הביקורות של דורית

לאחר ה-7 באוקטובר ופרוץ המלחמה האזורית, החלו שיחות חשאיות ומורכבות בין אינטלקטואלים ומנהיגים ממדינות המזרח התיכון, במטרה למצוא דרך חדשה לשלום ויציבות במזרח התיכון.

המהפכה האברהמית מציג חזון חדש ומעורר השראה, המתבסס על שיחות אלו, ומציג תפיסת שלום חדשה, המגשרת בין עמי האזור ובין הדתות האברהמיות כדי לבנות תשתית פוליטית, תרבותית וחברתית המבוססת על ערכים משותפים, כבוד הדדי ושיתוף פעולה.

בכתיבה חדה ומעוררת השראה, הביטבוק (Bitbook) מציג את מניפסט היסוד של תפיסת "האברהמיזם הפוליטי" – רעיון פורץ דרך, המשותף למנהיגים מכל מדינות המזרח התיכון, הקורא ליצירת זהות אברהמית משותפת שתניח את היסודות לעתיד של שלום ויציבות במזרח התיכון ומעבר לו.

המהפכה האברהמית מציג אלטרנטיבה מזרח תיכונית מנומקת היטב לתפיסת השלום של המערב ולתוכנית שתי המדינות, ומשרטט חזון מעשי להקמת ברית אזורית ומזרח תיכון חדש ופתוח, על בסיס מוסרי, חברתי ופוליטי.

המהפכה האברהמית מהווה מניפסט המייסד זרם רעיוני חדש שיכול לגשר בין יהודים ומוסלמים ולשנות את פניו של המזרח התיכון. דרך שילוב של רעיונות חדשים, נראטיבים היסטוריים ותובנות פוליטיות, הספר מזמין את הקוראים לדמיין מציאות חדשה ולפעול למען קיומה.

האם דת יכולה להיות גשר לשלום ולא מחסום? האם היהודים יכולים להיחשב כמוסלמים? בספר איחוד המאמינים, תום וגנר ואליאס נאסרי באבון, יהודי ישראלי ופלסטיני נוצרי, לוקחים אותנו למסע נועז ופורץ דרך אל האפשרות של איחוד הדתות האברהמיות לדת מונותאיסטית אחת. 

הביטבוק (Bitbook) מתאר את לידתו של זרם דתי אברהמי, המכונן גשר בין הדתות, פורש חזון חדשני ומפתיע לשלום במזרח התיכון. החל במקרה המטלטל של חרדי שנכנס למסגד וביקש להתפלל, ועד להחלטתו האישית של אליאס להתפלל במסגדים, בתי כנסת וכנסיות לאל האחד, זהו מסע מדהים אל האפשרות של שלום בין הדתות. 

דרך סיפורים אישיים, חוויות יוצאות דופן, ופרשנות מחודשת של כתבי הקודש של הדתות, המחברים מציעים דרך חדשה לשיתוף פעולה, הנשענת על עקרונות המוסר האוניברסלי, המונותאיזם והאמונה באל אחד.

החל מפרשנות מחודשת של הקוראן המגדירה את היהודים כמוסלמים ועד להצעת מודל פדרלי אזורי לשלום, "איחוד המאמינים" הוא קריאה אמיצה לדיאלוג גלוי, לפיוס ולחשיבה מחודשת לעולם שבו הדת יכולה להיות כוח מאחד, ולא מפלג.

ביטבוק (Bitbook) זה הוא מניפסט פוליטי ורוחני המציע מודל חדש למזרח התיכון, שנשען על הדתות ומציע תקווה גדולה גם לחילונים. זהו הספר השני בסדרת השלום האברהמי, לאחר הספר המהפכה האברהמית. 

כריכה: בן גביש

הספרות ההיסטורית והתאורטית שנכתבה בשנים האחרונות מאפשרת התבוננות רבת עניין בסוגיית הסדרי השלום שחתמה ישראל עם מצרים וירדן. ספרות זו מהווה אתגר לדון בהתנהלותם הפוליטית של מנחם בגין ויצחק רבין כאירוע היסטורי מפרספקטיבה תאורטית. מה בתכונותיהם של השניים שעוצבו בשנות ילדותם ובגרותם גרם להם לפצח את הקודים האופרטיביים של הנשיא סאדאת והמלך חוסיין ולשנות את מצבה האסטרטגי של ישראל ממלחמה להסדרי שלום? סוגיה היסטורית זו נדונה בהרחבה בספר זה לאורן של תאוריות מתחום המנהיגות והיא עשויה לעורר עניין רב אצל שוחרי הדעת.

