הוא הלך בשדות

פתיחה בקנטרה

בקנטרה כבר היה לילה, אך הקורפורל הקשיש, אפור־השׂער, כהנא, עדיין היה ממעך בידיו את גליון־הבוקר של העיתון העברי.

בחוץ שאנה תחנת־הגבול. הקטר נשף אי־שם לפנים, כאילו היה טורח בגלגולו של עולם כולו. נערות חיל־העזר הגישו משקאות וכריכים במרחבי־הסטוים של התחנה. ואילו הקרונות היו ריקים לגמרי. תמה, שלא הושארה שמירה על החפצים.

אך הקורפורל הקשיש היה תקוע במקומו, שולח רגליו לפניו אל מתחת לספסל שכנגד ולש את העיתון בידיו. פתע עלה קול צעדים קצובים, מהירים, ה"אָם־!פּיס" נכנסים לבדיקה. מיד תישמע שריקת הקטר והכל יידחקו לתוך הקרונות, לועסים, צוחקים, מריעים. כהנא הקשיש קירב את גליונו אל אור־המנורה הכחלחל. בקצהו היה הריבוע השחור.

הוא עצם את עיניו. הריבוע השחור עמד בהן על רקע צהוב, מפעפע. דומה שליחש את הידיעה בעיניים עצומות: "אורי – מת מפצעיו – הידיעה נתאחרה – כבן 20 במותו – מילידי המקום – אָביו –: אי־שם –".

הוא ידע כי מעברו של הגליון מצטופף כבר טור של מודעות עטויות־שחורים. ליוסל ברומברג לא הספיקו מעותיו ולכן מודעותו היא קטנה ודחוקה. בה כתוב: "כהנא, על אורי שלנו, עמך באֵבל – יוסל". "החברה החקלאית להספקה" מודעתה היא גדולה ביותר. זוכרים אותו מן הימים שהיה קונה אצלם טרקטורים בשביל משקי הארץ כולם... טור ארוך, צנום וצנוע, של מודעות שחורות ובכולן מוּבלט רבוּע: אורי, אורי – אורי.

מה היה, מה התרחש מתחת לחיוכי אורי, למבטי מיקה? שמעת אולי, כהנא, את שיחותיהם לילה, טיילת עמהם ליער, או הלכת עמהם להצגה יומית בעיר? איך הוא היה, בנך – בוטח, גברי, יודע, או תמים וטיפשי כתינוק? מה היא מיקה? אשה? ילדה? האם היא רצתה בכל זה? ראית אותה פעם עירומה? איך היא כאשה, איך היא כאשת־איש – אינך יודע, הא? ואיך אורי שלך כגבר? אינך יודע למה מת אורי. אינך יודע למה אָהב את מיקה, שהרי איננה יפה כלל, וכל עובדות המטבח אינן סובלות אותה והכל היו מרכלים עליה תמיד, ואינך יודע אפילו אם אָהב אותה. ואולי לא אָהב אותה, ושמא באמת לא אָהב אותה.

ובנך – הנה הבט: תינוק־חתלתול כמו אורי, אחד השבּאבּ יעני, ופתאום אחת אשה (ילדונת בת עשרים!) מוסרת לו את חייה. אבל מוסרת! הפּעוט הזה הוא בשביל מישהו – עולם מלא.

והוא פתאום מת. ומת כך שמשהו לופת אותך להיחנק ולהודות: אתה לא ידעת.

מאוחר כבר, קורפורל כהנא. הרכבת חורקת ויוצאת אל תוך הלילה המצרי הכבד והשחור. מתנועעים ברכבות וחוזרים מן החופשה. אדם חוזר למחנה עם אסון חדש בלב. ואתה אינך יודע דבר. ואיזו חמימות מתגנבת לתוך לבך בשעה שאתה חושב על הקמפּ, על קריית־הקמפּים הנרחבת במדבר.

מה נשאר בבית? מה טעם באלו שנשארו? ריבון־העולמים – קשישי – אילו הרגשות ציביליות ארורות!

קורפורל כהנא פינה מקום לכושים שישבו עמו. הם שלפו כריכים מתוך כיסים תפוחים ולעסום בפיות גדולים. הקורפורל הביט בעד החלון אל תוך הלילה. הרכבת דהרה אפלה ומואפלת. רק לפנים, הרחק, פרצו ענני־גצים מתוך איזה לוע נסתר. נשימת־המדבר הכתה בקרונות וחול דק נגרס בין השיניים, הקורפורל לעס את החול והקשיב בעיניים פקוחות איך זה נטחן בין לסתותיו.

