סיפורים בלתי־רצוניים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
סיפורים בלתי־רצוניים
מכר
מאות
עותקים
סיפורים בלתי־רצוניים
מכר
מאות
עותקים

סיפורים בלתי־רצוניים

3.6 כוכבים (5 דירוגים)
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

אורלי קסטל־בלום

אורלי קסטל-בלום (נולדה ב-26 בנובמבר 1960) היא סופרת ישראלית.

התחילה לפרסם את יצירתה בשנת 1987. היא "התגלתה" על ידי העורך הספרותי חיים פסח, שעבד אז בהוצאת עם עובד, שם פורסם קובץ הסיפורים הראשון, "לא רחוק ממרכז העיר". את פריצתה הגדולה לזירת הספרות המקומית עשתה עם פרסום הרומן "היכן אני נמצאת". ספר נוסף שזכה להערכה רבה הוא הרומן "דולי סיטי", שעוסק באמהות בישראל. בשנת 1990 הוענק לה פרס תל אביב, בשנת 1993 הוענק לה פרס אלתרמן, בשנים 1994, 2001 ו-2011 הוענק לה פרס ראש הממשלה ליצירה ובשנת 2003 קיבלה את פרס ניומן. ספרה "הרומאן המצרי" זיכה אותה בפרס ספיר לשנת 2015.
מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/ycysheph

הספר מופיע כחלק מ -

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר

סיפורים בלתי־רצוניים, שנולד כאן מחדש, בעריכה חדשה, הוא אורלי קסטל־בלום באחד משיאיה. זה ספר צבעוני, רב תנופה ודמיון, שנון וקורע מצחוק בניסוחיו ובהסתכלויותיו. הסגנון הקסטל־בלומי מתפרע כאן בלי גבולות.

קסטל־בלום אינה מוסרת לנו סיפור משום שיש לה מה לומר עליו, וכדי שנקפוץ ראש למים ונסיק מסקנה, נגרור את הסיפור הספציפי אל הכללי, נבנה סביבו תֶּזה. סיפוריה לא נועדו להצהיר משהו באוזנינו, אלא הם מכוּונים לפעול עלינו: הם מעמידים אותנו מול הקלישאות ההתנהגותיות שלנו, המלוּוֹת בצירופי־לשון נדושים, ומול המחשבות שמוחנו רגיל לחשוב – וכל זה כדי לבטל את שחיקתנו העצמית, לחולל בנו הזרה של עצמנו, שתביא אותנו לקלוט את האבסורדים המסחררים של היותנו ביום־יום שלנו. ואכן, דומה שלמרות המַהלכים ה"לא-ריאליסטיים" בעלילה, אנחנו מזהים את עצמנו ואת סובבינו בסיפורים ומגיבים: "כן, זה בדיוק כך!".

איך היא עושה את זה? איך היא קורעת אותנו מן ההֶרגלי? העלילה או הלשון מתקדמות אצל קסטל־בלום מתוך המרת מצבים שכיחים וצפויים במצבים אלטרנטיביים, הנמצאים "בסביבה" במרחב הידע שלנו; המופשט והכללי מומרים בַּספציפי ובַקונקרטי, ואלה זוכים לפיתוח על־פי הגיונם הפנימי. כך, למשל, כשמתחוללת מלחמה, וכולם רוצים להרגיש שהם חלק ממנה, מומר המצב ב"בּוּלימיה" ספציפית וקונקרטית של אשה לדבר בלי־הרף בווֹקי טוֹקי, אובססיה המתגלגלת לריצוף הקישון והירקון בשיש איטלקי; הרגשת שמחה של אשה מומרת בכך שהיא אמורה לשיר "הורה, עלִי עלִי"; דיבור תקיף מוחלף ב"הוצאתי פטיש ומערוך ודפקתי על השולחן"; ונער שחש לראשונה שהוא חלק מהעולם הזה נעשה מי ש"שומע לראשונה בחייו משחק כדורגל". במקרים אחרים מומר דבר בשווה־ערך־בקירוּב: אשה האמורה להיות עדה לטיהור מי נהר בשעת בצורת רואה ש"משחיזים את המים", וכשהיא מפללת מן־הסתם בכל מאודה להשביע את רעבונה בדג מטוגן ומוזהב במחבת, ממיר זאת הסיפור ב"היא ראתה דג ענק משתזף על ספסל". לכך מתווספים עשרות כדורי־שלג המתגלגלים הרחק־הרחק בהיפרבולות משעשעות, כגון, מישהו יורק כמו גבר ו"מתיז את הרוק בקשת ישר לצנרת של הביוב, וכל העסק זורם בצינורות עוד יותר גדולים, שמתחברים לנחל שמתחבר לים, שמתחבר לאוניות שנוסעות למדגסקר". התחבולה העיקרית של הטקסט הקסטל־בלומי היא מימוש של המטפורות והאידיומים והפיכתם מלשון למציאות, כמו בסיפור על אשה שחשבה "שתוכל לקחת את החוק לידיים, לחבקו [...] גם להחליף לו חיתול ולעשות לו אמבטיה טובה [...] כמו גור זאבים צולע".

