והימים לא חלפו

חלק ראשון

שנֵלר
אתה, המדיר שינה מעיניי

פרק ראשון
הו עין, הו עיני

ובלילה ההוא, ליל החַפְלה החודשית שלה, הלילה שבין חמישי לשישי בראשית החודש, בשעה עשר, שרה אֻם כֻּלְת'וּם בחַדִיקת אל־אִזְבַּכִּיה בקהיר, וכמו בכל לילות החפלה החודשית שלה נקבצו ובאו לווילה צדוק שברחוב הפלמ״ח האריסטוקרטי חברי אגודת אוהביה.

שלא כמנהגו הכניס המארח צדוק מצליח, בן דודו של לטיף ברטוב, שאותו נוּרי הכיר בבגדאד ופגש שוב בירושלים, את הפתילייה לחדר, הניח עליה סיר של כּוּבה בּורגול, והאֵדים שהיתמרו מעלה מילאו את החדר בושם מפתה. נורי נתקף געגועים ללילות בגדאד, לג'זירה, האי שעלה מחידקל, לריחות הנהר, לאדים העולים מהמים, לכפות הדקלים המחבקות זו על זו ברוח הקלה ולסעודות הדשנות. שם התנהל הכול שְׁוַי־שְׁוַי, לאט־לאט, ידעו שהכול יזרום לאט־לאט עם מי חידקל, כל כך לא מכאן שהכול רצים, אצים, ממהרים לכבוש אדמות, לייבש ביצות, להפריח שממות, לנטוע עצים, לבנות בניינים, לתקוע עוד יתד ועוד יתד ולחפש מנוחה נכונה במקום שאין בו מנוחה. החפלות של אום כולת'ום שנערכו אחת לחודש בחדיקת אל־אזבכּיה שבקהיר העניקו לחייהם קביעות.

