הדרך הייתי עצוב, חיוור. שאל אם זה בגלל התקריות בסואץ, שקרא עליהן בעיתון. כן, אמרתי, מדאיג מאוד, אנשים נופלים, בחורים צעירים. והוא ניחם אותי, כמובן. תקבלו נשק, אמר, עוד תגיעו לקהיר. אמרתי לעצמי, זו שגיאה גורלית, כתם על הנשמה, שאי-אפשר יהיה לנקות אותו. היתה לך הזדמנות חד-פעמית והחמצת אותה.
בבוקר השלישי, בשמונה וחצי -
למה אני מספר את זה היום, לאחר ארבע שנים?
בגלל המתנה. לא מתנה שקיבלתי. מתנה שנתתי. לפני שלושה וחצי שבועות.
אספר לך. אחר כך. אם תהיה לך סבלנות.
ובכן, בשמונה וחצי בבוקר מצלצל אצלי הטלפון במוטל. הלב קפץ: אצבע אלוהים. אין דבר נסתר מעינו הבולשת, הפיקחית, הערמומית.
מנהל הבנק, מיסטר סטורס. "תסלח לי, מיסטר רביב, שאני מפריע לך בשעה כה מוקדמת..."
הדם עולה לראשי. התעלומה הבלשית הזאת משגעת אותי: איך עלו על עקבות הצ'ק שלי דווקא! מחשב אלקטרוני? עין נסתרת בפינת התקרה של כנסיית הממון הפרוטסטנטית הזאת?
"ביום ב', מיסטר רביב, פרעת צ'ק לעצמך על סך מאתיים ועשרה דולר. כמה קיבלת?" באדיבות הוא אומר זאת, אבל מסויגת.
"קיבלתי מאתיים ועשרה, כמובן. אינני מבין..."
"אתה בטוח בזה? לא קיבלת יותר במקרה?"
"אינני מבין," אני משתדל בכל כוחי לייצב את קולי, לעשותו רגיל וישר, "אם רשמתי מאתיים ועשרה, הרי קיבלתי מאתיים ועשרה..."
"מיסטר קלארק כאן אומר שבטעות נתן לך שישים דולר נוספים..."
"זה לא יכול להיות!" אני קורא ספונטנית, כמעט נעלב. ומיד מוסיף, כדי להרוויח זמן, או להתאושש, או לאשר את יושרי: "אולי אגש אליך, נברר זאת."
"אם לא קשה לך, מיסטר רביב, בבקשה."
זו היתה ההזדמנות השנייה. אלוהים לא מנסה את האדם פעם אחת. שלוש פעמים. הוא נותן לו צ'אנס.
אני יוצא מן המוטל, ונחילים של השערות וניחושים ופחדים מעופפים בראשי: את קלארק מאשימים במעילה, מאיימים לפטרו, קראו למשטרה לחקור בדבר, המעשה יפורסם בעיתון המקומי של העיירה הנקייה הזאת, ואני אהיה הנבל שבדרמה... אבל איך גילו, לכל הרוחות. איך גילו?
הזדמנות: לומר שרק עכשיו, לאחר קריאתו הטלפונית של המנהל, מניתי את הכסף ומצאתי שאמנם קיבלתי יותר. הנה שישים הדולר. צר לי על הצער שנגרם למיסטר קלארק...
אבל אצלי זה פועל אחרת. כשמאשימים אותי, אני מגייס את כל כוחות ההגנה שלי להחזיר את האמון בי. מגייס אותם במידה כזאת, שאני עצמי מאמין באותה שעה שאין בי כל רבב. זה העניין: שאני עצמי מאמין בכך!
נכנסתי לחדר המנהל, ושם ישב כבר קלארק לצדו. ועל השולחן, לפני המנהל, הצ'ק שלי. כתב ידי. והם לא חייכו. היתה זו הפעם הראשונה שלא חייכו.
אני חייכתי. התיישבתי ואמרתי בחיוך: "במה העניין, מיסטר סטורס?"
לא הסמקתי, לא החוורתי. יש לי שליטה לא נורמלית על ארשת הפרצוף שלי. עוד אומר לך משהו על הפרצוף שלי. אחר כך.
מיסטר סטורס מחזיק את הצ'ק שלי מתוח בין אצבעות ידיו.
"תראה, מיסטר רביב, מיסטר קלארק כאן אומר שנפלה טעות. הוא קיבל את הצ'ק שלך ולא הסתכל בסכום הכתוב במילים, אלא בספרות בלבד. כתוב מאתיים ועשרה, אבל אתם האירופים כותבים אחת עם 'מצחייה', כמו שאנו כותבים שבע, ושבע אתם כותבים עם קו צולב באמצע. מכאן הטעות. הוא אומר שבגלל זה נתן לך מאתיים שבעים במקום מאתיים ועשרה..."
אני תופס סוף סוף את פשר התעלומה. אור נופל עליה. אינני מסמיק. סטורס מסתכל ישר בעיני ומצפה לתשובתי. קלארק יושב בפנים חתומות, מצפה שאהיה ישר ואקבל עלי את האשמה כדי לגול אותה מעליו.
"אני מצטער," אני אומר. "אני בטוח שקיבלתי את הסכום שרשמתי."
אתה מבין? רגע אחד, הבהוב אחד, חשבתי על נסיגה. אבל בהבהוב שני - אמרתי לעצמי שאם אסוג, יסתבר שלא נהגתי ביושר. כי מדוע לא החזרתי את היתרה מיד?
"אולי לא ספרת," אומר סטורס, כאילו רואה את מחשבותי ומשאיר לי פתח של כבוד, "קורה לפעמים שאדם מקבל את הכסף מן הקופה ושם בארנקו בלי לספור."
"זה לא ייתכן," אני אומר. "הייתי מרגיש בכך," ועם כך אני שולף את ארנקי מן הכיס הפנימי של המקטורן, מוציא את השטרות מתוכו, ומראה לו תשע עשרות, תשעים דולר. כאילו יש בכך הוכחה כלשהי.
ההזדמנות השלישית.
שתיקה של דקה. של ציפייה. צ'אנס אחרון לחוטא לחזור בתשובה.
"תראה, מיסטר רביב," אומר סטורס בתור סיכום. "אנחנו מאמינים ללקוחות שלנו. אם אתה אומר שקיבלת מאתיים ועשרה, אנחנו חייבים להאמין לך. נרשום לחובתך מאתיים ועשרה, ולא מאתיים שבעים ואנחנו נכסה את ההפסד. תודה על שהטרחת את עצמך הנה, מיסטר רביב," הוא קם ממקומו, הפעם בחיוך, אבל מאונס, מאוד מאונס.
לא תאמין, אבל המחשבה הראשונה שלי כשיצאתי משם, היתה: לספר לאופלאהרטי על כל העניין ולהתלונן בפניו על המנהל שהוא מטיל בי חשד שווא! בי, האורח הישר, ההגון! להתלונן על שהעליב אותי!
מכוער, נכון?
אתה מחייך.
מכוער מאוד. מפני שאילו היו לי לפחות ייסורי מצפון, הרגשת אשמה, אז יש בזה משום מירוק עוונות, פורגָאטוֹריו כמו שאומרים הנוצרים. אבל לא, לא היה לי שום חשבון ביני ובין עצמי, או ביני ובין אלוהים אם אתה רוצה. אלא ביני ובין אלה המתנכלים לי כביכול. הרגשת בושה מסוימת, כן, אבל יותר מזה - זעם, זעם על שלא נותנים בי אמון, אמון שמגיע לי! לא ישנתי בלילה - אבל לא מפני שנשרפתי מייסורים, אלא מפני שחרשתי מחשבות איך להודיע לכל העיירה שחושדים בי חשד שווא!
נותרו לי עוד שבועיים וחצי. אבל זה כבר לא היה מה שהיה. המשכתי, כמובן, יום-יום עם אופלאהרטי. הקניון השחור. שמורת יוטה הדרומית. רכס סאנגרה דה כריסטו עם שדה המונוליטים. אבל בלי הנאה. בלי ההרגשה הנעימה, הנוחה, של אורח שהכול ניתן לו בנדיבות, ברצון טוב, בסבר פנים. אופלאהרטי, נדמה לי - נדמה לי, אני אומר, כי אין יסוד לחשוב שידע משהו, הבנקים באמריקה דיסקרטיים מאוד! - הצטנן מעט אלי, לא התבדח. ובבנק עצמו, קלארק לא חייך עוד! שום "מה-שלומך-היום-מיסטר-רביב"! וזה הפריע לי, כמובן, למרות שבכל פעם שהייתי ניגש לאשנב שלו הייתי מעמיד פנים כאילו כלום לא קרה. הפריע לי! העכיר את רוחי! העונש?
אספר לך משהו מצחיק. בקולורדו האוויר יבש מאוד, והוא טעון חשמל. תופעה שלא הכרתי כמוה: בכל פעם שהייתי נוגע במפתח במנעול הדלת שלי במוטל, כאילו ניצוץ היה מתבזק ממנו. זמזום חד וקצר. לא רק במפתח, אפילו בציפורן האצבע. כל נגיעה במתכת - זרם חשמל. בהתחלה נבהלתי, אבל אחר כך הסביר לי אופלאהרטי את התופעה, והתרגלתי. לאחר המקרה בבנק - שוב הייתי נבהל. מה נבהל? - מזדעזע כולי, אלוהים מחשמל אותי! עונש נוסח אמריקה! במזרח אלוהים מכה את החוטאים בשחין, בצרעת, באמריקה - הוא מחשמל!
לא שאני מאמין בדברים כאלה. אני לא דתי. מאוד לא דתי. אבל ההרגשה רעה, מלוכלכת.
והיה עוד משהו. כן, אני זוכר שהיה עוד משהו. הציק לי שאני יהודי, ישראלי, בעיירה של גויים. אולי היו שם כמה משפחות יהודיות, לא שמעתי עליהן. אני, על כל פנים, הייתי מעין נציג. ואני, היהודי, הישראלי באתי, התקבלתי, טינפתי. עיירה נקייה של ואספס - אנגלו-סקסים-לבנים-פרוטסטנטים - ואני זיהמתי אותה. כאילו לאשר את כל מה שאומרים האנטישמים. קיבלו יהודי לבית, אירחו אותו באדיבות, נתנו לו כל מה שביקש - והוא חירבן באמצע הסלון. הסריח.
אספר לך אחר כך משהו על סירחון. מסוים מאוד.
אבל בדרך כלל, בדרך כלל, אני אומר, לאי-יושר יש ריח. לפעמים קל מן הקל, כמו ריח של זיעה מבית השחי, אבל אנשים בעלי חוש טוב חשים בו, לא טועים.
הבוס שלי, בידרמן, למשל. איך אתה חושב קיבלתי את המשרה הזאת, של דובר המחלקה לשימור הטבע? עבדתי קודם במשרד האוצר. פקיד זוטר, דרגה בינונית. וכל העסק לא נראה לי. לעלות אי-אפשר היה, גם לא היה לי רצון. סיכויים לא מזהירים ביותר, אפילו בדרגה גבוהה יותר: לבוא בבוקר למשרד ולשבת שבע-שמונה שעות על מספרים ודוחות. מעייף, מעייף מאוד, ולא בשבילי. אני די עצלן, למען האמת. רציתי להיחלץ מזה. אבל מה יכול אדם עם כישורים כמו שלי - בי-איי בכלכלה מדינית ובפילוסופיה - לעשות? לעבור למשרד המסחר והתעשייה? אותה הביצה.
