כנופיית המפציצים

הערת המחבר

כשהיה ילד קטן ושכב במיטתו היה אבי שומע את המטוסים בשמיים, בדרכם ליעד, ושוב, בשחר, בדרכם חזרה לגרמניה. זה היה באנגליה, בקנט, כך וכך קילומטרים מדרום־מזרח ללונדון. אבי נולד ב־1934, כך שהיה בן חמש כשפרצה מלחמת העולם השנייה. הבריטים כינו את קנט "מסדרון ההפצצות", כי זה היה המחוז שמטוסי הקרב הגרמניים היו טסים מעליו בדרכם ללונדון.
באותן שנים, כשמפציץ נותר עם כמה פצצות באמתחתו, לא פעם הוא היה פשוט שומט אותן איפשהו בדרכו חזרה. יום אחד נחתה פצצה תועה בגינה האחורית של בית סבי וסבתי. היא לא התפוצצה. היא פשוט נחה לה שם, קבורה עד חציה באדמה — ולדעתי, אפשר לומר בהגינות שבעיניו של ילד בן חמש המגלה עניין בכל דבר מכני, קשה להעלות על הדעת חוויה מופלאה יותר מפצצה גרמנית שנחה בחצר האחורית שלך מבלי להתפוצץ.
ולא שאבי תיאר זאת כך. אבא שלי היה מתמטיקאי, ואנגלי, כך ששפת הרגש לא היתה שגורה בפיו. היא היתה עבורו כמו לטינית, או צרפתית — משהו שאפשר ללמוד ולהבין אבל לא ממש לשלוט בו על בוריו. לא, המחשבה על כך שפצצה גרמנית בחצר האחורית היא החוויה המופלאה ביותר שאפשר להעלות על הדעת עבור ילד בן חמש — זו היתה הפרשנות שלי כשאבי סיפר לי את סיפור הפצצה, כשאני הייתי בן חמש.
זה היה בשלהי שנות ה־1960. חיינו אז באנגליה, בסאותהמפטון. עדיין אפשר היה למצוא בכל מקום תזכורות למה שעבר על ארצנו. מי שנסע ללונדון יכול היה עדיין לראות איפה נחתו הפצצות — בכל מקום שבו בניין מזעזע בסגנון הברוטליסטי התפרש על פני גוש רחובות בן מאות שנים.
הרדיו של BBC היה תמיד פתוח בבית שלנו, ובאותם ימים נדמה היה כאילו כל ריאיון שני הוא עם גנרל זקן או צנחן או שבוי מלחמה. הסיפור הקצר הראשון שכתבתי כילד עסק ברעיון שהיטלר עדיין בחיים ומסתער שוב על אנגליה. שלחתי אותו לסבתא שלי, זו שבגינת ביתה בקנט נחתה הפצצה שלא התפוצצה. כשאמי שלי שמעה על הסיפור שלי היא נזפה בי: מישהו שחי בתקופת המלחמה לא ייהנה מעלילה שעוסקת בשובו של היטלר.
אבי לקח פעם אותי ואת אחיי לחוף שהשקיף על תעלת למאנש. זחלנו יחד בתוך שרידי ביצורים ישנים ממלחמת העולם השנייה. אני עדיין זוכר את עצמי תוהה בהתרגשות אם ניתקל בקליעים ישנים, או בתרמילי פגזים, או אפילו בשלד של איזה מרגל גרמני שנסחף אל החוף ועקבותיו אבדו מזמן.
אני חושב שהדברים שמסעירים אותנו בילדותנו לא נוטשים אותנו. אני יודע ששלי לא נטשו. אני תמיד מספר בצחוק שאם קיים ספר שהמילה מרגל מופיעה בכותרת שלו, אני קראתי אותו. פעם אחת, לפני כמה ימים, הסתכלתי במדפי הספרים שלי והבנתי — להפתעתי — כמה ספרי עיון על המלחמה הספקתי לצבור. רבי־המכר ההיסטוריים הגדולים, אבל גם הסיפורים המיוחדים. ספרי זיכרונות שאינם יוצאים לאור עוד. טקסטים אקדמיים. ובאיזה היבט של המלחמה עסקו רוב הספרים האלה? הפצצות. כוח אווירי מאת סטיבן בודיאנסקי. רטוריקה ומציאות בלוחמה אווירית מאת תמי דייוויד בידל. ההחלטה בעניין שְוַויינְפוּרְט מאת תומס מ' קופי. מדפים שלמים של ספרי היסטוריה בנושא.¹
בדרך כלל, כשאני מתחיל לצבור כך ספרים, הרי זה כי אני מתכוון לכתוב משהו בנושא. יש לי מדפים עמוסי ספרים בנושא פסיכולוגיה חברתית כי התפרנסתי מכתיבה על פסיכולוגיה חברתית. אבל על מלחמה אף פעם לא ממש כתבתי — במיוחד לא על מלחמת העולם השנייה, או ספציפית על הלוחמה האווירית באותה המלחמה. רק קטעים מזדמנים פה ושם.² למה? אני לא יודע. אני מתאר לעצמי שאדם בעל מחשבה פרוידיאנית היה שמח לשאלה הזאת. אבל אולי התשובה הפשוטה יותר היא שככל שנושא חשוב לך יותר, כך קשה לך יותר למצוא סיפור שתרצה לספר עליו. הרף גבוה יותר. וזה מביא אותנו לכנופיית המפציצים, הספר שאתם קוראים כרגע. אני שמח לומר שבמקרה של כנופיית המפציצים, מצאתי סיפור שראוי לאובססיה שלי.