צדוק המארח מזג ערק סאדה, נקי, והרים כוס ראשונה לכבוד אום כולת'ום, שפתחה במקאמה ״סַלוּ כֻּאוּסַ א־טלַה״, ״שַׁאֲלוּ את גביעי היין״, ותיבלה את הארומה של הכובה בדמעות געגועים. וגם זה לא הביא את דיירת המשנה של צדוק, עם הפזילה המצודדת, להציץ ולו לרגע לחדרו של השכן שלה שאירח את מסוממי אום כולת'ום מדי חודש בחודשו בלילות החפלות. נורי נואש ממנה כמו מהסיסמאות שלהם, קיבוץ גלויות ומיזוג גלויות ועירוב זוגות וריבוי תרבויות ועם אחד וקדימה הציונות וחופש הבידור והידד העצמאות ושׂישו ושמחו והתנחמו בבניין הארץ. אחרי כוסית ערק סאדה מזג צדוק יין אדום לגביעי היין, ולטיף, המומחה שלהם לאום כולת'ום, סיפר על הרקע לכתיבת המקאמה. נורי התנדנד מצד אל צד מתוך סוּטוּל, הנאה עמוקה וממכרת. הוא חש בדלת הנפתחת חרש־חרש ונשימתו נקטעה. אום כולת'ום, האחת והיחידה, הזמרת שאין שנייה לה, הגבירה של העולם הערבי, היא בכבודיה ובעצמיה עומדת לפניו, היא ולא אחרת, אל־סִת אל־עַזימה, הגברת הגדולה, סִת מַס'ר, הגברת של מצרים, אום כולת'ום, סוּמה בפי ידידיה. הוא היה ספוג ערק ויין, עצם ופקח את עיניו, ואכן הן ראו היטב, זו היא, סִת א־טַרַבּ, מַליכּת אל־רִ'נאא, מלכת השירה והאקסטזה. ניער את ראשו והביט שוב, ואכן זו פאטמה אבראהים אל־בֶּלתַאגי, המכונה אום כולת'ום, עומדת לפניו בכל הדרה. נחנק מהתרגשות ולא יכול לפתוח את פיו ולהסב את תשומת לב חבריו למוּטְרִבּה, זמרת־העל, שלבשה שמלה זוהרת, ארוכה עד כפות רגליה. עגיליה הענקיים השתלשלו מאוזניה, שערות ראשה משוכות מעלה כמגדל ובידה הימנית מטפחת גדולה. אללהו אכבר, אַשְׁהַדוּ אַן לַא אִלַהַ אִילַא אללה, אינא לִלה וַאִינא אִלַיהִי רַאגִ'עוּן, אלוהים הוא הגדול, אני מעיד שאין אלוהים בלעדי אללה, אנו לאללה ואליו אנו שבים. א־סלאם עליכּי וּרַחְמַתוּ אללה ובַּרַכּאתוּהוּ, שלום עליך ורחמי אללה וברכותיו, ברוכה הבאה, אַלף מברוכּ. סיר הכובה שעל הפתילייה נפעם והתרגש, בעבע וסער ועוד מעט היה מעיף מעליו את המכסה ומבשר בריחותיו המעטירים כי אום כולת'ום כאן, בחדרו של צדוק מצליח מרחוב הפלמ״ח פינת חרל״פ. וכפי שנהגה במטבח שלה, הסירה אום כולת'ום את מכסה הסיר, נשמה עמוק את האדים שהיתמרו ממנו וטעמה כף מרק מכורכם וריחני, נטלה עוד כף, הזדקפה והמשיכה בשיר ״שאלו את גביעי היין אם נגעו בשפתיה״. קולה התפייט וידיה משכו את המטפחת בחוזקה ובחוסר סבלנות, ובבת אחת קטעה את השיר, ישבה על ארבעותיה כמוהו, ברגליים משוכלות, אחזה בשתי כפות ידיה כובה בורגול גדולה ועגולה ותפוחה ממולאת בצל מטוגן, שקדים וצימוקים ופתיתי בשר, מתובלת בהֵל, בקורט כורכום, פלפל ומלח, ואכלה, מצמצה וגנחה ונאנחה והתענגה על פלחי העַמבּה ההודית והפיתה עיש תנור והפלפל החריף והרַשאד והכוסברה והצנון והבצל בלימון שהוסיפו להתעלוּת הגוף והנפש.

אום כולת'ום המשיכה לאכול וללקק את אצבעותיה, ובלילה הזה, שלא ישכח כל ימי חייו, ראה אותה בשר ודם, מלאה משהו, נשית, מושכת ומפתה. השתוקק לגעת בה, ללטף את זרועותיה החסונות ואת כתפיה המלאות, לחבק אותה ולהתגולל עימה על השטיח הפרסי המכסה את רצפת חדרו של צדוק מצליח.

״אלוהים! איזה כיף זה לחיות,״ זעק, וחבריו הסתכלו בו כעל מי שדעתו השתבשה. הם לא ראו את מה שעיניו ראו, וגם עתה דיירת המשנה היפה, זו שמעבר לגדר, לא חצתה את סף הדלת ולא נכנסה לחדר ולא ראתה את הזמרת החד־פעמית ולא נוכחה לדעת כי שכניה לא משתטחים על קברי צדיקים ולא עובדים אלילים וצְלמים כפי שאומרים עליהם, אלא מעריצים אישה בשר ודם, מוטרִבּה, זמרת־על, פסגת השירה, אלילה. נורי רצה שדיירת המשנה מהחדר הסמוך תראה איך היא אוכלת כובה בורגול בידיים כפשוטי העם, ואולי גם היא הייתה יושבת על ארבעותיה, אוכלת בידיים ומלקקת את אצבעותיה ומקשיבה לאמנית הגדולה שבאה מקהיר לבקר את חבורת ״המשוגעים מבגדאד״, מעריציה. האישה הגדולה מהחיים באה לכבדם, לשתות יין ישראלי כשר לכבוד השיר ״שאלו את גביעי היין״. וייתכן כי לו שאלה את עצמה השכנה היפה על מה ומי יוצאת מגדרה חבורת המטורפים הזאת, הייתה יודעת גם היא כמה עמוק הם מבכים את האהובה, כפי שנכתב עליה בשיר: ״התמירה כעץ נאה... מכשפת את הזמיר... דיבורה קסם של מנגינה...״

