מהתחלה

הערת העורך

במאי או ביוני 1980 אספתי מן הדואר מעטפה חומה עמוסת בולים, שהגיעה מירושלים לרבעון 'סימן קריאה'. באותם ימים היו מגיעות אלי מדי שבוע לפחות תריסר מעטפות דומות, עם סיפורים או שירים, ומזוודת עור חומה וקשוחה, מימי האוריינט אקספרס, ניצבה בחדר־העבודה שלי גדושת מעטפות מצַפּות. אבל מעטפה זו, מסיבות עלומות, נפתחה על שולחני עוד באותו יום, ומצאתי בה סיפור בשם "חמורים" מאת אחד דויד גרוסמן, צעיר (הנחתי) לא־מוכר לי, ודווקא עם יו"ד ב"דויד". לא יכולתי להרפות מן הסיפור, שנראה לי כתוב במיומנות, בכישרון עולה על גדותיו, והיה יוצא־דופן בספרות הישראלית של אותם ימים, כי הדרמה שבמוקדו, זו של חייל העורק ממלחמה, והנֵכָר הממושך הנכפה עליו, והזוגיות השברירית שלו עקב כך, והישועה מפני השיגעון שהוא מוצא בהיזרקוּת במחיצת האמפתיה של גבר אחר - דרמה זו היא לחלוטין לא ישראלית ואף לא יהודית: גיבור הסיפור רוג'ר פִּיטֶרס ברח ממלחמת וייטנאם, והסיפור מתרחש באוסטריה־עלית.

כשגמרתי לקרוא, נפעם, מיהרתי לצלצל לידידתי נילי מירסקי, שבאותם ימים גם היתה בין עורכי־המשנה של 'סימן קריאה', כדי לשתף אותה בחווייתי. אמרתי: "נילי, התגלה לי סופר חדש", והיא אמרה: "כמה מוזר, דבר דומה קרה גם לי בדיוק היום. קראתי סיפור מצוין של מישהו חדש", "מי החדש שאצלך?" שאלתי, והיא אמרה: "שמו דויד גרוסמן". "גם אצלי שמו דויד גרוסמן", אמרתי שְׂבַע נחת מזימון־המקרים. היתה לי תחושה שההתחלה הזאת מסמנת את ההמשך.

לימים התברר כי גבי (גבריאל) צורן, שהסיפורים "חמורים" ו"יאני על ההר" של גרוסמן הגיעו לידיו בתיווך אשתו רחל, חברתה־ללימודים באוניברסיטה של מיכל, אשתו של גרוסמן ("ראיתי בכתב־יד עוּבָּרי וראשוני טקסט שיכול למצוא מקום במושבים הקדמיים של הקנון הספרותי", הוא סיפר על המפגש הראשון שלו עם שני הסיפורים הללו) - גבי צורן המליץ לגרוסמן לשלוח את "חמורים" ל'סימן קריאה', הרבעון שבו השתתף תדירות כמבקר וכמתרגם. אל נילי מירסקי הגיע צורן אישית כדי להפקיד בידיה את הסיפור.

חוברת 11 של 'סימן קריאה' ראתה אור זה לא כבר, במאי, ו"חמורים" נאלץ להמתין לחוברת הבאה, ונדפס רק בפברואר 1981, ב'סימן קריאה' 13/12 - החוברת שהופיעה בה לראשונה גם רונית מטלון, עם "הנסיעה לראש־פינה" שלה.

עוד לפני "חמורים" - בן 25, ב-1979 - החל גרוסמן לכתוב את הנובלה "רץ", אך נתקל במהמורות בכתיבתה, ועבר ממנה, בינתיים, לכתיבת ארבעה סיפורים אחרים. "רץ" נחתמה לבסוף ב-22.12.80, והיא בעצם הראשונה־אחרונה בחמשת סיפוריו הראשונים שנכתבו בקדחתנות, בהֶספק מופלא, תוך כשנה־וחצי. עימם פרץ גרוסמן לספרות.