ודבר אחד אחרון — בעניין השימוש במילה הזאת, אובססיה. הספר הזה נכתב מתוך התמסרות לאובססיות שלי. אבל זה גם סיפור על אובססיות של אנשים אחרים, על אחת האובססיות המפוארות ביותר של המאה ה־20. כשאני מעיין בדברים שכתבתי על אובססיות או חקרתי אותן לאורך השנים, אני קולט שאני נמשך שוב ושוב לאובססיות. אני אוהב אותן. מוצאת חן בעיניי המחשבה שאדם יכול לדחוק הצידה את כל הטרדות והפרטים שמרכיבים את חיי היומיום, ופשוט להתמקד בדבר אחד — הדבר שתואם את קווי המתאר של דמיונו. לעיתים, אובססיות מסיטות אותנו מהמסלול, גורמות לנו לאבד כיוון. מסתירות מעינינו את התמונה הגדולה. משרתות לא רק את העולם שסביבנו, אלא גם את האינטרסים הצרים של עצמן. אבל לדעתי, לא היינו מצליחים להתקדם לשום מקום, להמציא דברים חדשים, או להשיג אושר או יופי בחיינו בלי אובססיות.
במהלך כתיבת הספר הזה הזדמן לי להיפגש לארוחת ערב עם מפקד חיל האוויר האמריקני דאז, דייוויד גולדפיין. זה היה במועדון האווירייה במתחם הבסיס המשותף מאייר־הנדרסון בצפון וירג'יניה, ממש מול העיר וושינגטון, על הגדה הנגדית של נהר הפוטומק — מבנה ויקטוריאני מפואר ברחוב של מבנים ויקטוריאניים מפוארים שבהם חיים כמה מהקצינים הבכירים ביותר בצבא ארצות הברית. אחרי הארוחה הזמין הגנרל גולדפיין כמה מידידיו ומעמיתיו — קצינים בכירים אחרים בחיל האוויר — להצטרף אלינו. ישבנו בחצר האחורית של בית הגנרל, היינו חמישה בסך הכול. כמעט כולם היו טייסים צבאיים לשעבר. רבים מהם היו גם בנים לטייסים צבאיים. הם היו הגרסאות המודרניות לאנשים שתקראו עליהם בספר הזה. ככל שהערב התקדם, התחלתי לשים לב למשהו.
מועדון האווירייה שוכן ממש לא רחוק מנמל התעופה הלאומי ע"ש רייגן. ופעם בעשר דקות בערך, מטוס היה ממריא מעל ראשינו. לא משהו מלהיב במיוחד: סתם מטוסי נוסעים של חברות מסחריות, בדרכם לשיקגו או לטמפה או לשרלוט. ובכל פעם שאחד המטוסים האלה היה עובר מעלינו, הגנרל וחבריו לנשק היו נושאים כולם את עיניהם כלפי מעלה, רק כדי להעיף מבט. הם לא הצליחו לשלוט בזה. אובססיבים. אנשים שאני מחבב.

מבוא: 

"זה לא עובד, אתה גמרת."

1.

היתה תקופה שבה שדה התעופה הגדול ביותר בעולם שכן בלב מערב האוקיינוס השקט, כ־2,500 קילומטרים מחופי יפן, על אחד מתוך מקבץ של איים טרופיים קטנים שנקראים איי מריאנה. גואם. סאיפּאן. טיניאן. איי מריאנה נמצאים בקצה הדרומי של רכס הרים שקוע ברובו — קצות הרי הגעש מבצבצים מתוך מימי האוקיינוס העמוקים. במשך רוב ההיסטוריה של איי מריאנה, הם היו קטנים מכדי שמישהו בעולם שמחוצה להם יתעניין בהם או ירצה להשתמש בהם. עד שהגיע עידן הלוחמה האווירית, כשלפתע היתה להם חשיבות עצומה.
איי מריאנה היו בשליטה יפנית במשך רוב מלחמת העולם השנייה. אבל בקיץ 1944, בסופה של מערכה אכזרית, הם נפלו לידי הצבא האמריקני. סאיפאן היה הראשון, ביולי. ואחריו טיניאן וגואם, באוגוסט. כשהגיעו הנחתים, גם "דְבוֹרֵי הים" — גדוד ההנדסה של הצי — הגיעו יחד איתם והתחילו לעבוד.
בתוך שלושה חודשים בלבד כבר פעל בסאיפאן בסיס אווירי בתפקוד מלא, בשם אַייסְלִי פילד. ואז, על האי טיניאן, נבנה שדה התעופה הגדול ביותר בעולם, נורת' פילד — ארבעה מסלולי המראה באורך 2,500 מטר. ואחר כך, בגואם, המקום שנקרא היום בסיס חיל האוויר ע"ש אנדרסן, הוא שער היציאה של חיל האוויר האמריקני אל המזרח הרחוק. ואז הגיעו המטוסים.
רונלד רייגן היה קריין סרטי מלחמה באותה תקופה, ואחד מהם הוקדש למשימותיו הראשונות של ה־B-29, שֶכּוּנָה גם "מבצר העל". רייגן תיאר את המטוס כאחד מפלאי העולם: ספינה אווירית אדירה:
עם 2,200 כוחות סוס בכל אחד מארבעת המנועים. עם קיבולת דלק של קרון מכלית ברכבת משא. זנב המתנשא לגובה שתי קומות. גוף ארוך יותר מקורבט. מתוכנן כך שיוכל לשאת יותר כוח הרס, ולעוף איתו גבוה יותר, מהר יותר, רחוק יותר מכל מפציץ שנבנה אי פעם. וכדי להשלים את המשימה, זה בדיוק מה שיוטל עליו לעשות.¹
ה־B-29 יכול היה לטוס מהר יותר וגבוה יותר מכל מפציץ אחר בעולם, והכי חשוב — רחוק יותר מכל מפציץ אחר. ובזכות אותו טווח טיסה מורחב — בשילוב עם כיבוש איי מריאנה — עמד חיל האוויר האמריקני, לראשונה מאז תחילת המערכה באוקיינוס השקט, במרחק תקיפה מיפן. הוקמה יחידה מיוחדת לטיפול בצי המפציצים שחנו כעת באיי מריאנה: פיקוד המפציצים מס' 21, בהנהגתו של גנרל צעיר ומבריק בשם הֵייוּוּד הֶנסֶל.