נורי הרים את עיניו אליה ואת ידיו לקראתה ואמר לה כי הוא מזמין אותה להופיע באולם אדיסון המלכותי בירושלים, והצטדק שהוא קטן ולא מפואר כמו חדיקת אל־אזבכּיה שבקהיר. הבטיח לה הופעה בהיכל התרבות התל־אביבי המפואר מאדיסון, וגם הזמין אותה לחנוך את בנייני האומה שבנייתו הולכת ומושלמת. היה משוכנע כי העיראקים והמצרים והסורים והלבנונים ויהודי המגרבּ יזרמו ויבואו מכל רחבי הארץ בחליפות פסים ובעניבות, בפיג'מות מפוספסות ובגלביות ובנעליים ארוכות חוטם של הטריפוליטנים וכָפיות על הראש של הכורדים, וייכנסו לאולם הגדול והחגיגי שבעיר קודשנו. היה בטוח כי קהל מאזיניה ילך אחריה בשובל ארוך עד הכניסה לעיר העתיקה כדי שתוכל להזין את עיניה במסגדים הקדושים, וכי הירדנים יפתחו לה את השערים ויקבלו אותה בכבוד מלכות למרות מצב המלחמה בינם לבין ישראל. נפלאות דרכיו של אללה, ישתבח ויתברך, הן לא ייאמן שאום כולת'ום באה לרחוב הפלמ״ח פינת חרל״פ, שלא רגיל למוזיקה ולשירה שלה, רחוב שתושביו לא יודעים את שפתה ולא שמעו על משורריה ומלחיניה ומזלזלים בשירתה ומכנים אותה ״יללות של ערבים״, ולא מכירים בה כמלכה שמתמודדת בקולה עם אלוהים ואדם.

חדרו של צדוק גדל והתרחב והכיל באורח פלא את המוני ההמונים שגדשו את חדיקת אל־אזבכּיה, הגן הענקי שבנה הח'דיו אסמאעיל ובו הוצגה האופרה ״אאידה״ של ורדי לרגל חנוכת תעלת סואץ. נורי וצדוק מצליח וחבריהם היו מאושרים שראו את מליכת א־טַרַבּ שלהם אוכלת בידיים וממצמצת בשפתיים ומלקקת את האצבעות כמוהם. ונורי לא הבין את הזמר והמלחין הגדול מוחמד עבד אל־והאב, האסטניס עדין הנפש, שנרתע ונסוג אחור כשראה אותה אוכלת מהסיר בביתה בקהיר ודחה את שיתוף הפעולה ביניהם. הוא לא הבין כי אום כולת'ום היא אימא אדמה, הדלתה והנילוס, הפירמידה הרביעית, מסר, מצרים, אום א־דוּניא, אם העולם.

מבין ערפילי הערק ראה את אום כולת'ום קמה, וכמו שנכנסה חרש־חרש כך יצאה מחדרו של צדוק. נורי אותת לחבריו, ואיש מהם לא ירד בעקבותיה לרחוב הפלמ״ח השומם והשקט. היא עלתה במעלה הרחוב והלכה באמצע הכביש והוא אחריה, מרחק צעדים אחדים ממנה, כשומר ראש. איש מדיירי רחוב הפלמ״ח לא יצא מביתו ולא ליווה אותה ולא הלך אחריה, ואיש לא מחא לה כפיים ואיש לא צעק סוּמה, הוֹ יַא סוּמה, לאן את הולכת. התזמורת שלה מקהיר החלה לנגן שיר ממסטל נוסף, וגם עתה לא יצאו דיירי הרחוב המתנשא למרפסות ולא ירדו לשולי הרחוב ולא צפו באחת והיחידה, אום כולת'ום, כמו היה זה מחזה יום־יומי שהיא הולכת ברחוב הפלמ״ח. חשב כי לו הלכה לה ככה בקהיר מקפה גרוּפִּי שבקרן הרחובות טַלְעַת חַרְבּ וקַסְר א־נִיל, מרחק הליכה מכיכר תחריר, היו הולכים אחריה עשרות אלפים, ובכיכר הגדולה הייתה עומדת על המרפסת שממנה נואם גמאל עבד אל־נאצר ושרה את ״רֻבַּאעִיַאת אל־חַ'יַאם״ וכל הרובע היה נחסם באלפי מאזינים, ואילו כאן שממה ושקט של בית קברות. נורי התנדנד מצד לצד ושר: ״אשת חיל מי ימצא ורחוק מפנינים מכרה״.