באמצעות כלים תאורטיים של התנהגות אפקטיבית וקבלת החלטות מורכבות דן המחבר בסדרה של אסטרטגיות מתוחכמות שנקטו השניים בהצלחה שעשתה אותם ראויים לתואר קברניטי השלום. בשונה מההנחה הקלאסית הרואה בכישוריו האפקטיביים של המנהיג את הגורם המכריע להצלחתו, מצביע המחבר על חשיבות המוטיבציות הרגשיות ותחושת השליחות של המנהיג המניעות את כישרונותיו הקוגניטיביים.

הספר אינו רק סיפור היסטורי על קורותיהם ודרך התנהלותם הדיפלומטית של שני מנהיגי שלום דגולים. הוא כולל גם תובנות אקטואליות. התחושה של בגין ורבין שהם נושאים על כתפיהם את ההיסטוריה היהודית והישראלית הניעה אותם ליצור לישראל עתיד בטוח יותר. ייתכן שאנו זקוקים למנהיגים מסוגם. כישלון היישום של הסכם אוסלו והניסיון שלא צלח להניע שלום עם הסורים מהווים תמרורי אזהרה שכדאי ללמוד מהם.

המחבר מציב אתגר בפני תאורטיקנים שהדגשתם מרכיבים קוגניטיביים, ארגוניים ורגשיים בסגנונם של מנהיגים לוקה בחסר. הוא טוען שיש להשלימם במרכיבי הנעה תחושתיים ולבחון כיצד עוצבו כלקחים בעברם. סביבת השחקן חשובה משתי בחינות נוספות; אין להתעלם ממשתני התחרות הפוליטית וגם לא ממשתני הסביבה האופרטיביים שבו פועל השחקן.

ד"ר דניאל בן-חורין חוקר את המנהיגות הפוליטית ואת ביטוייה בסכסוך הערבי-ישראלי. הוא לימד באוניברסיטת חיפה ובמכללה האקדמית עמק יזרעאל והוא מחברם של הספרים: מבט אחר; ענת חושבת פוליטיקה; חוכמת המהסס; חידת דיין. המאבק לשלום הוא ספרו החמישי.

ניצחון במלחמה לא יקרב את השלום בין ישראל לפלסטינים. השלום לא יושג בזכות יזמה או מאמץ של הפלסטינים. אין להם הכוח המדיני הדרוש למאמץ כזה. לעומת זה יש לישראל היכולת ליזום ולקדם מפעלים שיאיצו את קידום השלום. הסיכוי לשלום טמון בפיתוח מפעלים לשימוש נכון במשאבים המשותפים שאינם ניתנים לחלוקה, בבנייה משותפת של מפעלים כלכליים לרווחת שני העמים, ובתמיכה בין לאומית.

על כך ועל עוד בעיות יסוד דנים המאמרים המתפרסמים בספר זה. המאמרים נשלחו כמכתבים לבכירי העם ולנבחריו וזכו לתגובה חיובית, להכרה ולהוקרה. 

למרבה הצער לא נעשה דבר בעניין. השלום אינו נראה באופק והר הגעש שעליו אנו יושבים מעלה עשן וממשיך לצבור כוח לקראת ההתפרצות. כוונתם של המאמרים שאוגדו בספר היא להאיץ, להחיש פעולות לקידום השלום, לשם מניעת התפרצות הר הגעש.

מדוע בחרה ישראל הצעירה, כשצל השואה עדיין מרחף מעליה, לכונן קשרים ביטחוניים עם הרפובליקה המערב-גרמנית? מתי הפכה ירושלים בעיני הממשל האמריקני מנטל לנכס אסטרטגי? מדוע ישראל הדמוקרטית שיתפה פעולה עם מדינות הרחוקות שנות אור ממודל הדמוקרטיה המערבית?
להקיש על כל דלת: מדיניות החוץ של ישראל, 1948 – 2018 משרטט מפת דרכים מקורית המתארת את הפרדיגמה שהנחתה את קברניטי הדיפלומטיה הישראלית בהתמודדותם עם אתגרים אזוריים וגלובליים, ומתמקד בהכרעה להעמיד את שיקולי הביטחון הלאומי מעל כל חישוב מדיני-דיפלומטי. הספר מציג תהליכים ואירועים מעצבים מן ההיסטוריה של ישראל ויחסיה עם מדינות אירופה, אסיה, אפריקה ואמריקה הלטינית וכמובן עם שכנותיה במרחב המזרח-תיכוני, ומנתח אותם בשיטתיות, בבהירות ובאופן מקיף.
פרופ' אברהם בן-צבי הוא חתן פרס ישראל בתחום חקר מדע המדינה, מדעי הניהול והיחסים הבינלאומיים לשנת 2020. מרצה במחלקה ליחסים בינלאומיים באוניברסיטת חיפה ומנהל התוכנית הבינלאומית לתואר שני ביחסים בינלאומיים בשיתוף אוניברסיטת ורשה. מחברם של 12 ספרים ועשרות מאמרים, שבמרכזם ניתוח הברית האמריקנית-ישראלית מראשית דרכה.
ד"ר גדי ורשה הוא מרצה בתוכנית לניהול משא ומתן וקבלת החלטות ובתוכנית לביטחון לאומי ואסטרטגיה ימית במחלקה ליחסים בינלאומיים באוניברסיטת חיפה, וחוקר בתחום מדיניות החוץ והביטחון של ישראל. עבד שנים רבות במזכירות ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, ובמשרד ראש הממשלה