ככה הופכת העלילה מרצף ריאליסטי חלק וצפוי לקולאז' מתיז ניצוצות ססגוניים סוריאליסטיים.

פרק ראשון

אֹמִּי פֶה שֹׁרְל

בוקר אחד לא יכולתי יותר להישאר בבית והלכתי. הקירות סגרו עלי, הסלון העיק עלי. ירדתי והתחלתי ללכת. תראו - אני פרנואידית - זה בדוּק. שהוּת מרובה בבית, ואני נחנקת. מטוס עובר בשמיים, ואני מתעופפת.

התיישבתי על ספסל ושתי ידי פרושׂות על המשענת, ורגלי משׂוכלות, והבטתי קדימה בשעמום אין־קץ. הספסל היה על משטח דשא, מאלה שמצויים באזור מגורי למכביר. משטחי דשא שמותר לדרוך עליהם, אבל אסור להרוס אותם. השעה היתה עשר, ואני ידעתי שהיום הזה יעבור, ועלי להעביר אותו בשקט עד ללילה. בלילה מותר לי לקחת כדור הרגעה.

ישבתי אפוא על הספסל וחשבתי לי, איזה מין עולם זה שאין פה איש על הדשא מלבדי. חורף, חשבתי לי, מעונן. ירד גשם אתמול, היום לא. מחר כן. חורף, נו. קר. מעילים. מטריות, פטריות. חורף. נו. מחשבות כאלה, מחשבות של חולין, עד שהרגשתי שאני נעקצת. הרמתי את הרגל וראיתי עקיצה הולכת ומתנפחת במהירות של סרט מצויר. קמתי בבהלה וחיפשתי את המכיש. הייתי בטוחה שזה נחש, או אלמנה־שחורה, או איזה עקרב, אבל מתחת לספסל שכבה אשה בת שישים בערך, שטענה שהיא אמא שלי.

התברר שבאמת בעלה מת, ומאז היא לובשת רק שחורים, כבר עשר שנים.

שכנעתי אותה שלא יכול להיות שהיא אמא שלי, כי אמא שלי בחיים לא תשכב מתחת לספסל, והיא השתכנעה, ולבסוף אף התיישבה לידי והדליקה סיגריה.

היא היתה מסריחה משתן, ואני הפניתי את אפי בכיוון הרוח וריחמתי על מי שעומד עכשיו מזרחה ממנה. אבל לא עמד שם איש. שתקתי, והאשה הזאת שאלה אותי מאיפה אני, כלומר מאיזו עדה אני.

"אינני ניצולת שואה", עניתי, "אבל בזמן האחרון אני חולמת שאני כן. הורי בכלל מקהיר".

היא שתקה ובהתה קדימה. הסתכלתי עליה - הלבוש שלה היה מרופט לחלוטין, הצחנה שנדפה ממנה היתה בקנה־מידה עולמי.

"את עומדת למות?" שאלתי אותה.

"מה פתאום, אם לא מתִּי עד עכשיו - לא אמות אף־פעם".

חשבתי שהיא משוגעת, והיא הפסיקה לעניין אותי.

היא שאלה: "על מה את כותבת עכשיו?"

"מי את, איזו רוח־רפאים את?"

"אמרתי לך מי אני - אנא אֹמֶּכּ".1

"אֹמִּי? אֹמִּי מוּשׁ הֶנָא, אֹמִּי פֶה שֹׁרְל".2

"אנא אוֹח'תֶכּ".3

"אֶנְתִי מוּשׁ אוֹח'תִי. אוֹח'תִי פֶה שֹׁרְל".4

"אנא אֹמֶּכּ".

"אֶנְתִי מוּשׁ אֹמִּי, אֹמִּי פֶה שֹׁרְל".

וכך עברה אתי אולי עשרים פעם. לבסוף אמרה: "מה את עושה עם עצמך בחיים?"

"אההה... כלום".

