אחרי הסוף - מתוך פתאום דפיקה בדלת

רוצחים שכירים הם כמו פרחי בר. יש מכל הסוגים ומכל המינים. הכרתי פעם אחד שקראו לו מקסימיליאן שרמן. בטח קראו לו משהו אחר, אבל ככה הוא תמיד הציג את עצמו. רוצח אלפיון עליון כזה, קלאסי, מהסוג שסוגר חוזה לא יותר מפעם־פעמיים בשנה. עם כמה שקיבל לגולגולת הוא לא היה צריך יותר. המקסימיליאן הזה היה צמחוני מגיל ארבע־עשרה, מטעמי מצפון, ואימץ ילד בדארפור שקראו לו נורי. הוא אף פעם לא פגש את נורי, אבל היה כותב לו מכתבים ארוכים, ונורי היה כותב לו בחזרה ושולח תמונות. בקיצור, רוצח רגיש.