"חמורים" הושלם ראשון, ב-25.12.79, ובינואר כבר סיים גרוסמן את כתיבת הנובלה היותר ארוכה של אותם ימים, "יאני על ההר". הנובלה מהדהדת את הפיצוץ האדיר של מִתקני המודיעין בהר אוּם חשיבָּה, שביצע צה"ל לקראת הנסיגה מסיני במסגרת הסכם השלום עם מצריים. גרוסמן התיישב לכתוב את הנובלה מיד לאחר ששמע ברדיו על הפיצוץ, בתחילת דצמבר 1979, והתאריך שציין בסוף הנובלה הוא של יום־הולדתו ה-26 - 25.1.80 - זאת־אומרת שהיא נכתבה תוך פחות מחודשיים.

באותה שנה נכתבו גם "ימים זוגיים" ו"מיכאל צידון, מייקל", ועד סוף דצמבר, כאמור, נחתמה גם "רץ". מנובלה זו כבר ניבט אלינו בבירור גרוסמן העתידי. היא סיפור מבשר, מכונן, שבמרכזו המשולש הארוטי הגרוסמני התשתיתי; סיפור המכיל - כפי שהראה מיכאל גלוזמן - את הנושאים שגרוסמן עתיד לחזור אליהם פעם אחר פעם בהמשך כתיבתו.

גרוסמן הגיע אלי מירושלים בינואר 1981 והביא עמו את "רץ" לפרסום ב'סימן קריאה', והנובלה נדפסה בחוברת 14 הקרובה. אז גם גמרנו אומר להוציא את חמשת סיפוריו בספר, והחל הקשר שלו עם "ספרי סימן קריאה", הנמשך עד היום. במסגרת זו, שבעריכתי, ראתה אור כל הסיפורת שלו למבוגרים ולנוער.

בגב הספר הראשון, 'רץ', שראה אור ב-1983, כתבתי בזמנו: "דמויותיו המוטרדות מבפנים, מופקעות מעצמן ועומדות מול עצמן בעת ובעונה אחת. בבריחתן ובניסיונן להבין ולהרגיש, הן נאחזות באיזושהי 'אובססיה' חיצונית, המשמשת צומת מטפורי למצבן הפנימי. מציאותן הנזילה היא 'חיצונית' ו'פנימית' כאחת, ממש כפי שהטקסט הוא, לעתים, ספק מונולוג פנימי וספק מסירה 'מבחוץ'".

גרוסמן נכנס לספרות בסערה לא רק בָּאינטנסיביות של הכתיבה. שניים מסיפוריו הראשונים זכו מיד, עוד לפני פרסומם בדפוס, בפרסים ספרותיים. "חמורים" נבחר בחורף 1980 לפרס הָרי הֶרשוֹן לסופרים מתחילים של האוניברסיטה העברית. השופטים היו דן מירון, שמעון זנדבנק, דוד ויינפלד ויהודית בראל. "יאני על ההר" זכה בסמוך לכך בפרס "רחל ומרדכי ניומן לביכורי יצירה לשנת 1979" מטעם בית־הסופר על שם חיים הזז בירושלים (השיפוט היה ב-1980).

מכאן ואילך, לאורך ארבעים־וחמש שנה, זכה גרוסמן באינספור פרסים ואותות ספרותיים. בארכיון שלו בספרייה הלאומית בירושלים מצאתי את מסמכיהם של למעלה ממאה פרסים, וידועים לי גם נוספים, שעקבותיהם נעדרים משם. רק כחמישית מן הפרסים באו מישראל. ברחבי העולם מוערך גרוסמן לא פחות מאשר בארץ. איטליה חָלקה לו למעלה משליש מן הפרסים שקיבל, יותר מכל ארץ אחרת. נראֶה שאין בה עיר חשובה שלא הביעה כלפיו את הוקרתה.

אבל חשוב מן ההוקרה הממוסדת: השתאיתי תמיד ליחס הקוראים אל גרוסמן. אותו לא רק העריצו, או התפעלו מכתיבתו, אלא גם אהבו, פשוטו כמשמעו, אפפו אותו תמיד בחום נדיר.