"אז יש לך זמן בשביל לטפל בי, נכון? לקחת אותי אלייך הביתה, לפַנות את החדר שלך לאשה זקנה?"

"לא".

"יַסַתֶר יָרַבּ",5 אמרה וירדה שוב אל מתחת לספסל. הרגשתי לא נוח, וגם קצת פחדתי ששוב תכיש אותי. מצד שני לא היה לי נעים לקום וללכת.

סיפור

על הסיפור שאני עומדת לספר לכם עכשיו אין לי מה להגיד. אני מניחה שהוא משיק לעוד סיפורים, אשר ייתכן שיש מה לומר עליהם. אבל על הסיפור הזה אין לי מה לומר. אני עומדת משוללת מלים מול התופעה הזאת שנקראת אנקדוטה, היא נבצרת ממני, שונה ממני, ובעיקר, לא צריכה במאומה את שירותַי. זה מסוג הסיפורים האלה ששומעים עליהם, ומה אפשר לעשות? יש אנשים שמסוגלים לקפוץ לבריכה מגובה של שבעה מטרים, יש אנשים שמסוגלים להיכנס למים בקפיצה. הם יגידו לך שהם אוהבים את השינוי הפתאומי. כשהם קופצים ראש למים הם רוצים את זה דרך הראש. יש אחרים שנותנים להם סיפור והם מסיקים ממנו מסקנה, מוציאים אותה מהר ובמין מיומנות אל הכללי, מבלי להבחין בדרך ומבלי לייחס לה כל חשיבות. הם אומרים: אהה, זה סיפור על אנשים עשירים. אהה, זה סיפור חברתי. אהה, זה רוצה להגיד שכסף הוא לא הכל. מובן שפֹּה־ושם אני נתקלת באנשים כאלה, שיהיו בריאים, מה לי ולהם? מה לי ולסיפור הזה?

איש אחד הלך ברחוב וירד גשם. ירד הרבה גשם, הנעליים שלו נרטבו, הלמטה של המכנסיים שלו התחיל לספוג מים משלוליות שחצה בדרכו. היו לו מכנסיים שחורים רחבים שהתעופפו כמעט כמו שכמייה בפני עצמה וקלטו טיפות מים הרבה יותר מכל מכנסיים רגילים צמודים, בגלל שטח הפָּנים הגדול שלהם. הברכיים שלו נעשו קרות, וכל שׂער הגוף שלו בדרך למעלה סמר מהקור. כשאגיע לאוזניים שלו, אם אגיע, אספר לכם שהן היו קפואות ושהוא חשב שהוא צריך כובע, שכובע היה עוזר. אבל בינתיים אני עוד בחצי הגוף התחתון שלו, באזור הזה של איבר המין, שהוא כרגע בחנייה. כלפי מעלה - הכרס המבצבצת ביום קיץ קדימה מחולצת הטריקו, אבל עכשיו מוסתרת היטב בתוך מעיל גשם אפור ומוכתם, ולא בדם, למה כל הזמן צריך לחפש דרמות?

ובכן, לא דם. סתם כתמים, מהחורף שעבר, ממאכל שאכל, כתמים שכבר התאחדו עם המעיל ושכחו את מקורותיהם, כתמים שרק מישהו חד עין באמת היה מבחין בהם.

הגענו לאזור החזה. זה רחב למדי, ואם להציץ פנימה יותר, אפילו מעֵבר לעצמות, הרי שהלב דופק שם מהר מאוד, בקצב שלא היה משביע את רצונו של שום קרדיולוג.

אנשים חושבים שאם הלב של מישהו דופק מהר מדי זה עלול ולא עשוי. איך שדברים קורים בחיים האלה. קדימה למעלה צוואר רחב, ופנים ארוכות עם אף גדול ועיניים, עיניים שמתחננות. אבל למי הן מתחננות? מובן שלמישהו שלא רואה אותן, מישהו שאילו היה רואה אותן לא היה שועה לתחנוניהן. אלה עיניים רעבות, אתם יודעים מה זה רעבות? הן שיקפו את מצבו העגום של האיש הזה, מבחינה תזונתית הוא היה רעב, וראו את זה בעיניים שלו. הוא היה רעב, אתם מבינים את זה?

