מסכת תהום
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מסכת תהום
מכר
אלפי
עותקים
מסכת תהום
מכר
אלפי
עותקים

מסכת תהום

4.6 כוכבים (82 דירוגים)
ספר דיגיטלי
49
ספר מודפס
5978.4מקורי מחיר מוטבע על הספר 98
ספר קולי
49
תאריך לסיום המבצע 01/08/2025
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר

"חיים כה רבים חייתי: נישאתי בגיל שלוש־עשרה ונעשיתי יורד מרכבה בגיל שש־עשרה, הייתי תלמיד חכם ומשכיל יווני, משיח וכופר. על חזי וגבי עדיין מתנוססות צלקות עמוקות, מזכרת מן היום שבו קמתי לתחייה. כיעקב אבינו לחמתי במלאכים ויכולתי להם, וכמוהו החלפתי את שמי במאבק. האם כל הדברים הללו היו מעשה ידי, או שמא נתיב זה הוכתב לי מלידה?"

על אדמה המנסה לרפא את השסעים שהותירה בה המלחמה, עושה נער אחד את הצעדים הראשונים בדרך שתוליך אותו אל פלאים שלא שיער ואימה שלא חזה – ואל הכוח שלא ידע שטמון בתוכו. 

שׂבע ימים, קרבות ודעת, נזכר אלישע בן אבויה – גדול הכופרים – בימי נעוריו. באהובתו הסוערת, במורהו החידתי וביריבו הנקמני. קרוע בין נאמנויות סותרות, בין הטהור לטמא, הוא הופך לכלי משחק במאבק איתנים המתרחש בשמים ממעל ועל הארץ מתחת. הבחירות שייאלץ לקבל יכריעו לא רק את גורלו שלו, אלא גם את זה של עמו.

מסכת תהום מגולל את סיפורו של מי ששמו הפך נודע לשמצה ולתהילה. ברומן היסטורי־פנטסטי זה פורש איל חיות־מן סיפור חניכה שהוא גם סיפורו של עם המנסה לברוא את עצמו מחדש לאחר החורבן. בפרוזה צלולה הוא מעצב את דמותה של יהודה של סוף המאה הראשונה לספירה, על ישיבותיה ושווקיה, שדותיה ועריה; ובלשון משכנעת וכובשת מקים לתחייה את ענקי העבר, מנער מהם את אבק הדורות ומציג אותם כבני אדם בשר ודם, על תככיהם ושאפתנותם, חמלתם וחלומותיהם.

מסכת תהום הוא מסע רב־מעוף ותעוזה אל כבשוניה של תורת הסוד היהודית, אל פלאיה ואֵימוֹתיה, אך גם אל האנשים ששָׁנוּ בה ושינו בעזרתה את ההווה שלהם – והעבר שלנו.

איל חיות־מן, יליד 1988, סיים לאחרונה דוקטורט בקבלה באוניברסיטת תל אביב, מבקר ספרים ואלוף אירופה בדיבייט אוניברסיטאות. מסכת תהום הוא ספרו הראשון – וגם הפרק הראשון בעלילותיו של אלישע.

פרק ראשון

פתח דבר

"שמעתי בת קול יוצאת מבית קודש הקודשים ואומרת: שובו בנים חוץ מאלישע בן אבויה, שידע כחי ומרד בי"

(ירושלמי חגיגה ב, א)

מצרים, שנת תק"ב למניין השטרות

שנה X לקיסר קומודוס

באחרית ימי אני מרבה לחשוב על הראשית.

בראשיתו של העולם היו המילים. "יְהִי אוֹר". במילים הללו היה אצור כבר כל היתר: אוויר ואדמה ושלג, משה בן עמרם ואלכסנדר מוקדון, ואף כל שיחה שנלחשה אי־פעם בין זוג אוהבים — הכול איננו אלא השתקפות והשתברות של האור הראשון הזה, של אותן מילים ראשונות. מלבד אותו רגע של בריאה, דבר — כך אומרים לנו — איננו נוצר מאין.

ומה באשר לחיי אדם? האם גם בהם יש איזו מילה ראשונה שהכול מוכל בה? האם מסלולם נקבע מראש, עוד בטרם נזרע האדם ברחם אמו? בצעירותי האמנתי שכך הדבר, ועתה אני סבור שרוב חיי לא היו אלא ניסיון להפריך את האמונה הזו, להימלט מפניה כיונה הנביא הנמלט משליחותו. אינני יודע אם הדבר עלה בידי.

חיים כה רבים חייתי: נישאתי בגיל שלוש־עשרה ונעשיתי יורד מרכבה בגיל שש־עשרה, הייתי תלמיד חכם ומשכיל יווני, משיח וכופר. על חזי וגבי עדיין חרוטות צלקות עמוקות, מזכרת מן היום שבו קמתי לתחייה. כיעקב אבינו לחמתי במלאכים ויכולתי להם, וכמוהו החלפתי את שמי במאבק. האם כל הדברים הללו היו מעשה ידי, או שמא נתיב זה הוכתב לי מלידה?

את ימי האחרונים אני מעביר בכפר קטן, מרחק כמה פרסאות מאלכסנדריה. הכפריים מעלים לי כמנחה דייסות סולת ותמרים, ואת האוצר היקר מכול בארץ הזו — מים צלולים, שהם דולים בעבורי מבארות. עקב זקנתי והשתיקה שגזרתי על עצמי, הם סבורים כי אני איש קדוש, אולי כוהן של הרמס או אנוביס. אינני חש כי אני מוליך אותם בכחש: האם לא הורדתי אש מן השמים והקמתי לתחייה את המתים? האם לא בראתי אדם בכוח ספר יצירה? ואף עתה אני מוסיף, בדרכי, לעסוק בעבודת האל.

בעבר הייתי נוסע מדי שבוע את המרחק לאלכסנדריה כדי לבקר בספרייה, שהיא נווה המדבר האחרון שלי. עתה אני חלש מדי לרכיבה ממושכת, ועיני הולכות וקהות. בביקורי האחרון שם רכשתי את הפפירוס שעליו אני כותב עתה את מילותי, קסת דיו גדולה וכמה קולמוסים. מלאכה אחת מצויה כבר מאחורי, אך אחרת נותרה. שתי ירושות אני מתכוון להותיר אחרי: אחת לעמי, שלא יודה לי עליה, ואחת לעצמי, שלא אקרא.

רבי, בנשימתו האחרונה, קילל אותי שאאריך ימים. קללתו התגשמה: חייתי זמן רב משיכולתי לקוות, זמן רב משהגיע לי. הארכתי ימים אחרי אדריאנוס ואחרי שלושה מיורשיו, אחרי רבי טרפון ורבי ישמעאל. ממרחק הזמן אני סבור שחטאי הגדול ביותר הוא שהארכתי ימים אחרי מותו של עקיבא. אני צפוי לעזוב את העולם כפי שנכנסתי אליו, בגפי. כך ראוי שיהיה: זה זמן רב חדלתי להמתין לאלוהים שיימצא עמי. אני מצוי מעבר לו עתה. רוחי שלי היא המרחפת על פני המים, המילים שעוד נותרו לי הן שלי בלבד.