יום אחד אני קורא בעיתון שהוקמה מחלקה לשימור הטבע, ואברהם בידרמן יעמוד בראשה.
אברהם בידרמן -
יש שמות, אתה יודע, שכשאתה שומע אותם, או קורא עליהם, עושים לך הרגשה לא טובה. אינך יודע מדוע בדיוק, אבל הם מעבירים בך מין בחילה קלה, או כאילו שאתה נזכר בחלום רע שאינך זוכר את פרטיו. זיכרון לא נעים, שאינך רוצה אפילו לברר לעצמך מהו.
שם כזה היה בשבילי אברהם בידרמן. לא ראיתי אותו עשרים ושש שנים, מגיל שש-עשרה. היה מדריך שלי בצופים. כשלמדתי בגימנסיה "בלפור". למה היתה לי הרגשה לא נעימה בקשר לשם הזה? -
לא חשוב.
על כל פנים, לאחר שקראתי את הידיעה הזאת בעיתון, כתבתי לו מכתב. במילים אלה: "אברהם בידרמן היקר, שמי ודאי אינו זכור לך. היית מדריך שלי בשבט הצופים ב-46'. אולי תזכור שזיכיתי את השבט בגביע כשהגעתי ראשון בתחרות ריצה לחמש מאות מטר. שמחתי לקרוא בעיתון על התמנותך למנהל המחלקה לשימור הטבע, תפקיד שאני בטוח כי אין מתאים לו ממך. מיטב איחולי, יגאל רביב." ובסוגריים: "ג'וליאן". זה היה הכינוי שלי עוד מאז.
תאמר בוודאי, מכתב חנופה מובהק מתוך ציפייה לגמול. אתה טועה. זה לא היה כך.
בתור סופר אתה צריך להבין את זה: בזמן שכתבתי את המכתב לא חשבתי כלל על שכר. זה היה "מכתב סנטימנטלי" כזה. חשבתי כאילו להזכיר לו, פשוט, שאני קיים. או כאילו לומר: תראה, בידרמן, עברו המון שנים, שנינו כבר לא צעירים, שנינו אבות לבנים, עשינו דרך ארוכה מאז, אתה הגעת למקום שהגעת, אני הגעתי למקום שהגעתי, איננו עוד מה שהיינו, כל מצב היחסים השתנה... היתה בזה, ככה, מין העברת קו על חשבון מסוים. מין התנצלות, אפילו.
על מה?
באמת קשה לי להסביר. אינני זוכר את הפרטים.
תשתה עוד כוסית? לא, אתה צריך לנהוג, נכון. אסור לך. בכל זאת? אחת?
לחייך.
לא אכפת לך להקשיב עוד? כבר אחרי אחת, זה עלול להימשך עד הבוקר... אבל מחר שבת, אתה לא עובד.
אני שמח שזה מעניין אותך. אולי תעשה מזה סיפור פעם, מה? מי יודע? תשנה את השמות, כמובן.
אגב, פעם שמעתי אותך מדבר ברדיו על "ספרות ומוסר". "שיחת חצות", נדמה לי.
לא, אני שומע רדיו מעט מאוד בדרך כלל. אבל בנסיעות, במכונית -
אז בחצי הדרך מעמק הירדן לתל אביב, בין הרולינג סטונס לצמד הפרברים - ספרות ומוסר!
מעניין, מעניין מאוד היה. אמרת שהספרות היא ישות המכילה את עצמה. משהו כזה. שהיא לא מבטאה שום דבר מחוץ לעצמה, ושמי שמודד אותה במידות מוסריות הוא כמי שאומר על ציור של אישה שאיננו טוב, משום שהאישה המצוירת בו איננה צנועה. לא רע.
משפט אחד נחקק יפה בזיכרוני: סופר הוא מוסרי כשבשעת כתיבה הוא חושב על הכתיבה; הוא בלתי מוסרי, כשבשעת כתיבה הוא חושב על המוסר.
משפט שלך?
חשבתי ציטטה. כל הכבוד לך.
הזכרת את ניטשה נדמה לי?
אולי אני טועה.
על כל פנים, הרצאה טובה. בנויה טוב מאוד.
התוכן, על כל פנים, היה משכנע. בהחלט.
תסלח לי אם אומר לך משהו?
לא תיעלב, אני מקווה.
משהו בקול שלך נשמע לי לא משכנע. קצת מאולץ. ככה, כאילו אתה לא מאמין בדיוק במה שאתה אומר. כאילו, למעשה, עניין המוסר דווקא כן מטריד אותך, מטריד מאוד -
לא חשוב. סתם נזכרתי.
איפה עמדתי?
כן, בידרמן.
אני מנסה לזכור את הפרטים.
יצאנו לטיול מירושלים ליריחו, דרך ואדי פרעה. קבוצה של שנים-עשר צופים, עם המדריך בידרמן, שהיה מבוגר מאיתנו בארבע שנים. היו לנו שלושה ילקוטי אוכל. אחד עם כיכרות לחם, אחד עם תפוזים, אחד עם קופסאות שימורים, וזה היה הכבד ביותר. צריכים היינו להתחלף מדי פעם. איכשהו יצא שאני נשאתי את ילקוט הלחם ואת ילקוט התפוזים, ולא נשאתי את הכבד ביותר, שחותך את הגב. זה יצא במקרה - ואולי לא כל כך במקרה - וחשבתי שאיש לא שם לב לזה. יותר נכון, לא חשבתי. כשהגענו לקניון למטה, במקום שהשביל הוא צר מאוד ומפותל, נעצרנו לנוח, ואחר כך ביקש בידרמן שני מתנדבים כדי לצאת חלוץ, במרחק מה קדימה מכל הקבוצה, כדי לאבטח מפני הפתעה. ברור היה ששניים אלה לא יישאו ילקוטים בכלל, רק מימיות ואקדחים בתוכן. הצבעתי. חשבתי אפילו שאני עושה בזה מעשה צופי מאוד, של התנדבות לסכנה. ואז אמר בידרמן -
אינני זוכר בדיוק מה אמר. אני חושב שאמר, "אתה, ג'וליאן, תישאר מאחור." או אולי לא אמר כלום. אני זוכר רק את המבט שנתן בי -
והמבט הזה אמר: אל תחשוב שאני לא רואה. אל תחשוב שאני לא מכיר אותך.
עבר בי קור באותו רגע. הרגשתי כאילו הריח אותי. כאילו הריח את הריח הקל, הבלתי מורגש כמעט, של... איך אקרא לזה?... שנודף ממני.
ואחרי זה, בהמשך הטיול -
בדיוק כמו בדוראנגו, קולוראדו, אחרי המקרה בבנק: כבר לא נהניתי משום דבר. לא שרתי, לא דיברתי. כל הדרך שתקתי, עד יריחו, וכל הדרך חזרה, עד תל אביב. הרגשה עכורה, מחורבנת, ולא של אשמה, לא של ייסורי מצפון - לא חשבתי שעשיתי איזה חטא! - אלא של מרירות על שנשלל האמון ממני!
אם כן, כפי שאמרתי, המכתב הזה שכתבתי לבידרמן לפני ארבע וחצי שנים, לא היה חנופה, לא היה לשם "תכלית", אלא, כאילו, כדי להעביר קו על חשבון ישן.
אם כי, באופן לא מודע -
ייתכן, ייתכן ששלחתי איזו קרן גישוש אינפרה-אדומה.
מפני ששלושה שבועות לאחר זאת -
אני צוחק, אבל צריך הייתי לבכות, לבכות! טבע של אדם לא משתנה. עוברות שנים והוא לא משתנה בכלל. אנחנו עוסקים בשימור הטבע, לא?
שים לב -
רק עכשיו אני עצמי שם לב לדבר: כתבתי את המכתב כדי להעביר קו על חשבון, כפי שאמרתי, כלומר, כדי למחוק - אחרי עשרים ושש שנים! - איזה פרק לא נקי, ולפתוח כביכול פרק חדש, נקי, טהור -
ובאותו מכתב עצמו, באותו מכתב עצמו - כאילו אני מסתובב עשרים ושש שנים באותו מעגל ואינני יכול לצאת ממנו - כבר טמון זרע הערמומיות הבלתי מודעת, שאת ריחה הוא חש אז.
מדוע בלתי מודעת, אתה שואל?
מפני שבשעת מעשה היא לא מודעת לי! האמן לי, אני עכשיו גלוי לגמרי. אתה רואה שאינני מסתיר את הדברים המלוכלכים ביותר שבי! זו הפעם הראשונה! לפניך!
למה עכשיו? למה לפניך?
בגלל הכומר המחורבן הזה. בגלל המתנה. אבל אני עוד אגיע לזה, אגיע.
אני רוצה לגמור בעניין המשרה. ובכן, על המכתב לא קיבלתי תשובה. ונעלבתי, כמובן, נעלבתי מאוד, כי פירושו של דבר היה שהוא לא שכח והוא לא מאמין שהשתנה משהו, בי, או ביחסים הסמויים שבינינו, ובכלל. וההרגשה הלא נעימה שהיתה בי, שהיתה קשורה בשמו, עמקה עוד יותר. אבל לאחר שלושה שבועות, מצלצל הטלפון במשרדי. בידרמן. "מה שלומך, ג'וליאן?" - קול עבה, מלא ביטחון, די קשיש, להפתעתי - "נעים היה לי לקבל את מכתבך, תודה על האיחולים." והוא מזמין אותי לשיחה במשרדו.
ובאותה שיחה, בלי עיקופים רבים, הוא מציע לי להיות הדובר של המחלקה. כלומר, יחסי ציבור, פרסומים, קשרים, מגע עם תורמים, נדבנים, וכו'. והוצאות מכונית על חשבון המשרד.
אתה מתאר לך שלא סירבתי. אמרתי ש"אהרהר בדבר", כמקובל, וכבר למחרת צילצלתי והודעתי, בנוסח הצופי הישן: מוכן תמיד! זה היה בדיוק הדבר שהשתוקקתי אליו: משהו לא מוגדר כזה, שלא מרתק אותך אל הכיסא לשבע-שמונה שעות ביום, עם מרחב תמרון רציני מאוד, עם מידה רבה של עצמאות. ו"הטבע"! הטבע, זה הארץ כולה, שאתה יכול לרכוב לאורכה ולרוחבה מסיני עד הגולן שישה ימים בשבוע! משהו אידיאלי! על דבר טוב מזה לא יכולתי לחלום.
עכשיו אתה שואל מדוע בידרמן - שהיה לו זיכרון לא נעים ממני - הציע לי את המשרה?
כן, את השאלה הזו גם אני שאלתי את עצמי.
אבל הדבר הוא פשוט: אני הייתי בדיוק האדם הדרוש לו! אל"ף - ברור היה לו לגמרי שאהיה נאמן לו, נאמן ולא מתחרה. בי"ת - אני מעורר אמון, אדם בעל כושר דיבור וכושר שכנוע. גימ"ל -
מדוע אני חושב שאני מעורר אמון? - אני יודע את זה! הפרצוף, אדוני, הפרצוף!
אל תצחק, זו אמת! הפרצוף שלי הוא המזל שלי - והוא האסון שלי. הוא מביא עלי את ההצלחות, ובה בשעה - את הצרות! הוא עילת כל העילות!