הגשם המשיך עם הזלעפות שלו, לא עשה חשבון, הוריד על עשירים ועניים, רעבים וצמאים, הוריד גשם, מים לא חָסרו. מָן, זה כן. הוא ראה איזה פתח של משהו, בית־קפה, יש לו חור בבטן. אז מה אם יש לו כרס? זה מהשנה שעברה. עכשיו שנה חדשה. הוא נכנס כאילו יש לו כמה קצת, קצת. מתיישב על הכיסא, אף־אחד לא ניגש אליו. זה מהמקומות האלה שגם אם אתה מת על השולחן שלהם, הם לא מזיזים אותך, רק אם הריחות הרעים מתחילים להתפשט הם שמים לב. לא מנקים כאן, מי בכלל מחזיק את המקום הזה?

יושב ומסתכל סביב. ככה שָׁקט בלי שאף־אחד מרגיש, הוא לוקח שקית נייר שיש בה סוכר ופותח אותה ומרוקן אותה לתוכו. עוד שקית נייר - אותו דבר. ככה את כל העשרים חתיכות שהיו כאן. ובינתיים - הוא לא רואה אף־ אחד. רק בקצה־קצה, אחרי שהסוכר מתחיל להשפיע, התמונה מסתמנת לו, הלב שלו קצת נרגע, הוא רואה עיתון פרוש בצורה כזאת שרק מישהו יכול להחזיק אותו. זאת־אומרת שיש בן־אדם שמחזיק את העיתון הזה וקורא בו. הוא מסתכל לשם. מעניין אותו מי הבן־אדם הזה רק בשביל שיוכל לעבור הלאה. רבע שעה עוברת, העיתון לא זז, עומד. אותה זווית.

לאיש הזה אין כוח לקום. הוא מאלה שאם הם קמים יהיה צורך אחר־כך בעוד עשר שעות עד שיֵשבו עוד פעם. הוא רוצה כבר להוריד את השאלה הזאת מהקיום שלו, לשכוח את זה כבר, לעבור לנושא הבא. מאחורי הדלפק ניצבת אשה שמנקה כאן, עכשיו הוא מבחין בה. היא אפילו לא שואלת אותו מה בשבילו, כאילו הוא כבר אכל כאן ארוחה מלאה ושילם הכל והוא רק נח עוד כמה רגעים. הוא מחַשֵׁב שמהזווית שלה היא בטח רואה מי מאחורי העיתון, והוא מקנא בה שהיא יודעת משהו שהוא רוצה לדעת, אבל לא יכול לקום לברר. הוא מנסה לקרוא על הפנים שלה מי זה מאחורי העיתון, זאת־אומרת לפי המבטים שאולי היא זורקת לְשָׁם, לפי היחס שלה לְשָׁם, אבל הוא לא מגלה שום דבר שממנו הוא יכול להתחיל להפיק את התיאוריה שלו. היא הולכת, נכנסת פנימה. והאיש שלנו בבית־הקפה מנסה את המהלך הבא:

"אפשר לקבל רגע את הכותרות?"

אין תגובה. והוא מנסה בקול רם יותר.

"סליחה, את הכותרות בבקשה, אני יכול?"

כלום. טוב, הוא מתחיל לחשוב שזה מישהו מת. אולי תייר. אולי. לא. העיתון באותיות המוכרות. אם מישהו מת שם, אז למה העיתון לא מת יחד אתו, תוהה האיש. אבל עדיין לא קם.

הוא מנסה:

"אהה, כל מה שכתוב בעיתון חרא. זה מת, זה טָבע, זה מושחת. אתה הורג אחד ובאים עשרה חדשים. אתה עוזב הכל כמו שהוא, גם לא טוב".

שום כלום.

הוא לוקח נייר, מקמט אותו, וזורק אותו. לא קולע. עוד נייר - לא קולע. עוד שני ניירות - כלום. לוקח מלחייה, זורק אותה. המלחייה בכלל לא מגיבה באופן פיזיקלי כאילו לפניה עיתון, זאת־אומרת היא נופלת על הרצפה ונשברת והעיתון לא זז. ממש לא זז. לא מתנועע, לא מרצד.

האיש שלנו בבית־הקפה, הביטחון העצמי שלו בסביבה, אף־פעם לא היו לסביבה השגות בנוגע לזה. נכון, הוא התמוטט כלכלית, אבל זה יכול לקרות לכל אחד. כזאת הכלכלה החופשית, אתה חופשי להתמוטט. כשאתה מתמוטט אתה חופשי. אני מתמוטט משמע אני חופשי. אם אני מתעשר אני חופשי להתעשר וחופשי להתמוטט, אני חופשי.