וגם אז איש לא יצא למרפסתו ואיש לא שפך עליהם מי ורדים, ואיש לא מחה בקול שככה הוא מרשה לעצמו לשיר, בחום הלילה, באמצע הרחוב, ומפר את מנוחתם של בעלי הבתים המיוחסים. הם התעלמו מאום כולת'ום שהצטרפה להפתעתו לשירת ״אשת חיל״ שלו בהתלהבות ובפנים קורנות. הוא ליווה אותה עד טחנת הקמח של מונטיפיורי, ומשם התעופפה לה לעבר החומה המוארת שהפרידה בין ירושלים המזרחית למערבית, עמדה זקופה ודרוכה, ורוחות השמיים נשאו לכל עבר את קולה, ״הו יא עין, יא עיני״ היא שרה עתה במבטא צַעידי של בני הדלתה שבו מבטאים את ה־ק' כמו ג'. התַחְ'ת, האנסמבל המקורי המורכב מקַנוּן, עוּד, כמנג'ה ותוף, ליווה אותה, וקולות הלילה נדמו, רק קולה התרונן ומילא את הלבבות כאשר שרה ״יא עין, יא עיני״ בקול עז ורענן שטיפס מעלה־מעלה וטלטל את חומת ירושלים שעמדה עליה, ונורי צעק בכל קולו: ״סוּמה, סוּמה! למה את הולכת,״ וכמו לא שמעה, המשיכה בשיר של בֶּיְרַם אל־תּוּנִסִי שהלחין זכּריא אחמד: 

הו עין הו עין, הו עין הו עין הו עיניי

הֲציפוני בדמעות

קל לי יותר להיפרד מנשמתי מלהיפרד מהאהוב שלי

אהוב ששיכּנתי בליבי

קולה פרץ לכל רוחות השמיים, כמו אז כששרה בפתיחת תחנת השידור המצרית בסוף מאי 1934 והפכה בן־לילה לזמרת העולם הערבי. המילים שעלו ממעמקי ליבה התפשטו גלים־גלים, גואים ומושכים, דוהרים וסוחפים, התגלגלו על פסגות ההרים ומורדותיהם והגיעו עד השפלה וחופי הנילוס והים, וכל העולם הערבי נתוודע לקולה העז, היחיד במינו, קול רחב ועמוק ומרגש ומלא הבעה שהילך קסם על מאזיניה, והם קראו בשמה מתוך סחרורים וצהלולים.

בלילות החפלות החודשיות שלה פונו משולחנות בתי הקפה כוסות התה והקפה, לוחות השש בש והדומינו, והיושבים סביבם הדליקו את הנרגילות, עישנו ושרו, ויש ששלפו בקבוקי ערק מתחת לשולחנות ושתו למרות האיסור על מוסלמים לשתות. קולה אפף אותם והתרונן בתוכם ובליבם והם התמכרו לו כמו לשיכר ולחשיש. גנחו ונאנחו, קראו קריאות התפעלות וביקשו ״אַעיד״, חזרי על שורות השיר, ובמשך שעה שלמה שרה כל שיר ושיר, ועמדה ככה שלוש שעות שלמות וזימרה ניגונים־ניגונים על אהבה, על כאביה, נטישת האהוב והאושר כשחזר. הקול והמילים חדרו לכל סמטה ושכונה והגיעו לכפרים נידחים ביותר, ומאזיניה ריחפו על ענני אושר. היא ידעה היטב את נפשם של מאזיניה, את רצונותיהם ואת חולשותיהם, ותמרנה בהם ביד אמן. בשבילם היא הייתה נדבך מרכזי, סמל לחיק האם ולקהיר, וגם העולם המערבי שאוזנו לא הייתה מורגלת לחלוקת הטונים בשירה הערבית, לא היה יכול להתעלם מן היכולת הווקאלית שלה, ממנעד קולה, מיכולתה ומפרסומה בעולם הערבי.