כהנא הושיט שתי ידיו אל מחוץ לחלון, כרוצה לקלוט מתנה שהושלכה למענו מן הרקיע. שום דבר לא צנח לקראתו.

להיפך. העיתון נשמט מידיו, ופרח לאורך החלונות האפלים ועדיין היה מלבין שעה קלה.

א
היום הראשון

על כל פנים ברי שהשמש עדיין אינה קופחת באכזריות ועד שתגיע ותעמוד מעל ללג'וּן – יהא ויהא הסיפק בידך לעצור מכונית אחת ארורה, אחת ארורה מבין כולן, שתגלגל עמך עד הבית.

טינופת של אספלט, לעזאזל!

אורי.

בינתיים רובץ כאן פרדס־אשכוליות נטול־פרי מעבר לתעלה, ובבית־הספר נשארו חדרי־התלמידים ריקים, ופרט לסנדל הקרוע, השמאלי לא נשאר דבר תחת מיטתך. אפשר אמנם שריקליס מהלך וחורק בסוליותיו בקצב בלתי־שווה כדרכו אך אין עוד מי שיתיירא מפניו, שכן כולנו־כולנו, כל ה"בּתניקים" של מחזור ט', פרחנו־עפנו לנו לדרכים ולא תהא להם ברירה, לנהגי־המכוניות, אלא להסיע את תלמידי בית־הספר החקלאי "כדורי" לבתיהם בכל העמק, בכל הארץ, מאילת בואכה מטולה, ועד לג'וּן, ואדי־ערה בואכה השפלה ותל־אביב.

אורי כהנא – בחור, הייתם אומרים, כזוג פרדות. יצור נאה, תוֹאַם־זרועות, הייתם אומרים. בלורית, מצנפת־נוָדים, ילקוט־צד, הייתם אומרים.

לאו!

גולגולת ריקה, אני אומר. משמע: לטובה; כאלה שעדיין פתוחים, פתוחים לכל הרוחות ועדיין מחכים, ועדיין בוטחים בעצמם, לא יודעים שכל הערפלים הבלתי־ברורים:

גם בנפשם פנימה, בחלומות ובפחדים.

וגם בחוץ – החל באיינשטיין וגמור באשה וכל־אשר־לכל בה – כל אלה אינם מבטיחים כל־כך הרבה מיני מותק שראוי להיות מאושר בהם. אורי ריק וריקן לחלוטין, חושב על מיליון דברים בבת־אחת, מכיל בבת־אחת את הפרדס (אשכוליות!), את דרך־האספלט, את השעה, את חום־השמש, את זכרון־הבית, את תעודת־הגמר, את הבטחון, את הגברוּת (גם בשרירים, גם בחייהם העצמאיים של האיברים), את ארוחת־הבוקר, את ההחלטה לישון הלילה עשרים וארבע שעות.

"הי, טמבל!"

"מי פה טמבל?"

"עלה!"

באורח בלתי־צפוי היה זה: אילנה.

הוא שעצר את ה"פראגו" הענקי בחריקה גרורה, הוא שפינה לאורי מקום בתאו הלוהט, על ריפוד־העור, מול המחוגים האמריקניים הירקרקים.

אילנה היה אבא של אילנה ונקרא כך על שם בתו ששמה אילנה. אילנה נשארה לו בחיים וזולתה אין; לפיכך לא היית רואה אותו אלא באחת משתי צורות הוויה –

או: רכון על ההגה בתוך ה"פארגו" הענקי.

או: תועה־מהלך בחצר ובקול רם מבקש אחר בתו: "אילנה, אילנה – היכן את!" עד שזו צצה ונופלת לתוך זרועותיו הכבירות.

עתה היה רכון על־גבי הגה המכונית האדירה, ומיד הרתיעה זו והפליגה לתוך נהר־האספלט השחור, המפעפע.

ישבו, איפוא, זה בצד זה והתבוננו בעד הזכוכית המאובקת אל האוויר המעושן, הגוהר מעל לשדות. ישבו והאזינו לרחש הצמיגים המפשפשפשפשפשפשפשים על פני הכביש־ביש־ביש־ביש־ביש־ביש...