ארוכה הדרך שהלכנו יחד, והחודש - ינואר 2024 - הוא בן שבעים. ליווינו אותו בכתיבתו, בשמחותיו ובתהפוכות חייו, והוא נתן לנו עוד ועוד כלים להיטיב להבין את עולמנו הפנימי והחיצוני. התאריך הזה הוא הזדמנות לשוב ולהתרגש מנוכחותו עימנו מן ההתחלה, וכהומאז' לסופר, לאדם ולחבר, להגיש ספר זה, פנִייה רחבה לאחור, אל שני הסיפורים הראשונים שלו, והזמנה לקריאה מחודשת, רעננה, "מהתחלה".

לקוראים הוותיקים של גרוסמן, הקריאה המחודשת בסיפור ובנובלה שבספר היא בהכרח קריאה כפולה: אפשר להיזכר בטקסטים שפעם קראנו ולהתפעל מגודל הכישרון של הסופר המתחיל, אבל עד מהרה עולים בזיכרון ספריו של גרוסמן שבאו בהמשך ומטילים את תאורתם לאחור, ובדיאלוג המרתק של הסיפורים הראשונים עם כל מה שאהבנו בהמשך הם הופכים לאחרים, לחדשים, ומתגלים בהם גוונים שאת קיומם לא שיערנו. 

מנחם פרי

חמוֹרים

בתחנת־הדלק עצרתי וריחרחתי. ריח החריכה היה חזק כמו קודם. רכנתי אל מעצור היד. הריח לא משם בא. התפתלתי כדי להגיע אל מתחת למושב הסמוך. אולי התגלגל לשם בדל סיגריה. כשהזדקפתי נרתעתי בבהלה. זוג עיניים אדומות היו נעוצות בחלון המכונית.

"הכל בסדר, אדוני?"

"כן, רק שיש ריח של שריפה, ואני לא יודע..."

"אה, זה לא מהאוטו, אדוני". מדוע הם מעסיקים בתחנות־הדלק את הצעירים השחופים־לבנבנים־אדומי־עיניים־ומשומני־שיער האלה. אדם זכאי למה שמרטין מכנה "נוחות אסתטית", גם אם הוא קונה רק דלק.

"זה לא האוטו, אדוני, זה כל הסביבה כאן. היער של פְּפַאנְדְל בוער. מאז הצהריים כבר". הוא חייך אלי. שיניו היו בדיוק כפי שציפיתי שיהיו. חיוכו הצטנן תחת מבטי.

"למלא?"

"כן".

צנחתי אחורה אל משענת המושב. כעת הרגשתי כמה מתוח הייתי כל הנסיעה מווינה. עיסיתי את צווארי הכאוב. רגלי הימנית, הפגועה, שלחה לי תזכורות קצובות של כאב. היער של פְּפַאנְדְל נשרף, ומעודי לא ביקרתי בו.

יצאתי מן המכונית. התיישבתי על המדרכה וחלצתי את הנעל. שיפשפתי את כף הרגל בתענוג. כעת נזכרתי שבדרכי לכאן חלפו על־פני שלוש מכוניות של כיבוי־אש.

"גם שמן?" שאל הבחור.

הבטתי במונה. שבעים־ושישה שילינג. יהיה לי די לקניית הלחם והקוניאק. לא ליותר. למרטין אתן את השעון. מגיע לו. כבר לפני חצי שנה רציתי לתת לו, ולא נתתי.

"לא. בלי שמן".

הוא סגר את מכסה המנוע בטפיחה שהתכוונה לומר דבר־מה. מכונית קטנה קרבה לאיטה אל מאחורי האולדסמוביל שלי. התעלמתי ממנה. האוויר היה רווי עשן, והרחק מכאן נשמעו יבבות חלושות של צופרי אזעקה. היתה תכונה באוויר והיא גרמה לי עצבנות.

"אדוני", אמר הבחור, "המכונית שלך, היא..."

הבטתי אל הכביש שמולי. מעברו האחר היה עמק רחב־ידיים ובו מִנסרות ובתי־חרושת למוצרי עץ. עכשיו שנשרף היער, ודאי יוציאו את הפועלים לחופשה. השמש שקעה לאט, וקרניה העייפות הִכו בעיני. המכונית שהגיעה זה עתה צפרה בקול תובעני.

