מסכת תהום

פתח דבר

"שמעתי בת קול יוצאת מבית קודש הקודשים ואומרת: שובו בנים חוץ מאלישע בן אבויה, שידע כחי ומרד בי"

(ירושלמי חגיגה ב, א)

מצרים, שנת תק"ב למניין השטרות

שנה X לקיסר קומודוס

באחרית ימי אני מרבה לחשוב על הראשית.

בראשיתו של העולם היו המילים. "יְהִי אוֹר". במילים הללו היה אצור כבר כל היתר: אוויר ואדמה ושלג, משה בן עמרם ואלכסנדר מוקדון, ואף כל שיחה שנלחשה אי־פעם בין זוג אוהבים — הכול איננו אלא השתקפות והשתברות של האור הראשון הזה, של אותן מילים ראשונות. מלבד אותו רגע של בריאה, דבר — כך אומרים לנו — איננו נוצר מאין.

ומה באשר לחיי אדם? האם גם בהם יש איזו מילה ראשונה שהכול מוכל בה? האם מסלולם נקבע מראש, עוד בטרם נזרע האדם ברחם אמו? בצעירותי האמנתי שכך הדבר, ועתה אני סבור שרוב חיי לא היו אלא ניסיון להפריך את האמונה הזו, להימלט מפניה כיונה הנביא הנמלט משליחותו. אינני יודע אם הדבר עלה בידי.

חיים כה רבים חייתי: נישאתי בגיל שלוש־עשרה ונעשיתי יורד מרכבה בגיל שש־עשרה, הייתי תלמיד חכם ומשכיל יווני, משיח וכופר. על חזי וגבי עדיין חרוטות צלקות עמוקות, מזכרת מן היום שבו קמתי לתחייה. כיעקב אבינו לחמתי במלאכים ויכולתי להם, וכמוהו החלפתי את שמי במאבק. האם כל הדברים הללו היו מעשה ידי, או שמא נתיב זה הוכתב לי מלידה?

את ימי האחרונים אני מעביר בכפר קטן, מרחק כמה פרסאות מאלכסנדריה. הכפריים מעלים לי כמנחה דייסות סולת ותמרים, ואת האוצר היקר מכול בארץ הזו — מים צלולים, שהם דולים בעבורי מבארות. עקב זקנתי והשתיקה שגזרתי על עצמי, הם סבורים כי אני איש קדוש, אולי כוהן של הרמס או אנוביס. אינני חש כי אני מוליך אותם בכחש: האם לא הורדתי אש מן השמים והקמתי לתחייה את המתים? האם לא בראתי אדם בכוח ספר יצירה? ואף עתה אני מוסיף, בדרכי, לעסוק בעבודת האל.

בעבר הייתי נוסע מדי שבוע את המרחק לאלכסנדריה כדי לבקר בספרייה, שהיא נווה המדבר האחרון שלי. עתה אני חלש מדי לרכיבה ממושכת, ועיני הולכות וקהות. בביקורי האחרון שם רכשתי את הפפירוס שעליו אני כותב עתה את מילותי, קסת דיו גדולה וכמה קולמוסים. מלאכה אחת מצויה כבר מאחורי, אך אחרת נותרה. שתי ירושות אני מתכוון להותיר אחרי: אחת לעמי, שלא יודה לי עליה, ואחת לעצמי, שלא אקרא.

רבי, בנשימתו האחרונה, קילל אותי שאאריך ימים. קללתו התגשמה: חייתי זמן רב משיכולתי לקוות, זמן רב משהגיע לי. הארכתי ימים אחרי אדריאנוס ואחרי שלושה מיורשיו, אחרי רבי טרפון ורבי ישמעאל. ממרחק הזמן אני סבור שחטאי הגדול ביותר הוא שהארכתי ימים אחרי מותו של עקיבא. אני צפוי לעזוב את העולם כפי שנכנסתי אליו, בגפי. כך ראוי שיהיה: זה זמן רב חדלתי להמתין לאלוהים שיימצא עמי. אני מצוי מעבר לו עתה. רוחי שלי היא המרחפת על פני המים, המילים שעוד נותרו לי הן שלי בלבד.

