יום הששי הקצר
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉

עוד על הספר

חיים נחמן ביאליק

חיים נחמן בְּיאליק (י' בטבת תרל"ג, 9 בינואר 1873‏ - כ"א בתמוז תרצ"ד, 4 ביולי 1934), מגדולי המשוררים העבריים בעת החדשה, מסאי, סופר, מתרגם ועורך שהשפיע רבות על התרבות היהודית המודרנית. ביאליק זכה לתואר "המשורר הלאומי". ברוך קורצווייל, מפרשניו החשובים, כתב עליו כי "גם ביאליק, אשר במודרניות אמיתית שבשיריו ובמיוחד בשירתו הפרסונאלית ובשירי תוכחה, משתווה לסופרי העולם הגדולים ביותר".

עוד משלב מוקדם של דרכו האמנותית זכה ביאליק להכרה רחבה כמשורר הלאומי, ונודעה לו השפעה רבה בחיי הציבור, ומעמד רם שקשה למצוא לו מקבילות אצל אנשי רוח בימינו. לאחר מותו הונצח ביאליק במספר רב של אופנים. יצירתו נכנסה לקאנון הספרותי העברי, והיא נלמדת בבתי הספר היסודיים והתיכוניים ונחקרת באוניברסיטאות. ספרות עיונית ענפה העוסקת בה התפרסמה לאורך השנים. מספר מהדורות של מכלול יצירת ביאליק יצאו לאור, הראשונה שבהן "ספר היובל" שיצא בשנת החמישים לחייו, ב-1923. מהדורות שיצאו לאחר מותו כוללות גם כתבים נוספים על היצירות שפורסמו בחייו - מכתבים, נאומים, רשימות שונות ויצירות גנוזות מתוך ארכיונו.
מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/4yrt55pr

תקציר

"יום השישי הקצר" של ביאליק היא אחת היצירות המפורסמות ביותר בשפה העברית. היא חלק מתוכנית הלימודים, זכתה לעיבודים בתיאטרון ומוכרת לרבים מהקוראים בשפתנו. התהילה והפרסום שהיו מנת חלקה אינם נובעים רק הפארסה המשובחת שהיא מציגה לקוראים, אלא, ובעיקר מכך, שכמו חלק גדול מיצירותיו של ביאליק - הלעג לגלותיות מחזק במשתמע את המפעל הציוני.

ר' ליפא מוזמן על-ידי המוכסן, ר' גצי, לברית המילה של נכדו בכפר הסמוך ביום שישי הקצר. הוא אמנם חושש שלא יספיק לחזור בזמן לפני שבת, אבל בכל זאת נוסע, כשהוא שואב עידוד ממתנותיו של המוכסן: משק תפוחי האדמה, מהאווז הקרקרני, מכמה רובלים ומעגלת החורף והפרווה העבה שנשלחה, כדי להביאו בשלום לטקס. במהלך סעודת המצווה שנערכת בבית המוכסן הוא משתכר ולא רק הוא, אלא גם איוון, העגלון שנשלח לקחת אותו, וכששניהם נרדמים בדרכם חזרה הביתה, תועה הסוסה בשדות, עד שהעגלה מתהפכת. ר' ליפא מתעורר ומגלה שהחשכה כבר ירדה, השבת נכנסה והוא עדיין בדרך. אלא שמכיוון ששלג יורד וקר מאוד, הוא רואה בהגעה למקום ישוב פיקוח נפש, ואיכשהו מגיע לפונדק הדרכים של פיבקא בכפר הסמוך, רואה את שאריות סעודת השבת בלב נחמץ ונרדם על אחד הספסלים. 

אבל הסיפור הזה, מעבר ללעג שהוא לועג לאנשי העיירה, מציג גם אם רק במרומז, באמצעות התחנות השונות שעובר הרב ליפא בדרכו הביתה, תשובה קומית לתחנות שעובר ישו ביום שישי הארוך (שהוא, מבחינה לשונית לפחות, היפוכו של "יום השישי הקצר").