לאורך כל סתיו וחורף 1944, הוציא הנסל תקיפה אחרי תקיפה. מאות מטוסי B-29 דאו מעל מימי האוקיינוס השקט, הטילו את מטעניהם על יפן, ואז חזרו למריאנה. במהלך ההכנות שערכו צוותי האוויר של הנסל לקראת הגיחות לטוקיו, הגיעו בטיסה עיתונאים וצוותי צילום מהיבשת ותיעדו את ההתרגשות עבור החבר'ה שבבית.
הנה שוב רונלד רייגן:
מטוסי ה־B-29 בסאיפאן הם כמו ארטילריה שמכוונת אל לב יפן... המלוכסנים יכולים באותה מידה לנסות לעצור את מפלי הניאגרה. פיקוד המפציצים מס' 21 מוכן ומזומן לתקוף את מטרתו הראשונה.
אבל אז, ב־6 בינואר, 1945, הגיע מפקדו של הנסל, הגנרל לוֹריס נוֹרְסְטאד, לאיי מריאנה. התנאים בגואם היו עדיין פרימיטיביים למדי: המפקדה היתה לא יותר מכמה מבני מתכת ארעיים על צוק שהשקיף אל האוקיינוס. השניים היו ודאי מותשים, לא רק בשל תנאי המחסור של אותם הימים, אלא גם מכּוֹבֶד האחריות המונחת על כתפיהם.
קראתי פעם קטע שכתב גנרל חיל האוויר המלכותי ארתור האריס על חייו של מפקד אווירי במלחמת העולם השנייה:
אני תוהה אם מישהו מסוגל לקלוט את המתח הנפשי המפחיד הכרוך בפיקוד על כוח אווירי גדול במלחמה, פרט למתי המעט שחוו זאת. מפקד בצי יידרש לנהל לכל היותר פעולה גדולה אחת או שתיים במהלך המלחמה כולה, ומפקד כוח צבאי יוצא לקרב גדול אחד פעם בחצי שנה, נניח, או בנסיבות חריגות, פעם בחודש — אך מפקד של כוח מפציצים צריך לעשות את כל זה בכל 24 שעות... את כמויות המתח היומיומיות שבלחימה ממושכת כזו לאורך שנים, מוטב להשאיר לדמיון בלבד.²
נחזור להנסל ולנורסטאד בגואם. שני אנשי חיל אוויר למודי־קרבות, ניצבים מול מה שיהיה — כך הם קיוו — אקורד הסיום של המלחמה. הנסל הציע סיור־בזק: לעמוד על החוף. להתפעל ממסלולי ההמראה החדשים שפורצים מתוך הג'ונגל. לפטפט על טקטיקות, על תוכניות. נורסטאד אמר לא. היה לו עניין אישי יותר לדון בו. ואז, ברגע שהייווד הנסל יזכור עד סוף ימיו, נורסטאד פנה אליו ואמר: זה לא עובד. אתה גמרת.
"חשבתי שהאדמה פערה את פיה ובלעה אותי — זה ריסק אותי לחלוטין."3 כך תיאר הנסל, כעבור שנים, את תחושותיו באותו רגע. ואז הנחית נורסטאד את המהלומה השנייה, הכבדה יותר. הוא אמר, אני מביא במקומך את קרטיס לֶה־מֵיי.
הגנרל קרטיס אמרסון לה־מיי, בן 38, גיבור ההפצצות על גרמניה, היה אחד מלוחמי האוויר המהוללים של דורו. הנסל הכיר אותו היטב. הם שירתו יחד באירופה. והנסל הבין מיד שלא מדובר כאן בחילופי גברי רגילים בין מפקדים. זו היתה נזיפה, סיבוב פרסה. הודאה של וושינגטון שכל מה שהנסל עשה נתפס כעת כטעות. כי קרטיס לה־מיי היה האנטיתזה להייווד הנסל.
נורסטאד הציע שהנסל יישאר אם ירצה, וישמש סגנו של לה־מיי — הצעה שהנסל נעלב ממנה עד כדי כך שלא הצליח להוציא מילה מפיו. נורסטאד אמר לו שיש לו עשרה ימים לסיים את ענייניו. הנסל התהלך בבסיס כמו בתוך עננה. בלילה האחרון שלו בגואם, הנסל שתה קצת יותר מהרגיל ושר לפקודיו בליווי קולונל צעיר שניגן בגיטרה: "טייסים זקנים לא מתים, לא מתים, הם רק טסיםםםם רחוקקקק־רחוקקקק."4
כשקרטיס לה־מיי הגיע לאי לצורך חילופי הפיקוד, הוא הטיס את עצמו לשם ב־B-29. התזמורת ניגנה את "דגל הכוכבים והפסים". טייסי פיקוד המפציצים מס' 21 ערכו מצעד ראווה. קצין יחסי ציבור הציע תמונה של השניים כדי לציין את הרגע. ללה־מיי היתה מקטרת בפה — תמיד היתה לו מקטרת בפה — והוא לא ידע מה לעשות איתה. הוא ניסה שוב ושוב להכניס אותה לתוך כיסו. "גנרל," אמר השליש, "תן לי בבקשה להחזיק לך את המקטרת בזמן הצילום."
לה־מיי אמר, בקול שקט, "איפה אתם רוצים שאעמוד?"5 המצלמות תקתקו וקלטו את הנסל משקיף במבט אל המרחק, ולה־מיי משפיל מבט ארצה. שני גברים שהיו שמחים להיות בכל מקום אחר ורק לא זה לצד זה. וכך זה נגמר.
כנופיית המפציצים היא סיפורו של הרגע הזה. מה שהוביל אליו ומה שקרה אחריו — שכן החלפת המפקדים ההיא ממשיכה להדהד עד עצם היום הזה.

2.