מאיר בא לבקר אותי לפני כשנה. הוא היה מבוגר משזכרתיו, ויפה יותר. זקנו הסמיך ופניו העמיקו. קינאתי בו על יכולתו לשאת כה הרבה ולשמר את ברק העיניים של נער בן שמונה־עשרה. בחברת מאיר אני חש תמיד אהוב, נערץ ועייף לאין שיעור. נגע ללבי לדעת שעשה את המסע הארוך מציפורי שבגליל רק כדי לראותני. עם בואו ציפיתי להתנצחות נוספת, לנימוק חדש שהביא לבקשתו כי אשוב ואכרות ברית שלום עם אלוהי ישראל. אך נראה שגם הוא כבר עייף מכך: גם לדבר לא רצה הפעם, לא על תורה ולא על חול. במקום זאת ישבנו, שתי נשמות תאומות וקשישות, ושתקנו בצוותא.

"בר יוחאי שב למערתו," סיפר לי, אף שלא שאלתי, "ולקח גם את בנו איתו. הוא התקין את המקום וערך את כל הטקסים כהלכה. לפני שיצא לדרכו, אמר לי שהפעם הוא בטוח שיצליח להתעלות."

הנדתי בראשי לעומתו. "הדרך חסומה." כעבור רגע התחוור לי דבר־מה. "רצית ללכת עמו, הלא כן?" שאלתי. שתיקתו היתה כל התשובה שנזקקתי לה.

לקראת סוף פגישתנו שבתי על שאלתי הקבועה. "רבי יהודה לא יראה אותך, רבי," השיב מאיר עוד בטרם סיימתי את דברי. "החרם עודנו בתוקף."

"למעלה מיובל שנים חלפו. האם זקני הסנהדרין עודם חוששים מפני?"

"לא בכך העניין," אמר. "כל היושבים ביהודה עדיין זוכרים את רבי עקיבא, את בר כוכבא..." הוא השתתק כשראה את פני. שיקר מי שאמר כי הזמן מעלה ארוכה לכל הפצעים: אולי הדבר נכון באשר לכאב, אך האשמה היא מוגלה ששוקעת לעומק הבשר ומרקיבה את העצמות בחלוף השנים.

"כתוב לי כשתגיע העת," ביקש ממני לפני שפנה לשוב לביתו. לא היה צורך לפרש: כתוב לי, ביקש, כשתחוש את המוות דוחק. כתוב לי, שיהיה לך עד במותך ומי שיאמר עליך קדיש. "אף אתה מצאת לבסוף שחברתי נעימה יותר במותי מאשר בחיי," סנטתי בו, אך הוא, שכבר התרגל לשוט לשוני, השיב לי באותו חיוך שהעניק לו את שמו.

לפני חודש כתבתי לו. אני שומע את דפיקתו של מלאך המוות על השערים. אני מכיר את צליל קולו: הלא אנו רעים ותיקים. הוא מחפש אותי, והרוח שהכריעה בעבר את מטטרון אינה עומדת לי עוד. רק עוד כמה חודשים נותרו בידי, מחצית השנה לכל היותר; ועוד מלאכה רבה עומדת לפני.

לאחרונה אני מרבה לקרוא בספרי היסטוריה. יש דבר־מה בחיבורים הללו שהולם במיוחד את רוחם של הזקנים, איזו יגיעה פנימית שחש אדם לנוכח דורות על דורות של מלכים ומצביאים הצועדים בסך, כל אחד מהם מייסד את עריו וכובש את מבצריו ונאסף אל אבותיו, ולא נותרות ממנו אלא מילים. כקהלת בשעתו, אני מוצא עצבות גדולה ביסוד הדברים. יש מבין ההיסטוריונים שכתבו מתוך ניסיון לדחות את הקץ, להציל את מן החורבן שדינו לבוא. אף זה הבל: היופי בהיסטוריה הוא דווקא באובדן, בהיותה קינה מתמשכת על דברים שהיו ולא ישובו.

פעם, לעת קצרה, הכרתי אדם שכתב היסטוריה כמין כפרת עוונות, על מנת לטהר את שמו מאשמת בגידה. איני שופט אותו, אך אני אינני זקוק למצבה. כשייכתבו דברי הימים של תקופתי, לא אזכר בהם. אולי ייוותרו ממני דברים אחדים, שברי אגדות שהדורות הבאים יתקשו לעמוד על פשרם. זהו הגורל שנגזר עלי, הגורל שביקשתי לעצמי. הדף הוא של עקיבא: לי נותרו השוליים, האש הלבנה של הרווחים, הגעגוע שאינו יודע שובעה והחירות שאינה יודעת רחמים.

ספר זה יהיה ההיסטוריה שלי: היסטוריה של אדם אחד, מעצמי לעצמי. זכור לי אחד מן הפילוסופים שהציע כי העולם איננו אלא שיחה של אלוהים עם נפשו. זו, אם כן, תהיה שיחתי שלי: היסטוריה של הלך־נפש, של מכאוב ושל עונג. את סיפורי המעשים כתבו כבר אחרים. אני לא אשחית עליהם מילים, אלא אקפיד לדייק במה שנוגע ללבי. לא אכחד דבר, מן הטוב ומן הרע, ואלוהים עדי שאלה ואלה היו לי בשפע בחיי. בתום הכתיבה אטול את הספר ואקבור אותו במדבר: כך אדע שלא כתבתי מילה שנועדה לשאת חן, להצטדק או לפתות.

בראשיתו של העולם היו המילים, אך לפני המילים היתה האפלה: תוהו ובוהו וחושך ותהום — כל אלה קודמים לרוח אלוהים המרחפת על פני המים בפרשת בראשית. אולי זהו הדבר שנדרש לאדם על מנת להיעשות לבורא — האפלה שהיא אובדן הכול.

אדם מכיר את עצמו דרך שמו: יש כוח בשמות, כפי שלמדתי לדעת. אך שמו של אדם מוענק לו עם לידתו, הוא מוענק לו על ידי אחרים וניתן בשפה שלא הוא המציאה. כך קונה לו העולם אחיזה באדם, כך הוא נוטל את גורלו מידיו. אני נולדתי אלישע, אך שמי אבד לי כשנודיתי ונפלתי. עתה אני אחר — לא שם, אלא היעדר של שם, חלל פנוי. אני מברך על החלל הזה. כאלוהים שקדם לי, אברא במילותי.

אני טובל שוב את הקולמוס בדיו ומחפש אחר הראשית, אחר הרגע שבו נזרעו בי המילים הראשונות אשר בראו את כל היתר. עתה, כשסיפורי קרוב לקיצו, הוא גלוי בפני כפי שלא היה מעולם. אני יודע כי הוקדשתי לגורל עוד ברחם אמי: מעל לידתי זרח כוכב בוער של חורבן, ובבריתי בורכתי בשלוש ברכות החכמים. ועם זאת, כאשר אני שוקל את הדברים ביישוב הדעת שמגיע עם הזקנה, אני סבור שתחילת סיפורי — כסופו — נעוצה במרד ובגירוש.

ספר ראשון

"חרב בית ראשון והארץ היתה תהו. חרב בית שני וחשך על פני תהום."

(תיקוני זוהר, תיקון סג)

א

המרכבה היטלטלה על דרך לא כבושה בליל מוצאי שבת, עת שבה מת השבוע והבא אחריו טרם נברא. מבעד לחלונות הפתוחים הסתננו אוויר חם של חודש אב ואור הירח שחסר רק מעט למילואו.

יפתח, שישב מולי, היה רק צל כהה באור הקלוש. הוא לא הוציא הגה מפיו מאז יצאנו לדרכנו. אף אני שתקתי: בדממת הדרך דימיתי לשמוע את מילותיו האחרונות של אבי מהדהדות בחלל הריק. מילים שכוונו ליפתח: בי סירב אפילו להביט.