בן־אדם לא צריך לגמור סמסטר בפיזיקה כדי לדעת שחפץ קשה, כשהוא פוגע בכוח בנייר עיתון פרוש, אמור להפיל אותו, לקרוע אותו או להזיז לו במשהו. אבל לא כאן. לא בקפה השומם הזה. זלעפות. זלעפות בחוץ. אנשים ממהרים לבתים. בבית הם מסדרים את החיים שלהם עוד ועוד פעם, לא, אסור לוותר. אבל כאן יצר הסקרנות נלחם ביֵצר הישיבה. בסוף אומר יצר הישיבה: נשב עוד רגע ואחר־כך נחזור להסתקרן. האיש לוקח את הפלפלייה וזורק, וזו מתנפצת על הרצפה בקול גדול, שקול רעם בדיוק בולע אותו. בסוף האיש מתקרב ומתקרב ומתקרב - ורואה, בן־אדם! אין כאן כלום מאחורי העיתון, לא שלד, לא קורא־עיתון, לא עניבה. הוא נוגע בעיתון, רואה שהעיתון הזה קשה, קשה כמו אבן ודק כמו נייר. הוא לא תופס איזה מין דבר זה. מה לעזאזל הולך כאן? הוא מנסה לקמט את הזיפת הזה, וזה יותר חזק ממנו, מה זה, הוא שואל את עצמו, השוק חופשי, אולי זאת הדיקטטורה של הפרולטריון? נכנסת בעלת־המקום, והאיש הזה מוכרח. הוא מוכרח לדעת לפני שהוא נפלט לרחוב אחרי הארוחה־כביכול. תגידי לי, הוא אומר לה, מה? מה? ומצביע על העיתון.

"היה לנו לקוח אחד", אמרה. "היה קורא עיתונים. כל העיתונים. יום אחד קרא לתוך העיתון במקום את העיתון".

הבן־אדם הזה, הלקוח החדש הזה, הסתכל אל העיתון הזה בחלחלה ויצא משם החוצה במנוסה, הוא רץ ורץ, עד שנפל על המדרכה, ואשה זקנה אספה אותו לחדר הקטן שלה ונתנה לו מרק חם, ואמרה לו: תישאר.

 

אורלי קסטל־בלום

אורלי קסטל-בלום (נולדה ב-26 בנובמבר 1960) היא סופרת ישראלית.

התחילה לפרסם את יצירתה בשנת 1987. היא "התגלתה" על ידי העורך הספרותי חיים פסח, שעבד אז בהוצאת עם עובד, שם פורסם קובץ הסיפורים הראשון, "לא רחוק ממרכז העיר". את פריצתה הגדולה לזירת הספרות המקומית עשתה עם פרסום הרומן "היכן אני נמצאת". ספר נוסף שזכה להערכה רבה הוא הרומן "דולי סיטי", שעוסק באמהות בישראל. בשנת 1990 הוענק לה פרס תל אביב, בשנת 1993 הוענק לה פרס אלתרמן, בשנים 1994, 2001 ו-2011 הוענק לה פרס ראש הממשלה ליצירה ובשנת 2003 קיבלה את פרס ניומן. ספרה "הרומאן המצרי" זיכה אותה בפרס ספיר לשנת 2015.
מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/ycysheph

עוד על הספר

הספר מופיע כחלק מ -

סיפורים בלתי־רצוניים אורלי קסטל־בלום

אֹמִּי פֶה שֹׁרְל

בוקר אחד לא יכולתי יותר להישאר בבית והלכתי. הקירות סגרו עלי, הסלון העיק עלי. ירדתי והתחלתי ללכת. תראו - אני פרנואידית - זה בדוּק. שהוּת מרובה בבית, ואני נחנקת. מטוס עובר בשמיים, ואני מתעופפת.

התיישבתי על ספסל ושתי ידי פרושׂות על המשענת, ורגלי משׂוכלות, והבטתי קדימה בשעמום אין־קץ. הספסל היה על משטח דשא, מאלה שמצויים באזור מגורי למכביר. משטחי דשא שמותר לדרוך עליהם, אבל אסור להרוס אותם. השעה היתה עשר, ואני ידעתי שהיום הזה יעבור, ועלי להעביר אותו בשקט עד ללילה. בלילה מותר לי לקחת כדור הרגעה.