תראה, אומרים שפרצוף הוא בבואה של האופי. שטויות! תאמין לי - שטויות! ההפך הוא הנכון: האופי נקבע על פי הפרצוף. כל אופיו של אדם, לכל ימי חייו - כל גורלו, הייתי אומר! - נקבע לפי הפרצוף שלו! נדמה לך שזה אבסורד, מה? אם כן תחשוב רגע על תכונות חיצוניות אחרות באדם, תכונות מלידה, שקובעות את כל אופיו: חטוטרת, למשל. ברור לך שאדם בעל חטוטרת, תתפתח בו הרגשת נחיתות עמוקה. הוא יגַדל בתוכו, כמו על משטח של רקבובית, רגשי מרירות, נקם כלפי החברה, עורמה שתגן עליו מפני פגעי הגבוהים ממנו, וכן הלאה וכן הלאה. קח את ריצ'רד השלישי, אני צריך לספר לך? או בעל חוטם ארוך, כמו סיראנו דה ברז'ראק. כשאומרים לך שפרצוף מכוער עשוי לקבוע את אופיו וגורלו של אדם לכל חייו, לאמלל אותו - זה מובן לך, מתקבל מיד על דעתך. ובכן יש לי חדשות בשבילך: גם פרצוף יפה עלול לאמלל אדם. ולי פרצוף יפה! "ארי"!
והוא מלווה אותי כל ימי חיי. אינני יכול להיפטר ממנו, נכון? אינני יכול לזרוק אותו מעלי כמו מסכה. והוא לא השתנה הרבה מגיל שלוש-עשרה או ארבע-עשרה, כשהתחילו לקרוא לי "ג'וליאן" במקום "יגאל", בגלל הפרצוף ה"ארי" שלי. גם עכשיו, כשאני בן ארבעים ושתיים, כפי שאתה רואה אותי, יש לי אותה בלורית בלונדית חלקה, נופלת קצת הצידה על המצח, בתמימות, תמימות גמורה, ברשלנות כביכול, בלא אכפתיות כביכול, אותן עיניים תכולות, "מלאכיות", כפי שהיתה אומרת לי אמי כשהייתי קטן וכפי שאמרו לי נשים מגילים שונים כשהייתי גדול יותר, ואותה הבעה גלויה, רצינית ואינטליגנטית - שהיא כליל השתקפותו הטהורה של היושר הפנימי.
ובכן הפרצוף הזה, שהוא סיבת הסיבות למה שאני מכנה "אי-היושר הלא מודע שלי" - היה מודע לי מגיל צעיר מאוד כנכס היקר ביותר שלי! אוצר שאין ערוך לו! ידעתי שהוא כובש לי - שיכבוש לי - ידידים, אוהבות, ויותר מכול - אמון! ידעתי שאם אאחר לבית הספר ואספר למחנך שאמי נפלה במדרגות ושברה רגל ושנאלץ הייתי לקחתה למיון - לא יעלה כלל בדעתו לחשוד בי בשקר, כי די היה שיסתכל בעיני התכולות, הגלויות, הרציניות - ויאמין לי. וידעתי שאם בבחינה בפיזיקה אעתיק שלוש מתוך ארבע שאלות מן המחברת של שכני - לא יעלה כלל בדעתו של המורה לחשוד בי בכך, כי בכל עת שהייתי נושא עיני אל הקתדרה, אליו, היתה נובעת מהן הבעה כה טהורה של יושר, של כנות, של אמון בו, של השתתפות בסבלו, סבל מורה מסכן וממורט עצבים - שהוא היה רואה עצמו שפל אילו דבק בו צל של חשד בי! אתה יודע כמה פעמים הבאתי אנשים לידי כך שביקשו סליחה ממני על חטאים שחטאתי כלפיהם?!
אספר לך על מקרה אחד. יש לי חולשה - אני מודה ומתוודה: חולשה לא יפה, וולגרית מאוד - לספרות פורנוגרפית. אני יכול לפעמים לעמוד שעה שלמה בקיוסק ולדפדף בז'ורנלים, גרמניים, צרפתיים, אנגליים, עם תמונות עירום. בנמלי התעופה באמריקה הייתי מבלה כך את כל שעות ההמתנה עד המראת המטוס. ואני אוהב גם לקרוא ספרות פורנוגרפית. אבל כמה אתה מספיק לקרוא בקיוסק, או בחנות ספרים, בעמידה? ולקנות - זה בזבוז. גם לא נעים כל כך, שאתה, יגאל רביב, דובר המחלקה לשימור הטבע... מישהו עלול להכיר אותך, לזהות אותך -
אם כן, אני נכנס לחנות ספרים, לועזיים על פי רוב -
עכשיו שים לב לפרטים. לטכניקה. בתור סופר, הפרטים הם שצריכים לעניין אותך, אם תעשה פעם סיפור מן ה"ווידוי" המחורבן שלי -
אני נכנס ושואל - לא, לא על אגתה כריסטי או על אליסטר מקלין, גם לא על סומרסט מוהם או פיליפ רות! זה זול מדי בשבילי! - אלא על "הקִדמה ואכזבותיה" של רמון ארון, אדוני! או על "האני והזולת" של לאינג - ספר, שאגב, אני באמת רוצה לרכוש אותו, בפסיכולוגיה אני תמיד מתעניין - ובכן, בעל החנות אומר לי בכבוד רב, כאל איש שווה ערך לו, מן המועדון האקסלוסיבי של מחפשי הספרים החשובים, שאמנם התקבלו באחרונה כמה ספרים של לאינג, והוא קם ומתחיל לחפש בשבילי את "האני והזולת". אני, בינתיים, מתהלך בין הכונניות המסתובבות האלה, עם ספרי הכיס המפתים, ובעין מנוסה של סוכן דוגמניות מציין לעצמי את הסחורה שעליהן. והכונניות האלה, אתה יודע, כאילו נועדו מעצם ברייתן לשמש מחסה לגנבים. הן מסתובבות ואתה מסתובב יחד איתן, והן מסתירות אותך פעם מצד זה, פעם מצד זה, כפי שאתה מכוון אותן מבעד לכוונת של הסדקים שבין השלבים. ובכן, תוך שבעל החנות האינטליגנטי תולה את עיניו הממושקפות במדפים העליונים של כוננית הקיר ומחפש שם במאמצים רבים את "האני והזולת", אני מחליק לתוך כיס המקטורן העמוק שלי את "חיי המין בגיל הארבעים" של מסטרס וג'ונסון -
אתה צוחק. מה אתה מתפקע כל כך? גם לך קרה, מה? תודה! אני גלוי לב הלילה, תהיה גם אתה! סוף סוף זה לא חטא נורא כל כך! עבֵרה אינטלקטואלית, סחיבת ספרים! כמעט ספורט!
טוב, לא חשוב.
אבל שמע הלאה. עד עכשיו זו טכניקה מקובלת, פחות או יותר, שכל סטודנט פוחח, גם בלי פרצוף כמו שלי, משתמש בה. אבל אני לא מסתפק בזה, לא! לאחר שאני משלם בעד "האני והזולת" - ו"חיי המין בגיל הארבעים" נחים בשקט בכיסי - אני לא בורח ומשאיר פס, כמו תלמיד ישיבה שאכל טרפה, אלא עומד ומשתהה אצל בעל החנות, שואל על ספרים של לוי שטראוס, גלבריית, פקארד, מתייעץ, מחליף דעות, משוחח... על מה? - על מרקוזה, אדוני. על מרקוזה! אחר כך מתהלך שוב בין הכונניות ומעיין מתוך סקרנות של מלומד בספרים כאלה וכאלה. עבי כריכה ודקי כריכה, מתוך פנאי, פנאי בלי סוף לעניינים של רוח וכל זה, תבין, למען מטרה אחת: כדי לרכוש אמון! כדי - וזה המצחיק שבדבר, שהרי בעל החנות לא חושד בי כלל! - להבטיח לעצמי שאני אמנם ישר בעיניו בדיוק כפי שהפרצוף שלי מצהיר עלי! ובכן זו הטכניקה הקבועה שלי: בכל קנייה אני יוצא עם שני ספרים: סולז'ניצין בכסף - "האישה החושנית" בחינם. ג'ויס בכסף - "שלושים תנוחות" במשיכה. סילביה פלאת בכסף - "קאמא סוטרא" לתוך הכיס. אחד כנגד אחד. אחד לאלוהים - אחד לשטן.
למה אני משלם בעד סולז'ניצין, אתה שואל? קודם כול מפני שלא לכבוד הוא לקחת אותו במשיכה. סולז'ניצין שווה כסף, מגיע לו. ושנית - זהו המס שאני משלם, או יותר נכון - כדי להשתיק את כלב השמירה שלי אני תוקע לו נתח בשר לפה, שלא ינבח: סולז'ניצין, ג'ויס, סילביה פלאת... והוא משתתק.
לא אוכל למנות לפניך, ידידי היקר מאוד, את מספר הפעמים שעשיתי זאת. ספרייה שלמה בניתי לי מזה, יותר נכון - שתי ספריות. אחת לגאלית, אחת במחתרת. במחתרת - מפני שגאולה ממש בוחלת בספרים כאלה. אם יישאר לנו זמן - אראה לך את תיבת פנדורה. במחסן. אם תרצה, אוכל אפילו -
הגד, קרה לך -
קרה לך שאתה מתעורר בבוקר ומרגיש שהרגליים שלך כחולות?
כן, כחולות! מתות! אתה קם, מוריד את הרגליים לרצפה, ממשש אותן - כחולות! לא שלך! אתה ממשש את הפנים - כאילו קפואות, כאילו גם הן לא שלך! אתה פוער את הפה - נדמה לך השיניים הן של זהב, או פלטינה. לסתות של שלד! כל הגוף נעשה לך זר! אתה לא אתה. השד יודע -
הזכרתי את לאינג, אז נזכרתי. קראת את "האני והזולת" שלו?
חבל. ספר מעניין. מעניין מאוד. עניין הזהות: מי אתה, מה אתה. הוא אומר שָם דבר נכון מאוד: הזהות שלך נקבעת לא רק על ידי עצמך, אלא גם על ידי אחרים. אתה - זה לא רק מה שאתה חושב שהנך, אלא גם אתה כלפי הזולת והזולת כלפיך. איך אתה תופס את האחרים ואיך הם תופסים אותך, ואיך אתה תופס שהם תופסים אותך ואיך הם תופסים שאתה תופס אותם. הזהות שלך תלויה באחרים!
למשל - האישה, דרוש לה ילד כדי שתהיה לה הרגשת זהות של אֵם. הגבר - דרושה לו אישה כדי שתהיה לו הרגשת זהות של בעל. ואם האישה מצמיחה קרניים לבעל - הוא מקבל פתאום הרגשת זהות של קרנן. כולו משתנה, כל האופי. פתאום הוא נעשה בעל אופי של קרנן!
אל תחייך, זה בדיוק כך, אדם זקוק לזולת כדי להשלים את הזהות של האני שלו! ולפעמים האחרים מטילים עליו זהות שהוא לא רוצה בה בכלל. כמו ב"אנדורה" של מקס פריש, או ב"אינני שטילר" שלו.
הייאוש הכי גדול, אתה יודע, הוא כשאתה מגלה שאתה שום דבר בשביל אף אחד. שאין לך שום משמעות בשביל אף אחד. שום משמעות...
לא אני אמרתי. הוא אמר.
אבל מי יודע? מי יודע? אולי... האדם הוא דווקא רק מה שהוא בשביל עצמו?...
"הגיהינום הוא אני עצמי"...
מי אמר את המשפט הזה?
כסופר, אתה צריך לדעת!
באמת אינך יודע?
אני מתפלא עליך.
נסה להיזכר.
רוברט לואל, בשיר "שעת הבואש".