מאיר בא לבקר אותי לפני כשנה. הוא היה מבוגר משזכרתיו, ויפה יותר. זקנו הסמיך ופניו העמיקו. קינאתי בו על יכולתו לשאת כה הרבה ולשמר את ברק העיניים של נער בן שמונה־עשרה. בחברת מאיר אני חש תמיד אהוב, נערץ ועייף לאין שיעור. נגע ללבי לדעת שעשה את המסע הארוך מציפורי שבגליל רק כדי לראותני. עם בואו ציפיתי להתנצחות נוספת, לנימוק חדש שהביא לבקשתו כי אשוב ואכרות ברית שלום עם אלוהי ישראל. אך נראה שגם הוא כבר עייף מכך: גם לדבר לא רצה הפעם, לא על תורה ולא על חול. במקום זאת ישבנו, שתי נשמות תאומות וקשישות, ושתקנו בצוותא.

"בר יוחאי שב למערתו," סיפר לי, אף שלא שאלתי, "ולקח גם את בנו איתו. הוא התקין את המקום וערך את כל הטקסים כהלכה. לפני שיצא לדרכו, אמר לי שהפעם הוא בטוח שיצליח להתעלות."

הנדתי בראשי לעומתו. "הדרך חסומה." כעבור רגע התחוור לי דבר־מה. "רצית ללכת עמו, הלא כן?" שאלתי. שתיקתו היתה כל התשובה שנזקקתי לה.

לקראת סוף פגישתנו שבתי על שאלתי הקבועה. "רבי יהודה לא יראה אותך, רבי," השיב מאיר עוד בטרם סיימתי את דברי. "החרם עודנו בתוקף."

"למעלה מיובל שנים חלפו. האם זקני הסנהדרין עודם חוששים מפני?"

"לא בכך העניין," אמר. "כל היושבים ביהודה עדיין זוכרים את רבי עקיבא, את בר כוכבא..." הוא השתתק כשראה את פני. שיקר מי שאמר כי הזמן מעלה ארוכה לכל הפצעים: אולי הדבר נכון באשר לכאב, אך האשמה היא מוגלה ששוקעת לעומק הבשר ומרקיבה את העצמות בחלוף השנים.

"כתוב לי כשתגיע העת," ביקש ממני לפני שפנה לשוב לביתו. לא היה צורך לפרש: כתוב לי, ביקש, כשתחוש את המוות דוחק. כתוב לי, שיהיה לך עד במותך ומי שיאמר עליך קדיש. "אף אתה מצאת לבסוף שחברתי נעימה יותר במותי מאשר בחיי," סנטתי בו, אך הוא, שכבר התרגל לשוט לשוני, השיב לי באותו חיוך שהעניק לו את שמו.

לפני חודש כתבתי לו. אני שומע את דפיקתו של מלאך המוות על השערים. אני מכיר את צליל קולו: הלא אנו רעים ותיקים. הוא מחפש אותי, והרוח שהכריעה בעבר את מטטרון אינה עומדת לי עוד. רק עוד כמה חודשים נותרו בידי, מחצית השנה לכל היותר; ועוד מלאכה רבה עומדת לפני.

לאחרונה אני מרבה לקרוא בספרי היסטוריה. יש דבר־מה בחיבורים הללו שהולם במיוחד את רוחם של הזקנים, איזו יגיעה פנימית שחש אדם לנוכח דורות על דורות של מלכים ומצביאים הצועדים בסך, כל אחד מהם מייסד את עריו וכובש את מבצריו ונאסף אל אבותיו, ולא נותרות ממנו אלא מילים. כקהלת בשעתו, אני מוצא עצבות גדולה ביסוד הדברים. יש מבין ההיסטוריונים שכתבו מתוך ניסיון לדחות את הקץ, להציל את מן החורבן שדינו לבוא. אף זה הבל: היופי בהיסטוריה הוא דווקא באובדן, בהיותה קינה מתמשכת על דברים שהיו ולא ישובו.

פעם, לעת קצרה, הכרתי אדם שכתב היסטוריה כמין כפרת עוונות, על מנת לטהר את שמו מאשמת בגידה. איני שופט אותו, אך אני אינני זקוק למצבה. כשייכתבו דברי הימים של תקופתי, לא אזכר בהם. אולי ייוותרו ממני דברים אחדים, שברי אגדות שהדורות הבאים יתקשו לעמוד על פשרם. זהו הגורל שנגזר עלי, הגורל שביקשתי לעצמי. הדף הוא של עקיבא: לי נותרו השוליים, האש הלבנה של הרווחים, הגעגוע שאינו יודע שובעה והחירות שאינה יודעת רחמים.