ישבתי אפוא על הספסל וחשבתי לי, איזה מין עולם זה שאין פה איש על הדשא מלבדי. חורף, חשבתי לי, מעונן. ירד גשם אתמול, היום לא. מחר כן. חורף, נו. קר. מעילים. מטריות, פטריות. חורף. נו. מחשבות כאלה, מחשבות של חולין, עד שהרגשתי שאני נעקצת. הרמתי את הרגל וראיתי עקיצה הולכת ומתנפחת במהירות של סרט מצויר. קמתי בבהלה וחיפשתי את המכיש. הייתי בטוחה שזה נחש, או אלמנה־שחורה, או איזה עקרב, אבל מתחת לספסל שכבה אשה בת שישים בערך, שטענה שהיא אמא שלי.

התברר שבאמת בעלה מת, ומאז היא לובשת רק שחורים, כבר עשר שנים.

שכנעתי אותה שלא יכול להיות שהיא אמא שלי, כי אמא שלי בחיים לא תשכב מתחת לספסל, והיא השתכנעה, ולבסוף אף התיישבה לידי והדליקה סיגריה.

היא היתה מסריחה משתן, ואני הפניתי את אפי בכיוון הרוח וריחמתי על מי שעומד עכשיו מזרחה ממנה. אבל לא עמד שם איש. שתקתי, והאשה הזאת שאלה אותי מאיפה אני, כלומר מאיזו עדה אני.

"אינני ניצולת שואה", עניתי, "אבל בזמן האחרון אני חולמת שאני כן. הורי בכלל מקהיר".

היא שתקה ובהתה קדימה. הסתכלתי עליה - הלבוש שלה היה מרופט לחלוטין, הצחנה שנדפה ממנה היתה בקנה־מידה עולמי.

"את עומדת למות?" שאלתי אותה.

"מה פתאום, אם לא מתִּי עד עכשיו - לא אמות אף־פעם".

חשבתי שהיא משוגעת, והיא הפסיקה לעניין אותי.

היא שאלה: "על מה את כותבת עכשיו?"

"מי את, איזו רוח־רפאים את?"

"אמרתי לך מי אני - אנא אֹמֶּכּ".1

"אֹמִּי? אֹמִּי מוּשׁ הֶנָא, אֹמִּי פֶה שֹׁרְל".2

"אנא אוֹח'תֶכּ".3

"אֶנְתִי מוּשׁ אוֹח'תִי. אוֹח'תִי פֶה שֹׁרְל".4

"אנא אֹמֶּכּ".

"אֶנְתִי מוּשׁ אֹמִּי, אֹמִּי פֶה שֹׁרְל".

וכך עברה אתי אולי עשרים פעם. לבסוף אמרה: "מה את עושה עם עצמך בחיים?"

"אההה... כלום".

"אז יש לך זמן בשביל לטפל בי, נכון? לקחת אותי אלייך הביתה, לפַנות את החדר שלך לאשה זקנה?"

"לא".

"יַסַתֶר יָרַבּ",5 אמרה וירדה שוב אל מתחת לספסל. הרגשתי לא נוח, וגם קצת פחדתי ששוב תכיש אותי. מצד שני לא היה לי נעים לקום וללכת.

סיפור

על הסיפור שאני עומדת לספר לכם עכשיו אין לי מה להגיד. אני מניחה שהוא משיק לעוד סיפורים, אשר ייתכן שיש מה לומר עליהם. אבל על הסיפור הזה אין לי מה לומר. אני עומדת משוללת מלים מול התופעה הזאת שנקראת אנקדוטה, היא נבצרת ממני, שונה ממני, ובעיקר, לא צריכה במאומה את שירותַי. זה מסוג הסיפורים האלה ששומעים עליהם, ומה אפשר לעשות? יש אנשים שמסוגלים לקפוץ לבריכה מגובה של שבעה מטרים, יש אנשים שמסוגלים להיכנס למים בקפיצה. הם יגידו לך שהם אוהבים את השינוי הפתאומי. כשהם קופצים ראש למים הם רוצים את זה דרך הראש. יש אחרים שנותנים להם סיפור והם מסיקים ממנו מסקנה, מוציאים אותה מהר ובמין מיומנות אל הכללי, מבלי להבחין בדרך ומבלי לייחס לה כל חשיבות. הם אומרים: אהה, זה סיפור על אנשים עשירים. אהה, זה סיפור חברתי. אהה, זה רוצה להגיד שכסף הוא לא הכל. מובן שפֹּה־ושם אני נתקלת באנשים כאלה, שיהיו בריאים, מה לי ולהם? מה לי ולסיפור הזה?