המרכבה הוסיפה לנסוע אל הלילה. אור הירח היה די לראות בעדו, והימים חמים מכדי לנסוע תחת שמש הצהריים. מבחוץ שמעתי את צניפת הסוסים. אבי חכר אותם ואת המרכבה כל הדרך מקיסרין, על מנת שאגיע לישיבת לוד ברוב רושם. עוד תקווה שנכזבה.

מיששתי בכיס כותונתי עד שאצבעותי התהדקו סביב ריקוע דק של כסף. האומנם רק הבוקר העניק לי אותו? ראיתי שוב את פני אבי כפי שהיו אז, את הלחלוחית שנרמזה בעיניו כשאסף אותי אל תוך חיבוקו. תחילה נבהלתי — מאז ומעולם מיעט לגעת בי — אך עד מהרה התרפקתי על חוזק זרועותיו ועל ריח הבשמים שהתערבב בזיעת הקיץ, על גופו שיכולתי לטבוע בו. לאחר מכן ענד את הקמע לצווארי, אותו קמע שעבר במשפחתנו מאז ימי בית חשמונאי. משקל המתכת על חזי היה כהמשך של חיבוקו.

הסרתי את הקמע לפני החורשה, כמובן, והסתרתי אותו בכיסי. אילו היה ענוד סביב צווארי, אינני יודע אם היה בי הכוח לעשות את מה שעשיתי.

רכבנו דרומה ומערבה לעבר דרך החוף. עד מהרה, הבנתי, לא אדע כיצד לשוב אף אם ארצה בכך. הוצאתי את ראשי מבעד לחלון וקראתי אל הרכב לעצור, אך הוא התעלם מקריאתי. לא היתה זו הפעם הראשונה, אך כל ניסיון כזה העצים את הכעס שחשתי.

הכנסתי את ראשי שוב ופניתי ליפתח. "אין לך רשות לנהוג בי כך!" קראתי. "אינני ילד עוד, אלא גבר שהגיע למצוות!" קולי, שנשבר מחמת הכעס, בקע מפי גבוה וצרוד. יפתח קימט את מצחו כמשתומם על הכרזתי. חשתי את הדם מציף את לחיי ופניתי ממנו, שלא יראה אותי בתבוסתי.

במשך כמה שעות נסענו בדממה. יפתח עצם את עיניו והתנמנם עם תנועת המרכבה, אך אני החזקתי את עיני פקוחות עד שדמעות עלו בהן. הזכרתי לעצמי שאני נישא בשבי, והמעט שבכוחי לעשות הוא להתנגד בלבי.

צפיתי באור השחר שהסתנן אט־אט אל העולם ובשמש שהפציעה מעל הגבעות שהשתרעו ממזרח. אורה גילה שרידי חורבות בצדי הדרך, כפרים שיושביהם לא שבו לאחר המלחמה ושדות שלא נותר מי שיחרוש אותם. כעבור זמן קצר עצרה המרכבה בחורש אלונים. ייתכן שהיו פונדקים בסמוך, אך בכולם היה חשש טומאה: טומאת כלים וטומאת משקים של גויים ועמי ארצות. אף טמאי המת רבו עוד בכל שנה, עם כל קבר אחים חדש שהתגלה בצד הדרך ובאין מקדש ואפר פרה אדומה לטהר. לישיבת לוד, כך הורה אבי, היה עלינו להגיע בטהרה.

הרכב הכותי, תשוש מרכיבת הלילה הממושכת, פרש שמיכה בצל שני עצים והשתרע עליה. יפתח, עדיין מבלי לדבר, הוציא מכליו תאנים, דגנים וגבינה ופרש אותם בינינו. מאז סעודת הצהריים שלאחר עלייתי לתורה לא טעמתי דבר, וחשתי את בטני מתעוררת לריח המזון. יפתח הושיט לי צלחת עץ קטנה שעליה גבינה ולחם. הבטתי בה, אך לא עשיתי שום תנועה כדי ליטול אותה מידיו. יפתח הביט בי. "עוד נסיעה ארוכה לפנינו," אמר לבסוף. "אתה זקוק לאוכל כדי להשלים אותה." היו אלה המילים הראשונות שאמר לי מאז צאתנו לדרך.

הנדתי בראשי. "אינני רוצה להשלים אותה."

הוא הביט בי עוד רגע, ואז משך בכתפיו והשיב את האוכל לכליו, מניח כל דבר במקומו. לאחר מכן הושיט לי את נאד המים, אך גם לו סירבתי. במקום זאת נטלתי שמיכה מהצרור, פתחתי את דלת המרכבה ויצאתי החוצה.

"היזהר מהעקרבים," אמר יפתח.

"מוטב לי לישון עם העקרבים מאשר להיות כלוא כאן," הטחתי בו. הוא השיב במשיכת כתף נוספת.

האדמה היתה מכוסה עשבים יבשים ובלוטים, ואלה התפצחו תחת רגלי כשקפצתי מן המרכבה. הבטתי כה וכה, אך לא ראיתי את קצהו של החורש. אף על פי שהרביתי להתהלך בסמוך לבית האחוזה, וגם עד שפת הכינרת טיילתי לא פעם, מעולם לא ישנתי אלא במיטתי — ופעם או פעמיים במיטת פונדק בציפורי או בקיסרין. עמדתי כשהשמיכה בידי והירהרתי באזהרתו של יפתח. הכותי איננו חושש מפני העקרבים. אך אולי הוא שוגה? או שמא יש לו קמע או לחש שמגוננים עליו? נזכרתי במה שסיפרה לי לאה על מכשפי הכותים. הנורא שבכולם, שמעון מאגוס שמו, יכול היה לצוות על כל בעל חיים לעשות את רצונו, והיה משיל את גופו כנחש המשיל עור. המחשבות הללו לא סייעו להרגיע את פחדי.

פרשתי את השמיכה על הארץ ונשכבתי עליה. האוויר הלך והתחמם. מחטים ואבנים דקרו את גבי, והעולם רחש צלילים: רשרוש עלי האילנות, זחילתם של רמשים ולטאות, זמזומם של זבובים. עצמתי את עיני, אך מדי כמה רגעים העפתי מבט סביבי, אל שולי השמיכה ואל סנדלי העור שחלצתי, וחשבתי על עקרבים.

כששבתי למרכבה והשתרעתי על המושב, נמנעתי מלהביט ביפתח. העץ היה נוקשה כנגד גבי, והבוקר מהביל. הזעתי בכותונת המהודרת שלגופי, לבוש בר המצווה שלא היתה לי שהות להחליפו. השינה היתה ממני והלאה: במקום זאת, עצמתי את עיני וחשבתי על רות.

ראיתי אותה לעיני רוחי כפי שהיתה אמש, ממתינה לי בחורשה שמעבר לבית האחוזה. לגופה לבשה שמלה ירוקה ששאלה מאמה, שנתלתה עליה רפויה אך צבעה הדגיש את עיניה. תלתליה שכה אהבתי היו פזורים סביב ראשה כענן סערה. היא חייכה אלי את חיוכה המעוקל, כאונייה המיטלטלת על הגלים. נתתי את המגילה בידה לעיני שני העדים ואמרתי את המילים העתיקות. לאחר מכן נותרנו לבדנו, שוכבים על הארץ זה לצד זה וצופים יחדיו בכוכבים כשראשה נח על חזי. ריחה הציף אותי, בד שמלתה וזיעתה ורגבי האדמה שדבקו בה, ושמץ מריחם החריף של תבליני המטבח. כשדיברה, נדמה כאילו קולה בקע מתוכי, מרעיד את עצמותי. עתה, בחלל המרכבה, שכבתי כשזרועותי חובקות את גופי, ממשש את היעדרה.