האם חשבתם פעם למה אין שלום עולמי?
האם חשבתם פעם למה יש מיליוני אנשים ברחבי העולם שרוצים לחיות חיים שלווים, רגועים, וחופשיים מדאגה למצבם הביטחוני, אך הם עדיין צריכים להתעורר כל בוקר מחדש למציאות של מלחמות, פיגועי טרור, ממשלות מושחתות וגזענות בקנה מידה עצום שבסופו של דבר יוכלו להשמיד את כל המין האנושי? 
ובכן, מצב זה קיים, אבל הוא לא חייב להישאר כך.
הספר ''ביקורת על החברה האנושית והדרך לשלום עולמי'' מציג את הבעיות של החברה האנושית לאורכה של ההיסטוריה, ובעזרת מחקרים, ידע כללי מגוון ותאוריות מיוחדות, מציע פתרונות שיוכלו למגר את המלחמות שיוצרות אי שקט, בשביל שכולנו נוכל ליהנות משלום עולמי.    

מטרת המחקר שעליו מתבסס הספר היא לבחון מה גרם ליצחק רבין לחתום על הסכם עם יאסר ערפאת, שנוא נפשו, ולהכיר בארגון לשחרור פלסטין (אש"ף). האם הייתה זו הבטחתו ערב הבחירות הכלליות, ביוני 1992, להגיע להסכם עם הפלסטינים לאוטונומיה, תוך שישה עד תשעה חודשים, או הייתה זו מצוקה פוליטית שאליה נקלע במאבק הפנימי עם שמעון פרס בתוך מפלגת העבודה? אולי הייתה זו הבנה כי במציאות שאליה נקלעה מדינת ישראל לאחר חמש שנות אינתיפאדה, חיוני לחלץ אותה ממנה, לאחר יותר מעשרים שנה של שלטון בשטחים המוחזקים. כמו־כן, תרמה לרבין המציאות הבין־לאומית החדשה – מלחמת המפרץ וקריסת ברית המועצות – לגיבוש תפיסות חדשות: מדינית וביטחונית. נברר גם מה היה מאחורי הקלעים של הדיונים באוסלו.
ד"ר עמוס שיפריס הוא חבר קיבוץ נען. ספריו הקודמים: ישראל גלילי – שומר המסד ונוטה הקו (יד טבנקין, 2010); קיבוץ נען – ביוגרפיה של מקום (קיבוץ נען, 2010); משלת רבין הראשונה 1977-1974 פורת, 2013); ימים של שקט וסער – חיים בקיבוץ נען בעשור הראשון על פי מכתבים, 1939-1930 (פורת, 2015); מעשה שלא תם – הדור השני בקיבוץ נען, (פורת, 2017).

