מחרוזת ענבר

שער ראשון: לכתוב

הזמן הפנימי

שלושה גילים יש לאדם, הגיל הכרונולוגי, שנגדו אין מה לעשות, הגיל הביולוגי, שהוא מצבו הרפואי של האדם, והגיל הקוגניטיבי, מצבו השכלי והנפשי, וכל אלה ואופן ראייתו את החיים קובעים אם יתנהג כצעיר או כזקן. אין פלא שרצוני להיות צעיר מגילי הביולוגי, והרשימות הקצרות המכונסות בספר הזה מאפשרות לי לצלול לתוך הזמן הפנימי שלי, להשתחרר מעט מהזמן החיצוני שדוהר קדימה ואין לי שליטה בו. אני מנסה לעכב את שעטתו הלאה, והוא לא מתחשב בבקשותיי. ברור לי לאן הוא שועט בלי לעצור ובלי הפוגה. גם הזמן הפנימי משתנה, זע ונע ומחסיר ומוסיף, אבל עליו עוד יש לי השפעה יחסית.
עצם החזרה לעבר, לזמנים שבהם הייתי צעיר, מסיבה לי עונג, ובייחוד אם אימנע עכשיו מלגעת בפצעים שהיו בדרך. לא נשכחו ממני כישלונותיי וטעויותיי, אבל את הנעשה אין להשיב. אני מקווה שהרשימות האלה יתוו עוד קווים בתמונת חיי, שחלקים גדולים ממנה כבר פירטתי בספריי, וכאן אני חוזר אליה שוב ממרחק השנים ומוסיף פרטים ועובדות שלא הובאו בספרים. לא אתיימר למבט אובייקטיבי — בעיני אחרים הדברים ודאי נראו אחרת.
בימים האלה של הכתיבה אני נע בין העבר להווה ומנסה שלא לחשוב על העתיד. אין זה סיכום חיים ולא לי לעשות אותו, זה רק פסק זמן קצר שנטלתי לי לצורך מבט לאחור.