לפנות ערב חידשנו את נסיעתנו. יפתח ניסה שוב לשדל אותי לטעום דבר־מה או לפחות ללגום מהמים, אך ללא הועיל. "אינך יכול לצום לנצח," אמר לי. משכתי בכתפי ולא השבתי דבר. שתיקה היא נשק שאף אני יכול להשתמש בו. אבי יכול לגרש אותי, הוא יכול להפריד ביני ובין רות, הוא יכול להגלות אותי לישיבתו של רבי אליעזר בן הורקנוס; אך הוא איננו יכול לאלץ אותי להסכים לכך.

לא טרחתי להביט מבעד לחלון אל הארץ שנראתה לי כגוועת באור הדמדומים. ממילא לא היה שום מראה שחפצתי בו מלבד אלו שהותרתי מאחור. הרוח שחדרה פנימה היתה חמה, העשב שבצדי הדרך מצהיב תחת השמש הקיצית. ואם כך בגליל, כיצד בלוד, הניצבת על גבול המדבר? דמיינתי את החום הזה חודר אל תוכי אט־אט, ימים ולילות שייבשו את עורי ויסדקו אותו. חשבתי על אדם הראשון, מגורש מגן העדן אל ארץ שממה; ידיו של יפתח שנחו בחיקו, קשות מעבודה, אחזו בלהט החרב המתהפכת. אלא שאדם, אמרתי בלבי, לפחות גורש עם חוה, ואילו את אהובתי — אשתי — קרעו ממני.

המשך הפרק בספר המלא

מה חשבו הקוראים?

*אחרי הרכישה תוכלו גם אתם לכתוב ביקורת
82 דירוגים
56 דירוגים
22 דירוגים
3 דירוגים
0 דירוגים
1 דירוגים
9/3/2024

מדהים שזה ספר ביכורים. כתיבה יפיפייה, בניית דמויות מרתקת, ועולם פנטזיה שנטווה ביד עדינה. מחכה להמשך!

5
17/4/2024

אני לא מכיר את ההסטוריה היהודית מעבר לשיעורי תנך בתיכון וחגים, אם זאת הספר שאב אותי לתוך התקופת אחרי חורבן הבית ולא שיערתי לי כמה היא יכולה להיות מסעירה ומרתקת. הכתיבה סוחפת, העולם קסום ומלא דמויות מוכרות ממקומות כמו האגדה של פסח, והסיפור מרתק ומרגש. ממליץ במיוחד על הגירסא המוקלטת, נהנתי מכל רגע.

4
23/4/2024

ספר סוחף ומרתק. כיף גדול היה לגלות צדדים במסורת היהודית שלא היו מוכרים לי ויותר מכך היה לי העונג להציץ באורחות חייהם של חז"ל רגע לפני קריאת ההגדה בפסח (רבי אליעזר, רבי יהושע, רבי טרפון ורבי אליעזר בן עזריה). מחכה לספר הבא ולהמשך קורותיו של אלישע בן אבויה..

2
15/3/2024

ספר מעולה ומרתק, לא יכולתי להניח אותי מידיי. אלישע הוא הארי פוטר של המשנה והתלמוד. נהנתי מכל רגע, ממליצה ממש

2
14/11/2024

ספר יפהפה, נפלא, לופת ומרתק. פעם שנייה שאני קוראת את הספר הזה ומהופנטת ממנו. עוצמתי ביותר

1
10/6/2024

וואו, איזה ספר מעולה ! העלילה הפנטסטית אחרי חורבן בית שני מרתקת וכוללת דמויות היסטוריות, עמוקות, ומעלה שאלות שונות בתחום האמוני, האישי והאוניברסלי. לא יכולתי להניח את הספר אחרי שקראתי את העמוד הראשון !

1
24/5/2024

מרושע שצריך להמתין עכשיו לספר הבא! נכנסתי לתוך העולם בקלות מדהימה! ספר נהדר!

1
7/7/2025

מאוד נהניתי מהספר, מומלץ מאוד! הסיפור מעניין, ומקורי. גם בתור חילוני, היה לי מעניין מאוד לשמוע על דמויות יסוד בתרבות היהודית. כמו כן נהניתי משפת הכתיבה, המשרה ניחוח ואווירה של תקופה אחרת. המילים הינם עברית, אך עברית קצת אחרת, של פעם. הערה: הקשבתי לגרסת האודיו, הקריין מאוד איטי, לכן ממליץ להאזין במהירות 1.3.

7/6/2025

ספר מעורר מחשבה אך גם מערער ומטריד מנוחה שעוסק.

30/5/2025

מתחיל ממש ממש טוב, כיף להכנס לעולם היסטורי והסופר עושה את זה מכל הלב. כשמתחילים להכנס שדים קצת איבדתי את זה.

20/5/2025

ספר נוגע, מסעיר ומעורר מחשבה. קראתי בשטף כמעט בלי להפסיק

16/5/2025

מרתק ולא שגרתי. הקראה קולית משובחת.

28/4/2025

יצירת מופת. איל מצליח להעלות ארגומנטים תלמודיים מקוריים, להעביר את רוח התקופה ולא יכולתי להתנתק מקריאת הספר עד תומו.

28/2/2025

הספר מדהים! דרמטי, מעניין מעשיר ומעורר. ההקראה נהדרת, כאילו זה נולד לזה! הקריין לסופר, ואילו לדמויות המרכזיות. פשוט שעות של תענוג של יעזבו אותכם וגם ישפיעו עליכם לטובה.

15/2/2025

‏ספר מאוד מעניין, באיחוד לאלו שמתעניינים בתלמוד כספרות וביחוד בדמותו המרתקת של אלישע בן אבויה.

14/2/2025

הייתי מהופנטת למשך כל הספר הקולי

14/2/2025

יצירה נהדרת והקראה מאוד מיוחדת, נעימה ואינטיליגנטית, של תום ביקין אוחיון.

8/2/2025

מושקע מאוד ומפתיע

6/2/2025

מרתק מומלץ מאוד קריינות מצוינת

3/2/2025

הקשבתי לגירסה הקולית וזה אחד הספרים שהיה ממש כיף להאזין להם.

25/1/2025

קריאה קולחת ומרתקת, הצצה לסיפור אנושי שכרוך בהיסטוריה שיהודית ששובה את הקורא מהרגע הראשון. ספר נהדר!

5/1/2025

ספר מעולה, קראתי בשקיקה.. נגמר ב"קליף האנגר" שהשאיר אותי עם צעקה (ואז מה קרה????) אני מלאת תקווה שיהיה ספר המשך ובקרוב.

9/12/2024

מלא קסם

29/11/2024

ספר מרתק. כל פעם שקראתי בו, התנתקתי לגמרי מהסביבה ונכנסתי לסיפור.

23/11/2024

יצירת מופת! לא פחות

19/10/2024

באמת אחד הספרים הטובים ששמעתי. הקריין, תום בייקין-אוחיון מקריא נפלא ותורם לסיפור מימד נוסף. המספר, שהוא מספר דמות, נוגע ללב ויוצר הזדהות עמוקה עם הקורות אותו ועם מעשיו. . העלילה מותחת ומרתקת ובאמת קשה לעצור את הקריאה (השמיעה) מקווה שיהיה המשך לסיפור הנפלא הזה. הסופר באמת עשה כאן מלאכת מחשבת של ממש והביא סיפור רב פנים שקדושה אופפת אותו... חד פעמי בהחלט!

30/8/2024

ספר מרתק, סוחף ומומלץ בחום.

21/8/2024

מקורי ויפה. היה תענוג לקרוא. מחכה לספר ההמשך.