קמתי במהירות. גם התכתשות היא תרופה אפשרית. אך הקימה המהירה סִחררה את ראשי, הנעל נשמטה מידי, ואני כשלתי אל המכונית הקטנה, הזהובה, ונסמכתי אל חלונה הפתוח. נהגת מבוהלת הביטה בי. כה סמוכה היתה אל פני, עד שהרחתי אותה. היא היתה כבת ארבעים, ופניה ארוכות. מבנה הפנים האהוב עלי. פנים ארוכות, כמו של סוס, מעוררות ביטחון ואמון. רציתי לבקש סליחה, אך היא נרתעה מפני. "סליחה", אמרה בקול צונן ונפחד, "אבקש לזוז".

הזדקפתי והתרחקתי מעט, ועדיין הבטתי בה משועשע. היא נעצה את עיניה בנקודה נעלמה אי־שם מולה. שערה היה צהוב־חום, והיא אספה אותו אל עורפה. צווארה כבר החל להזדקן בשרטוט עדין של תווי קמטים. כשהבחינה שאני סוקר אותה, העבירה את ידה על פניה בתנועה מהירה, עצבנית, הכניסה את מוט ההילוכים להילוך אחורי ונעקרה ממקומה בחריקה.

מוכר הדלק נעץ בי מבט שוטם. "מצטער", אמרתי, והצבעתי בראשי לעבר המכונית המתרחקת. אפילו לא היה לי די כסף לתת לו דמי־שתייה. רציתי לטפוח על כתפו, אך חששתי שיראה זאת כחוצפה. פעם כבר הסתבכתי כאן בתִגְרָה עם אוסטרי בגלל טפיחת שכם חברית כזו.

"שבעים־ושישה שילינג".

שלפתי את הארנק ומניתי את השטרות ואת המטבעות. מבטו היה נעוץ בחוסר־טאקט בארנקי. איך אסביר לו שאין לי אף שילינג מיותר. עשרים־וארבעה שילינגים נחוצים לי לקניית שתים־עשרה כיכרות הלחם תוצרת "לינץ", שבעים נוספים לקוניאק, ועשרים־וחמישה השילינגים האחרונים - לשכירת חדר ללילה הזה.

"הנה, שבעים־ושישה", גיחכתי בניסיון להקהות את עוקץ הבושה, "בדיוק".

הוא ספר את הכסף באיטיות מחושבת. לא המתנתי עד שיפיק את מלוא ההנאה מהשפלתי, ונכנסתי לאולד'ס. בצאתי מן התחנה ראיתי אותו יורק. אוסטרי.

בצומת של פְּפַאנְדְל עמד שוטר תנועה וכיוון את כלי הרכב. מכוניות כיבוי באו ויצאו והרעישו עולמות. נהגים עצבניים הביטו בחשש לכל עבר מאחורי שמשות מכוניותיהם, כאילו עלולה השריפה לצוץ פתאום בין כלי הרכב ולחטוף מי מהם.

מכאן כבר יכולתי להבחין ביער. הוא השתרע על הר גבוה, וההר בער כולו. להבות אדומות זינקו מראשו ומצלעות מורדותיו התלולים, ועשן רב, סמיך ושחור, היתמר מכל עבריו.

הייתי שקוע במראֶה - מעולם לא ראיתי דליקה כה גדולה - ולא הבחנתי בשוטר, עד שניגש אל חלון מכוניתי. הוא הסיט אחורה את קסדתו הזוהרת ותחב פנימה את מצחו.

"אתה גר בפְּפַאנְדְל?" שאל בנימוס.

"למה אתה שואל?"

"רק לתושבי הכפר מותר להיכנס עכשיו", אמר ורמז בגבותיו אל ההר.

"ומה?" חייכתי את הנעים בחיוכי, "אם לא, הייתי נכנס לפה?" אין לי מושג מדוע אמרתי זאת. הוא צחק, הזדקף, וטפח על כנף האולד'ס כטופח על צלעו של סוס טוב. "סע", אמר, וחזר לעמדתו במרכז הצומת.

וכך, מבלי שתִּכננתי מראש, נכנסתי לכפר.