המסר של "תִּקּוּן" פשוט בתכלית: ערבים ויהודים נמצאים על מסלול המוביל להשלמה. בהתחשב במצב הרוח הלאומי, שנמצא כעת בשפל המדרגה, ועל רקע האמונה הרווחת שפתרון הסכסוך איננו אפשרי, המסר האופטימי שלי נשמע מוזר, אולם אני מציע לקורא להתנתק מפגעי היום יום, לעקוב אחרי שחזור שרשרת האירועים ולהיווכח שהם מְכַוּונים למציאות חדשה: המזרח התיכון מוכן לקלוט את ישראל כשכנה לגיטימית. 
הנה כך אני מציע להגדיר את המצב: בעתיד, לאחר שיכון שלום אזורי, בספרי ההיסטוריה ייכתב כי תהליך קבלתה של מדינת היהודים כשכנה לגיטימית במזרח התיכון המוסלמי נפתח באוקטובר 1973, כאשר נשיא מצרים, אנוואר סאדאת, הורה לצבאו להתקיף את ישראל. נשיא מצרים יצא למלחמה כדי להחזיר למצרים את השטחים שישראל כבשה ביוני 67', ולהשיג שלום, והוא הצליח. לא רק את קו בר-לב הצבא המצרי השמיד – גם את חומת הסירוב, שבאמצעותה ישראל הקיפה את עצמה. מאז ועד היום, זה חמישים שנה, תהליך הקבלה לשכונה נמשך ברציפות. לעיתים הוא פורץ קדימה בשעטה (הסכם אוסלו והסכמי אברהם), לעיתים הוא נעצר לתקופות ממושכות (רצח ראש הממשלה רבין) ואף נסוג (נתניהו מאיים לספח). לא התפרצות, אפוא, ולא מהפכה, אלא שינוי מתמשך, נגרר, נמתח ולרוב מייגע, אולם בקצהו מונחת מנחה נפלאה. מילת המפתח היא תהליך - סדרה של שינויים, המתרחשים בשלבים. אולם, וזה העניין החשוב: הכיוון ברור. מרבית היהודים ומרבית הערבים באזור מעוניינים לנַרמֵל את היחסים ביניהם. 
"תִּקּוּן" מתאר תהליך דֶּטֶרמיניסטי, המתקדם לאיטו לקראת הגשמת מטרתו, הסדר של קבע. תחנות חייו של התהליך אינם אקראיים והתפתחותם איננה מקרית. לכל מסובב בתהליך הזה קדמה סיבה, ואם מצרפים שלב מוקדם בתהליך לשלב הבא מתקבלת תבנית. בכל פרק ניסיתי לאפיין את אחד המרכיבים בתבנית. חיבורם יחדיו עתיד להצטבר לכדי מסה קריטית, וכאשר התהליך ימוצה, בספרי ההיסטוריה יְלַמּדוּ כי האינטרסים המשותפים לערבים וליהודים המתונים, היו חזקים יותר מהאידיאולוגים המשיחיים, שהבטיחו בשם אלוהים ארץ ישראל שלמה, וגם ממטיפי החמאס שקראו להשמיד את ישראל.

אשר למחבר: אני עיתונאי וסופר. כשלושים שנה שימשתי כתב שטח ועורך בטלוויזיה, בארץ ובחוץ לארץ, הפקתי סרטי תעודה, הקמתי בגוש דן תחנת רדיו וחיברתי ספרי עיון שעסקו באופציה הגרעינית של ישראל, ובמסע ההסתה הבוטה שקדם לרצח יצחק רבין. בויקיפידיה, תחת שמי נמצא תיאור קצר של תולדותיי.

כיצד ומתי הומצאה היהדות הישראלית, יהדות שמקדשת כוח?
תחושה של חילול השם בזמן שירותו בשטחים כקצין גולני חובש כיפה שלחה את מיכאל מנקין למסע היסטורי, אישי ואינטלקטואלי מרתק לאורך הקו הישר שמוליך מהציונות של בן גוריון אל זו של הציונות הדתית בת זמננו.

אתחלתא סוקר את האופן שבו הצדיקו רבנים ומדינאים מעשי אלימות - מקיביה ועד צוק איתן, מתעכב על שאלות פוליטיות, הלכתיות ומוסריות שמגדירות את הקיום הישראלי והיהודי כיום, ומתפלמס - בין היתר - עם ישעיהו ליבוביץ' ומיכה גודמן, הרב ישראלי והרב אבינר.

ובכל זאת, האם יתכן שדווקא ב"יהודית", ולא רק ב"דמוקרטית", נמצא הנתיב אל מדינה צודקת יותר? האם התשובה אינה בהפניית עורף למקורות, אלא דווקא בלימודם? מנקין אינו מבקש לפתור את אתגר הישראליות הגדול בשבר עם היהדות. להפך: הוויכוח חובק העולם שלו עם הציונות הדתית והחילונית כאחת מציע אתחלתא חדשה לחברה הישראלית כולה.
 
מיכאל מנקין גדל בירושלים ולמד בישיבת מעלה גלבוע. בעבר שימש כמנכ״ל "שוברים שתיקה" ומנכ"ל מכון "מולד". כיום הוא מנהל שותף של קבוצת "לאומיות ושותפות" במכון ון ליר ומנהל את התוכנית הערבית-יהודית "השותפות".

בשנת 1934 עלה שמעון פרס בן האחת־עשרה לארץ ישראל. בני משפחתו שנשארו בפולין נרצחו בשואה שנים ספורות לאחר מכן. הנער הצעיר שלמד בבן שמן יהפוך ברבות הימים לאחד מהאבות המייסדים של מדינת ישראל, יזכה בפרס נובל לשלום, ויהיה למנהיג בולט ומוערך בעולם.