14/8/2024

ספר מעולה. קריינות מצויינת.

3/8/2024

הרגשתי אי נוחות מאוד רצינית מהקריאה בספר. למרות השילוב היפה של כמה מאגדות חזל בטקסט, זה מאוד מאוד רחוק מההרגשה שלי כלפי הדמויות ההיסטוריות בהן השתמש הסופר ואני מרגיש שהספר עושה להן עוול. אך בכל זאת אני נותן 5 כוכבים, כי יש כאן בניה נחמדה של עלילה, שימוש בחומרי גלם לא פשוטים, בנייה של תורה מיסטית ועוד. אני חושב שהרבה יותר קל ליצור ספר המתרחש ביקום דמיוני, מאשר להלביש את העלילה על התקופה ההיא ולהצליב את העלילה עם מקורות תלמודיים ואחרים. אין ספק שנעשתה בספר הזה עבודה והשקעה אדירה ובסך הכל תוצאה יפה.

8/7/2024

ספר מצויין וכתוב היטב, לאוהבי התקופה והז׳אנר אבל לא רק. פרשנויות מעניינות לאחת התקופות הדרמטיות. עיצוב יפה של הדמויות שנמנע משבלוניות יתרה. מחכה לספר ההמשך.

7/7/2024

פנטזיה יהודית שמצליחה לרתק מחד וללמד מאידך. תענוג מתגלגל. מחכה לבאות.

27/6/2024

ספר מעולה, מרתק. תיאורי הנוף והאנשים מלאים צבע ועומק. ממש מחייה תקופה עתיקה באמינות ובחדות רבה.

20/6/2024

תודה על יומיים מרגשים של קריאה

17/5/2024

מפתיע,מרתק ואפילו מותח.

13/5/2024

מרתק ומפתיע, העלילה סוחפת. קראתי ברצף ובנשימה אצורה, השילוב של העובדות ההיסטוריות עם הפנטזיה הקבלית יהודית ריתקו אותי ונתנו עומק וצבע לסיפור ולדמויות. אשמח לקרוא ספר המשך, אולי העלילה מזווית הראייה של ר' אליעזר או ר' ישמעאל.

21/4/2024

חייב להגיד שציפיתי למשהו אחר לחלוטין כשניגשתי אל הספר הזה, ואולי אקבל את מה שציפיתי כשסוף סוף ייצאו ספרי ההמשך (מאוד אכזרי מצד המחבר לכתוב ספר כזה ואז לאלץ את הקורא להמתין בסבלנות עד שהם ייכתבו!!!). מעבר למערכת הקוסמית הכל כך מורכבת ומרתקת שמתוארת בספר הזה (הופך להיות ממש מעניין להיות יהודנ מאמין בעולמו של אייל), בזכות התיאורים המופלאים שלו - באמת הצלחתי לראות בעיני איך נראתה החברה ביהודה אחרי חורבן הבית השני, החברה הלא סטרילית, זו שחייתה מחוץ לכתלי בית המדרש. תענוג צרוף!

15/3/2024

מדהים, חיות-מן לקח את סיפורו של אלישע בן אבויה והפך אותו לסיפר מרתק על אחת התקופות המרתקות ביותר של העם היהודי. השילוב של חיי החול והקודש וכן פירוט מעשה מרכבה מלבה את הדמיון ושובה את הקורא מהרגע הראשון. מחכה בקוצר רוח לספר ההמשך.

24/6/2025

ספר מעולה ומרתק

20/4/2025

מאד אהבתי את הספר. חיות-מן פותח לנו עולם מסקרן. שילוב בין דמויות ששמן מוכר מהמקורות אבל כאן הן קמות לתחייה, רומן שגיבוריו הם אנשים צעירים על סף הבגרות, מרתקים, סוערים, מעוררים חיבה לפעמים גם רצון קל להוריד להם כאפה ;-) בקיצור, ספר סוחף ומעניין, תקראו

19/4/2025

עלילה מיוחדת ומקורית , אני התחברתי

2/3/2025

כתוב יפה, פתיחה נפלאה, העלילה עצמה קצת איטית עבורי

23/2/2025

העלילה מעולה, הכתיבה נפלאה. חבל מאוד שהקריינות גרועה (לא רק מבטאים משונים ונלעגים שהפכו חלק מן הדמויות לבלתי נסבלות. לאורך הקראת הספר היו שגיאות לשוניות רבות, הקריין לא טרח ללמוד איך נכון לבטא מלים ומשפטים. הדבר בהחלט פגם בהנאה)

6/2/2025

מותח. מעניין. כתוב טוב. קצת "ספר למתבגרים" מבחינת הדמויות והדיאלוגים. קשה לדעת ולנסח אבל אולי משהו בדמות הראשית חסר ושטחי.

13/11/2024

גיליתי הרבה על תרבות שלא הכרתי, שהיא גם מדהימה וגם מקוממת משהו. הספר מרתק, כתוב נהדר, ובעיקר חושף , לבורה כמוני, צורת חיים, חברה, אנשים, כל כך שונים מימינו אנו. תודה רבה

17/10/2024

שפה קולחת ונהדרת. כתוב מעניין. יחד עם זאת, מערכת הקסם בסיפור מופיעה בשלב מאד מאוחר ולא לגמרי מוסברת. מזכיר מערכת קסם "רכה" שבה אין יסוד ברור ונהיר לאיך הקסם העובד. יחד עם זאת, אהבתי כיצד הכותב הקים לתחיה את כל התנאים והרבנים הגדולים במאה הראשונה והשנייה לספירה אחרי ובמהלך חורבן בית שני כמו גם הריאליסטיות של להיות תלמיד ישיבה באותן שנים. כל זאת כאשר הסופר חילוני לחלוטין. אני חושב שהיה אפשר למקד יותר את כל הסיפור של התהום וכמה היא מסוכנת. בסך הכל אבל - אחלה סיפור פנטזיה יהודית. מחכה להמשך.

31/8/2024

הספר מעניין מבחינת התקופה ההיסטורית שהוא מתאר שהיא בין התקופות החשובות לעם ישראל. מעבר מבית המקדש כמרכז החיים היהודיים לחיים ללא בית מקדש. מספר רבנית בתקופה עיצבו את היהדות שהיא הבסיס עד היום. מצד שני הספר לעתים קצת מיגע. יש הרבה ניסים ונפלאות שהופכות אותו לפנטזיה.

10/8/2024

קצת נמרחתי עם הספר הזה. קשה לומר האם זה קרה בגלל הקצב שלו, או בגלל החופש הגדול עם הילדים, או מצב המלחמה המתמשכת. בכל מקרה, הייתי קרוב להפסיקו באמצע. בסוף נשאבתי אליו ואני שמח על כך. כיף שיש פנטזיה יהודית איכותית והלוואי שייצא המשך בקרוב. אני חושב שהקושי שלי נבע מכך שהעלילה טיפה נמרחת ומכך שלקרוא על תלמיד ישיבה, גם אם בתקופה מרתקת וכו׳, עשוי להיות מעט כבד. אבל אם צולחים את הקשיים הללו, מתגלה עולם פנטזיה בנוי היטב שהיופי בו שהוא משתלב בהיסטוריה האמיתית של חורבן בית שני.

10/8/2024

סגנון כתיבה יחודי

16/7/2024

ספר מעניין, אהבתי את אופן שחזור התקופה, והיחסים בין הרבנים והפוליטיקה הפנימית בכהונה . התיאורים המיסטיים לא תמיד מובנים ולפעמים נראה שהם ארוכים מדי ולא משרתים את העלילה.