קראת?
לא קראת.
ובכן, כשקראתי את המשפט הזה אצל לואל, התפעלתי נורא: משפט גאוני! אחר כך אני מוצא את זה פתאום ב"מסיבת הקוקטייל" של טי-אס אליוט: "מהו גיהינום? הגיהינום הוא האדם עצמו." עשר שנים לפני לואל. אחר כך, במקרה לגמרי, אני מוצא את זה בספר של סארטר, המצטט את "דוקטור פאוסטוס" של כריסטופר מארלו: "במקום שאנו נמצאים, שם הוא הגיהינום." ארבע מאות שנה לפני טי-אס אליוט! ולבסוף אני מגלה שאמר את זה וירגיליוס, אלף וחמש מאות שנה לפני מארלו: "כל אחד מאיתנו נושא את הגיהינום שלו בתוכו"! מעניין, מה, איך משפט מתגלגל בהיסטוריה.
קראת את אריך פרום?
מה אתה קורא, אם כן, לכל הרוחות? רק את החברים שלך? רק רומנים? את עצמך?
אתה יודע שאתה היית האיש שדחף אותי לקריאה? לפני כעשרים שנה? כשהכרתי אותך התחלתי לקרוא ספרי פילוסופיה. אינך יכול לדעת את זה, בעצם. אני הכרתי אותך, אבל אתה אותי - כמעט שלא. אותי בשם. קראתי המון, אז. עד היום -
איפה הפסקתי?
כן, פעם אחת, פעם אחת ויחידה, נתפסתי. נכנסתי לחנות, מן הגדולות. עיינתי בספרים שעל המדפים, הוצאתי את "הלבלוב של אמריקה" של רייך, ניגשתי לקופה ושילמתי. חזרתי למדפים והתחלתי מדפדף בספרי המין. היה שם ספר בשם "בית הספר של ונוס", הוראות עסיסיות לנערה צעירה במאה השבע-עשרה, שמצא חן בעיני מאוד. עמדתי וקראתי בו. הגעתי עד עמוד חמש-עשרה, או שבע-עשרה, עשיתי בו קפל, סגרתי והחלקתי אותו למטה, אל ידי, מתחת לרייך. זה היה בקיץ ולא לבשתי מקטורן. כשאני עובר על פני הקופאית לעבר היציאה, אני שומע את קולה: "תסלח לי, אדוני!" - "כן?" אני נעצר. "אתה קנית אצלנו ספר אחד!" - היא קוראת כלפי בגסות, בחוצפה - "איך זה שיש לך שני ספרים?" אמרתי לך כבר, שיש לי שליטה לא נורמלית בארשת הפנים שלי. כשאני מחליט לא להסמיק אינני מסמיק. לא להחוויר - אינני מחוויר. לא הסמקתי, לא החוורתי. אמרתי בשקט: "הספר השני הוא שלי, גברתי, הבאתי אותו איתי." "אתה משקר!" היא קוראת. "תואיל בבקשה לשלם בעדו אם אינך רוצה שנקרא למשטרה!" עכשיו הסמקתי. מזעם. כבשתי את זעמי ואמרתי: "אוכל לראות את המנהל?" - "בבקשה! בבקשה!" היא צועקת, ורצה לקרוא למנהל. בא המנהל, מסתכל בי, שואל מה קרה, ואני אומר לו: "אדוני, זו הפעם הראשונה בחיי שחושדים בי בגנבה ואינני מוכן לסבול עלבון כזה. קניתי אצלכם ספר של רייך, ואת הספר הזה הבאתי איתי! אם אינך מאמין לי - בבקשה!" ואני פותח לפניו את ונוס ומראה לו סימנים של שימוש ואת הקפל בעמוד שבע-עשרה, המוכיח בבירור שאני עומד באמצע קריאת הספר. מה עושה המנהל? נוזף בקופאית ומבקש ממני אלפי סליחות. "תבין," הוא מתנצל בפני הפרצוף הישר, הנעלב, שלי, "יש לנו הרבה מאוד קונים, מכל השכבות, מכל העדות, גם אנשים מאוד לא תרבותיים, ולפעמים קורה..." אני מואיל להבין אותו, סולח לו, יוצא מן החנות, נפגע אבל גאה.
אתה חושב שאני מספר את זה מתוך התפארות. תאמין לי - בימים אלה, כשאני נזכר בזה, בכל המקרים -
אבל מהפרצוף שלי הרי אינני יכול להיפטר, לעזאזל! הוא הסרסור שלי לדבר עברה, והוא מסרסר גם בלי לשאול את פי. הוא קונה לי ידידים - ראית כמה היו כאן הערב, חמישה-עשר, עשרים, כולם אוהבים אותי - גם בלי רצוני! הוא קונה לי אמון - גם ללא כל כוונה מצדי! הוא מרמה - גם מבלי שאדע על כך!
אם כי -
לא את כולם. לא את בידרמן, אז, ולא את הכומר הזה, לפני שלושה שבועות. אני עוד אגיע לסיפור הזה. סבלנות.
אבל לבידרמן המנהל, לבידרמן המנכ"ל - הפרצוף הזה היה נחוץ! בדיוק! משהו שמעורר אמון, ויחד עם זה - שיכול לרמות כשצריך! כי מהו תפקידו של דובר, של פקיד יחסי ציבור, אם לא לפאר, לרומם, לסנגר, להחליק, להכשיר את הטרף כשצריך, לטהר את הטמא כשצריך? הוא ידע זאת ואני ידעתי זאת וכל אחד מאיתנו ידע שהשני יודע. מין הסכם חשאי כזה, וכל אחד משחק את המשחק שלו.
אם כן, חודש וחצי בערך לאחר שהתחלתי לעבוד אצלו, אני נכנס אליו, מתיישב מולו, ואני - אני העצלן, השונא לעבוד, השמח על כל שעה שאני יכול להסתלק מן המשרד - אומר לו: תראה, אברהם, לאחר ניסיון של שישה שבועות, נדמה לי שיכולת להטיל עלי יותר. יש לי כמה שעות פנויות בשבוע. מה דעתך שנוציא איזה עלון חודשי, חוברת, בענייני שימור הטבע, נקרא לה, למשל, "הר וגיא" -
צביעות! - אתה אומר בלבך.
פשוט מדי, אדוני. ממך, בתור סופר, מותר לי לדרוש שתעמיק לראות קצת יותר, שתבין שבאותם רגעים שאני אומר לבידרמן שיש בזבוז בעבודתי, שאני לא מנוצל מספיק - אני באמת מאמין בזה! אינני חושב על התועלת שתצמח לי מזה, או על כך שאשא חן בעיניו - ממילא הוא מרוצה ממני - אלא על דברים אחרים לגמרי: על בזבוז כספי המדינה, כספי משלם המסים, על קידום היעילות במחלקה, על שיפורה. דברים מעין אלה.
אינך מאמין?
כמובן, כמובן, יש שתי פנים לדבר. כמו שלפרצוף שלי יש שתי פנים, אם אפשר לומר כך.
על כל פנים, בידרמן מקבל את הצעתי, כמובן. נותן את ברכתו. אני מוציא חוברת בשם "הר וגיא", אך לא אחת לחודש, אלא אחת לחודשיים, ולאחר ארבעה או חמישה חודשים אני בא אליו בהצעה ההיא, לשלוח אותי לארצות הברית כדי ללמוד מן הניסיון האמריקני בשימור הטבע -
ושים לב, גם כאן: זה יהיה פשוט מדי לומר שהוא נתן לי את זה בתור פרס - על נאמנותי - על חריצותי - או שאני תיכננתי את מהלכַי מראש כדי לקבל פרס! פשוט מדי! הדברים מורכבים, מורכבים הרבה יותר -
נסעתי, אם כן, לארצות הברית. דוראנגו, קולורדו.
באתי, ראיתי, טינפתי.
Veni, Vidi, Pollui - אני זוכר עוד קצת רומית, מן האוניברסיטה.
ברשותך? כוסית אחת קטנה?
בין כה וכה עד הבוקר לא תצא מכן. וקפה אני מתעצל להכין.
אני שמח שאתה שומר על ערנות מוחלטת, למרות השעה המאוחרת. תוכל להישאר אצלי גם מחר, כל היום. שבת, אינך עובד מחר, והבית כולו לרשותנו, ולך הרי אף אחד לא מחכה בבית.
למה התגרשתם בעצם?
אתה עוד חייב לי את זה. לא, לא הלילה. הלילה הזה כולו שלי. מחר, כשאגמור.
אתה יודע, קיבלתי שוק כששמעתי על זה. ממש.
לא, לא הכרתי אותה. כמעט שלא. באשמתך, אגב: אף פעם לא הבאת אותה איתך. התפלאתי.
אבל שמעתי עליה.
הייתי סקרן נורא להכיר אותה. כל השנים. איך היא נראית, לפחות.
אני חושב שראיתי אותה רק פעמיים, מרחוק. גבוהה. רגליים גבוהות, הילוך בטוח, גאה, שיווי משקל. אבל את הפנים לא ראיתי.
גם כן עוסקת באמנות, או משהו כזה, לא?
אתה מחייך.
אומרים שהיא פיקחית מאוד.
פיקחות באישה, אני מודה, זה משהו. מין סקס אפיל. אישה פיקחית יכולה להחזיק גבר חזק מאוד. במושכות, ברסן.
טוב, אחר כך תספר לי.
על כל פנים, אתה התגרשת, ואני גירשתי. לא, לא לצמיתות. אני צוחק. לשבועיים, שלחתי אותם אל אמי, לזכרון יעקב. זקוק הייתי לחופשה מן המשפחה. זקוק מאוד. להיות לבדי. חשבון הנפש, כמו שאומרים, לאחר המקרה ההוא עם המתנה. אבל מה? גם להיות לבד אינני יודע. לא מוכשר לזה. חוזר מן העבודה, נשאר בבית שעה-שעתיים, מנסה לקרוא, אבל אין לי ראש לזה. נמשך החוצה. משוטט כמו חתול מסומם ברחוב, מבר לבר, שותה, משתטה...
מגוחך. תמיד היה כך. כשגאולה היתה נוסעת, הייתי חושב - איזה חיים משוגעים אני אעשה כשאשאר לבד, בלי חובות, בלי פיקוח... איזה חיים! בחורות... בילויים... הדמיון שלי היה מרקיע שחקים, עורך אורגיות שלמות... ומה קורה? - אני מתעורר בבוקר, מוצא את עצמי לבד במיטה, פתאום תוקף אותי כעס - למה נסעה, מה פתאום נסעה. באיזו רשות נסעה... אני קם בחוסר מנוחה איום, כאילו גזלו ממני משהו, מתרחץ, מתגלח, מסתרק, עומד מול הראי ורוצה לפצפץ את הפרצוף שלי באגרופים, יוצא מבית ריק... תצחק - אני מתגעגע. מאבד את הביטחון שלי, לעזאזל!
פעם -
למה אני נזכר בזה עכשיו?