פרס שירת את מדינת ישראל עוד בטרם היווסדה וכיהן למעלה מ־70 שנה בשורת תפקידים בכירים ובראשם — נשיא, ראש ממשלה, שר ביטחון, שר חוץ ושר אוצר. הוא מילא תפקיד מרכזי בבניית הביטחון וההרתעה הצבאית של מדינת ישראל. הוא הוביל את הפרויקט השאפתני והחשוב ביותר — הקמת הכור הגרעיני בדימונה. פרס היה גם ממייסדי התעשייה האווירית, ורפא"ל (לימים מערכות לחימה מתקדמות בע"מ) אשר הבטיחו למדינה הצעירה את עוצמת הביטחון הייחודית לה עד היום.

כישוריו המדיניים והתעוזה שנודע בה כמנהיג הביאו להצלחת "מבצע קדש" והולידו את "מבצע אנטבה".

אומץ לבו וחשיבתו היצירתית סייעו לו להציל את המשק הישראלי, כשהיה במשבר האינפלציה החמור בתולדותיו.

פרס שהיה איש ספר ונודע בזכות הישגיו ואמונתו בכוח המופלא של המוח האנושי והמדע פעל לקידום ישראל כאומת החדשנות המושכת מתעניינים מכל קצוות תבל.

אחרי ביצור מעמדה של ישראל כאומה חזקה ומתחדשת הפנה פרס את מוקד מאמציו לקידום השלום עם שכניה. הוא לא הרים ידיים והביא לחתימת הסכם שלום עם ירדן. השלב הבא היה החתימה על הסכמי אוסלו ששינו את התודעה הציבורית בישראל ובמדינות ערב. הוא היה מזוהה ונערץ בכל מקום כאופטימיסט שחותר לשלום.

בספרו האחרון המונח לפניכם, שאותו השלים שבועות בודדים לפני מותו, שוטח פרס את סיפור חייו דרך צמתים של הכרעות גורליות ורגעים גדולים בהיסטוריה של מדינת ישראל. זאת באהבה ובכנות מרגשת של אדם המגיש את צוואתו הרוחנית לדורות הבאים — לא לפחד מכישלון, ולקבל החלטות קשות גם בסביבה של אי ודאות וסכנה. לאורך כל הדרך הוא שם דגש על ערכה של יוזמה, על כוחה של חשיבה מחוץ לקופסא, ועל דבקות במטרה ללא לאות.

"אין מקום לחלומות קטנים" מתווה את הדרך למנהיגים צעירים בגילם או ברוחם המבקשים להמשיך לחלום, להשאיר חותם, ולהפוך את עולמנו למקום בטוח וטוב יותר. שמעון פרס הלך לעולמו בספטמבר 2016 , בן תשעים ושלוש במותו.

בטוחים שאין סיכוי לשלום עם הפלסטינים? ברור לכם שאין פרטנר? הספר הזה יתווכח אתכם, יפליא אתכם, ירגיז אתכם, ובעיקר יצליח לשכנע אתכם שאתם טועים.

אולי אתם מכירים את אורי אשי - הבחור שעומד שבוע אחר שבוע, בכל מזג אוויר, בגשר ההלכה עם השלט ״אפשר לעשות שלום עם הפלסטינים״. אשי הקדיש חמש שנים לחקר יסודי של הנושא, ובסופן כתב ואייר ספר מפתיע, משעשע, וכזה שיציע לכם דרך אחרת לראות את המציאות.

אשי פורם בעדינות חבל אחר חבל בפלונטר הרב-ממדי של הסכסוך. מן הטענה כי ״אין דבר כזה עם פלסטיני״ ועד לטענה כי ״הזמן פועל לטובתנו״. מן השנאה ההדדית המושרשת ועד לדבקות בקדושת הארץ. הוא מפרק את האמונה כי השלום אינו בר השגה ומראה כי שני הצדדים בעצם מייחלים לשלום – וכי בתנאים הנכונים הוא יגיע.

״התקווה" נכתב מנקודת מבט ישראלית, אבל הוא מאיר עיניים עבור שני הצדדים. הוא קולח לקריאה, ומגובה בעובדות מרתקות. האיורים המשובחים וההומור העדין של אשי מסייעים לצלוח מאה שנות סכסוך אל עבר עתיד משותף של שלום.

שלום עכשיו היא הגדולה בתנועות המחאה שקמו בישראל. במשך שנים שמרה התנועה על גחלת התביעה לשלום - לעיתים מתוך עמדה סותרת לגמרי את זו של הממסד הפוליטי בישראל, ולעיתים מתוך קרבה. כיצד קמה שלום עכשיו וכיצד התנהלה? מה היתה השפעתה על הפוליטיקה בישראל? באיזו מידה היא אחראית לעיצוב דפוסי המחאה הפוליטית בארץ? במה הצליחה והיכן כשלה?
 