ספר זה יהיה ההיסטוריה שלי: היסטוריה של אדם אחד, מעצמי לעצמי. זכור לי אחד מן הפילוסופים שהציע כי העולם איננו אלא שיחה של אלוהים עם נפשו. זו, אם כן, תהיה שיחתי שלי: היסטוריה של הלך־נפש, של מכאוב ושל עונג. את סיפורי המעשים כתבו כבר אחרים. אני לא אשחית עליהם מילים, אלא אקפיד לדייק במה שנוגע ללבי. לא אכחד דבר, מן הטוב ומן הרע, ואלוהים עדי שאלה ואלה היו לי בשפע בחיי. בתום הכתיבה אטול את הספר ואקבור אותו במדבר: כך אדע שלא כתבתי מילה שנועדה לשאת חן, להצטדק או לפתות.

בראשיתו של העולם היו המילים, אך לפני המילים היתה האפלה: תוהו ובוהו וחושך ותהום — כל אלה קודמים לרוח אלוהים המרחפת על פני המים בפרשת בראשית. אולי זהו הדבר שנדרש לאדם על מנת להיעשות לבורא — האפלה שהיא אובדן הכול.

אדם מכיר את עצמו דרך שמו: יש כוח בשמות, כפי שלמדתי לדעת. אך שמו של אדם מוענק לו עם לידתו, הוא מוענק לו על ידי אחרים וניתן בשפה שלא הוא המציאה. כך קונה לו העולם אחיזה באדם, כך הוא נוטל את גורלו מידיו. אני נולדתי אלישע, אך שמי אבד לי כשנודיתי ונפלתי. עתה אני אחר — לא שם, אלא היעדר של שם, חלל פנוי. אני מברך על החלל הזה. כאלוהים שקדם לי, אברא במילותי.

אני טובל שוב את הקולמוס בדיו ומחפש אחר הראשית, אחר הרגע שבו נזרעו בי המילים הראשונות אשר בראו את כל היתר. עתה, כשסיפורי קרוב לקיצו, הוא גלוי בפני כפי שלא היה מעולם. אני יודע כי הוקדשתי לגורל עוד ברחם אמי: מעל לידתי זרח כוכב בוער של חורבן, ובבריתי בורכתי בשלוש ברכות החכמים. ועם זאת, כאשר אני שוקל את הדברים ביישוב הדעת שמגיע עם הזקנה, אני סבור שתחילת סיפורי — כסופו — נעוצה במרד ובגירוש.

ספר ראשון

"חרב בית ראשון והארץ היתה תהו. חרב בית שני וחשך על פני תהום."

(תיקוני זוהר, תיקון סג)

א

המרכבה היטלטלה על דרך לא כבושה בליל מוצאי שבת, עת שבה מת השבוע והבא אחריו טרם נברא. מבעד לחלונות הפתוחים הסתננו אוויר חם של חודש אב ואור הירח שחסר רק מעט למילואו.

יפתח, שישב מולי, היה רק צל כהה באור הקלוש. הוא לא הוציא הגה מפיו מאז יצאנו לדרכנו. אף אני שתקתי: בדממת הדרך דימיתי לשמוע את מילותיו האחרונות של אבי מהדהדות בחלל הריק. מילים שכוונו ליפתח: בי סירב אפילו להביט.

המרכבה הוסיפה לנסוע אל הלילה. אור הירח היה די לראות בעדו, והימים חמים מכדי לנסוע תחת שמש הצהריים. מבחוץ שמעתי את צניפת הסוסים. אבי חכר אותם ואת המרכבה כל הדרך מקיסרין, על מנת שאגיע לישיבת לוד ברוב רושם. עוד תקווה שנכזבה.