3/7/2024

אכן הארי פוטר היהודי

28/4/2024

תיאורי חזיונותיו של הגיבור מופלאים ומרטיטים, ורק עבורם שווה היה לקרוא את הספר. התיאורים מוחשיים מאוד מה שמביא אותי לחשוב שאין כנראה הבדל רב בין הארה רוחנית להארה פסיכולוגית של העצמי על עצמו; חד המה. בסופו של דבר מדובר על גיבור אגואיסט המסתתר מאחרי רוחניות למען השגת סיפוקיו ורצונותיו האישיים, ואילו הקורא הזה התעשר בהבנת מושגים קבליים מסקרנים.

21/4/2024

סיפור רבוי יצרים הני בין מציאות למיסטיקה. במאה השניה. מומלץ

23/3/2024

ספר מיוחד בכך שמכיל דמויות רבנים והסטוריה של עם ישראל כחלק מסיפור פנטסטי , ניראה שמדובר בחלק ראשון של סידרה

20/3/2024

ההתחלה קצת מייגעת עם כל החזרה בזמן כל פרק שני החלק השני של הספר מרתק

18/3/2024

מרתק ועשיר. פותח פתח לעולמות אחרים

23/10/2024

הספר אינו ממש פנטזיה, נחמד ללמוד הלכות ויהדות קדמונית בעזרתו

11/9/2024

לסקירה- https://sivi-the-avid-reader.com/מסכת-תהום-איל-חיות-מן/

1/1/2025

הקראה ממש לא טובה

מסכת תהום איל חיות־מן

פתח דבר

"שמעתי בת קול יוצאת מבית קודש הקודשים ואומרת: שובו בנים חוץ מאלישע בן אבויה, שידע כחי ומרד בי"

(ירושלמי חגיגה ב, א)

מצרים, שנת תק"ב למניין השטרות

שנה X לקיסר קומודוס

באחרית ימי אני מרבה לחשוב על הראשית.

בראשיתו של העולם היו המילים. "יְהִי אוֹר". במילים הללו היה אצור כבר כל היתר: אוויר ואדמה ושלג, משה בן עמרם ואלכסנדר מוקדון, ואף כל שיחה שנלחשה אי־פעם בין זוג אוהבים — הכול איננו אלא השתקפות והשתברות של האור הראשון הזה, של אותן מילים ראשונות. מלבד אותו רגע של בריאה, דבר — כך אומרים לנו — איננו נוצר מאין.

ומה באשר לחיי אדם? האם גם בהם יש איזו מילה ראשונה שהכול מוכל בה? האם מסלולם נקבע מראש, עוד בטרם נזרע האדם ברחם אמו? בצעירותי האמנתי שכך הדבר, ועתה אני סבור שרוב חיי לא היו אלא ניסיון להפריך את האמונה הזו, להימלט מפניה כיונה הנביא הנמלט משליחותו. אינני יודע אם הדבר עלה בידי.

חיים כה רבים חייתי: נישאתי בגיל שלוש־עשרה ונעשיתי יורד מרכבה בגיל שש־עשרה, הייתי תלמיד חכם ומשכיל יווני, משיח וכופר. על חזי וגבי עדיין חרוטות צלקות עמוקות, מזכרת מן היום שבו קמתי לתחייה. כיעקב אבינו לחמתי במלאכים ויכולתי להם, וכמוהו החלפתי את שמי במאבק. האם כל הדברים הללו היו מעשה ידי, או שמא נתיב זה הוכתב לי מלידה?

את ימי האחרונים אני מעביר בכפר קטן, מרחק כמה פרסאות מאלכסנדריה. הכפריים מעלים לי כמנחה דייסות סולת ותמרים, ואת האוצר היקר מכול בארץ הזו — מים צלולים, שהם דולים בעבורי מבארות. עקב זקנתי והשתיקה שגזרתי על עצמי, הם סבורים כי אני איש קדוש, אולי כוהן של הרמס או אנוביס. אינני חש כי אני מוליך אותם בכחש: האם לא הורדתי אש מן השמים והקמתי לתחייה את המתים? האם לא בראתי אדם בכוח ספר יצירה? ואף עתה אני מוסיף, בדרכי, לעסוק בעבודת האל.

בעבר הייתי נוסע מדי שבוע את המרחק לאלכסנדריה כדי לבקר בספרייה, שהיא נווה המדבר האחרון שלי. עתה אני חלש מדי לרכיבה ממושכת, ועיני הולכות וקהות. בביקורי האחרון שם רכשתי את הפפירוס שעליו אני כותב עתה את מילותי, קסת דיו גדולה וכמה קולמוסים. מלאכה אחת מצויה כבר מאחורי, אך אחרת נותרה. שתי ירושות אני מתכוון להותיר אחרי: אחת לעמי, שלא יודה לי עליה, ואחת לעצמי, שלא אקרא.

רבי, בנשימתו האחרונה, קילל אותי שאאריך ימים. קללתו התגשמה: חייתי זמן רב משיכולתי לקוות, זמן רב משהגיע לי. הארכתי ימים אחרי אדריאנוס ואחרי שלושה מיורשיו, אחרי רבי טרפון ורבי ישמעאל. ממרחק הזמן אני סבור שחטאי הגדול ביותר הוא שהארכתי ימים אחרי מותו של עקיבא. אני צפוי לעזוב את העולם כפי שנכנסתי אליו, בגפי. כך ראוי שיהיה: זה זמן רב חדלתי להמתין לאלוהים שיימצא עמי. אני מצוי מעבר לו עתה. רוחי שלי היא המרחפת על פני המים, המילים שעוד נותרו לי הן שלי בלבד.

מאיר בא לבקר אותי לפני כשנה. הוא היה מבוגר משזכרתיו, ויפה יותר. זקנו הסמיך ופניו העמיקו. קינאתי בו על יכולתו לשאת כה הרבה ולשמר את ברק העיניים של נער בן שמונה־עשרה. בחברת מאיר אני חש תמיד אהוב, נערץ ועייף לאין שיעור. נגע ללבי לדעת שעשה את המסע הארוך מציפורי שבגליל רק כדי לראותני. עם בואו ציפיתי להתנצחות נוספת, לנימוק חדש שהביא לבקשתו כי אשוב ואכרות ברית שלום עם אלוהי ישראל. אך נראה שגם הוא כבר עייף מכך: גם לדבר לא רצה הפעם, לא על תורה ולא על חול. במקום זאת ישבנו, שתי נשמות תאומות וקשישות, ושתקנו בצוותא.

"בר יוחאי שב למערתו," סיפר לי, אף שלא שאלתי, "ולקח גם את בנו איתו. הוא התקין את המקום וערך את כל הטקסים כהלכה. לפני שיצא לדרכו, אמר לי שהפעם הוא בטוח שיצליח להתעלות."

הנדתי בראשי לעומתו. "הדרך חסומה." כעבור רגע התחוור לי דבר־מה. "רצית ללכת עמו, הלא כן?" שאלתי. שתיקתו היתה כל התשובה שנזקקתי לה.

לקראת סוף פגישתנו שבתי על שאלתי הקבועה. "רבי יהודה לא יראה אותך, רבי," השיב מאיר עוד בטרם סיימתי את דברי. "החרם עודנו בתוקף."

"למעלה מיובל שנים חלפו. האם זקני הסנהדרין עודם חוששים מפני?"