ובעוד השיר ״יא עין, יא עיני״ מתנגן בליבו מצא נורי את עצמו יושב על השטיח הפרסי של צדוק ומאזין לשיר האחרון בחפלה, ״דִ'כְּרַיַאת״, ״זיכרונות״, ומזמזם: ״זיכרונות חלפו באופק חיי / נוצצים וזוהרים בחשכת הלילה״. קולה של אום כולת'ום התנשא והתעלה וסחף אותו לערגות ולתשוקות והחיה את נפשו כמזון מלכות. ״ד'כריאת״, השיר שהגיע מאלכסנדריה, שלשם ברחה אז מקהיר כשנחנקה מחום. זיכרונות, חיים שלמים, נשים, אהבות ופרידות ומפחי נפש, כישלונות ואכזבות, אובדנים ואבל. ד'כריאת, זיכרונות מטלטלים, סוחפים למחוזות אחרים, מְחיים פרקי חיים שנדחקו ולא נשכחו ונשארו רעננים בעטרת ריחותיהם.

השיר העיר בו חלומות והם הועצמו בקולה של אום כולת'ום שהמריאה לפסגות אושר ונחבטה בעמקי יגון. מיום היוולדו ועד הגיעו לגבורות האזין למקאמה זו אין־ספור פעמים, ואחת לא דמתה לאחרת, וכשנדמה היה לו כי הוא מתקרב לעומקן של המילים ולעוצמתו של הלחן, באה האזנה נוספת וקילפה עוד שכבה וגילתה עוד רובד. ד'כריאת, אבני דרך, מה הוא בלעדיהם? איך יֵדע מה העציב ומה שימח אותו בשנותיו העמוסות, המטות להתקפל ולקרוס עתה? חייו עברו ביעף, דפים נתלשו ואחרים דבקו בו בכל כוחם גם ברוחות סוערות. ד'כריאת, זיכרונות, ההיו או לא היו? ההיו כפי שהוא זוכר אותם? נשים שהעניקו לו מקלט וחום, וכאב וייסורים שבלעדיהם חייו לא היו כפי שהיו. לילה־לילה ברגעי הנים ולא נים באים הזיכרונות, והוא דולה חופן ודוחס חופנים לתהומות, לא את כולם הוא רוצה לזכור. ד'כריאת, תמונות חולפות, רצות. הוא ישן ומתעורר עימם, הם הוא והוא הם, הם חייו, לאן שילך ילכו עימו, אם יאבדו יאבד. הוי, אבני השתייה שלו, מתוקים ומרים.

הוא נרדם על השטיח של צדוק והתעורר מטושטש משהו, קוטע חלום נעים.

שנים אחר כך כתב את סיפורו של הלילה ההוא. אחר כך טלפן לידידתו לילית נגר, שגדלה במצרים והייתה בקיאה מאין כמוה בשירה הערבית וספרותה. הקריא לה את העמודים הראשונים שכתב והיא האזינה בדריכות, וכשסיים שמע שתיקה מעיקה ואחר כך אמרה: ״ככה אתה מציג את הדיווה הגדולה של העולם הערבי, הזמרת האחת והיחידה? ככה? יושבת על ארבעותיה, אוכלת כובה בורגול בידיים ומלקקת את אצבעות ידיה. כך תחבב אותה על קוראי העברית?״ ולא ידע מה יענה.