בתשע שנות מגורי באוסטריה עברתי על־פני פְּפַאנְדְל כמה וכמה פעמים. למעשה, בכל פעם שנסעתי לַגאסטהוֹף של מרטין חלפתי בצומת הזה, ומעולם לא עלה בדעתי להיכנס לכאן. המוטל הזעיר של מרטין מרוחק מפה כשעת נסיעה אחת בלבד, ובאמת לא היה כל טעם לסטות מן המסלול הקבוע. ובכל־זאת המשכתי להוליך את האולד'ס בכביש הראשי של הכפר. אולי משום שהשעה היתה באמת מאוחרת: הייתי עלול לנסוע אל מרטין ולגלות שכל חמשת החדרים כבר הושכרו ללילה הזה, ובמצבי לא אהיה מסוגל להמשיך לנסוע משם. והרי המוטל של מרטין הוא מטרת כל הנסיעה המייגעת הזאת מווינה. נסעתי לאט תוך שאני נחבט במהמורות הבלתי־נמנעות ומביט סביבי. משני צדדי ניצבו בתי העץ הקטנים, המגוחכים מעט, ובמרפסות - מאחורי אדניות שופעות שיחי גרניום בעלי פריחה אדומה כאש - עמדו גברים ונשים והביטו בדממה בהר הבוער. איש לא זיכה אותי במבט.

עברתי על־פני הסופרמרקט הקטן שעמד בדיוק במקומו. יכולתי לשרטט, בעיניים עצומות, כל דרך וכל מבנה בכפר הזה, אף שמעודי לא הייתי בו. אין שום סיבה שיהיה שונה מעשרות אחיו־תאומיו שבהם ביקרתי.

עצרתי את האולד'ס ויצאתי והתמתחתי בעונג. הסופרמרקט כבר היה סגור. ודאי גרמה לכך השריפה. בזגוגיות הכהות שלו השתקף ההר הבוער בניצוצות פזורים של אור אדמדם. הצמדתי את עיני לזגוגית וחיפשתי את אגף הלחם. לא מצאתי. חייב להיות אצלם לחם לבן מן הסוג הרך של "לינץ". אחֵר לא אקנה.

נפניתי מן השמשה האפלה. למרות שעת הערב היה האוויר חם ומעיק. ההר שיגר לכל עבר גלים של חוֹם לח ושל עשן שהגיעו עד לכפר. מדי פעם השתלהבה מניפה של אש ואפפה צלע אחרת שלו. ריחרחתי את בית־השחי שלי. נעמי עיוותה את פניה בדמיוני. צִימֶר אוסטרי קטן, ובו מיטה לבנה, רכה, זה הדבר הדרוש לי כעת. ומקלחת כמובן.

המשכתי להתנהל באיטיות. על כל בית בכפר היה תלוי שלט ירוק, משולש. היתה כתובה בו המלה "צִימֶר", שהֵצֵלה על מיטה ירוקה ועל עץ אשוח, אשר עוררו בי מיד תחושה של נעימות ביתית. החניתי את המכונית בעיקול הרחוב, והתחלתי להתהלך ברגל.

באחת המרפסות ראיתי זוג זקנים. הגבר ישב זקוף בכיסא וידיו לופתות את המסעד והביט באש. ראשו השָׂב הינהן באיטיות, כאילו התגשמה נבואה ישנה שלו. האשה, חגורת סינר, עמדה מרוחקת ממנו מעט וידיה אחזו במעקה העץ. השניים לא שעו אלי. כיחכחתי, השתעלתי, קראתי "הלו", אפילו נופפתי בידי. דבר לא הועיל. השניים לא הביטו בי. לסתו התחתונה של הזקן היתה נשמטת לאיטה, ורק כשפיו כבר היה פעור לרווחה היה אוסף אותה בחזרה אל פניו בתנועה נמרצת שטילטלה את כל גופו.