מיששתי בכיס כותונתי עד שאצבעותי התהדקו סביב ריקוע דק של כסף. האומנם רק הבוקר העניק לי אותו? ראיתי שוב את פני אבי כפי שהיו אז, את הלחלוחית שנרמזה בעיניו כשאסף אותי אל תוך חיבוקו. תחילה נבהלתי — מאז ומעולם מיעט לגעת בי — אך עד מהרה התרפקתי על חוזק זרועותיו ועל ריח הבשמים שהתערבב בזיעת הקיץ, על גופו שיכולתי לטבוע בו. לאחר מכן ענד את הקמע לצווארי, אותו קמע שעבר במשפחתנו מאז ימי בית חשמונאי. משקל המתכת על חזי היה כהמשך של חיבוקו.

הסרתי את הקמע לפני החורשה, כמובן, והסתרתי אותו בכיסי. אילו היה ענוד סביב צווארי, אינני יודע אם היה בי הכוח לעשות את מה שעשיתי.

רכבנו דרומה ומערבה לעבר דרך החוף. עד מהרה, הבנתי, לא אדע כיצד לשוב אף אם ארצה בכך. הוצאתי את ראשי מבעד לחלון וקראתי אל הרכב לעצור, אך הוא התעלם מקריאתי. לא היתה זו הפעם הראשונה, אך כל ניסיון כזה העצים את הכעס שחשתי.

הכנסתי את ראשי שוב ופניתי ליפתח. "אין לך רשות לנהוג בי כך!" קראתי. "אינני ילד עוד, אלא גבר שהגיע למצוות!" קולי, שנשבר מחמת הכעס, בקע מפי גבוה וצרוד. יפתח קימט את מצחו כמשתומם על הכרזתי. חשתי את הדם מציף את לחיי ופניתי ממנו, שלא יראה אותי בתבוסתי.

במשך כמה שעות נסענו בדממה. יפתח עצם את עיניו והתנמנם עם תנועת המרכבה, אך אני החזקתי את עיני פקוחות עד שדמעות עלו בהן. הזכרתי לעצמי שאני נישא בשבי, והמעט שבכוחי לעשות הוא להתנגד בלבי.

צפיתי באור השחר שהסתנן אט־אט אל העולם ובשמש שהפציעה מעל הגבעות שהשתרעו ממזרח. אורה גילה שרידי חורבות בצדי הדרך, כפרים שיושביהם לא שבו לאחר המלחמה ושדות שלא נותר מי שיחרוש אותם. כעבור זמן קצר עצרה המרכבה בחורש אלונים. ייתכן שהיו פונדקים בסמוך, אך בכולם היה חשש טומאה: טומאת כלים וטומאת משקים של גויים ועמי ארצות. אף טמאי המת רבו עוד בכל שנה, עם כל קבר אחים חדש שהתגלה בצד הדרך ובאין מקדש ואפר פרה אדומה לטהר. לישיבת לוד, כך הורה אבי, היה עלינו להגיע בטהרה.

הרכב הכותי, תשוש מרכיבת הלילה הממושכת, פרש שמיכה בצל שני עצים והשתרע עליה. יפתח, עדיין מבלי לדבר, הוציא מכליו תאנים, דגנים וגבינה ופרש אותם בינינו. מאז סעודת הצהריים שלאחר עלייתי לתורה לא טעמתי דבר, וחשתי את בטני מתעוררת לריח המזון. יפתח הושיט לי צלחת עץ קטנה שעליה גבינה ולחם. הבטתי בה, אך לא עשיתי שום תנועה כדי ליטול אותה מידיו. יפתח הביט בי. "עוד נסיעה ארוכה לפנינו," אמר לבסוף. "אתה זקוק לאוכל כדי להשלים אותה." היו אלה המילים הראשונות שאמר לי מאז צאתנו לדרך.

הנדתי בראשי. "אינני רוצה להשלים אותה."

הוא הביט בי עוד רגע, ואז משך בכתפיו והשיב את האוכל לכליו, מניח כל דבר במקומו. לאחר מכן הושיט לי את נאד המים, אך גם לו סירבתי. במקום זאת נטלתי שמיכה מהצרור, פתחתי את דלת המרכבה ויצאתי החוצה.

"היזהר מהעקרבים," אמר יפתח.

"מוטב לי לישון עם העקרבים מאשר להיות כלוא כאן," הטחתי בו. הוא השיב במשיכת כתף נוספת.