פרק ראשון

א
 
אם בערבי שבתות סתם כל הזריז משובח – ביום הששי הקצר על-אחת-כמה-וכמה! ביום הששי הקצר אסור להתרשל! התרשלות כל-שהיא – ואתה בא, חלילה, לידי חִלּוּל שבת. השׂטן הרי מקטרג דוקא בשעת הסכנה.
 
אין אפוא שום חִדּוּשׁ בדבר, אם הרב ר' ליפא, שיחיה, יהודי חלוש וּפחדן מטבעו, התחיל להתחכם לנגד יום הששי הקצר מבּעוד שחר: מחמיר היה על עצמו! ירא וחרד הוא מאֹד מאֹד, שמא יאחר, חלילה, שעה קלה – ונמצא כל סדר יומו מתקלקל.
 
וסדר היום של ר' ליפא אל יהא זה קל בעיניכם. צאו וחשבו: תִקּוּן חצוֹת, היינו "תקון רחל" עם "תקון לאה"; תּהִלִּים עם מעמדות; אמירות וּ"פרפראות" שלפני תפִלה וּלאחריה, תפִלה עצמה, פרקי משניות, שעור בגמרא, שנַיִם שלשה סִמנים ב"שלחן ערוך", וּלבסוף שנים מקרא ואחד תרגום בפרשת השבוע – זהו "לה'"; ועכשו "לכם": הַיְנוּ סעדא דלִבָא, אכילה! מה לעשות? בשר ודם! ועל כרחך אתה אוכל… אחרי חצות היום הרי לך "סדרה" חדשה: מרחץ, נטילת צִפָּרנַים, שחיקת טבק לכבוד שבת וכדומה. הוסף על זה: פסקי שאלות, ולפעמים "דין תורה". התִגרה, כידוע, מצויה דוקא בערבי שבתות… וּבינתים – אין לך "יום"! פונה אתה לכאן וּלכאן – והנה ה"שקיעה"…
 
אין אפוא, כאמור, שום תֵּמַהּ, אם הרב ר' ליפא התגבר כארי וקם ביום הששי הקצר כעלות השחר ותיכף לנטילת ידיים נזדרז והתחיל בעבודה מִיָּד. הלואי שיִכָּנס ויצא בשלום! חרד הוא על כל רגע קטן שלא יֵצֵא לבטלה, ועינו נתלית משעה לשעה אל אותו זקן מופלג הכבד באברים וּבשנים – זה האורלוגין העתיק, התלוי כנגדו על הקיר. מאֹד מאד ירא וחרד ר' ליפא, שמא יִגָּרע, חלילה, דבר מחוֹק יומו – ונמצא נכנס לשבת שלא מתוך דעה צלולה, חס ושלום.
 
אבל כבר אמרו חכמים: הכל תלוי במזל! ונגד המזל, דעו לכם, אין עצה ואין תבונה ואין זריזות…
 
שמעו נא מעשה נורא.

חיים נחמן ביאליק

חיים נחמן בְּיאליק (י' בטבת תרל"ג, 9 בינואר 1873‏ - כ"א בתמוז תרצ"ד, 4 ביולי 1934), מגדולי המשוררים העבריים בעת החדשה, מסאי, סופר, מתרגם ועורך שהשפיע רבות על התרבות היהודית המודרנית. ביאליק זכה לתואר "המשורר הלאומי". ברוך קורצווייל, מפרשניו החשובים, כתב עליו כי "גם ביאליק, אשר במודרניות אמיתית שבשיריו ובמיוחד בשירתו הפרסונאלית ובשירי תוכחה, משתווה לסופרי העולם הגדולים ביותר".