מה דחף אותי לכתוב

אבי, דודי, מורי ורוב גיבורי ילדותי היו מתהלכים במעברה בחליפות פסים, עונבים עניבות ומקפידים על פרח בדש, נמנעים מלבוש החאקי של אופנת הימים ההם. הם לא השתלבו באופנה ההיא; היו מהגרים, מחוסרי עבודה וחסרי קורת גג של ממש. בתוך זמן קצר היטשטשו קמטי הגיהוץ של חליפותיהם, הצווארונים הוכתמו, והם המשיכו בשלהם. במקום פרח בדש הכניסו לכיס החזה מטפחת לבנה, עד שוויתרו גם עליה. כצללים התהלכו אז, והלב נמחץ למראם. הם ידעו כי איבדו את כל עולמם, ומי יזכור אותם, מי יספר את סיפורם.
הייתי בטוח כי סופרים ועיתונאים שבאו גם הם משם יכתבו עליהם ועל עצמם. חיכיתי וחיכיתי, ואיש לא כתב. עברו עשר שנים, כבר הייתי סטודנט באוניברסיטה העברית, ואפילו שורה לא פורסמה עליהם. אז אמרתי לעצמי שאני אכתוב עליהם, יומרה שלא שיערתי את גודלה.
עליתי ארצה כבן שלוש עשרה, ומה הבנתי ממורכבות המצב הזה? רק מעט. וגם כשכבר התחלתי להבין, לא ידעתי איך כותבים סיפור, איך יוצרים סיטואציה, איך מתארים רגשות. נזכרתי בסבי, באבי ובאימי, שהיו מספרים מלידה, והחלטתי ללכת בדרכם.
כשניגשתי למלאכה, גיליתי מיד כי שפתי משרדית, פקידותית, יבשה, חסרת נשמה וחן, חסרת גמישות. שבתי וקראתי רומנים קלסיים וניסיתי ללמוד כיצד כתבו יוצריהם, כיצד טוו עלילה, וגם משם לא בא ישעי. רשמתי במחברת גדולה משפטים יפים, מילים וביטויים שלא ידעתי את פירושם המדויק, ונעזרתי במילון ובספרי עזר נוספים.
לילה אחד התקשיתי להירדם ולבסוף קמתי מהמיטה. השעה הייתה אחת ועשרים אחר חצות, ואני התיישבתי אל שולחן העבודה והתחלתי לכתוב, ומאז למעשה לא הפסקתי. רציתי אז לכתוב ספר אחד בלבד — ספר על בגדאד, על אנשי הקהילה היהודית, על הרובעים היהודיים שם, על פועלם של היהודים ועל תרומתם לעיראק, על חייהם עם המוסלמים, שליטי המקום, על הנטישה הגדולה שלנו את מקום הולדתנו ותרבותנו ועל הגירתנו לישראל. רציתי לכתוב את הספר שנודע לימים כמפריח היונים, אבל מתחת ידי יצא תרנגול כפרות. ניסיתי לחזור ולכתוב על בגדאד, ובמקומה כתבתי על הקיבוץ. רציתי לתאר את פארק א־סעדון, ועלתה שדרת הדקלים בכניסה לקיבוץ. רציתי לתאר את הבית המרווח על שתי קומותיו והגג הגדול, ועלו במקומו בדון וצריפון. רציתי לתאר את השבתות והחגים, את השפע שנהנינו ממנו שם, ועלתה מעברה דלה וענייה. רציתי לתאר את הרצון שלנו להשתלב ולהשתייך, ועלו דאגה לעתיד וחוסר ודאות. לא כתבתי את מה שרציתי לכתוב. כבר אז למדתי את הלקח הראשון בכתיבה, והוא לזרום עימה ולא לכפות עליה את רצונותיי.
תרנגול כפרות יצא לאור, ובערב לכבודו שנערך בצוותא בירושלים אמר חיים גורי על הספר: "אלי עמיר בא חשבון עם דמות הצבר", ולא הבנתי על מה הוא מדבר. בהשקה נוספת אמר לובה אליאב שהצבתי יד לאבות המייסדים, ולא הבנתי על אילו אבות הוא מדבר ומאין עלתה האבחנה הזאת. הרי בסך הכול כתבתי על חבורת נערים ונערות מעיראק שמפלסת את דרכה בקיבוץ ונאבקת בקשיים רבים מספור. מהתגובות למדתי כי מרבית הקוראים מחפשים בספרים את עצמם ובתוך כך הם מוצאים דברים אחרים. המשכתי לכתוב עוד עשר שנים, עד שיצא לאור מפריח היונים, שגולל את חיי הקהילה היהודית בבגדאד ואת תלאותיה עד לעלייתה ארצה, ולא הפסקתי לכתוב.
הסיפורים הקטנים והאפיזודות שכונסו כאן הם תחנות חשובות בחיי. במחרוזת הזאת נחרזו זיכרונות מבגדאד, מן המעברה, מן הקיבוץ, ממשרדי ממשלה וגם מקאהיר ומניו יורק, ואפילו שם, מעבר לאוקיינוס, לא נשכחה ממני בגדאד. מראותיה עוד עולים לנגד עיניי מוחשיים כפי שהיו אז, והגעגוע גדול, אף שוודאי לא הייתי חוזר לשם עכשיו. בגדאד שלי, רובעי היהודים בה ובית הקברות היהודי, כבר נהרסו עד היסוד, ובמקומם נבנו בניינים אחרים ובהם גרים אנשים שלא הכירו אותנו.
בגדאד שאני כותב עליה מלווה אותי בחלומות ובהקיץ. אינני יכול ואינני רוצה לשכוח או להשכיח אותה. בכל פעם שאני שומע את צלילי שמה אני נדרך וקשוב ובן־רגע חוזר לרחובותיה, ולו לרגע בלבד. כרבים מבני דורי ומדינתי שהיגרו לארץ אני חי בשני עולמות, ואולי אף ביותר.
בבוא היום ישאלו נכדיי, כמו נכדיהם של מהגרים אחרים, מי היה סבא שלנו, מהיכן הגיע לכאן ומה הוריש לנו, ומחרוזת הזיכרונות הזאת תוכל להוסיף להם על מה שנכתב בספריי.