איש אחד הלך ברחוב וירד גשם. ירד הרבה גשם, הנעליים שלו נרטבו, הלמטה של המכנסיים שלו התחיל לספוג מים משלוליות שחצה בדרכו. היו לו מכנסיים שחורים רחבים שהתעופפו כמעט כמו שכמייה בפני עצמה וקלטו טיפות מים הרבה יותר מכל מכנסיים רגילים צמודים, בגלל שטח הפָּנים הגדול שלהם. הברכיים שלו נעשו קרות, וכל שׂער הגוף שלו בדרך למעלה סמר מהקור. כשאגיע לאוזניים שלו, אם אגיע, אספר לכם שהן היו קפואות ושהוא חשב שהוא צריך כובע, שכובע היה עוזר. אבל בינתיים אני עוד בחצי הגוף התחתון שלו, באזור הזה של איבר המין, שהוא כרגע בחנייה. כלפי מעלה - הכרס המבצבצת ביום קיץ קדימה מחולצת הטריקו, אבל עכשיו מוסתרת היטב בתוך מעיל גשם אפור ומוכתם, ולא בדם, למה כל הזמן צריך לחפש דרמות?

ובכן, לא דם. סתם כתמים, מהחורף שעבר, ממאכל שאכל, כתמים שכבר התאחדו עם המעיל ושכחו את מקורותיהם, כתמים שרק מישהו חד עין באמת היה מבחין בהם.

הגענו לאזור החזה. זה רחב למדי, ואם להציץ פנימה יותר, אפילו מעֵבר לעצמות, הרי שהלב דופק שם מהר מאוד, בקצב שלא היה משביע את רצונו של שום קרדיולוג.

אנשים חושבים שאם הלב של מישהו דופק מהר מדי זה עלול ולא עשוי. איך שדברים קורים בחיים האלה. קדימה למעלה צוואר רחב, ופנים ארוכות עם אף גדול ועיניים, עיניים שמתחננות. אבל למי הן מתחננות? מובן שלמישהו שלא רואה אותן, מישהו שאילו היה רואה אותן לא היה שועה לתחנוניהן. אלה עיניים רעבות, אתם יודעים מה זה רעבות? הן שיקפו את מצבו העגום של האיש הזה, מבחינה תזונתית הוא היה רעב, וראו את זה בעיניים שלו. הוא היה רעב, אתם מבינים את זה?

הגשם המשיך עם הזלעפות שלו, לא עשה חשבון, הוריד על עשירים ועניים, רעבים וצמאים, הוריד גשם, מים לא חָסרו. מָן, זה כן. הוא ראה איזה פתח של משהו, בית־קפה, יש לו חור בבטן. אז מה אם יש לו כרס? זה מהשנה שעברה. עכשיו שנה חדשה. הוא נכנס כאילו יש לו כמה קצת, קצת. מתיישב על הכיסא, אף־אחד לא ניגש אליו. זה מהמקומות האלה שגם אם אתה מת על השולחן שלהם, הם לא מזיזים אותך, רק אם הריחות הרעים מתחילים להתפשט הם שמים לב. לא מנקים כאן, מי בכלל מחזיק את המקום הזה?

יושב ומסתכל סביב. ככה שָׁקט בלי שאף־אחד מרגיש, הוא לוקח שקית נייר שיש בה סוכר ופותח אותה ומרוקן אותה לתוכו. עוד שקית נייר - אותו דבר. ככה את כל העשרים חתיכות שהיו כאן. ובינתיים - הוא לא רואה אף־ אחד. רק בקצה־קצה, אחרי שהסוכר מתחיל להשפיע, התמונה מסתמנת לו, הלב שלו קצת נרגע, הוא רואה עיתון פרוש בצורה כזאת שרק מישהו יכול להחזיק אותו. זאת־אומרת שיש בן־אדם שמחזיק את העיתון הזה וקורא בו. הוא מסתכל לשם. מעניין אותו מי הבן־אדם הזה רק בשביל שיוכל לעבור הלאה. רבע שעה עוברת, העיתון לא זז, עומד. אותה זווית.