לפני שנה - לא, שנה וחצי - גאולה נסעה עם הילדים לכמה ימים לכפר הנופש באשקלון. בערב השלישי או הרביעי אני יושב בבית, קורא, בעשר, עשר וחצי, אני זורק את הספר ואומר לעצמי: לכל הרוחות, יש לך חופש, למה אתה לא מנצל אותו?! יצאתי והלכתי לבר קטן, ברחוב הירקון. אני מתיישב ליד שולחן, מזמין כוסית, מקשיב למוזיקה, וכעבור כמה דקות מתיישב לידי איזה פרצוף בריוני, כהה, עם אף חצי מכורסם, יושב ומקשיב למוזיקה. לא אמרנו כלום זה לזה. הזמנתי עוד כוסית, ושלישית... על השולחן היה מונח המצית שלי. מצית יקר, שקניתי אותו פעם בשווייץ, עשוי שנהב, עם פיתוחים, עם תחריט של הקתדרלה בברן. כשקמתי ללכת - אחרי חמש כוסיות בערך - ראיתי שהמצית איננו. הטיפוס שהיה על ידי, ישב כבר ליד שולחן אחר, עם עוד שני בחורים. ברור היה שהוא סחב את המצית. ניגשתי אליו ואמרתי: תסלח לי, נדמה לי שלקחת בטעות את המצית שלי. הוא מסתכל בי, ממצמץ, ואומר: אני לא מכיר אותך בכלל! אני מחייך ואומר: ישבת על ידי, לא? הוא מחליף מבטים עם שני החברים שלו, ועד שאני מספיק להבין מה הולך, אני חוטף סטירה עצומה בפנים, אגרוף בעין, מכות בצוואר, על הגב - ואני בחוץ. כמו כלב.
אבל מה שרציתי לספר לך הוא זה - שבזמן שחטפתי את המכות, לא התגוננתי כלל, לא הרגשתי כל התנגדות בתוכי. אני זוכר ברור, ברור מאוד, שהרגשתי כאילו זה מגיע לי, מגיע לי בהחלט, כאילו לא אני הצודק, אלא הוא הצודק. הרגשתי איזו עליונות שלו עלי... וכשבאתי הביתה והסתכלתי בראי וראיתי את הפנס בעין, את הפרצוף הנפוח, חייכתי מתוך הנאה, ממש הנאה, כאילו נענשתי על איזה חטא ועכשיו אני נקי מן החטא, חופשי, משוחרר...
טוב, נעזוב את זה. לא לעניין.
רציתי רק לומר שבעצם קשה לי להיות לגמרי לבד. וגם הערב, ראית. זימנתי הנה את כל החבר'ה, איזה חמישה-עשר או עשרים. אני אוהב לפטפט, לרכל, לדבר פוליטיקה, ספרות, פילוסופיה. אבל בעצם, חיכיתי בקוצר רוח שיסתלקו. שנישאר שנינו. לבד. שאוכל לשפוך את זה סוף סוף, פעם אחת. לנקז את עצמי. לא מפני שאתה סופר. מפני -
לא חשוב.
לחייךָ.
איפה הפסקתי? כן, שימור הטבע.
לומר לך את כל האמת? - הטבע משעמם אותי. כלומר, נוף, נופים. אני יודע שלא יפה לומר זאת, בייחוד לא בפני סופר, שבשבילו נוף זה משהו פיוטי, מסתורי, מרגש, מטהר! אותי זה משעמם. אינני יכול לתפוס איך אנשים יכולים להתפעל מן הנגב, למשל. פשוט אינני מאמין להם כשהם פוערים פה, עוצרים את נשימתם, וקוראים - איזה יופי! יופי? איזה יופי? יבש, חם, אפור, מונוטוני, מרדים, לפעמים מבחיל. או סינַי. היית בסיני? - שואלים אותי - לא נהדר? לא נפלא? ואני מוכרח לומר: כן! נהדר! נפלא! מפני שאחרת יחשבו אותי לאדם חסר כל רגישות ליופי. אבל מה יפה שם, לאחר הכול? אתה נוסע קילומטרים, קילומטרים, חול, גבעות רדודות, קצת עשבים פה ושם - מכוער! למען האמת, מכוער! או אפילו ההרים: צחיחים, קשים, גסים, אילמים, גדודים של בעלי מום! רוח אלוהים מרחפת! שטויות! רוח חמה מייבשת לך את הנשמה, ממאיסה עליך את החיים. אני רוצה לברוח כשאני מגיע לשם. או שארם-א-שייח. פנינת המזרח! אני משקיף על המפרץ, על הסלעים שמסביבו, אני אומר לעצמי - נו טוב, די יפה. ולאחר כמה רגעים זה כבר משעמם אותי. אפילו באירופה כך. כמובן - ישנו גורם ההפתעה. בפגישה הראשונה - די מרגש, למי שבא מן המזרח: ירק, נחלים, הרים ועמקים, כפרים קטנים, אדומי גגות... אבל אחר יום-יומיים זה חוזר על עצמו שוב ושוב, בכל מקום העתק של אותה תמונה, פחות או יותר, וכשאתה תופס את הפרינציפ - יער פלוס נחל פלוס הר פלוס שלווה שווה יופי - זה נמאס לך על הנשמה! למה לי לשקר לך? נוף משעמם אותי, ארכיאולוגיה משעממת אותי -
אגב, בסיפור אחד שלך, "האחים", אתה מתאר איזה כפר בדרום הארץ, ליד אשקלון אם אינני טועה, ואתה מזכיר צמח בר, "ירבוז". למה התכוונת? אין צמח כזה, עד כמה שאני יודע. "ירבוז"?
התכוונת ל"ינבוט", אם כן!
אבל ינבוט לא גדל באדמה חולית, אין דבר כזה, סמוך עלי! ינבוט גדל רק באדמות כבדות, לא בשפלה, לא קרוב לים.
הבקיאות שלי? אתה יודע כמה ינבוטים היו לנו בזכרון יעקב, כשהייתי ילד? שדות שלמים היו מכוסים בהם! מצצו את לשד הכרמים! אתה יודע כמה כוחות היינו משקיעים כדי לבער אותם? בוקר בוקר! "עוד טל על השביל"! מנכשים אותם, מתיזים את הראשים, מקצצים, משרשים, שורטים את הידיים ואת הרגליים - ולהיפטר מהם אי-אפשר היה! היו להם שורשים ארוכים, עבים כמו חבלים, עקשניים -
היתה לנו חלקה אחת, על יד גבעת עדה, מקום יפה להפליא, מוקף אלונים, גבעות מסולעות -
ומלבד זה - סלח לי על התערבותי הגסה - אתה מתאר שם תקופת חורף, ובחורף אין לינבוט עלים. הוא בשלכת! רק קוצים!
שטויות. פרט לא חשוב. אני זוכר רק כשקראתי - שמתי לב לזה.
כן -
גם ארכיאולוגיה, בהחלט. אגיד לך: מאז ומעולם היה לי חשד עמוק בארכיאולוגיה. חשד רציני ביותר! אני יכול להישבע לך שיש פה המון אחיזת עיניים. מעולם לא למדתי ארכיאולוגיה, אבל שכל ישר יש לי. תראה: מראים לך חפירה עם איזה מרובע של אבנים וכמה תעלות מסביב, ואומרים לך - פה היתה עיר מן התקופה הפרסית. חמישה-עשרה סנטימטרים מתחת לזה - עיר מן התקופה הישראלית, שלושים סנטימטרים נמוך יותר - מבצר מן התקופה הכנענית. למטה תנור מן התקופה הכלכוליתית. אתה שואל: איך אתם יודעים? אומרים לך: על פי החרסים. לכל תקופה יש כדים וחרסים בעלי אופי אחר. אינני משוכנע בזה - אבל נניח. עכשיו אני שואל אותך, ותשתמש בשכל הישר שלך: קודם כול, איפה, מתי, בונים עיר על גבי עיר? מי בונה כך בכלל? שנית - איך זה קורה שאפר ועפר מכסים לגמרי עיר, ואחר כך באים אנשים ובונים דווקא על העפר ואפר הזה? ושלישית - וזה העיקר! - מנין להם שאנשים מן התקופה הישראלית לא השתמשו באבנים ובחרסים של העיר מן התקופה הכנענית, ואלה מן התקופה הפרסית לא השתמשו בחומרים מן התקופה הישראלית? הלוא זה הדבר הטבעי ביותר, שאם אנשים מוצאים חומרים מוכנים, או קבורים קצת בעפר, הם מגרדים את העפר ומשתמשים באותם החומרים! אם כן, אולי הכול הפוך? אולי דווקא למעלה מונחים החרסים מן התקופה הקדומה יותר? אני לא צודק?
אני, על כל פנים, אין לי שום אמון בזה. והמוזיאונים גם כן משעממים אותי. אני מודה ומתוודה: כשאני מבקר בלובר, למשל, הדבר היחיד שמתחשק לי לעשות אחר שני האולמות הראשונים - הוא להשתטח על הרצפה, באמצע האולם, ולחטוף שינה טובה, מרוב עייפות. ולומר לך מה אני חושב? אני חושב שרוב בני האדם מרגישים כך. אלא שהם מתביישים להודות בזה. אני שם לב. אני שם לב איך הם מתהלכים באולמות המוזיאונים, משוטטים כמו סהרורים מתמונה לתמונה, מרמברנדט לבוטיצ'לי, מג'יוטו לוולאסקז, ממדונה למדונה, מצלוב לצלוב, העיניים נודדות מן הקטלוג לתמונה, מן התמונה לקטלוג, תוהות, בוהות, מיטמטמות - ומשתעממים! ועייפים עד מוות!
כנסיות זה דבר אחר. כן, כנסיות -
אבל מה? - יש שקר מוסכם כזה, שמִנוף צריך להתפעל, מעתיקות צריך להתפעל, ממדונות צריך להתפעל - אז כולם מקבלים עליהם את עול השקר האוניברסלי הזה, שהתקדש על ידי נביאים ומשוררים - מבעל התהילים ועד דנטה, מגתה ועד טשרניחובסקי - ואיש אינו מעז לפרוק אותו.