מה דחף אותי לכתוב

אבי, דודי, מורי ורוב גיבורי ילדותי היו מתהלכים במעברה בחליפות פסים, עונבים עניבות ומקפידים על פרח בדש, נמנעים מלבוש החאקי של אופנת הימים ההם. הם לא השתלבו באופנה ההיא; היו מהגרים, מחוסרי עבודה וחסרי קורת גג של ממש. בתוך זמן קצר היטשטשו קמטי הגיהוץ של חליפותיהם, הצווארונים הוכתמו, והם המשיכו בשלהם. במקום פרח בדש הכניסו לכיס החזה מטפחת לבנה, עד שוויתרו גם עליה. כצללים התהלכו אז, והלב נמחץ למראם. הם ידעו כי איבדו את כל עולמם, ומי יזכור אותם, מי יספר את סיפורם.
הייתי בטוח כי סופרים ועיתונאים שבאו גם הם משם יכתבו עליהם ועל עצמם. חיכיתי וחיכיתי, ואיש לא כתב. עברו עשר שנים, כבר הייתי סטודנט באוניברסיטה העברית, ואפילו שורה לא פורסמה עליהם. אז אמרתי לעצמי שאני אכתוב עליהם, יומרה שלא שיערתי את גודלה.
עליתי ארצה כבן שלוש עשרה, ומה הבנתי ממורכבות המצב הזה? רק מעט. וגם כשכבר התחלתי להבין, לא ידעתי איך כותבים סיפור, איך יוצרים סיטואציה, איך מתארים רגשות. נזכרתי בסבי, באבי ובאימי, שהיו מספרים מלידה, והחלטתי ללכת בדרכם.
כשניגשתי למלאכה, גיליתי מיד כי שפתי משרדית, פקידותית, יבשה, חסרת נשמה וחן, חסרת גמישות. שבתי וקראתי רומנים קלסיים וניסיתי ללמוד כיצד כתבו יוצריהם, כיצד טוו עלילה, וגם משם לא בא ישעי. רשמתי במחברת גדולה משפטים יפים, מילים וביטויים שלא ידעתי את פירושם המדויק, ונעזרתי במילון ובספרי עזר נוספים.
לילה אחד התקשיתי להירדם ולבסוף קמתי מהמיטה. השעה הייתה אחת ועשרים אחר חצות, ואני התיישבתי אל שולחן העבודה והתחלתי לכתוב, ומאז למעשה לא הפסקתי. רציתי אז לכתוב ספר אחד בלבד — ספר על בגדאד, על אנשי הקהילה היהודית, על הרובעים היהודיים שם, על פועלם של היהודים ועל תרומתם לעיראק, על חייהם עם המוסלמים, שליטי המקום, על הנטישה הגדולה שלנו את מקום הולדתנו ותרבותנו ועל הגירתנו לישראל. רציתי לכתוב את הספר שנודע לימים כמפריח היונים, אבל מתחת ידי יצא תרנגול כפרות. ניסיתי לחזור ולכתוב על בגדאד, ובמקומה כתבתי על הקיבוץ. רציתי לתאר את פארק א־סעדון, ועלתה