צלי רשף, ממייסדיה וממנהיגיה הבולטים של שלום עכשיו, מנסה לברר שאלות אלו ורבות אחרות, תוך שהוא מספר את סיפורה של התנועה. דומה כי היום, לאחר חתימת הסכמי אוסלו ועם כינונה של האוטונומיה הפלסטינית, המעגל נסגר, והגיעה העת לספר את דברי ימיה של שלום עכשיו, לפחות את הפרק הזה בסיפורה.
 
תחילתו של הסיפור במכתב שנשלח ב-1978 לראש הממשלה דאז מנחם בגין, שרשף היה ממנסחיו: "ממשלה שתעדיף קיום מדינת ישראל בגבולות ארץ ישראל השלמה על קיומה בשלום תוך יחסי שכנות טובים, תעורר בנו הרהורים קשים. ממשלה שתעדיף קיום יישובים מעבר לקו הירוק על חיסול הסכסוך ההיסטורי והשכנת מערכת יחסים נורמלית באזורנו, תעורר אצלנו סימני שאלה לגבי צדקת דרכנו. מדיניות ממשלה שתגרום להמשך השליטה על מיליון ערבים עלולה לפגוע באופיה היהודי-דמוקרטי של המדינה ותקשה עלינו את ההזדהות עם דרכה של מדינת ישראל". על המכתב (שלימים כונה "מכתב הקצינים") חתמו 348 קצינים וחיילים במילואים. מתוך הסערה שחולל, נולדה שלום עכשיו.
 
במשך שנים קיוו חברי התנועה כי יום יבוא וממשלת ישראל תאמץ את השקפתה ודרכה. אך איש מהם לא יכול היה לדמות כי יבוא יום וראש ממשלת ישראל יירצח בשל ניהול מדיניות פשרה ברוח שלום עכשיו.
 
צלי רשף (נולד ב-1953), עורך דין במקצועו, עוסק במשפט מסחרי ובנושאים ציבוריים כגון זכויות האזרח וחופש הדיבור. שנים רבות הוא מזוהה עם המאבק הציבורי הבלתי פוסק לקידום תהליך השלום.

"הלכה לי המדינה" – אלו היו מילותיו הראשונות של שמעון שבס דקות אחדות אחרי שיצא מבית החולים בליל 4 בנובמבר 1995 ובפיו הבשורה הנוראה מכול: יצחק רבין, ראש ממשלת ישראל, נרצח.

מי ששהיה צמוד ליצחק רבין בשתים-עשרה השנים האחרונות לחייו – כעוזר שר הביטחון, כעוזר האישי והפוליטי וכמנכ"ל משרד ראש הממשלה – מצא את עצמו לראשונה בחייו ללא שביב של תקווה.

הספר הזה נולד זמן קצראחרי הרצח, אולם יחלפו שנים רבות עד שהדברים יועלו על הכתב וכעת,  כמעט 25 שנה אחרי, הם רואים אור: נוקבים, קשים ומעוררי מחשבה.

בספר "חבר" שבס מפנה אצבע מאשימה כלפי מובילי ההסתה אבל גם כלפי רמי המעלה, אלה שהחזיקו בתפקידי המפתח שיכלו לעצור את ליבוי היצרים, השיסוי וההמרדה אך בחדלונם לא עשו דבר. הוא גם מתאר מנהיגות שעשתה כל שאל ידה כדי להפוך את ישראל למקום טוב יותר לחיות בו, דבר שכלל אינו מובן מאליו היום, והוא אינו חושש לומר את אשר על לבו, לשחוט פרות קדושות ולחשוף את הפצעים שיש מי שמתאמצים להסתיר – הפצעים של כולנו.

״ספר חובה המשלב דיון היסטורי עם חזון מדיני. המחברים מעלים על נס את נכונותם של ראשי ממשלה ישראלים ממחנות שונים לקבל החלטות קשות ולא תמיד פופולריות, שהשכילו לאזן בין אינטרסים חיוניים של המדינה ובין שיקוליהם הפוליטיים. הקריאה בספר מחזקת את הצורך הדחוף כיום לקבל החלטות אמיצות היודעות לשלב את צורכי הביטחון עם החזון הציוני שיבטיח את עתיד ישראל כמדינה יהודית בעלת משטר דמוקרטי.״ פרופ‘ שלמה אבינרי, לשעבר מנכ“ל משרד החוץ