אילנה השעין את גבו אחורה והושיט יד־שמאלו אל מחוץ לחלון, כאומר למשש את העיסה החמה והדביקה אשר נעה במהירות עצלנית נוכח המכונית, הבלוריות וחרולי המשעול התת־כבישי.

"חם!" אמר אורי.

אילנה היה גבר בעל־גוף. הכיפה הרכה, הממועכת על פדחתו הדגישה במגוחך אך במובהק את המרחבים המסוקסים של פרצופו. מתחת לסנטרו וסחור־סחור להלן, מתחת לאוזניו ומתחת לפאת שערו־על־עורף עלה ועמד עמידה מעוגלת ובולטת צוואר מפוטם. אפשר שבחלקו החזיתי קרוי היה דוּסטר או פימה ואפשר שבחלקו האחורי נקרא עורף־של־שור ואפשר שמתחת לאוזניו היה מעורר הרגשה של גוש מן הדומם. כך או כך המורד אשר הוליך מן הגולגולת אל הכתפיים, הגופייה, החזה השעיר הכרס, המורד הזה היה מוצק, מעוגל, בשל. הכל כאשר לכל: אילנה.

אורי היה מהסס ליד אילנה. נקל מזה להיכנס בשיחה עם טרקטור. כמו דממה של מוטור שחדל לשאוב פתאום, כמו ההרים בלילה, כמו אדמה בלתי־חרושה. כמו כל הדברים שהשתיקה בהם אינה מבורכת ואינה אהודה. אילנה לא היה מרבה שיחה עם אנשים. פלא שעצר מעצמו והעלה את אורי, שלא כדרכו.

הדבר הציק לאורי. משהו צריך היה להיאמר, צריך היה לתחוח קצת את האוויר מסביב, צריך היה להעלות סבר של הקשבה על פרצופו של בעל־הזרועות הלזה.

מה אפשר לומר לו? מה אפשר לבשר, להגיד כך שפתאום תהא המכונית מונהגת בידי אדם שהוא כולו קשוב אליך תחילה, ומלא התעניינות אחר־כך ונתון בידיך לבסוף, עם קורטוב של הכרת־טובה, עם מאזן־מגעים כלול לטובתך?

כגון: אצלנו בכדורי הגיע טרקטור חדש – כדאי היה לראות.

או: איך ה"פארגו" הזה? – הנהגים מהקואופרטיב אומרים שאין טוב מ"אינטרנש"...

אבל אוי לך אם תביע באוזני אילנה דעה משמם של נהגי־הקואופרטיב. מיד תשמע היפוכו של דבר. ואף ששתקן מטבעו – לא יניח לך עד שיהא מקובל עליך כי הבנתם בענייני מכונות אינה מגעת אלא לעסקי־ריפוד, כרטיסיות, וכיוצא בזה – מבינים חדשים – נהגי נוסעים!

תמה היה כיצד לא עלתה על דעתו מיד שאלה זו:

"מה אתה מוביל, אילנה?"

ביש־גדא. היינו: עלייה תכפה לשאלה. אילנה החליף מהלכים כאילו הרגיז חתול מרבצו. מיד התחילה המכונית מנהמת במעלה־הכביש. השקשוק הטורד בגב־הקרון רפה. מסתבר שפחתה המהירות, יתר מכן: מסתבר שאילנה לא שמע את השאלה, אינו משיב.

"אתה מוביל משהו בשביל הקיבוץ?"

אילנה הביט אל תוך הזגוגית שלפניו כאילו ראה את בבואתו בתוכה ותהה למצוא בה בועה־של־עור או סירכה כלשהי. חזר והחליף מהלכים – ואחר־כך ענה:

"לומד כבר שנתיים בכדורי?"

"כן, שנתיים."

(זה כך: או השתמטות, או גסות־רוח של נהג שאינו מחשיב את שאלותיך, קרוב לוודאי שכך. או איזה פח יקוש. או מטען שאין לדבר בו. מה יכול להיות – תירס בלי רשיון? מהיכן, להיכן?)

"בילית, איפוא, שנתיים בכדורי ולא למדת להבחין במכונית־משא כשאתה עולה עליה אם יש בה מטען אם לאו, הא?"