שדרת הדקלים בכניסה לקיבוץ. רציתי לתאר את הבית המרווח על שתי קומותיו והגג הגדול, ועלו במקומו בדון וצריפון. רציתי לתאר את השבתות והחגים, את השפע שנהנינו ממנו שם, ועלתה מעברה דלה וענייה. רציתי לתאר את הרצון שלנו להשתלב ולהשתייך, ועלו דאגה לעתיד וחוסר ודאות. לא כתבתי את מה שרציתי לכתוב. כבר אז למדתי את הלקח הראשון בכתיבה, והוא לזרום עימה ולא לכפות עליה את רצונותיי.
תרנגול כפרות יצא לאור, ובערב לכבודו שנערך בצוותא בירושלים אמר חיים גורי על הספר: "אלי עמיר בא חשבון עם דמות הצבר", ולא הבנתי על מה הוא מדבר. בהשקה נוספת אמר לובה אליאב שהצבתי יד לאבות המייסדים, ולא הבנתי על אילו אבות הוא מדבר ומאין עלתה האבחנה הזאת. הרי בסך הכול כתבתי על חבורת נערים ונערות מעיראק שמפלסת את דרכה בקיבוץ ונאבקת בקשיים רבים מספור. מהתגובות למדתי כי מרבית הקוראים מחפשים בספרים את עצמם ובתוך כך הם מוצאים דברים אחרים. המשכתי לכתוב עוד עשר שנים, עד שיצא לאור מפריח היונים, שגולל את חיי הקהילה היהודית בבגדאד ואת תלאותיה עד לעלייתה ארצה, ולא הפסקתי לכתוב.
הסיפורים הקטנים והאפיזודות שכונסו כאן הם תחנות חשובות בחיי. במחרוזת הזאת נחרזו זיכרונות מבגדאד, מן המעברה, מן הקיבוץ, ממשרדי ממשלה וגם מקאהיר ומניו יורק, ואפילו שם, מעבר לאוקיינוס, לא נשכחה ממני בגדאד. מראותיה עוד עולים לנגד עיניי מוחשיים כפי שהיו אז, והגעגוע גדול, אף שוודאי לא הייתי חוזר לשם עכשיו. בגדאד שלי, רובעי היהודים בה ובית הקברות היהודי, כבר נהרסו עד היסוד, ובמקומם נבנו בניינים אחרים ובהם גרים אנשים שלא הכירו אותנו.
בגדאד שאני כותב עליה מלווה אותי בחלומות ובהקיץ. אינני יכול ואינני רוצה לשכוח או להשכיח אותה. בכל פעם שאני שומע את צלילי שמה אני נדרך וקשוב ובן־רגע חוזר לרחובותיה, ולו לרגע בלבד. כרבים מבני דורי ומדינתי שהיגרו לארץ אני חי בשני עולמות, ואולי אף ביותר.
בבוא היום ישאלו נכדיי, כמו נכדיהם של מהגרים אחרים, מי היה סבא שלנו, מהיכן הגיע לכאן ומה הוריש לנו, ומחרוזת הזיכרונות הזאת תוכל להוסיף להם על מה שנכתב בספריי.