המשכתי ללכת. עכשיו כבר הייתי די רגוז. בכל־זאת כפיתי על עצמי ללכת בקצב אטי, שלֵו. הזכרתי לעצמי כמה אני מחבב את הכפרים האוסטריים הללו. בהם, לפחות, מכבדים את הזרות ואיש אינו מנסה להסיר מחיצות. אשה צעירה עמדה במרפסת בקומה השנייה של אחד מאותם בתי צעצוע. רגליה היו מרוחקות זו מזו וגווה היה כפוף אל המעקה בזווית ישרה. ראשה היה אחוז בין ידיה, שאותן השעינה על המעקה. ראש גדול היה לה, עטור זנב־סוס שופע, וכיוון שכך נכנסתי מיד, מבלי להסס, דרך השער הירוק ונעמדתי מתחת למרפסת. ריחות של זבל פרות עלו מן הדשא הגזום והתערבבו בריח העשן.

היא עקבה אחרי מבלי להזיז את ראשה. הדבר היה משעשע. זו היתה המחווה האנושית המשעשעת הראשונה שנתקלתי בה מאז ליל אמש, שבו באו הוריה של נעמי ולקחו אותה ממני.

"הלו", אמרתי, "החדר פנוי?"

היא ענתה, עדיין מבלי להרים את ראשה מבין ידיה, "היום אין חדרים". מלפנים צנח שערה על מצחה ושיווה לה מראה של טיפשות נערית, נחמדה. היא מצאה חן בעיני.

"מדוע?"

היא רמזה בגבותיה אל ההר בדיוק כפי שעשה השוטר בצומת. חייכתי. הנערה הביטה בי וזקפה את גבותיה בתימהון. גבות ערניות היו לה.

"אנגלי?"

"אמריקני. מדוע אין חדרים?"

"בגלל השריפה. אם כיוון הרוח ישתנה יְפַנו מכאן את כולנו".

התבוננתי בהר. הלהבות האירו את שמי הערב במסך ורוד ורך. קריאותיהם של הכבאים התגלגלו על־פני השדות והגיעו לכאן נטולות כל התרגשות ומשמעות. כצווחות של עופות בודדים, עייפים. רוח לא נשבה, כך שלא ראיתי כל מקום לדאגה, ועם זאת הטריד אותי משהו מן החרדה העמומה, המשלימה, שהיתה בעיני הזקן והזקנה.

"חבל על ההר", אמרתי, סתמית. היא שלחה בי מבט ספקני, מזלזל מעט. מה אכפת לך, שאלו עיניה. מצידי, חשבתי לעצמי בתשובה, שיישָׂרף ההר והיער אתו. אף־פעם לא הייתי ביער הזה, וקרוב לוודאי שלעולם לא אהיה. אני שונא יערות. הם נוטעים בי חוסר־שקט וקדרות. ערמות של מחטי אורן, ומתחתן רקב שחור, וחרקים גדולים ועיוורים הממהרים לברוח מפניך ומן האור.

"בכל־זאת", אמרתי בלי הטעמה בתשובה למבטה, "בכל־זאת חבל על ההר אם את אוהבת אותו, בכל־זאת אולי תיתני לי להיכנס".

היא המשיכה לסקור אותי, משועשעת. אחר־כך הזדקפה. ישו, היא היתה ענקית. מבעד לעמודי העץ של המרפסת ראיתי את שוקיה הארוכות מתנשאות מעלי ונבלעות בשמלתה. היא שלחה מבטים סביב־סביב, כאילו בפיזור־נפש, בחנה אם אין מי שמבחין בהפירה את ההוראות. ערמומיותה הגלויה כל־כך לעין הצהילה את רוחי. עוד יש תקווה לאוסטרים.

שלחתי גם אני מבט לאחור. הרחוב היה ריק. רק באחת המרפסות, בקצה הרחוב, עמדו שניים. גבר קשיש ולראשו כובע צמר ענקי, וגבר נוסף, צעיר יותר, שפניו מוטות מעט הצידה, כמתחרש המנסה להיטיב לשמוע. איש מהם לא השגיח בי. עיניהם ואוזניהם היו בהר.

מצילה קטנה דינדנה בקול נעים כשפתחתי את דלת הכניסה. באפלולית הבית עמד, כמובן, ריח עז של עץ. כל שטיחי הקיר, הפרחים, שקי תפוחי־האדמה וניחוחות הכרוב והבשר לא הצליחו להקהוֹת את הריח הרענן, החי, של העץ שממנו בונים כאן את הבתים.