יש משהו במהפכות טכנולוגיות שתמיד מצליח לבלבל אותי. פתאום צצים להם רעיון או המצאה חדשים, וברור לכול שהם יהפכו את עולמנו על פניו. האינטרנט. הרשתות החברתיות. בדורות הקודמים היו אלה הטלפון והאוטומוביל. ישנה ציפייה שבזכות ההמצאה החדשה הזו, דברים יהיו טובים יותר, יעילים יותר, בטוחים יותר, עשירים יותר, מהירים יותר. ומבחינות מסוימות, זה אכן קורה. אבל אז, תמיד, הדברים גם משתבשים. רגע אחד אנו מריעים לרשתות החברתיות שמאפשרות לאזרחים מן השורה להפיל דיקטטורות. ורגע לאחר מכן אנו חוששים שהרשתות החברתיות יהפכו לפלטפורמה שתאפשר לאזרחים לרדות אלה באלה. האוטומוביל היה אמור להביא חופש וניידות, והוא אכן עשה זאת, לתקופה מסוימת. אבל אז מצאו את עצמם מיליוני אנשים גרים במרחק של קילומטרים ממקומות העבודה שלהם, ולכודים בפקקי תנועה אינסופיים ובנסיעות שמתארכות ומתארכות. איך זה שלפעמים, מכל מיני סיבות אקראיות ובלתי־צפויות, נדמה שהטכנולוגיה סוטה ממסלולה המיועד?
כנופיית המפציצים היא מקרה פרטי שמבהיר היטב איך חלומות מתקלקלים. ואיך, כשרעיון חדש ומבריק נופל לו מהמרומים הוא איננו נוחת ברכות בחיקנו. הוא נוחת בחוזקה, על האדמה, ומתנפץ. הסיפור שאני עומד לספר לכם הוא לא באמת סיפור מלחמה. גם אם הוא מתרחש ברובו בתקופת מלחמה. זהו סיפור על גאון הולנדי ועל המחשב שבנה במו ידיו. על חבורה של אחים במרכז אלבמה. על פסיכופת בריטי. על כימאים פירומנים במעבדות שבמרתפי אוניברסיטת הרווארד. זהו סיפור שיזכיר לנו איך הכוונות שלנו משתבשות, כי אנחנו תמיד שוכחים את השיבושים במבט לאחור.
ובלב הסיפור ניצבים הייווד הנסל וקרטיס לה־מיי, שעמדו זה מול זה בג'ונגלים של גואם. האחד נשלח הביתה. האחר נשאר במקומו, ופעילותו הניבה תוצאות שהביאו עמן את הלילה האפל ביותר של מלחמת העולם השנייה. אתם מוזמנים להרהר בסיפור שלהם ולשאול את עצמכם — מה אני הייתי עושה? באיזה צד אני הייתי בוחר?

פרק 1: 
"מר נורדן הסתפק בהעברת זמנו בסדנתו"

1.

באותם ימים, שבהם המלחמה שתאכל את העולם היתה רק אפשרות מדאיגה אבל לא עובדה, נודע לצבא ארצות הברית על אודות קיומו של איש אחד, מרשים מאוד.
קראו לו קרל ל' נוֹרדֶן. לאורך כל חייו התרחק נורדן מאור הזרקורים. הוא עבד לבדו — ומעת לעת חזר לאירופה בתקופות קריטיות כדי לטפל בכמה עניינים ולחלום ליד שולחן המטבח בבית אמו. הוא בנה חברה של מאות עובדים. ואז, בתום המלחמה, הוא השאיר את הכול מאחוריו. אין ביוגרפיות באורך מלא על נורדן. אין כתבות פרופיל.3 לא הוקמו פסלים לזכרו. לא בהולנד מולדתו; לא בשווייץ, שם חי רוב ימיו; ולא בדאונטאון מנהטן, שם עשה את רוב עבודתו החשובה. נורדן השפיע על מהלך המלחמה והצית חלום שיחזיק מעמד עד תום המאה. נראה כמעט בלתי אפשרי שמישהו הותיר חותם גדול כל כך על עולמנו כמו נורדן, ואז נעלם כלא היה. אבל הוא הצליח. בספר טכני בן 352 עמודים שעוסק בהמצאה של נורדן, יש משפט אחד ויחיד שמוקדש לו: "מר נורדן הסתפק בהעברת זמנו בסדנתו, לעיתים גם במשך 18 שעות ביום."¹
וזה הכול.
אם כן, לפני שנתחיל לדבר על חלומו של נורדן ועל השלכותיו — כיצד השפיע נורדן על דור שלם — הבה נתחיל בנורדן עצמו. שאלתי את פרופ' סטיבן ל' מקפרלנד, אחד ההיסטוריונים הבודדים — אולי היחיד — שנבר בסיפורו של קרל נורדן, למה יש כל כך מעט תיעוד על חייו של הממציא. הפרופסור השיב שזה "בראש ובראשונה מפני שהוא תבע חשאיות מוחלטת." והוא ממשיך ומתאר את האיש: "תראה, הוא היה אדם עוקצני מאוד. האגו שלו היה גדול מ[זה של] כל אדם שלא פגשתי מעולם. ואני אומר 'לא פגשתי מעולם' כי כמובן מעולם לא פגשתי את נורדן."
נורדן היה הולנדי. הוא נולד בהודו המזרחית (אינדונזיה של היום), שהיתה אז מושבה הולנדית. הוא עבד במשך שלוש שנים כמתמחה בסדנת מכונות בשווייץ, ואז סיים תואר בהנדסה בבית הספר הפוליטכני הפדרלי היוקרתי של ציריך, שבה אחד מחבריו לספסל הלימודים היה ולדימיר לנין. נורדן היה בחור מסודר ומטופח. הוא לבש חליפת שלושה חלקים. היה לו שיער לבן קצר עם בלורית קטנה, שפם מהודר, ועיניים שהסתתרו מאחורי עפעפיים כבדים והוקפו בקמטים עמוקים, כאילו לא ישן שנים. הכינוי שלו היה "הזקן דינמיט". הוא שתה קפה בליטרים, וחי על סטייקים.
כפי שהסביר מקפרלנד:
הוא האמין בכל מאודו, ובמובן הביולוגי ביותר, שהשמש מחוללת טיפשות. ולכן, לא הייתם רואים אותו לעולם בלי כובע גדול לראשו. בני משפחתו הוכרחו תמיד לחבוש כובעים כשיצאו החוצה. בילדותו הוא חי בהודו המזרחית ההולנדית, ובכל זאת הוא ומשפחתו תמיד חבשו כובעים כי השמש מחוללת טיפשות.