למה אני אומר לך את כל זה? כדי שתבין שבשבילי המחלקה הזאת, המחלקה לשימור הטבע, היא לא משהו ש"תואם את נטיות לבי", אם אפשר לומר כך, אלא עניין של נוחיות. פשוט, נוח לי לעבוד שם, נעים, אין בעיות, הרבה זמן חופשי, הרבה עצמאות -
לומר לך מה היתה השאיפה הכמוסה שלי, מגיל צעיר מאוד? שבע-עשרה או שמונה-עשרה, אני חושב? - להיות במאי סרטים. זה היה הדבר שרציתי לעשות אותו באמת, בכל לבי ובכל מאודי. עד היום אני חולם על זה. לא, לא חלום של תהילה, של פרסום, של עולם נוצץ! גם לא שמץ מזה! אני מרגיש שזה בתוכי, שיש לי כישרון טבעי לזה! מדגדג לי באצבעות. אני חושב במושגים של קולנוע. אני רואה תמונת רחוב, אני מביים אותה בסרט. אני רואה הבעות פנים שמגלות איזה תנועות פנימיות, פסיכולוגיות, נסתרות - אני מצלם אותן. יש לי חוש לזה. סלח לי שאני מתפאר - מותר לי, לאחר כל ההשמצות שהשמצתי את עצמי. זו עובדה: כשאני צופה בסרט - ואני אוהב מאוד קולנוע, רואה לפחות סרט אחד בשבוע - אני מבין בדיוק מה עשה בו הבמאי, אני חש את זה. אני מלווה את תנועות המצלמה, אני מתקן שגיאות. מתרגז על שטויות, על זיופים, חושב איך אני הייתי עושה. סרטים משוגעים מתרוצצים במוחי. כל מיני מקרים מגוחכים, יחסים מגוחכים, במשרד, למשל, העמדות פנים, חנופה, עורמה, שקרים קטנים, נבזויות קטנות - מצטיירים אצלי מיד, באופן גרוטסקי, במצלמת הקולנוע. אבל מה? - אני עצלן מדי, אין לי די מרץ, די אמביציה. כדי להיכנס לעולם הסרטים, דרוש לך מרץ של תריסר אנשי עסקים, עורמה של משרד שלם של עורכי דין, אמביציה של מניאק, ואני - לעתים קרובות - אתה תצחק! - מתחשק לי לצלם את עצמי. עם הפרצוף הישר, ה"ארי", שלי, במצבים שונים, עדינים. למשל, בשיחה עם בידרמן, פנים אל פנים. למשל, איך אני מסתובב בחנות ספרים ומחליק, כך, דרך אגב, בתמימות גמורה, ספר קטן לתוך הכיס. או -
תמונה פנטסטית - איך אני מסתנן לתור של אוטובוס. כן, קורה שאני נוסע באוטובוס לפעמים, כשהמכונית במוסך. קלוז-אפ על הפרצוף: הבלורית החלקה מתנפנפת קצת על המצח, העיניים התכולות מסתכלות קדימה, מרוכזות, כאילו שקועות במחשבה. לא רואות את מה שמסביבן. היד שאיננה אוחזת בתיק, מורמת לרגע להחליק את הבלורית בתנועה נונשלנטית. לונג שוט בזווית חדה מצד המדרכה: רואים את הרגליים של הפקיד ההגון, הרציני, הזה, מתקדמות לאט לאט, עקב בצד אגודל, בתוך שורת התור. הוא נחלץ, כאילו בהיסח הדעת, מן המקום השנים-עשר בתור אל המקום העשירי, מן המקום העשירי אל המקום השביעי. אלה שנדחקים מפניו, נושאים רגע את עיניהם אליו, תמהים, מוכנים להתפרץ כנגדו, אך מיד עומדים על טעותם: זהו איש הגון, ישר, מעבר לכל חשד. לא איש כמוהו יפרוץ חוק, יפרוץ תור. רואים שהוא שקוע במחשבות, ראשו נתון בעניינים אחרים לגמרי, איך אפשר לחשוד בו? אבל הנה הוא נוזף במישהו. לא בצעקה, לא בגסות, אלא בקול של תוכחה שקטה ועמוקה. נוזף באישה תימנייה, נושאת שני סלים, שהתייצבה ישר בראש התור: "תסלחי לי, גברתי..." המצלמה תופסת את האוטובוס המתקרב. הוא נעצר, הדלת נפתחת, האנשים נכנסים פנימה, עומדים צפופים סביב תא הקופה, הדלת נסגרת, האוטובוס נוסע. הפקיד שלנו תופס עמדה בפינה, בירכתיים - לא, לא נדחק קדימה! - עומד ליד המעקה, ממוקם היטב. הוא מוציא ספר קטן מתיקו, סוגר את התיק, פותח את הספר, עומד וקורא, בתוך הדוחק הזה. שקוע כולו בקריאה. הקופאי שואל מי לא שילם - הוא לא שומע, הוא שקוע בקריאה. פעם שנייה, שלישית, הוא לא שומע, שקוע כולו בקריאה. הקופאי שולח מבט לעברו, נדמה לו שהאיש הזה לא שילם. שילם? לא שילם? האם לתבוע ממנו? לא. רואים מיד שזהו איש מכובד. הלבוש, הפנים, הספר הלועזי. איש כזה לא יתחמק מתשלום ארבעים אגורות. האוטובוס נעצר. הדלתות נפתחות. הפקיד יוצא דרך הדלת האחורית. צועד בראש זקוף, נאה, על המדרכה, לעבר בניין משרדים גדול.
תמונה טובה, מה? בתור סצנה בסרט תל-אביבי.
למה הוא לא משלם את ארבעים האגורות, אתה שואל? - ספורט כזה. הוא מעמיד בניסיון את הפרצוף שלו. ואת אלה שמסביבו, כמובן. את ה"אני" ואת ה"זולת"...
או תמונה אחרת. הרבה יותר משמעותית. הרבה יותר! סמלית ממש! איך הפקיד הישראלי שלנו, דובר המחלקה לשימור הטבע, בביקור שלו בסטוקהולם, עומד בכנסייה, בתוך קהל מתפללים ביום א' -
לא, את זה אני לא מספר. יש גבול.
על כל פנים, הנושא הוא אחד: הפרצוף. קלוז-אפ על הפרצוף. המרמה.
והאבסורד הגדול ביותר - אבסורד נורא, למעשה - הוא שגם אותי הוא מרמה! כל השנים הוא מרמה אותי. ללא הפסק! הוא נוטע בי אמון בעצמי, הוא משלה אותי לחשוב שאני ישר בתכלית, נקי ללא רבב, עומד מעל ומעבר לכל חשד! אתה תופס מה הולך כאן? - אני הוא המעמיד פנים מול עצמי! אני הוא המשקר לעצמי ואני המאמין לשקר הזה! ואני שואל את עצמי - עכשיו, זאת אומרת, רק עכשיו - איך הצלחתי כל השנים לשקר לעצמי ולהאמין בשקרים של עצמי!
אם כן, בשבועות האחרונים, לאחר שחטפתי את המכה המהממת הזאת, שאספר לך עליה, אני עומד יום יום מול הראי, מסתכל בפרצוף הזה של עצמי, רואה את הפנים החלקות, הסימטריות, האלה, שכמעט אין בהן קמט, את הגבריות האלגנטית, העדינה, שבהן, את העיניים הבהירות, הגלויות, האלה - ואני אומר לעצמי: הרי לא ייתכן, לא ייתכן, שמאחורי הפסאדה הזאת שורץ רק קן של נוכלויות ונבזויות! אני אומר לעצמי: בכל זאת, הרי יש משהו במה שאומרים, שהפנים הן בבואה של הנפש! מוכרח להיות בי גם משהו יפה. משהו, לפחות!
ומדוע לא יהיה בי? אני ממשפחה טובה, לעזאזל, מגזע טוב. דור שלישי בארץ. סבא - מהמתיישבים הראשונים בזכרון יעקב, הכיר את אהרונסון, פיינברג, יוסף לישנסקי, כל ניל"י. אבא - סוחר עצים ישר. ירד לתל אביב, אמנם, אבל איש גדול בשעתו. קָשר קשרים עם הבריטים, עם ערבים, שההגנה השתמשה בהם. רכש קרקעות בשביל "הקרן הקיימת" ליד עזה. חבר הנהלת "כופר היישוב" מטעם הציונים הכלליים, בזמן המאורעות. אמי - שממנה, אגב, ירשתי את הפרצוף "הארי" שלי - באה מפולניה בגיל צעיר, למדה רפואה. אישה משכילה מאוד. עדינת נפש. כולם אנשים ישרים, בריאים ברוחם, "מלח הארץ", כמו שאומרים. אם כן משהו מזה מוכרח להיות בגנים שלי, אם יש אמת בתורת התורשה. ואל תגיד לי ש"השושלת מתנוונת" - הסב עובד אדמה, האב סוחר, הבן - פקיד קטן בממשלה, חסר אידיאלים, חסר מצפון, מושחת. לא מאמין שקיים אצלנו תהליך אנתרופי כזה. בדרום אמריקה אולי. כשהקונקוויסטאדוס ירדו מן הסוסים, בנו וילות בערים, השמינו, עשו כסף שחור, נאפו, שכרו חיילים, קנו פילגשים. אצלנו, תודה לאל, עוד לא הגענו לזה. לא "מתנוונים", תודה לאל. נלחמים כמו נמרים, בונים בקצב מטורף, ויש פה כמות של מרץ שמספיקה לאוכלוסייה של מאתיים מיליון. אני לא "מנוון", אם כן. לא כולי מושחת, אם כן. מוכרח להיות בי גם משהו יפה, לא?
ואני בן יחיד, אל תשכח. ממשיך השושלת! חוטר מגזע רבינזון ונצר משורשיו יפרה. אחריות, אדוני! אחריות כבדה!
אני נזכר, כשהייתי בן עשר, לפני שעזבנו את זכרון, הייתי נוסע עם סבי בכרכרת החמור, אל הכרם שלו. היה לו כרם באום א-תות, על יד ה"היטרי", והייתי עוזר לו בזמירה.
אתה מכיר את ה"היטרי"? הר יפה, "גיבן", מכוסה כולו יער פרא, בין זכרון לבת שלמה. פעם ידעתי את שמות כל העצים, קטלב, ער, לבנה, אוג... היום שכחתי. הכרתי אותם לפי העלים, או הפריחה, או הפרי. את העפצים של האלה אני עוד זוכר. תרמילים ארוכים, כמו בננות ירוקות. כשהיינו פותחים אותם, היו פורצים מהם מאות חרקים.
הייתי עובד עם סבי בעמק הזה, לרגלי ה"היטרי". עמק שופע עשבים דשנים, חורפש וארט ומה לא, וכל היום היה מספר לי מעשיות. איך פגש את אוליפנט ביאסי, באסֵפה של "חיבת ציון", ואיך לקח איתו מחרשה לאונייה "טאטיס", כשיצאו מגאלאץ, ועל הימים הראשונים של זמרין, כשהעגלה עלתה בהר והשוורים ברחו וחילצו אותה מן הבוץ בידיים וסחבו את העצים על השכם... ופעם סיפר, מדדו את האדמות באום אל-עלק והתנפלו עליהם ערבים מכל החושות סביב, והם, חמישה בחורים, עמדו במקלות בלבד נגד אספסוף מזוין... וחגיגת הבציר בתרנ"ז, כשכל גפן נתנה שנים-עשר רוטֶל - שנים-עשר רוטל! - ענבים, והטעינו אותם על עשרים גמלים; עשרים גמלים, אדוני!
אגב, אתה יודע מי חנך את בית הכנסת של זכרון, ב-1886? - גרמנים! טמפלרים-וירטמברגים מהמושבה הגרמנית בחיפה!
לא ידעת. כדאי לך, בתור סופר, ללמוד פרק בתולדות היישוב.
פקיד הברון במושבה, האדמיניסטרטור, היה אז אחד בשם וורמסר. יהודי מאלזס. והוא אהב גרמנים. כשבנו את בתי העץ הראשונים במושבה, הזמין את הטמפלרים מחיפה ומסר להם את העבודה. האיכרים רעבו ללחם, ואלה הקימו שם בית מלאכה וקיבלו עשרים פרנק בעד כל עגלה.
כשחנכו את בית הכנסת "אוהל יעקב", הזמין את כל המושבה הגרמנית. הילדים שרו בעברית, הגרמנים בגרמנית, וורמסר נשא נאום בלשון אשכנז, וילדה בת שבע נשאה כר רקום בידה, ועליו המפתח. ומי התכבד לקחת את המפתח ולפתוח את בית הכנסת? - הכומר של הטמפלרים, אוהב ישראל, שבכנסייה בחיפה הטיף לבני עדתו לא לקנות בשר מזבח היהודים! גרמנים, אם כן, פתחו לנו את השער לאדוני, צדיקים יבואו בו!