לאיש הזה אין כוח לקום. הוא מאלה שאם הם קמים יהיה צורך אחר־כך בעוד עשר שעות עד שיֵשבו עוד פעם. הוא רוצה כבר להוריד את השאלה הזאת מהקיום שלו, לשכוח את זה כבר, לעבור לנושא הבא. מאחורי הדלפק ניצבת אשה שמנקה כאן, עכשיו הוא מבחין בה. היא אפילו לא שואלת אותו מה בשבילו, כאילו הוא כבר אכל כאן ארוחה מלאה ושילם הכל והוא רק נח עוד כמה רגעים. הוא מחַשֵׁב שמהזווית שלה היא בטח רואה מי מאחורי העיתון, והוא מקנא בה שהיא יודעת משהו שהוא רוצה לדעת, אבל לא יכול לקום לברר. הוא מנסה לקרוא על הפנים שלה מי זה מאחורי העיתון, זאת־אומרת לפי המבטים שאולי היא זורקת לְשָׁם, לפי היחס שלה לְשָׁם, אבל הוא לא מגלה שום דבר שממנו הוא יכול להתחיל להפיק את התיאוריה שלו. היא הולכת, נכנסת פנימה. והאיש שלנו בבית־הקפה מנסה את המהלך הבא:

"אפשר לקבל רגע את הכותרות?"

אין תגובה. והוא מנסה בקול רם יותר.

"סליחה, את הכותרות בבקשה, אני יכול?"

כלום. טוב, הוא מתחיל לחשוב שזה מישהו מת. אולי תייר. אולי. לא. העיתון באותיות המוכרות. אם מישהו מת שם, אז למה העיתון לא מת יחד אתו, תוהה האיש. אבל עדיין לא קם.

הוא מנסה:

"אהה, כל מה שכתוב בעיתון חרא. זה מת, זה טָבע, זה מושחת. אתה הורג אחד ובאים עשרה חדשים. אתה עוזב הכל כמו שהוא, גם לא טוב".

שום כלום.

הוא לוקח נייר, מקמט אותו, וזורק אותו. לא קולע. עוד נייר - לא קולע. עוד שני ניירות - כלום. לוקח מלחייה, זורק אותה. המלחייה בכלל לא מגיבה באופן פיזיקלי כאילו לפניה עיתון, זאת־אומרת היא נופלת על הרצפה ונשברת והעיתון לא זז. ממש לא זז. לא מתנועע, לא מרצד.

האיש שלנו בבית־הקפה, הביטחון העצמי שלו בסביבה, אף־פעם לא היו לסביבה השגות בנוגע לזה. נכון, הוא התמוטט כלכלית, אבל זה יכול לקרות לכל אחד. כזאת הכלכלה החופשית, אתה חופשי להתמוטט. כשאתה מתמוטט אתה חופשי. אני מתמוטט משמע אני חופשי. אם אני מתעשר אני חופשי להתעשר וחופשי להתמוטט, אני חופשי.

בן־אדם לא צריך לגמור סמסטר בפיזיקה כדי לדעת שחפץ קשה, כשהוא פוגע בכוח בנייר עיתון פרוש, אמור להפיל אותו, לקרוע אותו או להזיז לו במשהו. אבל לא כאן. לא בקפה השומם הזה. זלעפות. זלעפות בחוץ. אנשים ממהרים לבתים. בבית הם מסדרים את החיים שלהם עוד ועוד פעם, לא, אסור לוותר. אבל כאן יצר הסקרנות נלחם ביֵצר הישיבה. בסוף אומר יצר הישיבה: נשב עוד רגע ואחר־כך נחזור להסתקרן. האיש לוקח את הפלפלייה וזורק, וזו מתנפצת על הרצפה בקול גדול, שקול רעם בדיוק בולע אותו. בסוף האיש מתקרב ומתקרב ומתקרב - ורואה, בן־אדם! אין כאן כלום מאחורי העיתון, לא שלד, לא קורא־עיתון, לא עניבה. הוא נוגע בעיתון, רואה שהעיתון הזה קשה, קשה כמו אבן ודק כמו נייר. הוא לא תופס איזה מין דבר זה. מה לעזאזל הולך כאן? הוא מנסה לקמט את הזיפת הזה, וזה יותר חזק ממנו, מה זה, הוא שואל את עצמו, השוק חופשי, אולי זאת הדיקטטורה של הפרולטריון? נכנסת בעלת־המקום, והאיש הזה מוכרח. הוא מוכרח לדעת לפני שהוא נפלט לרחוב אחרי הארוחה־כביכול. תגידי לי, הוא אומר לה, מה? מה? ומצביע על העיתון.

"היה לנו לקוח אחד", אמרה. "היה קורא עיתונים. כל העיתונים. יום אחד קרא לתוך העיתון במקום את העיתון".

הבן־אדם הזה, הלקוח החדש הזה, הסתכל אל העיתון הזה בחלחלה ויצא משם החוצה במנוסה, הוא רץ ורץ, עד שנפל על המדרכה, ואשה זקנה אספה אותו לחדר הקטן שלה ונתנה לו מרק חם, ואמרה לו: תישאר.