״ספר זה הוא צלצול השכמה לקראת ההחלטה הקשה ביותר שבפניה ניצבת מדינת ישראל מאז הקמתה: שמירה על זהות יהודית ודמוקרטית, או אובדנה של זהות זו. השאלה איננה אם זה מה שיקרה, כי אם מתי זה יקרה. המחברים מצביעים באופן ברור על האומץ הרב שנדרש ממנהיגים ישראליים ליטול על עצמם אחריות, להציב ראשית לכל את עתידה של ישראל, ולהוביל את הציבור הישראלי להתמודד עם אתגר זה, בטרם תעבור ישראל את נקודת האל־חזור בה תהפוך למדינה דו־לאומית.״ אלוף (מיל‘) אמיר אשל, לשעבר מפקד חיל האוויר

“ספרם החשוב של דניס רוס ודוִד מקובסקי מתאר את תהליכי קבלת ההחלטות בארבעה צמתים גורליים בהיסטוריה של מדינת ישראל. בכולם ניכרת תכונת המנהיגות שגילו המחליטים - בן גוריון, בגין, רבין ושרון - תכונה החשובה יותר מן התהליך עצמו.

ארבעת המנהיגים האלה, שנבחרו באורח דמוקרטי, ניחנו באומץ ובתבונה להוביל את העם לא לפי סקרים, אלא לפי הבנתם מה הכיוון שאליו יש לחתור. כך נהג בן גוריון כשהביא להכרזה על הקמת המדינה; כך נהג בגין כשוויתר על סיני והתחייב להימנע מהחלה חדֿֿ־צדדית של הריבונות ביו״ש ועזה כדי להביא לשלום עם מצרים; כך נהגו גם רבין ושרון ביוזמותיהם מול הפלסטינים. גם היום נחוצה לנו מנהיגות שתדע להוביל ולשכנע את העם בצורך לקבל החלטות היסטוריות, ולא תכוון את צעדיה בהתאם לסוקרים ולקבוצות המיקוד.״ דן מרידור, לשעבר שר המשפטים, שר האוצר, ויו“ר ועדת המשנה של הכנסת לתפיסת הביטחון ולבניין הכוח

״קריאת חזק ואמץ תסייע מאוד להבנת התהליך הפנימי של קבלת ההחלטות אצל מנהיגינו בצמתים היסטוריים מכריעים, לתפיסת מאבק הגבורה למציאת דרכים ליישוב הסכסוך הערבי-ישראלי, ללמידה ממנהיגינו כיצד הם הצליחו להינתק מערכים ואידיאלים יקרים לליבם במגמה למצוא דרך לישראל להתקבל באזורנו, ולקלוט תובנות חשובות לגבי החלטות היסטוריות שישראל תהיה חייבת לקבל בעתיד.״ רא“ל (מיל‘) גדי איזנקוט, הרמטכ“ל ה־21 של צה“ל

דניס רוס הוא דיפלומט וסופר אמריקני. שירת בתפקידים בכירים, בהם מנהל התכנון המדיני ומתאם המדיניות למזרח התיכון, תחת הנשיאים בוש (האב), קלינטון ואובמה. ספרו האחרון הוא נידונה להצליח: מערכת היחסים בין ישראל לארה“ב מטרומן עד אובמה.

דוִד מקובסקי הוא עמית בכיר ע“ש זיגלר ומנהל הפרויקט ליחסי ישראל עם הערבים במכון וושינגטון למדיניות המזרח התיכון. שירת כיועץ בכיר במחלקת המדינה במימשל אובמה. זהו ספרו השלישי.

"הייתי איש צבא עשרים ושבע שנים, נלחמתי כל עוד לא היה סיכוי לשלום. היום אני מאמין שיש סיכוי לשלום. סיכוי גדול... שלום הוא קודם כל בתפילות, אבל לא רק בתפילות. שלום שהוא שאיפת העם היהודי, שאיפה אמיתית... עדיפה דרך השלום מאשר דרך המלחמה."

במילים אלה סיים יצחק רבין את נאומו בעצרת למען השלום מול אלפי אזרחים שוחרי שלום שגדשו את כיכר מלכי ישראל במוצאי שבת ה-4 בנובמבר 1995. לאחר הדברים האלה נשמעו צליליו של שיר לשלום, ולרגע היה נדמה כי רוח חדשה החלה מנשבת באוויר. דקות ספורות לאחר מכן נורה יצחק רבין בידי בן עוולה והובהל לבית החולים איכילוב, שם נפטר.

