פתאום דפיקה בדלת

פתאום דפיקה בדלת

"ספר לי סיפור," מצווה האיש המזוקן שיושב אצלי על הספה בסלון. המצב, אני מודה, לא ממש נעים לי. הרי אני כותב סיפורים, לא מספר אותם. וגם את זה אני לא עושה לפי הזמנה. האדם האחרון שביקש ממני לספר לו סיפור היה הבן שלי. זה היה לפני שנה. סיפרתי לו משהו על פֵיה ונברן, לא זוכר מה אפילו, ואחרי שתי דקות הוא נרדם. אבל המצב כאן שונה באופן מהותי. כי לבן שלי אין זקן. או אקדח. כי הבן שלי ביקש את הסיפור יפה, והאיש הזה פשוט מנסה לשדוד אותו ממני.

אני מנסה להסביר למזוקן שאם יחזיר את האקדח לנרתיק זה רק יעבוד לטובתו. לטובתנו. קשה להמציא סיפור כשלוע של אקדח טעון מכוון לך לראש. אבל הבנאדם מתעקש. במדינה הזאת, הוא מסביר, אם אתה רוצה משהו אתה חייב לדרוש אותו בכוח. הוא עולה חדש משוודיה. בשוודיה זה לגמרי אחרת. שם, אם רוצים משהו, מבקשים בנימוס ולרוב גם מקבלים. אבל בלבנט המהביל והמחניק הזה זה לא ככה. מספיק לך כאן שבוע כדי להבין איך זה עובד. או יותר נכון, כדי להבין איך זה לא עובד. הפלשתינאים ביקשו יפה מדינה. קיבלו? זיבי קיבלו. עברו להתפוצץ על ילדים באוטובוסים, פתאום התחילו להקשיב להם. המתנחלים רצו שייכנסו איתם לדיאלוג. נכנסו? קדחת נכנסו. הרביצו מכות, שפכו קצת שמן רותח על מג"בניקים, פתאום התחילו לבוא לקראתם. המדינה הזאת היא מדינה שמבינה רק כוח, ולא חשוב אם מדובר בפוליטיקה, בכלכלה או במקום חניה. רק כוח אנחנו מבינים כאן.

שוודיה, המקום שממנו המזוקן עשה עלייה, היא מקום מתקדם ומצליח בלא מעט תחומים. שוודיה זה לא רק אבבא ואיקאה ופרס נובל. שוודיה זה עולם ומלואו, וכל דבר שהם השיגו, הם השיגו אך ורק בדרכי נועם. בשוודיה, אם הוא היה הולך לבית של הסולנית של אייס אוף בייס, דופק בדלת ומבקש שתשיר לו שיר, היא היתה מכינה לו כוס תה, שולפת גיטרה אקוסטית מתחת למיטה ומנגנת לו. והכל בחיוך. אבל כאן? הרי אם לא היה לו אקדח ביד הייתי זורק אותו מכל המדרגות.