אורי פנה אחורה. אשנב מסורג, וקרון המכונית ריק. מטליות, קרעי חבל, חצץ־של־כלום, טורייה משתקשקת, היא־היא ששִׁקשוקה פחת בשל העלייה וגבר עתה שוב.

אילנה חזר למהלך רביעי והמכונית אצה במורד מתון, חצתה את הדרך בין שדות־הדורה המצהיבים של אבו־פורקה וירדה בצהלת צמיגים אל נוכח נאות־הירק של גת־העמקים.

נשתקעו שניהם במראה, אלא אילנה היה מסיט בצייתניו מתוך רשלנות מהורהרת. נסיון־ההתקרבות נתקל בסרבנות. אבל אילנה היה אביה האוהב של אילנה. ומשום כך היו קבועים בו חושים עדינים ביותר. אפשר לא ידע ברורות, אך היה זה רצון לפייס. הוא אמר:

"לזמן רב?"

אורי נרתע מעט. בעצם, לא הכל חייבים לדעת שגמרת, שילדו בכורו של קיבוץ גמר היום את לימודיו, שהיום הוא בא – והנה שוב אינו ילד. שהיום ייכנס חבר חדש בשערי המשק. אין חייבים.

יתר מכן: היו קוראים לזאת אחרת אילו ידעו. היו אומרים: אורי חזר? מצוין! יעבוד בגן־ירק, יעבוד בפלחה, חסרים אנשים. לאו דווקא חבר, לאו דווקא חוויה. יאמרו: יעבוד ברפת. ילד ראשון או ילד עשרים או בכלל לא ילד – טוב שבא. יעבוד...

"חזרתי לגמרי. סיימתי שם בכדורי, אני חוזר הביתה לגמרי."

אילנה הביט בו. אילו היה מהלך ברגל היה שוהה רגע ממהלכו.

"כך? ואני בטוח הייתי שאתה בא להיפרד מווילי."

וילי הוא אבא. וילי כהנא. חבר זאב כהנא במוסדות החקלאיים. וילי הוא אבא. הוא מגע שלא נתמצה עד תום. הוא כמו הקיבוץ: עד היום ילד – ממחר חבר. "הו־באת־שלום" מעומק הלב. תכנית ברורה לשעות רבות של אושר. אבא, עד עכשיו שמעתי לעצותיך – יפה מאוד. מעתה ואילך קבל ממני עצות. הייתי שנתיים בכדורי. ישנו משהו, לפחות משהו שאני מיטיב לדעת ממך – לפלחה אני לא איכנס מפני שווילי היה בפלחה. אתם תגידו שאני מחקה את אבא. הוא בדיוק וילי – רק בלי הכשרונות אולי, ובלי הדמיון העשיר. וילי עשוי מחתיכת אדמה, וילי־של־משק, יש בו הרבה מאמא... על אמא לא חושבים עכשיו. להיפרד מווילי. מה פתאום?

"מה פתאום?" הגה בקול.

משהו נצבט באילנה. הבחור עדיין אינו יודע?

"חשבתי שאתה יודע. וילי התגייס, עומד לצאת כל רגע..."

"אבא?!"

לפי שעה אין נולדות מילים נוספות. מתגייס? הרי זה עתה חזר מחוץ־לארץ. שנתיים. מה הן שנתיים? מה אומרת אמא? כאן עולה אמא, רוּתקה. מה אומרת רוּתקה? לא איכפת לה? אין היא מחזיקה בו? למה הוא התגייס. בן כמה הוא? יפקדו עליו? ודאי הציעו לו תפקיד מיוחד. אי־אפשר. זקן. וילי כהנא – חייל טוראי. חה־חה־חה...

ללא אהבה נולדו מילים, שטפון:

"הוא כבר התגייס, כבר נשבע? מתי?"

"לפני כמה ימים. שלשום. מה אתה מתפלא כל־כך?"

"למה הקיבוץ נתן לו?"

"איש לא ידע. בא והודיע בשיחת־קיבוץ. לא הייתי אז. מספרים. רצו אליו לחדר להשפיע עליו, לא הסכים."

"הוא הרי מדריך הנוער. איך נתנו לו לעזוב? – מי מדריך אותם עכשיו? היום אמצא אותו בבית?"