שער שני: בגדאד

סבא ליאהו

סבא ליאהו נולד בצֶ'פֶל. לפי המסורת קבור שם הנביא יחזקאל, והקבר המיוחס לו מוקף חאן גדול שמיועד למבקרים ולעולי הרגל. יהודי עיראק היו עולים לקברו של הנביא כל ימות השנה, ובייחוד בחג השבועות. משפחת חלאסצ'י, משפחתו של סבא ליאהו, קיבלה מאחד הסולטאנים הטורקים קושאן על הקבר והייתה הממונה על שמירת האתר הקדוש, ודורי דורות גרו בני המשפחה בכפר הקטן, הסמוך לנהר פרת.
בראשית המאה העשרים שלח סבא ליאהו את ילדיו ללמוד בבגדאד, וכך הגיע לשם גם אבא, בכור ילדיו, כשמלאו לו שתים עשרה. פעמים אחדות בשנה היינו עולים לכפר צ'פל ומתארחים אז אצל עאמוֹ אברהם, אחיו של סבא.
עיר המחוז חילה הסמוכה לצ'פל היא עיר שיעית, וכל יהודי שנכנס לשם נדרש לשמור מרחק מבני העיר, לא לגעת חלילה בדבר ששייך להם. באחד מביקורינו שם הלכנו לשוק, וכשנגעתי במקרה בתפוז, קמה מהומה. "יהודי טמא, יהודי טמא!" צעקו סביבנו, ואבא נאלץ לקנות את כל שק התפוזים.
בסופו של דבר עזבה כל משפחתו של אבי את צ'פל, ורק עאמו אברהם, דודו של אבא, נשאר שם עד מותו והוא בן תשעים ושתיים. מאז אין ממונה יהודי על חלקת הקבר ועל החאן הגדול של הנביא יחזקאל, וככל הנראה נהפך האתר למסגד מוסלמי.
הייתי בכור נכדיו של סבא ליאהו, ובלידתי הוא התעקש שיקראו לי אליאס, ליאהו, אליהו — אחת הגרסאות לשמו שלו. זה לא היה מקובל אז, אבל סבא עמד על שלו, ואיש לא העז לחלוק עליו. רצה הגורל ובצעירותו פרצה בעיראק מחלה שנטלה את מאור עיניהם של אלפים רבים. סבא ליאהו היה בן עשרים ושתיים כשהתעוור (גם עיניו של אבי נפגעו, אך הוא לא איבד את ראייתו). אך עיוורונו לא עשה אותו חסר אונים — הוא היה הולך ויד ימינו מושטת קדימה כהולכת לפניו, ונדמה היה כי הוא רואה בה. כל חושיו האחרים התחדדו. בכל מקום שהגיע אליו היה נושם את ריחותיו ויודע מיד היכן הוא, לא הייתי צריך לומר לו למשל שנקלענו לרובע המוסלמים. הוא היה מתלבש כשייח' מוסלמי, והיה לו מעמד מיוחד גם בקרב המוסלמים. סבא ידע בעל פה פרקים שלמים מהתנ"ך, מהקוראן ומהברית החדשה, והיה מגשר ומפשר בין ניצים, אפילו בין ראשי שבטים. במקום פסק דין היה מספר סיפור, ומוסר ההשכל הבהיר את עמדתו. גם אחרי שעבר לבגדאד המשיכו לעלות אליו לרגל כדי שיפסוק דין, ואני הייתי יושב למרגלותיו כשהכריע בין ניצים, אוחז בשוק רגלו ומשעין עליה את ראשי, מאזין ולא פוצה פה.
בבגדאד גרו סבא וסבתא סמוך אלינו, בית ליד בית. סבתא הייתה יפהפייה, ושתי הצמות הארוכות שלה השתלשלו עד מותניה. תמיד הייתה אומרת לי "אני קורבנך" ומלטפת את ראשי.
מדי יום אחרי ארוחת הצהריים, עוד לפני שהכנתי את השיעורים, הייתי בא אל סבא ליאהו ושואל אותו אם הוא צריך ללכת למקום כלשהו, ואם כן — הייתי מלווה אותו לשם. הוא היה לובש אז את בגדי השייח', מניח את יד ימינו על כתפי, והייתי מנחה אותו בדרכו. לא אחת תהיתי אז על סבא שלי, שעיניו סומות אבל הוא רואה את צפונות נפשם של אנשים וקורא בהם כבספר פתוח ומיטיב לגשר ביניהם.
כל ימי חייו עבד סבי לפרנסתו ולפרנסת סבתא. בארץ חיפש עבודה ולא נמצאה לו, ובסופו של דבר מצא עבודה במריטת נוצות מתרנגולות שחוטות, ובלבד שלא יזדקק לאיש. בתוקף סירב לקבל עזרה מבניו. בפעם הראשונה שאושפז ונשאל לגילו ענה: "הנני עלם בן שמונים וחמש שנים". שנים ליוויתי אותו לכל מקום ולא חדלתי להתפעל ממנו. ממנו למדתי לא להתלונן ולא להתמסכן, למצוא את דרכי על אף כל המכשולים שנערמו בפניי ולשמור על חיוניות ואופטימיות. כמספר סיפורים מופלא ידע לרתק את מאזיניו, שהיו נאספים סביבו בכל מקום שהגיע אליו, וקהל כזה רציתי גם אני.