"תראה," אני מנסה להתפלמס. "שום תראה," רוטן המזוקן ודורך את האקדח, "או סיפור או כדור בראש." אני מבין שאין ברירה. הבנאדם רציני לגמרי. "שני אנשים יושבים בחדר," אני מתחיל, "פתאום נשמעת דפיקה בדלת." המזוקן מזדקף. לרגע נדמה לי שהסיפור תפס אותו, אבל הוא לא. הוא מקשיב למשהו אחר. מישהו באמת דופק בדלת. "תפתח," הוא אומר לי, "ואל תנסה כלום. סלק אותו מכאן כמה שיותר מהר, אחרת זה ייגמר רע." הצעיר בדלת הוא סוקר. יש לו כמה שאלות. קצרות. על הלחות הגבוהה כאן בקיץ ועל איך זה משפיע על העצבים שלי. אני אומר לו שאני לא מעוניין להשתתף בסקר אבל הוא נדחף לדירה בכל זאת. "מי זה?" הוא שואל אותי ומצביע על המזוקן. "זה האחיין שלי משוודיה," אני משקר. "הוא בא לכאן לקבור את אבא שלו שנהרג במפולת שלגים. אנחנו בדיוק עוברים על הצוואה. תהיה מוכן בבקשה לכבד את הפרטיות שלנו ולעזוב?" "חאליק," טופח לי הסוקר על השכם, "כולה כמה שאלות. תן צ'אנס לאחיך להתפרנס. משלמים לי לפי גולגולת." הוא משתרע על הספה עם הקלסר שלו. השוודי מתיישב לידו. אני עדיין עומד, מנסה להישמע נחוש. "אני מבקש ממך לצאת," אני אומר לו, "באת בזמן לא טוב." "לא טוב, אה?" שולף הסוקר מתוך הקלסר אקדח תופי ענקי. "למה לא טוב, כי אחיך מזרחי? בשביל שוודים אני רואה שיש לך ים זמן. אבל למרוקאי, חייל משוחרר שהשאיר חתיכה מהטחול שלו בלבנון, לסחבק אין אפילו דקה לתת." אני מנסה להסביר לו שזה לא ככה. שהוא פשוט תפס אותי ברגע עדין עם השוודי הזה. אבל הסוקר מקרב את קנה האקדח לשפתיו, מסמן לי לסתום. "אודרובּ," הוא אומר, "בלי תירוצים. שב כאן בכורסה ותתחיל לשפוך." "לשפוך מה?" אני שואל. האמת שעכשיו אני כבר באמת בלחץ. גם לשוודי יש אקדח, יכול להיווצר כאן מתח, מזרח מערב וכאלה, הבדלי מנטליות. או שהוא סתם יכול להתפוצץ כי רצה את הסיפור רק לעצמו, סוֹליקוֹ. "אל תתחיל איתי," מאיים הסוקר, "יש לי פתיל קצר. נו, שפוך כבר איזה סיפור טיק טק." "כן," מתחבר אליו השוודי בהרמוניה מפתיעה ומכוון אלי גם הוא את הכלי שלו. אני מכחכח ומתחיל שוב, "שלושה אנשים יושבים בחדר..." "ובלי 'פתאום דפיקה בדלת'," מזהיר השוודי. הסוקר לא בדיוק מבין למה הוא מתכוון, אבל זורם איתו. "ואללה," הוא אומר, "בלי דפיקה בדלת. ספר משהו אחר. מפתיע." אני שותק רגע, לוקח אוויר. המבט של שניהם מרוכז בי. איך תמיד אני מוצא את עצמי במצבים האלה? לעמוס עוז או לגרוסמן זה בחיים לא היה קורה. פתאום נשמעת דפיקה בדלת. המבט המרוכז שלהם הופך למאיים. אני מושך בכתפי. הרי זה לגמרי לא אני. אין שום דבר בסיפור שלי שקשור לדפיקה הזאת. "תיפטר ממנו," מצווה עלי הסוקר, "תיפטר ממנו, מי שזה לא יהיה." אני פותח את הדלת רק חריץ. עומד שם שליח של פיצות. "אתה קרת?" הוא שואל. "כן," אני אומר, "אבל לא הזמנתי פיצה." "כתוב לי כאן זמנהוף ארבע־עשרה," הוא מנפנף לי מול הפנים בפתק ונדחף פנימה. "כתוב," אני אומר, "אבל לא הזמנתי שום פיצה." "משפחתית," הוא מתעקש. "חצי אננס חצי אנשובי. זה כבר שולם. אשראי. תן לי רק טיפ ואני טס מכאן." "גם אתה פה בשביל הסיפור?" חוקר השוודי. "איזה סיפור?" שואל השליח. רואים שהוא משקר, הוא לא ממש טוב בזה. "תוציא," זורק לו הסוקר, "נו, תוציא כבר את האקדח." "אין לי אקדח," מתוודה השליח וחושף מתחת למגש הקרטון שלו סכין קצבים ארוכה, "אבל אני אחתוך אותו פרוסות־פרוסות כמו פסטרמה אם הוא לא מתזמר לי כאן איזה מעיישֶׂה עכשיו."

שלושתם יושבים על הספה. השוודי מימין, לידו השליח, משמאל הסוקר. "אני לא יכול ככה," אני אומר להם, "הסיפור פשוט לא יֵצא כששלושתכם כאן עם הנשק והכל. לכו, תעשו סיבוב קטן בחוץ, עד שתחזרו אני כבר אהיה מוכן עם משהו." "החרא יצלצל למשטרה," אומר הסוקר לשוודי. "מה הוא חושב, שעשו אותנו באצבע?" "נו, תן כבר אחד ונלך," מתחנן השליח, "אחד קצר. אל תהיה קמצן. זאת תקופה קשה. אבטלה, פיגועים, איראנים. אנשים צמאים למשהו אחר. מה אתה חושב שהביא אותנו, אנשים נורמטיביים, עד לכאן, עד אליך? הייאוש, בנאדם, הייאוש."