השאלה האחרונה היא המכרעת וראויה להשיב עליה:

"כן, הוא עוד בבית. עוד לא עזב. כל רגע צריך לקבל הוראה. הייתי בטוח שאתה יודע."

ה"פארגו" סטה ועלה על דרך של עפר. נתוסף מאמץ גם לאילנה, סבר־פניו נחתם וניכר בו שיותר לא תוציא מילה מפיו. אורי התחיל מתקין את אבזמי תרמילו ובאותה שעה התבונן אל מנגנון־הפתיחה של דלת־התא. באצבעותיו חש אותה כבר נפתחת ומניחה לו לקפוץ אל אדמת החצר, בחיוך של ברכת־שלום, וטלטול תרמיל, ומבט משתאה לצדדים. אולם עדיין היתה שהות. דרך־העפר הקיפה את חצר המשק הקפה שלמה כשהיא מטפסת ועולה וכובשת גובה. מזה היתה משתפעת למטעי־שזיפים במדרון ומזה לפרעות־אורנים שחברו על הגדר מסביב. מטעי השזיפים היו מטעי־בעל. חלקות־ההשקייה עמדו מתחת להם, בכל השטח שמן הכביש ועד לוואדי־פוקה. הן היו רעננות, ירקרקות. ממטרות סובבו בהן בטיסה בלתי־נשמעת, עגלות גררו עצמן במשעוליהן, תעלות־השקייה התקנדסו כסרטים של כסף. עדיין היתה שהות, עדיין אפשר שתרד ותלך בחצר ותלחץ הרבה ידיים ותעבור את חדר־הקריאה ותיכנס לחדרה של אמא ותשאל היכן וילי – ויאמרו לך – ואותו, אותו עצמו לא תראה, ועדיין תהיה לך שהות.

לעולם אינך יודע אם המתחולל בקרבך דבר אחד הוא או שניים או אלף. החיים הם היות הרבה תהליכים שונים מנוגדים מקבילים מתחוללים בבת־אחת במקום אחד. אפשר לכן שעל־פני השטח היתה ההפתעה מהלכת ומנהמת כאילו צבטוה צביטת־פתע באחוריה, ויותר עמוק התנגשו זה בזה כסירות במעגן־של־לילה הדים ובני־הדים מהרגלי ילדות:

– היכן אבא?

– ומתי אבא ישוב?

– נכון אמא שאנו רוצים שאבא לא תמיד יסע ויהיה בחוץ־לארץ... ואיפה זה חוץ־לארץ?

ובגיל יותר מאוחר:

– אבי, אני כותב לך שוב ומבקש ממך למהר לחזור אלינו. ו"אפורה" המליטה שני סייחים אבל אחד... השני זאת אומרת – מת...

ואחר־כך ההרגל, המצווה המלומדה, שמן הראוי לשמוח על בואו של אבא, וכשהוא מהלך בבגדי־עבודה ועובד עונה במשק ללא זעזועים – הרי זו עונה של שמחה, והאמונה התמימה כי אבא מאושר בימים אלה, נו – ולרוּתקה יש מצב־רוח טוב... מוסדות, מוסדות...

כל זה קצת יותר עמוק.

ובתוך־תוכך כבר מבקש השטן להפוך את הקערה על פיה; כבר חולץ עצמו מן הסוגר ועומד להיפתח במאמצים עקשניים ואטיים פרח אחד: שמחה, חירות, חופש ירוק, עצמוני, ברגנדילי! להיות בבת־אחת גם בבית, גם מבוגר, גם בלי אבא... ובקצה אותה סימטה, כרפרוף, כרמזוז: נשים, בנות.

המכונית עצרה. טוב שהיא ריקה ואין הלב נוקף לעזור לו לנהג בפריקת משאו. מנגנון־הפתיחה, על אף הכל, מתעקש ומוכרח אילנה להניח עליו את ידו הכבדה והשעירה (אותה שעה שהיא מחככת את כרסו של אורי), להניח עליו את ידו ולומר: "נו!" כדי שיציית ותושלך הדלת ותינגף ואדמת־החצר תשיב פתאום להט יבש אל פניך. כלומר: בשעה שאתה במכונית הפלגת, המשיכה אדמתנו להתענות כצלוי־של־חמה.