עוד משלב מוקדם של דרכו האמנותית זכה ביאליק להכרה רחבה כמשורר הלאומי, ונודעה לו השפעה רבה בחיי הציבור, ומעמד רם שקשה למצוא לו מקבילות אצל אנשי רוח בימינו. לאחר מותו הונצח ביאליק במספר רב של אופנים. יצירתו נכנסה לקאנון הספרותי העברי, והיא נלמדת בבתי הספר היסודיים והתיכוניים ונחקרת באוניברסיטאות. ספרות עיונית ענפה העוסקת בה התפרסמה לאורך השנים. מספר מהדורות של מכלול יצירת ביאליק יצאו לאור, הראשונה שבהן "ספר היובל" שיצא בשנת החמישים לחייו, ב-1923. מהדורות שיצאו לאחר מותו כוללות גם כתבים נוספים על היצירות שפורסמו בחייו - מכתבים, נאומים, רשימות שונות ויצירות גנוזות מתוך ארכיונו.
מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/4yrt55pr

עוד על הספר

יום הששי הקצר חיים נחמן ביאליק
א
 
אם בערבי שבתות סתם כל הזריז משובח – ביום הששי הקצר על-אחת-כמה-וכמה! ביום הששי הקצר אסור להתרשל! התרשלות כל-שהיא – ואתה בא, חלילה, לידי חִלּוּל שבת. השׂטן הרי מקטרג דוקא בשעת הסכנה.
 
אין אפוא שום חִדּוּשׁ בדבר, אם הרב ר' ליפא, שיחיה, יהודי חלוש וּפחדן מטבעו, התחיל להתחכם לנגד יום הששי הקצר מבּעוד שחר: מחמיר היה על עצמו! ירא וחרד הוא מאֹד מאֹד, שמא יאחר, חלילה, שעה קלה – ונמצא כל סדר יומו מתקלקל.
 
וסדר היום של ר' ליפא אל יהא זה קל בעיניכם. צאו וחשבו: תִקּוּן חצוֹת, היינו "תקון רחל" עם "תקון לאה"; תּהִלִּים עם מעמדות; אמירות וּ"פרפראות" שלפני תפִלה וּלאחריה, תפִלה עצמה, פרקי משניות, שעור בגמרא, שנַיִם שלשה סִמנים ב"שלחן ערוך", וּלבסוף שנים מקרא ואחד תרגום בפרשת השבוע – זהו "לה'"; ועכשו "לכם": הַיְנוּ סעדא דלִבָא, אכילה! מה לעשות? בשר ודם! ועל כרחך אתה אוכל… אחרי חצות היום הרי לך "סדרה" חדשה: מרחץ, נטילת צִפָּרנַים, שחיקת טבק לכבוד שבת וכדומה. הוסף על זה: פסקי שאלות, ולפעמים "דין תורה". התִגרה, כידוע, מצויה דוקא בערבי שבתות… וּבינתים – אין לך "יום"! פונה אתה לכאן וּלכאן – והנה ה"שקיעה"…
 
אין אפוא, כאמור, שום תֵּמַהּ, אם הרב ר' ליפא התגבר כארי וקם ביום הששי הקצר כעלות השחר ותיכף לנטילת ידיים נזדרז והתחיל בעבודה מִיָּד. הלואי שיִכָּנס ויצא בשלום! חרד הוא על כל רגע קטן שלא יֵצֵא לבטלה, ועינו נתלית משעה לשעה אל אותו זקן מופלג הכבד באברים וּבשנים – זה האורלוגין העתיק, התלוי כנגדו על הקיר. מאֹד מאד ירא וחרד ר' ליפא, שמא יִגָּרע, חלילה, דבר מחוֹק יומו – ונמצא נכנס לשבת שלא מתוך דעה צלולה, חס ושלום.
 
אבל כבר אמרו חכמים: הכל תלוי במזל! ונגד המזל, דעו לכם, אין עצה ואין תבונה ואין זריזות…
 
שמעו נא מעשה נורא.