אבל מה רציתי לספר לך? כן, כשהיינו עובדים בכרם, או נוסעים בכרכרה, לא היה יום שסבי לא היה מזכיר את אהרן אהרונסון. לא אהרן אהרונסון המרגל, איש ניל"י, אלא החקלאי, מגלה חיטת הבר, "אם החיטה". הוא היה האידיאל שלו, וחלומו הגדול היה שאהיה כמוהו. אתה יודע - היה אומר לי כשהוא אוחז במושכות כשהוא נוהג לאט, עייף, בדרך הביתה - אתה יודע שכשהיה אהרן בן אחת-עשרה, בשנה גדול ממך, כבר גמר את בית הספר? שבן שתים-עשרה כבר היה מקבל משכורת מן הנדיב, עוזר להשגיח על הפועלים בשדה? שבן שלוש-עשרה כבר נטע מטע של גפנים וזיתים וחורשת אקליפטוסים, והיה דוהר על סוס אביר אל אוהלי הבדואים ומתחרה עם השבאב באום אל-ג'מאל? כן, היו לו מורים טובים, זאב יעבץ, חיים ציפרין, משה הורביץ, שלימדו אותו צרפתית, דקדוק, דברי ימי ישראל אבל לא הלימודים עשו אותו! האופי! כמו שאמו מלכה, היתה אומרת: "ואס טויג מיר בילדונג, כאראקטער גיט מיר!" היה לו אומץ! יושר! דבקות באדמה! כל רגב דיבר אליו! כל ציץ וכל עשב! כל רמש וכל סלע! את סוד האדמה הוא ידע! כשהיה בגילך, היה קם בארבע, בעוד חשכה, הולך לשאוב מים מביר אל-חנאזיר ואחר כך הולך להביא את ארוחת הבוקר אל אביו, בשדה!
וכשהיה מתלונן בפני אמי שאני "מתרפה" בעבודתי, שאין לי "יחס" לגפנים, או שאני פוצע את הזמורות, או משאיר בהן ארבע עיניים במקום שלוש, היתה אומרת לי: יגאל, אל תבייש את סבא שלך!
כל הימים הייתי שומע: יגאל, אל תבייש את סבא שלך! כמובן לא רציתי לבייש אותו, אבל מה אני, אהרן אהרונסון? ומה היתה אמא שלי? מלכה אהרונסון? זו שכל ילד בזִכרון, עוד לפני שלמד ללכת, ידע בעל פה את פסוק הגבורה שלה - כמו את "טוב למות בעד ארצנו" של טרומפלדור - "גם אם נכרסם אבנים, לא נזוז מפה"?
אני זוכר שפעם, בשבת אחר הצהריים, הלכנו, כמה ילדים, אל ה"היטרי". היו שם מערות בהר, כוכים, קברות חצובים, עם רצפות מוזאיקה מימי הרומאים. הלכנו לחפש מטבעות עתיקים. נכנסנו לכוך אחד. היה בו סרקופג, עם מכסה אבן כבד, מעוטר בתבליטים. החלטנו שבתוך הסרקופג טמון אוצר, גם מטבעות. היינו חמישה, ובעשר זרועות קטנות אבל די חזקות, הרמנו את המכסה הכבד בצד אחד, והוא החליק לצד השני ונשען אל הדופן. מטמון לא גילינו, אבל בקרקעית היו המון אבני פסיפס מרובעות, קטנות, מצוינות למשחק. גרפנו כל אחד כמה חופנים וטמנו בכיסים. ניסינו להחזיר את המכסה למקומו ובשום אופן לא יכולנו להרימו. היינו זאטוטים, בני תשע, עשר. הסתלקנו מן המקום וחזרנו למושבה.
אני זוכר את הלילה ההוא, בבית, במיטה, בחושך. הפחד! הפחד הנורא שיתגלה הדבר! שיתגלה שהבן של רביב, הנכד של רבינזון הזקן, גנב אבנים מתוך קבר! לבייש את סבא שלך, בכל המושבה! מה קרה, בסך הכול? תמיד הלכו ילדים למערות וחיפשו מטבעות, וגם מצאו, לא פשע! לא היה ילד שלא ישן בגלל זה! אבל אני! ושאמי תאמר, ביישת את סבא שלך! סיוטים נוראים! כל הלילה לא נרדמתי. בבוקר זריתי את האבנים בחצר, בין העצים.
איך נודע הדבר, אינני יודע. אולי השומר הערבי של הכרם ראה אותנו וסיפר למי שסיפר, ומצאו את הסרקופג פתוח. על כל פנים, כעבור יומיים נכנס המורה גבעתי לכיתה ופתח את השיעור בשמואל ב' בדרשה על החטא שבבזיזת קברים. עם השוואות, כמובן: למעשה עכן, שלקח מן החרם, למעשה בני עלי, "בני בליעל", שלקחו מן הזבח כל אשר יעלה המזלג, למעשה שאול, שלקח צאן ובקר שלל מהעמלקים - על כן מאס בו אדוני, מהיותו מלך על ישראל! ומאוס מכול - בזיזת קברים! וכשסיים את הדרשה, אמר: עכשיו אני מבקש מכל אלה שבשבת - שבת קודש! לא תעשה בו כל מלאכה! - הלכו ל"היטרי" ובזזו את הקבר הרומאי העתיק, אחד השרידים המעטים, היקרים, שנותרו באזורנו מימי קדם - לקום!
איש לא קם. הסתכלתי בעיניים הכחולות, התמימות שלי, ישר בעיני המורה.
היתה שתיקה גמורה. אפשר היה לשמוע את זמזום הדבורים בעץ הזית שבחוץ.
טוב, אמר המורה, אם אין לכם אומץ להודות, נמצא אנחנו דרך לגלות מי עשה זאת.
לא הייתי פחדן. מכות הייתי הולך גם עם גדולים ממני, ולא היה שבוע שלא הייתי חוזר הביתה עם חוטם זב דם. אבל יגאל רביב, הילד הטוב, חומס קברים?
ובאותו לילה שוב לא יכולתי להירדם. הסיוטים, הבושה שתהיה, כשיגלו.
בבוקר השכמתי ללכת לבית הספר. הגעתי לפני כולם. מצאתי את גבעתי בחדר המורים. אמרתי לו: אני רוצה להגיד לך משהו, המורה. התיישבתי בקצה הכיסא, עם הילקוט ביד, ואמרתי: רציתי להגיד לך שאני הייתי בין אלה שבזזו את הקבר הרומאי. לקחנו אבנים. המורה הסתכל בי, פניו האירו, שם את ידו על ידי ואמר: מעשה טוב מכפר על מעשה רע. תמיד ידעתי שאתה ילד ישר, יגאל, עכשיו אני יודע שאתה גם ילד אמיץ. יפה עשית שסיפרת לי.
נדמה לך, צריך הייתי להרגיש הקלה אחרי וידוי כזה על חטא! להרגיש עצמי מטוהר! לא! אני זוכר היטב שהרגשתי את עצמי טמא יותר מקודם! מלוכלך! בוגד! עכשיו רדף אותי פחד כפול - שייוודע להורי על ה"חטא", ושייוודע לילדים שהתוודיתי עליו!
ואתה חושב שכשמורה אומר לילד שהוא ישר, זו ברכה בוודאי. זו קללה! אתה יודע איזו אחריות זו? איזה עול על הנשמה? להיות "ילד טוב", "ישר", "אמיץ", כל זמן שאתה בטווח הראייה של המורה הזה? מטביעים עליך חותמת, ואתה לא יכול למחוק אותה! למזלי, עזבנו את זכרון אחרי שנה.
להורי לא נודע הדבר. העניין עבר בשקט איכשהו. את הילדים האחרים לא גילו.
אמי, אגב, עד היום היא מאמינה בי אמון מוחלט. אישה שקטה, אצילית.
כל יומיים-שלושה אני מטלפן אליה.
מן המשרד, כמובן.
למה מטלפן? - כדי לא לכתוב. בקושי נורא עולה לי לכתוב מכתב. הכתב נראה לי מזויף, הכול לא נכון. אני מתחיל - "אמא יקרה" - מזויף. מה פתאום "יקרה"? אני אף פעם לא אומר לה כך. "שלום לך, אמא" - טיפשי. "לאמא שלום רב" - מצחיק. כל מה שאני כותב לא מצלצל נכון. אפילו מחוץ לארץ, לגאולה, אני שולח מברקים במקום מכתבים. עשר מילים טלגרפיות - אין בעיות. או מטלפן. מדוראנגו עלתה לי פעם שיחה שלושים וחמישה דולר. אבל כדאי לשלם את המחיר. ולילדים - עוד יותר קשה! הכול נשמע "חינוכי", כאילו אני מורה, או משכיל זקן. אני שולח גלויות מצוירות - עם כמה מילים מאחור.
אני רואה שסטיתי לגמרי. איך הגעתי לזכרון יעקב פתאום, אינני יודע. כן, אמרתי שאני "ממשפחה טובה".
טוב, עכשיו אתה שותה איתי עוד כוסית, ואני ניגש לעצם העניין. למתנה, זאת אומרת.
לחייךָ.
וזכור שאתה חייב לי סיפור. על הגירושים.
מידה כנגד מידה.
אולי גם לך יש משהו "לנקז", מה? לכל אחד יש משהו מלוכלך בנשמה, לא? לא הרבה כמו שלי, אבל יש.
לפעמים, אתה יודע, לפעמים אני חושב שהמון אנשים מסוגלים לעשות כל מיני נבזויות ולא עושים, לא מפני שהם ישרים כל כך, טהורים כל כך, אלא פשוט מפני שאין להם הזדמנויות. לי היו הרבה הזדמנויות, כל החיים, על כל צעד ושעל. מבחינה זו, הפרצוף שלי הוא המלכודת שלי, פח יקוש. מכשול לפני עיוור. אלוהים, כביכול, ניסה אותי בפרצוף. אבל זה ניסיון קשה, קשה מאוד, מפני שהוא לא חד-פעמי, אלא תמידי. מי יכול לעמוד בניסיון כזה? קראתי פעם על נזירים בימי הביניים, שהיו מסרסים את עצמם כדי לא לעמוד בפני הפיתוי. זה פתרון, כמובן. אבל אני, סוף סוף, לא יכול למחוק את הפרצוף שלי!
אתה, לעומת זאת -
לך יש פרצוף יהודי, פיקחי, אף אימפוזנטי, שפתיים שמנות, עיניים צרות, זקן-
אל תצחק. אינני אומר שאינך חוטא. כמובן, אני יודע. אין איש שלא חוטא. אבל אין לך הזדמנויות להעמיד פנים. ברור מה אתה. לא "תמים", על כל פנים!
גאולה, אגב, מעריצה אותך.
אתה יודע, כמובן.
מסקרן אותי הסיפור שלך. על הגירושים, זאת אומרת.
טוב, עכשיו תורי, על כל פנים.
תשמע, אם כן: לפני שלושה וחצי שבועות -
עוד אחת?
תרשה לי, אם כן.
צ'ירס!
לפני שלושה וחצי שבועות מגיע לארץ כומר גרמני בשם הֶר נוֹיהַאוּף. שליח של אחת האגודות ההן של "כפרה", "אחווה נוצרית-יהודית", "וידֶרגוטמָכֶן", אינני זוכר כבר מה שמה. בידרמן קורא לי אליו ואומר לי, טפל בו, טפל בו יפה. יש לו כמה רבבות מארקים שהאגודה שלו החליטה לתרום למפעל בתחום שימור הטבע.
תשאל למה דווקא שימור הטבע? למה לא בית יתומים, בית הבראה לנכים? - הסמל. משמעות תיאולוגית. תיקון הטבע. שכלול הטבע. פארק של "כפרת עוונות", או משהו כזה. אם אלוהים משחית את הטבע כעונש על חטאי האדם, בא האדם החוזר בתשובה ומהדר את הטבע ככפרה על חטאיו. רעיון לא רע. על כל פנים, את המחלקה לא מעניינים המניעים. בא זר ורוצה לתרום - תבוא עליו ברכה. גרמני על אחת כמה וכמה!