מקפרלנד כתב שנורדן "קרא את דיקנס בלהיטות בשל הגילויים על חייהם של המוחלשים, ואת ת'ורו לצורך הדיון בחיי הפשטות."² הוא שנא לשלם מיסים. הוא חשב שפרנקלין רוזוולט הוא השטן.
מקפרלנד תיאר את הרגזנות של נורדן:
יש סיפור מפורסם, על כך שפעם אחת הוא הציץ מאחורי כתפו של אחד הטכנאים, והטכנאי, שנלחץ קצת, ניסה לפתוח בשיחה, הביט בו ואמר, "אולי תוכל להסביר לי למה אנחנו מייצרים את החלק הזה ככה." ונורדן העיף את הסיגר מפיו וצרח עליו בכל כוחו, "יש 100 אלף סיבות שתכננתי את החלק הזה ככה. ואף אחת מהן היא לא עניינך, לעזאזל." אז ככה הוא התייחס לכל העובדים שלו. הוא היה באמת "הזקן דינמיט".
מקפרלנד הרחיב גם על הפרפקציוניזם של נורדן:
להוצאות לא היתה שום חשיבות — המוטו היה "לעשות את זה הכי מושלם שאפשר." כבר ראיתי מהנדסים שיודעים את מה שהם יודעים ועושים את מה שהם עושים, אבל כולם דיברו על כמה שחשוב ללמוד את מה שנעשה לפניהם. הגישה של נורדן היתה, "אני לא רוצה לשמוע על זה." הוא רצה רק דפי נייר ריקים, עיפרון, וכמה ספרי הנדסה מלאים בנוסחאות לחישוב בעיות מתמטיות מסוימות. הוא האמין בכל ליבו בגישת הדף החלק, ואפשר ללמוד מכך על האגו שלו. הוא אמר, "אני לא רוצה לדעת אילו טעויות עשו אנשים אחרים. אני לא רוצה לדעת מה הם עשו נכון. אני אפתח בעצמי את מה שנכון."
מה פיתח קרל נורדן בדפי הנייר הריקים שלו? כוונת הפצצה. כוונת הפצצה היא דבר שאף אחד כבר לא משתמש בו יותר — לא בעידן המכ"מים וה־GPS — אבל במשך רוב המאה הקודמת, כוונות הפצצה היו דבר חשוב מאוד. ואני ארחיב, כי יש כאן סכנה אמיתית שהחשיבות שלהן לא תובן כהלכה. אם הייתם עורכים, נגיד, בשנים הראשונות של המאה ה־20, רשימה של עשר הבעיות הטכנולוגיות הלא־פתורות הכי גדולות של חצי המאה הבאה, מה היה מופיע ברשימה הזאת? טוב, חלק מהדברים ברורים מאליהם. יש צורך חיוני בחיסונים למניעת מחלות ילדות — חצבת, חזרת. יש צורך בדשנים חקלאיים טובים יותר כדי לסייע במניעת רעב. באזורים רבים מאוד בעולם אפשר להגביר את הפריון בעזרת מיזוג אוויר נוח ולא יקר. יש לבנות מכונית זולה דיה שגם משפחה ממעמד הפועלים תוכל להרשות לעצמה. ואני יכול להמשיך עוד. אבל איפשהו ברשימה הזאת היתה גם שאלה צבאית — האם יש דרך מדויקת יותר להטיל פצצה ממטוס?
נשאלת השאלה: למה הבעיה הזו נכנסת לאותה רשימה יחד עם חיסונים, דשנים ומזגנים? כי בתחילת המאה ה־20 פקדה את העולם מלחמת העולם הראשונה, שבה 37 מיליון איש נפצעו או נהרגו. שלושים ושבעה. יותר ממיליון נפגעים היו רק בקרב על הסום, קרב אחד ויחיד שלא היתה לו שום השפעה מיוחדת על מהלך הלחימה. עבור מי שחיו בזמן מלחמת העולם הראשונה, היא הותירה טראומה עמוקה מאוד.
מה אפשר היה לעשות, אם כך? קבוצה קטנה של אנשים התחילה להאמין שהפתרון המציאותי היחיד היה שינוי באופן הלחימה של הצבאות. ללמוד לנהל — אם זה לא נשמע כמו סתירה פנימית — מלחמות טובות יותר. והאנשים שטענו לטובת מלחמות טובות יותר היו טייסים. אנשי צוות אוויר. אנשים שפיתחו אובססיה לאחד ההישגים הטכנולוגיים החדשים והמלהיבים ביותר של התקופה — המטוס.

2.

המטוסים עשו את הופעתם הגדולה הראשונה במלחמת העולם הראשונה. אני בטוח שראיתם תמונות של אותם מטוסים ראשונים. עץ לבוד, בד, מתכת וגומי. שתי כנפיים, עליונה ותחתונה, מחוברות בתומכות. מושב אחד. מקלע אחד שפונה קדימה, מסונכרן לירי דרך המדחף. הם נראו כמו משהו שהגיע בדואר והורכב במחסן ביתי. מטוס הקרב המפורסם ביותר של מלחמת העולם הראשונה היה הסופווית' קאמל. (זה שבו סנופי טס ברצועות הקומיקס הישנות של פינאטס.) הוא היה די עלוב. "בידיו של טירון," אומר מחבר ספרי התעופה רוברט ג'קסון, "הוא התאפיין בכמה תכונות אכזריות שיכלו להפוך אותו לרוצח."³ כלומר, רוצח של הטייס שהטיס אותו, לא של האויב המותקף. אבל היה דור חדש של טייסים שהסתכל על המתקנים המעופפים האלה ואמרו, משהו כזה יכול לייתר לחלוטין את כל העימות חסר התכלית, הבזבזני והעקוב מדם שעל הקרקע. אולי פשוט נילחם באוויר?
אחד מאותם טייסים נקרא דונלד וילסון. הוא שירת במלחמת העולם הראשונה וזכר את הפחד שאחז בחבריו לנשק.