החלטתו של יצחק רבין לצעוד בנתיב אוסלו החל מ-1993 נתפסה בעיני רבים בארץ ובעולם כמהפך רעיוני ותפיסתי ביחסו לפלסטינים בפרט ולסכסוך הישראלי-ערבי בכלל ונשאלת השאלה: האמנם ביטא תהליך אוסלו שינוי מהפכני בתפיסתו של רבין את הסכסוך ואת הערבים או שמא היה זה שיאו של שינוי הדרגתי? כדי להשיב על שאלה זו, מביא הספר בפני הקוראים ניתוח מפורט של מכלול עמדותיו של רבין באשר לערבים ובאשר לסוגיית הסכסוך הישראלי-ערבי לאורך כל שנות חייו.

כמו כן המחבר מביא בפני הקורא דיון תיאורטי מקיף ומעמיק במערכת האמונות של הפרט ושל מקבל החלטות הפועל בסביבת סכסוך, וכיצד זה מתקשר לבחינה של תהליכי המשכיות ושינוי קוגניטיביים בעמדותיו של רבין כלפי הסכסוך הישראלי-ערבי.

הספר אינו ביוגרפיה ואינו סוקר את הקריירה הפוליטית של רבין, אלא מתמקד בהשקפת עולמו ובתפיסתו את הסכסוך. המחבר מביא דברים בשם אומרם, נמנע מנקיטת עמדה ומציג את תפיסת עולמו של רבין בגישה אקדמית-ביקורתית המלווה בנתונים ובעובדות היסטוריות.

הספר המונח לפנינו הוא פרי מחקר אקדמי מקיף שערך אריה דלל בנושא, ומקורו בחיבור לשם קבלת תואר מוסמך באוניברסיטה העברית. אין ספק כי הספר תורם תרומה רבת-חשיבות להבנת תהליך השלום ולהבנת דרכו המדינית של יצחק רבין.

המחבר אריה דלל, בעל תואר מוסמך בלימודי האסלאם והמזרח התיכון מטעם האוניברסיטה העברית בירושלים, מומחה להיסטוריה הפוליטית הקרובה של האסלאם והמזרח התיכון ולתולדות הסכסוך הישראלי-ערבי, ולדבריו "מצא בכתיבת הספר דרך נאותה להנציח את זכרו ואת פועלו המרשים של רבין בתחום שהיה כה חשוב וקרוב ללבו – השלום בין ישראל לערבים."

"שמעון פרס האמין בכל לבו שישראל חזקה דיה על מנת ליזום ולממש פתרון של שתי מדינות כדי להציל את הדמוקרטיה שלה. הוא ראה את ישראל כמהפכה בחיים היהודיים וסירב לקבל כגזירת גורל שהעם היהודי נידון להיות נתון לאיבת נצח ולאנטישמיות. נקיטת יוזמה למען שינוי הגורל היהודי היתה בנפשו", כותב אורי סביר, יד ימינו של פרס במשך שלושה עשורים.

"העתיד על פי פרס" הוא מבט אינטימי של סביר על פרס האיש ועל פעילותו המרתקת כמדינאי. מתחילת עבודתו עם דוד בן–גוריון, עוד לפני הקמת המדינה, ועד יומו האחרון, חתר פרס לשלום עם שכנינו שיתבסס על עוצמה ביטחונית וישחרר אותנו משליטה בעם אחר. הוא שאף למהפכה בחיי העם היהודי והאמין ביכולתה של ישראל לעצב את עתידה.

שמעון פרס הוא שם נרדף ל'יוזמה'", כותב סביר. "בשום מקרה לא המתין שמישהו אחר ייטול את היוזמה. כך הוא תפס את מהות הריבונות הישראלית. כך נולד תהליך אוסלו. כך גם תהליך השלום עם ירדן והוועידות לשיתוף פעולה כלכלי אזורי".

בערוב ימיו התגבר אצל פרס החשש כי הימין המשיחי מסכן את מהותה הדמוקרטית והמוסרית של ישראל. הוא האמין כי רק מדינה פלסטינית שתקיים יחסי שלום עם ישראל תשחרר את ישראל מסכנה זו. לכן עסק בקדחתנות בעיצוב תגובה ישראלית ליוזמה המדינית הערבית משנת 2002, שאותה ראה בחיוב, והגה מסגרת ותוכן ליוזמה שתקדם את המזרח התיכון לשלום. יוזמה זו, שאותה גיבש פרס על כל פרטיה, רואה אור בספר זה לראשונה.

אורי סביר, דור שני לדיפלומטיה, שימש כראש המשלחות הישראליות להסכמי אוסלו ולשיחות עם סוריה (1993-96). ב–1996 ייסד יחד עם שמעון פרס את "מרכז פרס לשלום", ובמסגרתו ייסד ב–2011 את ארגון "יאללה מנהיגים צעירים".

סביר נשוי לד"ר עליזה סביר, אביה של הסופרת מיה סביר וסב לארבעה נכדים.