אורי יצא לחצר ורָהָה אל חדר־האוכל. אם כך ואם כך – אין אלה מצלתיים ותופים. סבור היית, בנו־בכורו של הקיבוץ. הנה נתן לך אילנה שיעור ראשון. התבואה לא איכפת לה מיהו הזורע אותה. אדם סעור־חוויות, פלח עצלתני או טרקטור שכולו תועלת ותכלית. לא תיבחן במה שאתה בן בכור לקיבוץ או בוגר של בית־ספר חקלאי, או בנם של וילי ורוּתקה, אלא תיבחן בבחינה הפשוטה, הנבחנת ונדרשת יום־יום: האם תקום לעבודה גם מחר בבוקר?

האורווה, מחסן־הקירור, מגדל הסילוֹ וגושי־הרפת שנתמשכו ממנו והלאה הציגו מרחוק שאלה אפורה באוויר המרטט:

"נכון שלא השתנינו."

אף השיבו לעצמם, באותה ארשת, באותו ניגון וצבע:

"נכון שלא השתנינו."

ערימת־קש עמדה במקום מקורי, באמצע דרך־העגלות וכבר נסתמן, באמת, בעקיפיה, נתיב־אופניים חדש. אורי עבר אצלה ובחן את חבילות הקש.

הפלחים הוותיקים נוטלים בדרך־כלל סכין, בוצעים פת ומביעים הרהור:

"גם בבתי־הספר החקלאיים יודעים משהו?"

משום כך אפשר מאוד שלא יושיבו אותך תיכף ומיד על ה"דיזל", וגם אם תיכנס לפלחה תצטרך עוד לגובב, לעשות הובלות, לקשור שקים על פלטפורמה ולחמר בכך אחרי ה"קורנפיקר". חביבי – הקש הזה הוא קש יפה, יבש, בהיר והחבילות קשורות כהלכה, אך אין זאת אומרת שאתה תתקבל מיד לפלחה, הא?

מה דבר שבעולם יעשה אורי אם לא פלחה?

מעבר לערימות־הקש כבר עומדות רגליו, למעשה, יותר בקיבוץ מאשר במשק. הִבִטִינָה כאן מדרכה שהיית יכול לפגוש בה מטפלת, או עובדת־מטבח, או אפילו מורה.

המדשאה היתה ריקה. ממטרות פעלו. האור הגיש מנות ואורי לעט בתיאבון. שלטי־האזהרה צובעו, למשל, מחדש אך כנגד זה היתה השבשבת בראשה של סוכת־הירק תלויה־שבורה ממש כמות שהיתה תלויה בימים שהיה שואל את רותקה:

אמא, מה זה שם הנעל על הסוכה של תמר? זה הנעל של תמר? (תמר מה"גן נוי").

הוא לא היה צריך להסב את ראשו הרבה אף לא לטלטל מבטיו כדי שיראה את התמונה כולה. גם את העמק מאחור, גם את הבתים הארוכים יתר על המידה בינות לעצים כאן, בבית, וגגותיהם הדהוהים יתר על המידה, גם את מגדל־המים העוטה לאו דווקא קיסוס אלא איזושהי עקשנות מטפסת אחרת שלקתה בכלורוזה קשה ומשום כך, בלי הרבה חוכמות, הצהיבה ללא תקנה. זה היה טוב. זה היה כמו עודף גדוש אחרי שקנית כבר כרטיס לקולנוע. זה היה כמו כדורגל מנופח כהלכה בשעה שמחר בוטלה הבחינה בכימיה, זה היה כמו שקיעה מעבר לתבור אדמדמת צנועה המזכירה ככל אחיותיה שקדמו לה, דווקא בחורות, בחורה, דווקא בחורה בלתי־ידועה. זה היה פשוט אהבה, כשד"ר ריפין, "מיקרובי", היה מזכיר את הפלחה של גת־העמקים בשיעוריו בתורת הקרקע, היה אורי מבסוט עד הגג. גת־העמקים – סלמתק. סלמתק שבעים ושבעה... אין הרבה כמוך... אין!

והנה אטל!

וכמובן אינה הולכת לבדה אלא צופנת, מהעבר השני של הווייתה הפוסעת, איזו נערה שחורה בכחול, מסתירה אותה מתחת לזרועה הימנית, דוחקת את ראשה לתוך מותנה כאשת־חיל, הנושאת סל של כביסה אל התלייה.