הוא רצה להקריא את הסיפור לאביו, שכה אהב את אום כולת'ום, וחיכה להזדמנות מתאימה. זו באה בתום השבעה על סבו ליאהוּ, שהוא קרוי גם על שמו. הוא נסע להחזיר את אביו מפרדס כץ לירושלים ובדרך סיפר לאביו את הסיפור על ביקורה של אום כולת'ום בווילה צדוק, ואביו חייך ואמר:

״בני, אנחנו דור מאושר. זכינו לראות בהקמתה של מדינת ישראל וחיינו בתקופתה של אום כולת'ום.״ נורי הרהר במשפט הקצר, שצירף את המאורע הגדול ביותר בחיי האומה לאחר אלפיים שנות אל הדיווה הערבייה הגדולה, ולא נעם לו לחלוק על אביו שזה עתה קם מהשבעה, והן ידע שהיא שונאת ישראל ושואפת כמו נאצר להחריבה ולהשליך את יהודיה לים. לימים יחזור לסוגיה זו, ואביו יאמר לו: ״אני אוהב את קולה, את שירתה, את המוזיקה ואת השירים הנפלאים שכתבו לה. אני לא אוהב את השקפותיה.״ רק עתה, כשהגיע בעצמו לגבורות, שנת מותו של אביו, כאשר רגליו כבר לא פוסעות ביציבות וגופו מגמגם ומתאונן ועוד רגע יישמט, הוא שב ומדפדף ביומני חייו ומתעכב על אחדים מהם ובכל פעם נדמה לו שהבין את פרקי חייו טוב יותר ושב ושִחזר מחדש, ורק עתה הוא מבין מה אמר לו אביו אז על אום כולת'ום. הו אבי, אבי! אהוב נפשי, משענת חיי.

גם בראשית החודש הבא וגם בחודשים הבאים אחריו המשיך להאזין לחפלות לילות שישי של אום כולת'ום שנמשכו עד שעה מאוחרת, ובסופן היה נרדם על השטיח הפרסי של צדוק מצליח. בבוקר שלאחר ביקורה של אום כולת'ום התעורר עייף ומאושר, לבש מדי א', שתה קפה מעורר מתים ויצא בשקט, שלא להעיר את צדוק.

בדרך למחנה שנֵלר הרהר בחיילות שלו, דיצה שעיניה חולות וקצינת הח״ן היפה שצועקת על כל מה שזז ואילאיל המשונה וגלי הסגפנית ההולכת על קציפת סוכר, נשים אהובות, נזר הבריאה, היצור היפה בתבל, המושך ביותר, המענג ביותר, נשים שאהב והטביעו בו חותם והשפיעו עליו בחוכמתן ובתושייתן, נמשך לזו ולזו ולא ידע איך יכריע ביניהן. הרהר במשיכה הבלתי ניתנת לריסון שלו לבחורות ולנשים. מישהי אמרה לו כי הוא סובל מחוסר אהבת אם ושום אהבה לא תפצה אותו, פסיכולוגיה בגרוש ואולי לא. הוא היה מוסיף מן הסתם שיש לו חרדת נטישה ופחד להישאר לבד, כפי שקרה לו לעיתים, ואולי היה מוסיף שהוא חסר ביטחון, לא יודע לאהוב ולא להתמסר התמסרות שלמה לאישה אחת ולהעניק לה את ליבו ונשמתו, גופו וראשו.

חזר וחשב על האחת והיחידה, המלכה, שקולה ושיריה עוטפים אותו מינקות ברוך, בעצב ובשמחה, באמונה ובהתקוממות. הנה היא עומדת זקופה בחדיקת אל־אזבכּיה שבקהיר, שערותיה משוכות מעלה, מתנשאות כמגדל, עיניה גלויות, בכף ידה מטפחת גדולה והיא חוצבת מליבה שירי אהבה וקנאה ותוכחה ואמונה ושבח והלל לנביא מוחמד, אחרון הנביאים של אללה הגדול:

שמתי יד אחת על ליבי

ואת השנייה הושטתי לעברך.