"לא בכך העניין," אמר. "כל היושבים ביהודה עדיין זוכרים את רבי עקיבא, את בר כוכבא..." הוא השתתק כשראה את פני. שיקר מי שאמר כי הזמן מעלה ארוכה לכל הפצעים: אולי הדבר נכון באשר לכאב, אך האשמה היא מוגלה ששוקעת לעומק הבשר ומרקיבה את העצמות בחלוף השנים.

"כתוב לי כשתגיע העת," ביקש ממני לפני שפנה לשוב לביתו. לא היה צורך לפרש: כתוב לי, ביקש, כשתחוש את המוות דוחק. כתוב לי, שיהיה לך עד במותך ומי שיאמר עליך קדיש. "אף אתה מצאת לבסוף שחברתי נעימה יותר במותי מאשר בחיי," סנטתי בו, אך הוא, שכבר התרגל לשוט לשוני, השיב לי באותו חיוך שהעניק לו את שמו.

לפני חודש כתבתי לו. אני שומע את דפיקתו של מלאך המוות על השערים. אני מכיר את צליל קולו: הלא אנו רעים ותיקים. הוא מחפש אותי, והרוח שהכריעה בעבר את מטטרון אינה עומדת לי עוד. רק עוד כמה חודשים נותרו בידי, מחצית השנה לכל היותר; ועוד מלאכה רבה עומדת לפני.

לאחרונה אני מרבה לקרוא בספרי היסטוריה. יש דבר־מה בחיבורים הללו שהולם במיוחד את רוחם של הזקנים, איזו יגיעה פנימית שחש אדם לנוכח דורות על דורות של מלכים ומצביאים הצועדים בסך, כל אחד מהם מייסד את עריו וכובש את מבצריו ונאסף אל אבותיו, ולא נותרות ממנו אלא מילים. כקהלת בשעתו, אני מוצא עצבות גדולה ביסוד הדברים. יש מבין ההיסטוריונים שכתבו מתוך ניסיון לדחות את הקץ, להציל את מן החורבן שדינו לבוא. אף זה הבל: היופי בהיסטוריה הוא דווקא באובדן, בהיותה קינה מתמשכת על דברים שהיו ולא ישובו.

פעם, לעת קצרה, הכרתי אדם שכתב היסטוריה כמין כפרת עוונות, על מנת לטהר את שמו מאשמת בגידה. איני שופט אותו, אך אני אינני זקוק למצבה. כשייכתבו דברי הימים של תקופתי, לא אזכר בהם. אולי ייוותרו ממני דברים אחדים, שברי אגדות שהדורות הבאים יתקשו לעמוד על פשרם. זהו הגורל שנגזר עלי, הגורל שביקשתי לעצמי. הדף הוא של עקיבא: לי נותרו השוליים, האש הלבנה של הרווחים, הגעגוע שאינו יודע שובעה והחירות שאינה יודעת רחמים.

ספר זה יהיה ההיסטוריה שלי: היסטוריה של אדם אחד, מעצמי לעצמי. זכור לי אחד מן הפילוסופים שהציע כי העולם איננו אלא שיחה של אלוהים עם נפשו. זו, אם כן, תהיה שיחתי שלי: היסטוריה של הלך־נפש, של מכאוב ושל עונג. את סיפורי המעשים כתבו כבר אחרים. אני לא אשחית עליהם מילים, אלא אקפיד לדייק במה שנוגע ללבי. לא אכחד דבר, מן הטוב ומן הרע, ואלוהים עדי שאלה ואלה היו לי בשפע בחיי. בתום הכתיבה אטול את הספר ואקבור אותו במדבר: כך אדע שלא כתבתי מילה שנועדה לשאת חן, להצטדק או לפתות.

בראשיתו של העולם היו המילים, אך לפני המילים היתה האפלה: תוהו ובוהו וחושך ותהום — כל אלה קודמים לרוח אלוהים המרחפת על פני המים בפרשת בראשית. אולי זהו הדבר שנדרש לאדם על מנת להיעשות לבורא — האפלה שהיא אובדן הכול.

אדם מכיר את עצמו דרך שמו: יש כוח בשמות, כפי שלמדתי לדעת. אך שמו של אדם מוענק לו עם לידתו, הוא מוענק לו על ידי אחרים וניתן בשפה שלא הוא המציאה. כך קונה לו העולם אחיזה באדם, כך הוא נוטל את גורלו מידיו. אני נולדתי אלישע, אך שמי אבד לי כשנודיתי ונפלתי. עתה אני אחר — לא שם, אלא היעדר של שם, חלל פנוי. אני מברך על החלל הזה. כאלוהים שקדם לי, אברא במילותי.

אני טובל שוב את הקולמוס בדיו ומחפש אחר הראשית, אחר הרגע שבו נזרעו בי המילים הראשונות אשר בראו את כל היתר. עתה, כשסיפורי קרוב לקיצו, הוא גלוי בפני כפי שלא היה מעולם. אני יודע כי הוקדשתי לגורל עוד ברחם אמי: מעל לידתי זרח כוכב בוער של חורבן, ובבריתי בורכתי בשלוש ברכות החכמים. ועם זאת, כאשר אני שוקל את הדברים ביישוב הדעת שמגיע עם הזקנה, אני סבור שתחילת סיפורי — כסופו — נעוצה במרד ובגירוש.

ספר ראשון

"חרב בית ראשון והארץ היתה תהו. חרב בית שני וחשך על פני תהום."

(תיקוני זוהר, תיקון סג)

א

המרכבה היטלטלה על דרך לא כבושה בליל מוצאי שבת, עת שבה מת השבוע והבא אחריו טרם נברא. מבעד לחלונות הפתוחים הסתננו אוויר חם של חודש אב ואור הירח שחסר רק מעט למילואו.

יפתח, שישב מולי, היה רק צל כהה באור הקלוש. הוא לא הוציא הגה מפיו מאז יצאנו לדרכנו. אף אני שתקתי: בדממת הדרך דימיתי לשמוע את מילותיו האחרונות של אבי מהדהדות בחלל הריק. מילים שכוונו ליפתח: בי סירב אפילו להביט.

המרכבה הוסיפה לנסוע אל הלילה. אור הירח היה די לראות בעדו, והימים חמים מכדי לנסוע תחת שמש הצהריים. מבחוץ שמעתי את צניפת הסוסים. אבי חכר אותם ואת המרכבה כל הדרך מקיסרין, על מנת שאגיע לישיבת לוד ברוב רושם. עוד תקווה שנכזבה.

מיששתי בכיס כותונתי עד שאצבעותי התהדקו סביב ריקוע דק של כסף. האומנם רק הבוקר העניק לי אותו? ראיתי שוב את פני אבי כפי שהיו אז, את הלחלוחית שנרמזה בעיניו כשאסף אותי אל תוך חיבוקו. תחילה נבהלתי — מאז ומעולם מיעט לגעת בי — אך עד מהרה התרפקתי על חוזק זרועותיו ועל ריח הבשמים שהתערבב בזיעת הקיץ, על גופו שיכולתי לטבוע בו. לאחר מכן ענד את הקמע לצווארי, אותו קמע שעבר במשפחתנו מאז ימי בית חשמונאי. משקל המתכת על חזי היה כהמשך של חיבוקו.

הסרתי את הקמע לפני החורשה, כמובן, והסתרתי אותו בכיסי. אילו היה ענוד סביב צווארי, אינני יודע אם היה בי הכוח לעשות את מה שעשיתי.

רכבנו דרומה ומערבה לעבר דרך החוף. עד מהרה, הבנתי, לא אדע כיצד לשוב אף אם ארצה בכך. הוצאתי את ראשי מבעד לחלון וקראתי אל הרכב לעצור, אך הוא התעלם מקריאתי. לא היתה זו הפעם הראשונה, אך כל ניסיון כזה העצים את הכעס שחשתי.