עכשיו, כשעמדתי מולה, נוכחתי לדעת שאכן בת נפילים היא. היא היתה גבוהה אף ממני, והיתה שמנמנה, אך לא יותר מדי. בריאות רחשה בכל זיע של גופה המלא מתחת לשמלה הדקה.

"באת ברגל?"

"לא. המכונית שלי חונה מעבר לסיבוב. אביא אותה אחר־כך".

"אין צורך", מיהרה לומר, "עדיף שלא יֵדעו שאתה כאן הערב".

מעין הבטחה היתה בדבריה. "אבל האש תכבה בקרוב", אמרתי בביטחון שלא היה לו כל יסוד. על הקיר היו טַפֶּטים של כדים ופרחים. לולא ראש האייל מפלסטיק, שהביט בי בעיני זכוכית מעל לדלת, יכולתי לדמות בנפשי שאני נמצא במייניגן שלי, ליד ניו־יורק. כַּן למקטרות שניצב על השידה טרד את עיני. ודאי של אביה.

"הם פוחדים", אמרה וחייכה, וחשפה שיני סוס צוהלות. המקטרות פרחו מראשי. "לפני עשרים שנה נשרף היער, ואחר־כך, באותו לילה, ירדה האש מן ההר ושרפה את הכפר". היא אמרה, "ירדה האש מן ההר", ואני יכולתי לראות את אמה מספרת לה את הסיפור בנימה מאיימת. הרי עדיין לא היתה בעולם לפני עשרים שנה. פניה צעירות כל־כך.

"בוא, אראה לך את החדר".

עלינו במדרגות העץ שחרקו תחת רגלינו, ומול עיני שוקיה המוצקות, ושני פלגי ישבן כבדים, ורחש שמלתה.

בקומה העליונה היו שני חדרים, ודלתותיהם היו פתוחות לרווחה. בכל חדר עמדה מיטה זוגית לבנה ורכה, והנערה הצביעה על אחד החדרים בתנועה רחבה ובטוחה.

חיפשתי את עיניה. רציתי מאוד לאחוז במותניה המוצקים, הגמישים, ולצנוח איתה לתוך שמיכת הפוך. הנה כך. בלא הצטדקות וחרטה. לרגע האמנתי באמת, שאם אשכב איתה, יתנדף הרעל מגופי ולא אצטרך לנסוע למרטין. אני מכיר את התחושה הזאת.

"עשרים שילינג", אמרה הנערה בטעות.

לכל הרוחות. לְמָה ציפיתָ. היא מיהרה אל מנורת המיטה והעלתה בה אור, פתחה את ברז המים וסגרה אותו, הצביעה על שתי המגבות הזעירות, פיזזה אל הארון ופתחה את דלתותיו, עקבתי בייאוש אחר תנועותיה המהירות.

"מזוודה?"

"יש לי תיק אחד. באוטו".

לרגע קל התמקד בי מבטה. מבטו של פקיד הקבלה החשדן, הבוחן לקוח מוזר.

"רוג'ר", אמרתי והושטתי יד, "רוג'ר פיטרס".

היא הינהנה. "אנה". ידיה נשארו שלובות מאחורי גבה. דלת הכניסה נטרקה, המצילה נתדנדנה, והמבע המהורהר, וְרֶמֶז לרכּוּת שהחל להסתמן ליד פיה, נמחו בבת־אחת. הבזיקה לי חיוך מאולץ ומיהרה אל המדרגות.

שמעתי קול גבר בחדר המבוא. הם התווכחו בלחש, בזעם כבוש. הוא ודאי לא הסכים להפרת ההוראה, והיא ניסתה לשכנעו. שמעתי אותה מתיזה דברים בלתי־ברורים, וכעסו הגיע עד לחדרי. תשע השנים באוסטריה, והשנה שקדמה להן בווייטנאם, הפכו את יכולת ההבחנה שלי בעוינות סמויה המופנית כלפי למדע מדויק. עמדתי איפוא בחדרי, שעדיין לא היה חדרי, והמתנתי. ראיתי את דמותי במראה שבדלת הארון. גוש גדול וגס בחדר מעומלן ולבן.

המשך הפרק בספר המלא