זה מה שסיפר בריאיון ב־1975:
אחד הלוחמים התאבד ובחר לעשות את זה בחדר האוכל שלנו. הוא הכניס את קנה הרובה לתוך הפה ולחץ על ההדק. אחד אחר, בזמן שהיינו בשוחות, ירה לעצמו ברגל. אז האנשים האלה ראו את הסכנה הגדולה והעצימו אותה בראשם. אבל לדעתי, בגדול, רובנו פשוט לא קלטנו לתוך מה אנחנו נכנסים.⁴
וילסון החל לטוס בשנות ה־1920 ובמלחמת העולם השנייה כבר שירת כגנרל. עברתי על אוטוביוגרפיה שפרסם וילסון בשנות ה־1970. היא נקראת Wooing Peponi, ונראית כמו ספר מחזור של בית ספר תיכון. היא פשוט לא נגמרת. וממש באמצע, וילסון משרבב קטע מוזר ומרתק על המסקנה שהגיע אליה בשנותיו הראשונות כטייס: "ואז, משום מקום, התפתח לו חזון. כמו ששנים לאחר מכן, בהקשר אחר לחלוטין, מרטין לותר קינג אמר בנאומו המרגש, 'יש לי חלום'."⁵
וילסון משווה בין חזונו בעניין ההבטחה הגלומה בלוחמה האווירית לבין הרגע האיקוני ביותר בתולדות התנועה לזכויות האזרח. ואז הוא שואל מקינג גם את הדפוס הרטורי שלו:
היה לי חלום... שמדינות יילחמו זו בזו כדי להכתיב תנאים ולא כדי להוכיח עליונות לחימתית, כפי שדרשה המסורת הצבאית. היה לי חלום שהמדינות החשובות, היריבות הקבועות, הן מתועשות ותלויות בפעולה חלקה ורציפה של אלמנטים מאורגנים התומכים זה בזה. היה לי חלום שהיכולת האווירית החדשה תוכל להשמיד מספר מוגבל של מטרות בתוך מערך התלות ההדדית של האומה המודרנית. היה לי חלום שהרס כזה, והאפשרות שימשיך, יגרמו לקורבן לחתור לשלום.⁶
הפסקה הזאת יומרנית, מכל בחינה אפשרית. באותם ימים היו כל כך מעט טייסים צבאיים בארצות הברית, עד כי כולם הכירו את כולם. זה היה כמו מועדון. חבורה של קנאים. וּוילסון אמר שהמועדון הקטנטן הזה, עם המכונות המעופפות הרעועות שלו, יוכל להמציא מחדש את המלחמה.
"היה לי חלום שהרס כזה, והאפשרות שימשיך, יגרמו לקורבן לחתור לשלום"? כלומר, הוא האמין שמטוסים יכולים לנצח במלחמות לבדם. הם יוכלו לבצע גיחות, להפציץ יעדים נבחרים ולהוריד את האויב על ברכיו מבלי לטבוח במיליונים בשדה הקרב.
אבל אנשי האוויר ידעו: לפני שאפשר יהיה להגשים את החלום הזה, הם יצטרכו להתמודד עם בעיה, בעיה טכנית ספציפית מאוד, בעיה משמעותית עד כדי כך שאפשר היה לשבץ אותה ברשימת עשר הבעיות הגדולות ביותר, לצד החיסונים והדשנים. מי שחשב, כמו אותם חולמים, שהמטוס יכול לחולל מהפכה בעולם הלוחמה — לבצע גיחות, להפציץ יעדים נבחרים ולהוריד את האויב על ברכיו — היה חייב למצוא דרך לפגוע באותם יעדים נבחרים מהאוויר. ואף אחד לא ידע איך לעשות את זה.
שאלתי את סטיבן מקפרלנד, למה קשה כל כך לאתר במדויק מטרה להפצצה. זה מה שהוא ענה:
זה מדהים בעיניי. זאת אומרת, אני פשוט הנחתי שצופים בכל הסרטונים ובכל הסרטים. ואז אומרים, "בואו פשוט נניח את הצלב על המטרה, וכוונת הפצצה פשוט תעשה את היתר." אבל כשמנסים להפיל פצצה במדויק על מטרה, יש כמות מדהימה של גורמים שצריך להביא בחשבון. חשוב לרגע על המכונית שלך, שנוסעת בכביש המהיר במהירות של 110-100 קילומטר לשעה; אתה יכול לדמיין את עצמך זורק משהו מהחלון ומנסה לפגוע במשהו אחר, אפילו נייח כמו תמרור או עץ או כל דבר שנמצא בצד הכביש. עכשיו אתה בטח מבין כמה זה קשה.
אם ננסה לזרוק בקבוק לתוך פח זבל מתוך מכונית שנוסעת במהירות של 80 קילומטר לשעה, נצטרך לבצע כמה חישובים פיזיקליים תוך כדי תנועה: הפח הוא נייח, אבל אנחנו והמכונית נעים במהירות, כך שצריך לשחרר את הבקבוק הרבה לפני שמגיעים לפח. נכון? אבל אם אנחנו נמצאים במטוס, בגובה של 20 או 30 אלף רגל, הבעיה סבוכה פי כמה.
מקפרלנד המשיך:
כלי התעופה במלחמת העולם השנייה נעו במהירות של 500-300 קילומטר לשעה, מקצתם הגיעו אפילו ל־800 קמ"ש. הם הפילו פצצות מגובה של עד 30 אלף רגל. כלומר, לפצצות נדרשו בין 20 ל־30, [אולי] 35 שניות לפגוע בקרקע. ובמהלך כל הזמן הזה, יורים עליך. אתה צריך להסתכל דרך העננים או... [לחמוק] מאש נ"מ. אתה צריך להתמודד עם בתי חרושת מוסווים, עם מסכי עשן. עשן מפצצות אחרות, אנשים שצורחים לך באוזן, התרגשות כללית, כל הדברים המוזרים האלה שקורים כשהמלחמה מתחילה.