הכנסתי את ראשי שוב ופניתי ליפתח. "אין לך רשות לנהוג בי כך!" קראתי. "אינני ילד עוד, אלא גבר שהגיע למצוות!" קולי, שנשבר מחמת הכעס, בקע מפי גבוה וצרוד. יפתח קימט את מצחו כמשתומם על הכרזתי. חשתי את הדם מציף את לחיי ופניתי ממנו, שלא יראה אותי בתבוסתי.

במשך כמה שעות נסענו בדממה. יפתח עצם את עיניו והתנמנם עם תנועת המרכבה, אך אני החזקתי את עיני פקוחות עד שדמעות עלו בהן. הזכרתי לעצמי שאני נישא בשבי, והמעט שבכוחי לעשות הוא להתנגד בלבי.

צפיתי באור השחר שהסתנן אט־אט אל העולם ובשמש שהפציעה מעל הגבעות שהשתרעו ממזרח. אורה גילה שרידי חורבות בצדי הדרך, כפרים שיושביהם לא שבו לאחר המלחמה ושדות שלא נותר מי שיחרוש אותם. כעבור זמן קצר עצרה המרכבה בחורש אלונים. ייתכן שהיו פונדקים בסמוך, אך בכולם היה חשש טומאה: טומאת כלים וטומאת משקים של גויים ועמי ארצות. אף טמאי המת רבו עוד בכל שנה, עם כל קבר אחים חדש שהתגלה בצד הדרך ובאין מקדש ואפר פרה אדומה לטהר. לישיבת לוד, כך הורה אבי, היה עלינו להגיע בטהרה.

הרכב הכותי, תשוש מרכיבת הלילה הממושכת, פרש שמיכה בצל שני עצים והשתרע עליה. יפתח, עדיין מבלי לדבר, הוציא מכליו תאנים, דגנים וגבינה ופרש אותם בינינו. מאז סעודת הצהריים שלאחר עלייתי לתורה לא טעמתי דבר, וחשתי את בטני מתעוררת לריח המזון. יפתח הושיט לי צלחת עץ קטנה שעליה גבינה ולחם. הבטתי בה, אך לא עשיתי שום תנועה כדי ליטול אותה מידיו. יפתח הביט בי. "עוד נסיעה ארוכה לפנינו," אמר לבסוף. "אתה זקוק לאוכל כדי להשלים אותה." היו אלה המילים הראשונות שאמר לי מאז צאתנו לדרך.

הנדתי בראשי. "אינני רוצה להשלים אותה."

הוא הביט בי עוד רגע, ואז משך בכתפיו והשיב את האוכל לכליו, מניח כל דבר במקומו. לאחר מכן הושיט לי את נאד המים, אך גם לו סירבתי. במקום זאת נטלתי שמיכה מהצרור, פתחתי את דלת המרכבה ויצאתי החוצה.

"היזהר מהעקרבים," אמר יפתח.

"מוטב לי לישון עם העקרבים מאשר להיות כלוא כאן," הטחתי בו. הוא השיב במשיכת כתף נוספת.

האדמה היתה מכוסה עשבים יבשים ובלוטים, ואלה התפצחו תחת רגלי כשקפצתי מן המרכבה. הבטתי כה וכה, אך לא ראיתי את קצהו של החורש. אף על פי שהרביתי להתהלך בסמוך לבית האחוזה, וגם עד שפת הכינרת טיילתי לא פעם, מעולם לא ישנתי אלא במיטתי — ופעם או פעמיים במיטת פונדק בציפורי או בקיסרין. עמדתי כשהשמיכה בידי והירהרתי באזהרתו של יפתח. הכותי איננו חושש מפני העקרבים. אך אולי הוא שוגה? או שמא יש לו קמע או לחש שמגוננים עליו? נזכרתי במה שסיפרה לי לאה על מכשפי הכותים. הנורא שבכולם, שמעון מאגוס שמו, יכול היה לצוות על כל בעל חיים לעשות את רצונו, והיה משיל את גופו כנחש המשיל עור. המחשבות הללו לא סייעו להרגיע את פחדי.

פרשתי את השמיכה על הארץ ונשכבתי עליה. האוויר הלך והתחמם. מחטים ואבנים דקרו את גבי, והעולם רחש צלילים: רשרוש עלי האילנות, זחילתם של רמשים ולטאות, זמזומם של זבובים. עצמתי את עיני, אך מדי כמה רגעים העפתי מבט סביבי, אל שולי השמיכה ואל סנדלי העור שחלצתי, וחשבתי על עקרבים.

כששבתי למרכבה והשתרעתי על המושב, נמנעתי מלהביט ביפתח. העץ היה נוקשה כנגד גבי, והבוקר מהביל. הזעתי בכותונת המהודרת שלגופי, לבוש בר המצווה שלא היתה לי שהות להחליפו. השינה היתה ממני והלאה: במקום זאת, עצמתי את עיני וחשבתי על רות.

ראיתי אותה לעיני רוחי כפי שהיתה אמש, ממתינה לי בחורשה שמעבר לבית האחוזה. לגופה לבשה שמלה ירוקה ששאלה מאמה, שנתלתה עליה רפויה אך צבעה הדגיש את עיניה. תלתליה שכה אהבתי היו פזורים סביב ראשה כענן סערה. היא חייכה אלי את חיוכה המעוקל, כאונייה המיטלטלת על הגלים. נתתי את המגילה בידה לעיני שני העדים ואמרתי את המילים העתיקות. לאחר מכן נותרנו לבדנו, שוכבים על הארץ זה לצד זה וצופים יחדיו בכוכבים כשראשה נח על חזי. ריחה הציף אותי, בד שמלתה וזיעתה ורגבי האדמה שדבקו בה, ושמץ מריחם החריף של תבליני המטבח. כשדיברה, נדמה כאילו קולה בקע מתוכי, מרעיד את עצמותי. עתה, בחלל המרכבה, שכבתי כשזרועותי חובקות את גופי, ממשש את היעדרה.

לפנות ערב חידשנו את נסיעתנו. יפתח ניסה שוב לשדל אותי לטעום דבר־מה או לפחות ללגום מהמים, אך ללא הועיל. "אינך יכול לצום לנצח," אמר לי. משכתי בכתפי ולא השבתי דבר. שתיקה היא נשק שאף אני יכול להשתמש בו. אבי יכול לגרש אותי, הוא יכול להפריד ביני ובין רות, הוא יכול להגלות אותי לישיבתו של רבי אליעזר בן הורקנוס; אך הוא איננו יכול לאלץ אותי להסכים לכך.

לא טרחתי להביט מבעד לחלון אל הארץ שנראתה לי כגוועת באור הדמדומים. ממילא לא היה שום מראה שחפצתי בו מלבד אלו שהותרתי מאחור. הרוח שחדרה פנימה היתה חמה, העשב שבצדי הדרך מצהיב תחת השמש הקיצית. ואם כך בגליל, כיצד בלוד, הניצבת על גבול המדבר? דמיינתי את החום הזה חודר אל תוכי אט־אט, ימים ולילות שייבשו את עורי ויסדקו אותו. חשבתי על אדם הראשון, מגורש מגן העדן אל ארץ שממה; ידיו של יפתח שנחו בחיקו, קשות מעבודה, אחזו בלהט החרב המתהפכת. אלא שאדם, אמרתי בלבי, לפחות גורש עם חוה, ואילו את אהובתי — אשתי — קרעו ממני.

המשך הפרק בספר המלא