אלמלא שחם כל־כך היה אורי מחייך. אטל, לעולם עם אחת טפלותיה צמודה אליה וחבוקה באהבה רבה. הנערה צייצה:

"זה אורי," ולא יספה.

ואילו אטל פרצה בחיבוקים:

"אוריק! נו, הביטו עליו! הרי כולנו מחכים לך! אלה כל המיטלטלים שלך, ככה חיית שם שנתיים? מנטשנסקינד?! הקומוניסטקות שלנו! ומה שלומך אוריק? נעשה לכם כבר מסיבה משותפת. את רואה נועה־נוֹעיק – את רואה? וילי נוסע ואוריק בא. תמיד יהיה לנו כהנא במשק, ולאן אתה עכשיו? עוד מוקדם לצהריים... מה השעה?"

אטל היתה מאושרת מאוד. היא חיבקה את אורי, אוריק, רורי, שהיתה מטפלת ראשונה שלו, שהיה מטופל ראשון שלה.

רכה מדי, חמה מדי, חביבה אבל לא נעימה. אורי תיקן את התרמיל על שכמו ונשמט מחיבוקה. נסיון נוסף מצדה, מהיר, פזור־רוח, נדחה ללא ערעור.

"אז עם אילנה הגעת. באמת מזל. לי אף פעם לא יוצא לפגוש את אחד הנהגים שלנו בדרך. הא, עכשיו אני יודעת... הוא הרי הוביל את הנוער לכנרת. משם הם יוצאים לטיול. הנוער של וילי... הם יצאו לטיול־גמר, לסיום השנתיים."

"גם וילי יצא איתם?" התרעומת שהאטה את מירוץ המילים, הכניסה שתיקה ממושכת בין ה"גם" ובין הבאות אחריה. גם... וילי יצא איתם? איך זה, הגידי, אטל, אטל שעשויה היית להשיב לי כל־כך הרבה תשובות בחייך.

"אטל!"

העבירה את אורי למדרכה אחרת והם נכנסו לשכונה צחה של צריפי־רווקים קטנים, מטופחי־גינות ומשעולים.

"לא, וילי לא יצא. הוא הרי מחכה להודעה כל רגע. הוא לא יצא איתם. הוא גמר איתם לפני שבוע־שבועיים. וילי עובד היום, אינני יודעת – ודאי אינו עובד. מתכונן... אצל רותקה בחדר מהפכה. אתה תניח אצלי את התרמיל. אחר־כך תיגש לאכול. אחרי הצהריים תנוח אצלי. אני עובדת עד שמונה. תתקלח ותנוח אצלי. תיקח לבנים בקומונה. בוא לכאן. זהו החדר החדש של הרופא. יש לו רדיו. מקשיבים לפעמים. תוכל לבוא לשמוע דרישות־שלום מווילי בפינת־החייל. הא? הא? נו, מה תאמר, שוב היה אצלי מישהו מהילדים... הם או שהופכים לי את החדר או שמביאים פרחים. הנח, לא חשוב, בין כה וכה עדיין לא שטפתי את הרצפה. שב!"

אורי ישב בכורסת־בד, תרמילו בין רגליו, ומולו, על המיטה הנמוכה כדרך הספות, ישבה אטל קורנת, מטפיחה שפתותיה, אומרת לשאת נאום חדש.

תפוחים־ובקבוק של סיזאן והנערה האלמונית הלבנה, מן הסינה במדומה, תלויה על הקיר כמו צלחת. על החלונות וילאות גסים ושוליהם רקומים צבע אחר. החיפוי המעובה של הספה עשוי דוגמת הווילאות ואחר־כך הכורסה שעליה אתה יושב. על השולחן מפה וקנקן בלא פרחים. ספרים בגרמנית, פסיכולוגיה מסתמא. כשהיה כועס על אטל, על המחנכים, על נואם, היה דומה לו שאת החָכמה הזאת האחרונה המכעיסה לקחו מספר גרמני, בעל כריכה ירוקה ואותיות מעוקלות, תרבות חתומה עד כדי פחד.

אטל סחה ואורי מביט בחלון. נכון שלא השתנינו? נכון שלא השתנינו.

הקולות הממלאים את החצר ממלאים אותה תוך ריתוּי ורגש כבוד:

הם משיירים מקום רב, מרווח בשביל אור השמש הגדול בעצמו במילואו, בשלוותו. עוד מעט יצלצלו לארוחת־צהריים.