אני מהנהן ומתחיל שוב. "ארבעה אנשים יושבים בחדר. חם. משעמם. המזגן לא עובד. אחד מהם מבקש סיפור. השני והשלישי מצטרפים אליו..." "זה לא סיפור," מתרגז הסוקר, "זה דיווח. זה בדיוק מה שקורה כאן עכשיו. בדיוק מה שאנחנו מנסים לברוח ממנו. אל תפרוק עלינו את המציאות ככה, כמו אוטו זבל. תפעיל את הדמיון שלך, אח שלי, תמציא, תזרום, לך עם זה הכי רחוק שאפשר."

אני מתחיל מחדש. "איש אחד יושב לבד בחדר. הוא בודד. הוא סופר. הוא רוצה לכתוב סיפור. הרבה מאוד זמן עבר מאז שכתב את הסיפור האחרון שלו, והוא מתגעגע. מתגעגע לתחושה הזאת של ליצור יש מיש. כן, יש מיש. כי יש מאין זה כשלגמרי ממציאים משהו. זה לא שווה וזה גם לא ממש חוכמה. אבל יש מיש זה כשאתה מגלה משהו שהיה קיים כל הזמן הזה בתוכך, מגלה אותו בתוך התרחשות שאף פעם לא קרתה. האיש מחליט לכתוב סיפור על המצב. לא על המצב המדיני וגם לא על המצב החברתי. הוא מחליט לכתוב סיפור על המצב האנושי. המצב האנושי כפי שהוא חווה אותו ברגע זה. אבל שום סיפור לא בא. כי המצב האנושי כפי שהוא חווה אותו ברגע זה כנראה לא שווה סיפור. הוא כבר מתכונן לוותר כשלפתע..." "הזהרתי אותך כבר," קוטע אותי השוודי, "בלי דפיקה בדלת." "אני חייב," אני מתעקש, "בלי דפיקה בדלת אין סיפור." "תן לו," אומר השליח ברוך, "שחרר קצת. רוצה דפיקה בדלת? שתהיה דפיקה בדלת. רק שיבוא לנו כבר סיפור."

לַיְלֶנְד

את השקר הראשון שלו שיקר רובי כשהיה בן שבע. אמא שלו נתנה לו שטר ישן ומקומט וביקשה ממנו שילך לקנות לה במכולת קופסה של קנט ארוך. רובי קנה בכסף גלידה. את המטבעות שקיבל עודף הסתיר מתחת לאבן גדולה לבנה בחצר האחורית של הבניין שגרו בו, וכשחזר הביתה סיפר לאמא שלו שילד ג'ינג'י מפחיד עם שן קדמית חסרה עצר אותו ברחוב, נתן לו סטירה ולקח את השטר. היא האמינה. ומאז רובי לא הפסיק לשקר. בתיכון נסע לאילת ושרץ שם על החוף כמעט שבוע, לא לפני שמכר לרכז השכבה סיפור על דודה מבאר שבע שחלתה בסרטן. בצבא הדודה הדמיונית הזאת כבר הפכה לעיוורת ועזרה לרובי לצאת מאיזה בלגן של נפקדות, בלי מעצר ואפילו בלי ריתוק. בעבודה הוא הצדיק פעם איחור של שעתיים בשקר על כלב רועים שמצא דרוס לצד הדרך ולקח לווטרינר. בשקר הכלב נשאר משותק בשתיים מרגליו, והאיחור הוחלק לגמרי. הרבה שקרים יצא לרובי אלגרבלי לשקר בחייו. שקרים פיסחים וחולים, אלימים ורעים, שקרים עם רגליים ועל גלגלים, שקרים בז'קט ושקרים עם שפם. שקרים שהמציא בשנייה, בלי לחשוב שאי פעם יצטרך לשוב ולפגוש אותם.