לפעמים הרוח יכולה להגיע למהירות של 150 קמ"ש. צריך לשקלל גם את זה בחשבון. אם קר, האוויר דחוס והפצצה תיפול לאט. כשחמים יותר, האוויר דליל והפצצה תיפול מהר. ואז צריך לחשוב גם על הדברים האלה: האם המטוס מאוזן? האם הוא נע מצד לצד? או מעלה ומטה? זווית קטנטנה של טעות בלחיצה על ההדק יכולה להביא לטעות גדולה על הקרקע. וממרחק של 20 אלף רגל, אפשר בכלל לראות את המטרה? בית חרושת הוא אולי דבר גדול וברור מקרוב, אבל מגובה רב כל כך הוא נראה כמו בול דואר. בימיה הראשונים של התעופה, מטוסי ההפצצה לא הצליחו לפגוע בכלום. לא היו קרובים אפילו. מטילי הפצצות היו כמו מי שזורק חיצים על לוח מטרה בעיניים עצומות. החלום שמטוס יוכל לחולל מהפכה בעולם הלחימה התבסס על הנחה ענקית, שלא נבדקה ולא הוכחה: שאיכשהו, מישהו, בשלב מסוים, יצליח להבין איך לכוון פצצה מגובה רב בשמיים, במשהו שמתקרב לדיוק. זה היה אחד הסעיפים ברשימת המשאלות הטכנולוגיות של התקופה ההיא. עד... שהגיע קרל נורדן.
מקפרלנד אומר ששיטות התכנון והבנייה של נורדן היו מיוחדות במינן:
לא היתה לו שום עזרה. הוא עשה הכול לבדו. והכול היה אצלו בראש. הוא לא הסתובב עם דברים שרשם לעצמו. לא היה לו פנקס. אי אפשר היום לבקר בארכיון שלו. אין דבר כזה. הכול היה שמור לו בתוך הראש, ואדם אחד שמחזיק מורכבות כזאת בתוך הראש... אני פשוט נדהמתי מכך שאפשר לעשות את זה כך. אבל מהנדסים מדברים לפעמים על משהו שנקרא "עיני השכל", שהם רואים דברים במחשבה, לא בעיניים, אלא בעיני השכל. וכך היה באמת אצל קרל נורדן.
שאלתי את מקפרלנד אם לדעתו נורדן היה גאון. הוא השיב:
תראה, הוא היה עונה לך שרק אלוהים ממציא; האדם מגלה. אז מבחינתו, זו לא היתה "גאונות". הוא היה מסרב להסכים למונח הזה. הוא לא היה מעריך את זה, לא היה מקבל אף אחד שהיה קורא לו גאון. הוא היה אומר שהוא פשוט אדם שמגלה את גדולתו של אלוהים, את יצירותיו של אלוהים; שאלוהים חושף אמיתות דרך אנשים שמוכנים לעבוד קשה ולהשתמש בשכלם כדי לגלות את אמיתותיו של אלוהים.
נורדן החל לעבוד על בעיית כוונת ההפצצות בשנות ה־1920. היה לו חוזה עם הצי — אף שלימים יעבוד עבור הגיס האווירי של ארצות הברית, כפי שנקרא אז חיל האוויר האמריקני. הוא הקים את הסדנה שלו ברחוב לפאייט, באזור במנהטן שנקרא היום סוהו. ושם הוא החל לעבוד על יצירת המופת שלו.
עד שארצות הברית נכנסה למלחמת העולם השנייה, הצבא כבר הספיק לחמש את מפציציו בכוונת של נורדן. ברוב המקרים, למטוסי ההפצצה האלה היה צוות של עשרה אנשים: טייס, טייס־משנה, נווט, תותחנים, וחשוב מכול — המפציצים, אלה שכיוונו והטילו את הפצצות. אם המפציץ לא עשה את עבודתו, מאמציהם של כל תשעת האחרים היו לשווא.
בסרט הדרכה למפציצים שפרסם הצבא במהלך המלחמה, מוסברת חשיבותה של כוונת נורדן באמצעות הצגת תצלומי אוויר של מטרות אויב:
אחת מאלה יכולה להיות המטרה שלך. הן הסיבה שאתה כאן. הסיבה לכל הציוד הרב שרוכז כאן וביתר בתי הספר למפציצים. למדריכים שהובאו לכאן כדי לאמן אותך. לטייסים שנמצאים כאן להטיס אותך למשימותיך.
סביר מאוד להניח שאחד מכם, שיושב עכשיו בחדר הזה, יראה את אחת המטרות האלה, לא כשהיא מוקרנת על מסך אלא נעה תחת צלב הכוונת שלו. ואיפה הן ייפלו, הפצצות האלה שלך?... במרחק של 30 מטר? 150 מטר? תלוי עד כמה תצליח ללמד את אצבעותיך ואת עיניך להתאים את עצמן לדיוק המובנה בכוונת נורדן שלכם.⁷
שמה הרשמי היתה Mark XV. היא כונתה "הפוטבול" בפי הטייסים שהשתמשו בה. היא שקלה 25 קילוגרם. היא ישבה על מעין בימה — ארגז שיוצב על גבי גירוסקופ — וכך שמרה על איזון בכל רגע, אפילו כשהמטוס קיפץ ודילג. כוונת ההפצצות היתה למעשה מחשב אנלוגי, מכשיר קומפקטי ומתוכנת עד הפרט האחרון, שהורכב ממראות, טלסקופ, מסבים כדוריים, פלסים וחוגות. מטיל הפצצות היה מציץ דרך הטלסקופ על המטרה מתוך המטוס הנמצא בתנועה, ומבצע שורה מורכבת להפליא של התאמות. נורדן פיתח 64 אלגוריתמים שלדעתו נתנו מענה לכל שאלה בבעיית ההפצצה, כולל: עד כמה משפיעים מהירות הרוח וכיוונה על מסלול נפילת הפצצה? עד כמה משפיעה עליו טמפרטורת האוויר? או מהירות המטוס? הכשרה מלאה לשימוש בכוונת נורדן נמשכה שישה חודשים.