אני נפגש איתו. אדם מרשים. מרשים מאוד. פנים רחבות, בהירות, עשירות הבעה. כמו דף של משנה פילוסופית עתיקה. שקט מאוד. מדבר מתוך שיקול דעת רב, בכנות משכנעת.
הוא מבקש, קודם כול, לראות את הארץ, כמובן. אני לוקח אותו במכונית שלי לסיור. יום ראשון - הגליל. נצרת, טבריה, כפר נחום, צפת. בדרך אני מגלגל היסטוריה, פוליטיקה, טבע. חלק מהשגרה שלי. אין כמעט שבוע שאיני מסיע איזה תייר או נדבן. אבל הפעם אני יוצא מגדרי, עושה כמיטב יכולתי, מעבר לשגרה. מדוע? - מפני שהוא כומר, מפני שהוא גרמני "חוזר בתשובה", מפני שהוא אישיות מרשימה. הוא שותק רוב הזמן. שואל שאלה פה ושם, וכשאני עונה - באריכות - הוא אומר "יה, יה", אבל זהו "יה" של איש חכם. לא "יה" של הסכמה, אלא של הרהור כביכול. ייתכן גם של ספק. וכשאני מדבר - הוא מסתכל בי מפעם לפעם. כאילו בוחן אותי. כאילו לא הדברים שאני משמיע מעניינים אותו, אלא מי אני. והמבט הוא לא מבט של אישור. שים לב: אני רגיש מאוד לעניין זה. כשאני מדבר עם אדם, אני תמיד ער למה שהוא חושב עלי באותו רגע, איך הוא רואה אותי באותו רגע. ועם הכומר הזה, היתה לי הרגשה שהוא לא מאשר אותי, אתה מבין? כאילו מפקפק בי. כלומר, בעצם אישיותי. זה מביך מאוד, כשאתה מודע לדבר. אבל אני את תפקידי צריך למלא, אם כן אני ממשיך לדבר ולספר, ומגייס את כל בקיאותי, בהיסטוריה, אפילו בתולדות הדת ובתיאולוגיה, כדי לעמוד ברמה אחת איתו, וככל שאני ממשיך יותר, יותר אני מרגיש שאינני מוצא חן בעיניו, משום מה. אני מנסה להתבדח, אבל הוא מחייך בנימוס, ואיננו צוחק. מחייך, כאילו לא מתוך הסכמה. אני מנסה להלהיב אותו ממראות הנוף. בדרך לראש פינה, ליד "הר הדרשה", אני עוצר, אנחנו יוצאים מן המכונית, משקיפים על ים כנרת, אני "מתפעל" מן המראה - התפעלות היא חלק ממכסת העבודה שלי - מצטט פסוקים מן הברית החדשה, קושר עבר והווה, יהדות ונצרות - הֶר נויהאוף אפילו לא מנענע בראשו. שולח מבטו רחוק, אל הכנרת, אל ההרים שמעבר לכנרת, כשקוע בהרהורים, וכשאני מסיים הוא מניח עלי מבט. מבט מוחשי, כמו כף יד גדולה על הפנים, כמו טלף שאתה רוצה להוריד אותו מעליך בכוח.
בערב אנחנו חוזרים לתל אביב, אני מביא אותו למלון "דן", הוא נפרד ממני באדיבות, אבל ללא חום. אף מילה אחת מסוג "כמה-נעים-היה-לי-לבלות-בחברתך-מר-רביב", או "זה-באמת-היה-טיול-נפלא-מר-רביב". לא. רק תודה. ערב טוב. להתראות מחר בבוקר, אם כן.
לכל הרוחות, אני חושב, אני מוציא את הנשמה עליו, והוא אפילו לא מואיל לחון אותי במילה טובה! ויחד עם זה - מין הרגשה מחורבנת כזו, כאילו שהשתינו עליך.
בבוקר, לפני שאני נוסע ל"דן" לקחת את הֶר נויהאוף, אני ניגש למשרד. בידרמן שואל אותי: איך הוא? - שלוך! - אני אומר. - מה, הוא לא בסדר? - אומר בידרמן. - שמע, מנין לך שהוא לא היה נאצי בזמן היטלר? - אני אומר, בחצי בדיחה. - מה אתה מדבר! - אומר בידרמן - מה אתה מדבר! מחסידי אומות העולם! אדם בעל עבר טהור לגמרי! - לעולם אין לדעת - אני אומר - גרד את הגרמני, תמיד תמצא את הנאצי מתחת לעור...
היה לי צורך כזה, לבטל אותו, להשפיל אותו. משהו!
אני ניגש ל"דן", לוקח את הכומר, ואנחנו נוסעים מזרחה. מה התוכנית היום? - הוא שואל. - ירושלים, בית לחם, חברון - אני אומר. לא, בירושלים, בבית לחם, במקומות הקדושים הוא יסייר לבדו, הוא אומר, ומבקש, אם אפשר, להגיע לים המלח. לסדום, אם אפשר. טוב, אני מחליט להסיע אותו בדרך הארוכה: ירושלים, חברון, ערד, זוהר, סדום. שוב חוזר אותו דבר: אני מדבר, והוא שואל מפעם לפעם, מקשיב, מסתכל בי, שותק. על מה אני מדבר? על השטחים, כמובן. על זכותנו העתיקה על הארץ כולה, על הכיבוש הליברלי שלנו, על הרווחה הכלכלית שהבאנו לתושבי הגדה, על שאיפתנו העמוקה לשלום. מה דעתו שלו על כל זה - אינני יודע, כי הוא לא מגיב. מאמין לי? לא מאמין? רק מסתכל בי מן הצד, מסתכל בעניין רב. להרגשה הלא נעימה שלי מתלווה עכשיו עוד הרגשה, מעין הרגשת אשמה, כי במשך כל זמן הנסיעה מודע לי הדבר שדיברתי נגדו, מאחורי גבו, והטלתי בו חשד שידעתי שהוא חשד שווא. ומשום מה נדמה לי אפילו שהוא יודע שדיברתי נגדו. כומר, איש אלוהים - מי יודע, אולי הוא ניחן בחוש אקסטראסנסטורי? מי יודע?
רק כשאנחנו מגיעים לאזור ים המלח, חל בו שינוי. הוא מרבה לשאול, סומק עולה בלחייו, סומק של התרגשות. דווקא מן המדבר, מן הישימון, הוא מתרגש. וכשמגיעים לסביבות סדום, מסתבר לי שכל התוכנית היתה ערוכה אצלו מראש, עוד לפני הגיעו לישראל: לא פארק של תמרים ואשלים, או של ורדים והרדופים, עם שבילי חצץ וספסלי עץ לטיילים ולנופשים החמודים, אלא פארק של אבנים. של מצבות. של נציבי מלח. משהו כמו הסטונהנג' בדרום אנגליה. משהו צחיח וסלעי וחמור. לא, לא סליחה, לא פיוס, לא "חזרה בתשובה", חנפנית וצבועה, לא נחמה, אלא - מידת הדין, אם אפשר לומר כך. משהו כמו חלום רע. והיכן? - בראש ההר העירום, משקיף על סדום. על סדום ועמורה התנ"כיות, כלומר.
אמרתי לך כבר, שנוף, ושמורות נוף, ופארקים וגנים - כל זה לא מרגש אותי כלל. אני אדיש. אבל הרעיון הזה... הייתי אומר - נגע בי! משהו בפנים התערבל אצלי. ככה. כאילו באה איזו רוח וגרפה לי את כל השכבה העליונה וחשפה את נימי השורשים. עמדתי איתו למעלה, על רכס ההר הלבן, הקירח, והייתי המום. צמרמורות עברו בי: גן חמוּר של מצבות אבן, ללא כפרה, ללא סליחה, רק עדות. עדות אילמת, לא פורחת, לא נובלת, נצחית. שימור טבע, כן. שימור טבע האדם. הרע.
כשירדנו, אמרתי לו, בפעם הראשונה, משהו על הגרמנים. די בנאלי, בעצם. שאלתי אותו אם הוא לא סבור שחותם התקופה הנאצית נטבע כל כך עמוק בנפש העם הגרמני, שימי דור אחד אין בכוחם למחוק אותו. הוא ענה לי במשפט אחד: "כמו על אשת לוט, גם עלינו נגזר לעמוד תמיד עם הפנים אל סדום." חשבתי הרבה על המשפט הזה. אני חושב שכוונתו היתה לומר: זהו העונש.
חזרנו העירה. לחיצת יד, תודה רבה, חיוך מנומס מאוד של פרֵדה. בעניין התרומה יכתוב עוד למר בידרמן.
זה היה ביום ב'. ידעתי שהוא נשאר עוד בארץ עד יום ו'.
כוסית?
פרוסט!
עכשיו פרק בפסיכולוגיה. פרק, שאתה, אדוני הסופר, צריך להעריך אותו מאוד:
מה עושה יגאל רביב, ג'וליאן איש חמודות, יפה הפרצוף, בהיר העיניים, שפונק מילדותו באמון בלתי מוגבל ביושרו, בכנותו, מה הוא עושה ביום ג' בבוקר? הוא קם, מתלבש, נוסע לרחוב בן יהודה, נכנס לחנות עתיקות וקונה שם בשישים וחמש לירות - סכום עצום בשבילו, בהתחשב בקמצנותו הכרונית! - כד חרס עתיק, אותנטי, מן התקופה הכנענית-ישראלית. הוא מבקש שיארזו לו את זה יפה, בצמר גפן, בקופסה נאה, עם קישור של סרט שני, משלם, יוצא, חוזר למכונית-
כאן אני מוכרח להיעזר במצלמת ההסרטה שלי. צילום בסלואו-מושן, כי חשובים לי - חשובים מאוד - הרגעים האלה, כשמר רביב חוצה את הרוביקון:
הוא מחנה את המכונית ליד משרד הנסיעות של "אליטליה", יוצא ממנה כשהקופסה תחת זרועו, מסתכל ימינה ושמאלה, חוצה את רחוב הירקון - סלואו-מושן! סלואו! סלואו! סלואו! - הבלורית הבלונדית מתנופפת לו קצת ברוח הקלה, עולה במדרגות הרחבות של מבואת המלון -
קלוז-אפ על הפרצוף: בהיר, גאה, בעל הכרת ערך עצמית, הכרת יופי עצמית, היד מורמת רגע ליישר את הבלורית.
צילום פנים: הלובי של המלון. מיסטר רביב ניגש אל פקיד הקבלה, שואל אם יוכל להשאיר משהו בשביל מיסטר נויהַאוּף. הפקיד מציץ בלוח המפתחות ואומר למיסטר רביב שאם הוא רוצה, יוכל לראות את מיסטר נויהאוף, כי הוא לא יצא עדיין מן המלון. מיסטר רביב אומר לא, תודה, הוא רק רוצה להשאיר לו משהו, ומבקש נייר ומעטפה. מקבל, כותב בכתב יפה באנגלית: "מיסטר נויהאוף היקר. אנא קבל שי צנוע זה כמזכרת לשעות היפות שעשיתי עמך ברחבי הארץ העתיקה-החדשה הזאת, וכאות תודה לפגישה איתך, שהשאירה בי רושם לא יימחה. שלך ברגשי כבוד - יגאל רביב". ולמעלה, מעל לתאריך - פרט חשוב מאוד, נא לשים לב! - הכתובת הפרטית של מיסטר רביב ומספר הטלפון שלו. בביתו.
זהו. פייד-אאוט.