האדמה היתה מכוסה עשבים יבשים ובלוטים, ואלה התפצחו תחת רגלי כשקפצתי מן המרכבה. הבטתי כה וכה, אך לא ראיתי את קצהו של החורש. אף על פי שהרביתי להתהלך בסמוך לבית האחוזה, וגם עד שפת הכינרת טיילתי לא פעם, מעולם לא ישנתי אלא במיטתי — ופעם או פעמיים במיטת פונדק בציפורי או בקיסרין. עמדתי כשהשמיכה בידי והירהרתי באזהרתו של יפתח. הכותי איננו חושש מפני העקרבים. אך אולי הוא שוגה? או שמא יש לו קמע או לחש שמגוננים עליו? נזכרתי במה שסיפרה לי לאה על מכשפי הכותים. הנורא שבכולם, שמעון מאגוס שמו, יכול היה לצוות על כל בעל חיים לעשות את רצונו, והיה משיל את גופו כנחש המשיל עור. המחשבות הללו לא סייעו להרגיע את פחדי.

פרשתי את השמיכה על הארץ ונשכבתי עליה. האוויר הלך והתחמם. מחטים ואבנים דקרו את גבי, והעולם רחש צלילים: רשרוש עלי האילנות, זחילתם של רמשים ולטאות, זמזומם של זבובים. עצמתי את עיני, אך מדי כמה רגעים העפתי מבט סביבי, אל שולי השמיכה ואל סנדלי העור שחלצתי, וחשבתי על עקרבים.

כששבתי למרכבה והשתרעתי על המושב, נמנעתי מלהביט ביפתח. העץ היה נוקשה כנגד גבי, והבוקר מהביל. הזעתי בכותונת המהודרת שלגופי, לבוש בר המצווה שלא היתה לי שהות להחליפו. השינה היתה ממני והלאה: במקום זאת, עצמתי את עיני וחשבתי על רות.

ראיתי אותה לעיני רוחי כפי שהיתה אמש, ממתינה לי בחורשה שמעבר לבית האחוזה. לגופה לבשה שמלה ירוקה ששאלה מאמה, שנתלתה עליה רפויה אך צבעה הדגיש את עיניה. תלתליה שכה אהבתי היו פזורים סביב ראשה כענן סערה. היא חייכה אלי את חיוכה המעוקל, כאונייה המיטלטלת על הגלים. נתתי את המגילה בידה לעיני שני העדים ואמרתי את המילים העתיקות. לאחר מכן נותרנו לבדנו, שוכבים על הארץ זה לצד זה וצופים יחדיו בכוכבים כשראשה נח על חזי. ריחה הציף אותי, בד שמלתה וזיעתה ורגבי האדמה שדבקו בה, ושמץ מריחם החריף של תבליני המטבח. כשדיברה, נדמה כאילו קולה בקע מתוכי, מרעיד את עצמותי. עתה, בחלל המרכבה, שכבתי כשזרועותי חובקות את גופי, ממשש את היעדרה.

לפנות ערב חידשנו את נסיעתנו. יפתח ניסה שוב לשדל אותי לטעום דבר־מה או לפחות ללגום מהמים, אך ללא הועיל. "אינך יכול לצום לנצח," אמר לי. משכתי בכתפי ולא השבתי דבר. שתיקה היא נשק שאף אני יכול להשתמש בו. אבי יכול לגרש אותי, הוא יכול להפריד ביני ובין רות, הוא יכול להגלות אותי לישיבתו של רבי אליעזר בן הורקנוס; אך הוא איננו יכול לאלץ אותי להסכים לכך.

לא טרחתי להביט מבעד לחלון אל הארץ שנראתה לי כגוועת באור הדמדומים. ממילא לא היה שום מראה שחפצתי בו מלבד אלו שהותרתי מאחור. הרוח שחדרה פנימה היתה חמה, העשב שבצדי הדרך מצהיב תחת השמש הקיצית. ואם כך בגליל, כיצד בלוד, הניצבת על גבול המדבר? דמיינתי את החום הזה חודר אל תוכי אט־אט, ימים ולילות שייבשו את עורי ויסדקו אותו. חשבתי על אדם הראשון, מגורש מגן העדן אל ארץ שממה; ידיו של יפתח שנחו בחיקו, קשות מעבודה, אחזו בלהט החרב המתהפכת. אלא שאדם, אמרתי בלבי, לפחות גורש עם חוה, ואילו את אהובתי — אשתי — קרעו ממני.

המשך הפרק בספר המלא