"וילי, כמו תמיד, אינו עוזר לה כלל. מסתובב כל היום במשק בבגדי־עבודה. ויליק, אמרתי לו, תראה, תיגש לראות. אולי אין דברי־הצמר לפי מידתך. תראה מה מכניסים לך שם למזוודה. ואומרים שהכינו לו איזו מתנה, הפתעה..."

רצון פתאומי לקפוץ מן המקום, למצוא את וילי, לאחוז בידו, למשוך אותו אל חדרה של רותקה, שיהיו יושבים שלושתם יחד. תסלק רותקה אמא את המזוודות אל מתחת למיטה, וילי ישב על סף החדר ויחלוץ את נעלי־עבודתו, אורי ישחק בצעצ... חה־חה. הבלים, לעזאזל, אבל העיקר עודו מלחץ בין צלעותיך כמכבש: פעם אחת שלושתנו יחד. בוא וילי, בוא. – – אמא!

"אז אתה מבין, רורי, כזהו אבא שלך. והנה אוהבים אותו כולם בקיבוץ..."

חדר של רווקה.

הצלצול!

אורי קם והניח לאטל שתסתרק ותתקן את המטפחת הלבנה על שערה. היא הקפידה בידיים חופזניות על החיפוי ויישרה את פניו. חייכה אל אורי כך שפתאום הרגיש כי מה־זה־איתו הרי לא שמע מילה ממה שהיתה מסיחה כל העת.

"אחרי האוכל תבוא לנוח כאן. אני עובדת כל אחרי הצהריים. הנה, הנח את התרמיל."

יצאו והלכו פוסעים לחדר־האוכל. אנשים נפגשו להם בדרכם: "אורי, שלום. מה שלומך... אורי... אורי – מתי הגעת... אורי, תן יד!"

אטל הלכה לה למטבח הקטן וה"פארגו" עמד באותו מקום בו זנח אותו אורי לאחרונה. נותן את ראשו, אם אין אילנה מבלה עתה עם אילנה הקטנית.

ככל שקרב לחדר־האוכל רבתה והלכה מלאכתו, ככל שרבו השאלות דמו והלכו לאלה שקדמו להן. ובכל־זאת יש אנשים שלבך ממש קופץ לקראתם. ידידים סתם, אבל לכל העומק. עומד אורי לפני חדר־האוכל וידידיו אינם מניחים לו להיכנס. ומי שוהה על־ידו ואינו מניחו בכלל? השבאב! אחדים מן הצעירים נשארו בבית (כולם במוסד, במשמר העמק. בבית ישנם רק מועטים). עומדים ליד אורי ונהנים עמו מן הפגישה הנמשכת ונשזרת ללא הפוגות. עוד יד ועוד כתף, עוד חיוך ועוד קריצה. רפתנים ותיקים, עגלונים, מזכיר המשק, מטפלות ומורים – כולם.

"יאללה – בוא לאכול."

"אתה כאן תלחץ ידיים – ושם יגמרו לך את הקציצות..."

אורי נכנס עם אשכול של חבריא ועמד בתוך חדר־האוכל. מירי, חסרות פה כפות! מרק מהביל אל התקרה, הודעות־המזכירות על נעץ שנשמט, לדיאטה מנקשים וקוצבים כף של תפוחי־אדמה מדוּיסאים והבשר שם חיוור, כבעלי־הדיאטה עצמם. היכן יכול להיות וילי עכשיו? – איך הזדקנה מירי! שלום, תיכף אשב. טוב, הנה וילי!

הוא היה משוקע בדייסת־קטניות ובאשת־שיחו. היא צחקה פתאום, סתם־חייקה־אחת מעובדות הקומונה בסינר לבן ומצנפת צחורה. וילי היה לבוש בגדי־עבודה, אכל את הדייסה בסבר־תנועות שאינו מחכה לאיש.

אורי הלך אליו. השולחן נשתתק והביט בווילי, וילי נטל פלפל ירוק מאלפס־הציבורי. אורי הניח עליו יד ברכּוּת ומיד חשש שלא הרגיש בה כלל. הוא חש את עצמות הכתף בין אצבעותיו ואת קמטי החולצה העבה.

המשך הפרק בספר המלא