הכל התחיל בחלום. חלום קצר ולא ממש ברור על אמו המתה. בחלום הם ישבו שניהם על מחצלת באמצע משטח לבן נטול פרטים, שנראה כאילו לא התחיל או נגמר בשומקום. לידם, על המשטח הלבן האינסופי, עמדה מכונת מסטיקים מהסוג הישן, עם חלק עליון שקוף וחריץ שלתוכו מכניסים מטבע, מסובבים ומקבלים מסטיק עגול. ובחלום אמא של רובי אמרה לו שהעולם הבא הזה כבר מתחיל להטריף אותה, כי האנשים כאן טובים אבל אין סיגריות. לא רק סיגריות אין, אין קפה, אין רשת ב', אין כלום. "אתה חייב לעזור לי, רובי," היא אמרה, "אתה חייב לקנות לי מסטיק. אני גידלתי אותך, בן. כל השנים האלה נתתי לך הכל ולא ביקשתי שום דבר. אבל עכשיו הגיע הזמן להחזיר משהו לאמא הזקנה שלך. תקנה לי מסטיק עגול. אדום, אם אפשר. אבל גם לא נורא אם יצא כחול." ובחלום רובי פישפש בכיסיו שוב ושוב, חיפש מטבע ולא מצא. "אין לי, אמא," הוא אמר בדמעות, "אין לי מטבעות, חיפשתי בכל הכיסים." בתור אחד שאף פעם לא בוכה כשהוא ער זה היה מוזר לבכות בחלום. "חיפשת גם מתחת לאבן?" שאלה אמא שלו ועטפה את כף היד שלו בשלה, "אולי הם עוד שם?"

ואז הוא התעורר. זה היה יום שבת, חמש בבוקר, עדיין חושך בחוץ. רובי מצא את עצמו נכנס לאוטו ונוהג למקום שבו גדל כילד. בשבת בבוקר, בלי תנועה בכבישים, לקח לו פחות מעשרים דקות להגיע. בקומת הקרקע של הבניין, איפה שפעם היתה המכולת של פליסקין, פתחו חנות של הכל בדולר, ולידה, במקום חנות הנעליים, היה עכשיו סניף של חברה סלולרית שהציעה בחלון הראווה שלה שדרוג מכשירים כאילו אין מחר. אבל הבניין נשאר אותו בניין. יותר מעשרים שנה עברו מאז שעזבו ואפילו לא צבעו אותו. גם החצר נשארה אותה חצר, עם כמה פרחים, ברז, שעון מים חלוד, המון עשבים. ובפינה של החצר, ליד המתקן לתליית כביסה שהיו הופכים אותו בכל שנה לסוכה, נחה האבן הלבנה.

הוא עמד שם, בחצר האחורית של הבית שגדל בו, לבוש במעיל דובון, עם פנס פלסטיק גדול ביד, והרגיש מוזר. חמש וחצי בבוקר, יום שבת. אם, נניח, יֵצא איזה שכן, מה הוא יגיד לו? האמא המתה שלי באה אלי בחלום וביקשה שאקנה לה מסטיק עגול, אז באתי לפה לחפש מטבעות? היה מוזר שהאבן עוד היתה שם אחרי כל כך הרבה שנים. למרות שכשחושבים על זה, זה לא שאבנים הולכות מעצמן לאיזה מקום. הוא הרים את האבן בחצי פחד, כאילו יכול להיות שמסתתר מתחתיה איזה עקרב. אבל לא היו מתחתיה שום עקרב או נחש או מטבעות של לירה, רק בור בקוטר פומלה שבקע ממנו אור. רובי ניסה להציץ לתוך הבור אבל האור סינוור אותו. הוא היסס שנייה ואז שלח את היד שלו פנימה, את כל הזרוע, עד הכתף. הוא השתרע על הקרקע והתאמץ לגעת במשהו. בקרקעית של הבור. אבל לבור לא היתה קרקעית, והדבר היחיד שהוא הצליח לגעת בו הרגיש כמו מתכת קרה. כמו ידית. ידית של מכונת מסטיקים. רובי סובב את הידית בכל הכוח והרגיש את המנגנון המכני מסכים לו. עכשיו הגיע הרגע שבו מסטיק עגול היה אמור להתגלגל החוצה; לעשות את כל הדרך מקרביה המתכתיים של המכונה לתוך כף היד של ילד נרגש הממתין לו חסר סבלנות. עכשיו היה הרגע שכל זה היה צריך לקרות. אבל זה לא קרה. ובשנייה שרובי סיים לסובב את ידית המכונה הוא הופיע כאן.

המשך בספר המלא