רק מצפייה בסרט האימון של הצבא אפשר לחטוף כאב ראש. הקריין אומר:
עכשיו תראה את הקו על הרצפה. זה היה קו הכוונת שלך כשהתחלת. ממשיך ישר אל המטרה. אני יודע: כשאתה שם למעלה, באוויר, לא משורטטים על הקרקע הקווים הנוחים האלה שיעזרו לך. אבל הכוונת שלך מספקת לך משהו שווה־ערך. זוכר שהכוונת מורכבת משני חלקים? בחלק התחתון נמצא המייצב. ובתוכו יש עוד גירוסקופ, רק שלזה יש ציר אופקי.
בחלק העליון נמצאת הכוונת. המייצב נקבע על הציר האורכי של המטוס. אבל אפשר להמשיך לסובב את הכוונת כך שהיא תצביע תמיד אל המטרה. אלא שהַכַּוונת מחוברת אל המייצב גם במוטות. הם מאפשרים לגירוסקופ לשלוט במיקומה של הכוונת, כך שלא משנה עד כמה המטוס יתנדנד, הכוונת תמיד תצביע לאותו הכיוון.⁸
כל זה כדי שהמפציץ יוכל לדעת בדיוק מתי לצעוק, "זרוק!"
מקפרלנד הסביר את אחת הנקודות החשובות בעבודתו של נורדן:
אחד מ־64 האלגוריתמים של נורדן שיקלל את 30 השניות שנדרשות לפצצה כדי לפגוע במטרה לאחר שמטילים אותה. במהלך אותן 30 שניות, כדור הארץ ממשיך לנוע, מפני שהוא מסתובב על צירו.
לכן הוא ממש הגה נוסחה. אם לפצצה יידרשו 20 שניות כדי לפגוע במטרה, בזמן הזה כדור הארץ ינוע — אני ממציא מספר עכשיו — ארבעה מטרים. לכן, צריך להתאים את המחשב [לעובדה ש]המטרה זזה ארבעה מטרים בינתיים. ואת כל זה יש להזין למחשב.
הצבא רכש אלפי כוונות של נורדן. לפני כל משימה, המפציץ היה הולך, לצד מלווה חמוש, כדי להוציא את הכוונת מתוך כספת. הוא היה לוקח אותה אל המטוס בתוך תיבת מתכת. במקרה של נחיתת חירום, ההנחיה למפציץ היתה להשמיד את הכוונת לאלתר פן תיפול לידי האויב. האגדה מספרת שמפציצים קיבלו אפילו מעין מכשיר פיצוץ באורך 45 סנטימטר כדי שיעשה זאת בשבילם. וכאמצעי זהירות אחרון, הם נדרשו להישבע שבועה מיוחדת: "הנני נשבע שאשמור על סודיותו של כל מידע מסווג שנחשף בפניי, ומתוך ידיעה ברורה כי הופקדה בידיי השמירה על אחד הנכסים יקרי־הערך של ארצי, אני נשבע גם להגן על סודיותה של כוונת ההפצצות האמריקנית, ואם יעלה הצורך, גם במחיר חיי שלי."⁹
ובלב כל הדרמה הזאת, ומעטה הסודיות, עמד קרל נורדן. נורדן התימהוני עד טירוף. לפני כניסתה של ארצות הברית למלחמה, כשעדיין עסק בשכלול המצאתו, הוא היה עוזב מעת לעת את מנהטן וחוזר לבית אמו, בציריך. מקפרלנד אמר שזה "הוציא מכליהם" את אנשי הממשל האמריקני:
ה־FBI שלח איתו סוכנים שינסו להגן עליו. הבריטים סברו לכאורה שהוא עובד כמרגל עבור הגרמנים. ו[הצבא] חשש שהבריטים ינסו לתפוס אותו. אבל הוא ממש התעקש. הוא אמר, אני נוסע לשווייץ. לא תוכלו לעשות שום דבר כדי לעצור אותי. ומובן שחוקי המלחמה לא נכנסו עדיין לתוקף כי ארצות הברית לא היתה במלחמה. כך שמבחינה חוקית, באמת לא היתה להם שום דרך לעצור אותו.
מדוע הצבא הסכים לסבול אותו? כי הכוונת של נורדן היתה הגביע הקדוש.
לנורדן היה שותף עסקי בשם טד בּארְת'. הוא היה איש המכירות, ה"פנים" של הפרויקט. והוא טען, שנה לפני הצטרפותה של ארצות הברית למלחמה, ש"מבחינתנו, ריבוע של חמישה מטרים... הוא לא מטרה קשה מאוד לפגיעה מגובה של 30 אלף רגל." הגרסה המקוצרת של המשפט הזה — ששימשה גם בסיס לאגדת נורדן — היתה שכוונת ההפצצות יכולה להטיל פצצה לתוך חבית מלפפונים חמוצים מגובה של 30 אלף רגל.
עבור הדור הראשון של הטייסים הצבאיים, היה בטענה הזו משהו משכר. המרכיב היקר ביותר של מלחמת העולם השנייה היה המפציץ B-29, מבצר־העל. הבא אחריו ברשימה היה פרויקט מנהטן — אותו ניסיון חסר תקדים ואדיר בהיקפו להמציא ולבנות את פצצת האטום הראשונה בעולם. אבל הפרויקט השלישי בעלותו במלחמה? לא פצצה, לא מטוס, לא טנק, לא רובה, לא ספינה. זו היתה כוונת הפצצות של נורדן, אותו מחשב אנלוגי במשקל 25 קילוגרם שנהגה בדמיונו הקפדני של קרל ל' נורדן. ולמה לבזבז כל כך הרבה כסף על כוונת הפצצות? כי נורדן ייצג חלום — אחד החלומות החזקים ביותר בהיסטוריה של הלחימה: אם נוכל להטיל פצצות לתוך חבית מלפפונים חמוצים מגובה של 30 אלף רגל, לא נזדקק יותר לצבאות. לא נצטרך להסתגל לעובדה שבחורים צעירים מתים בשדות קרב, או להמיט חורבן על ערים שלמות. נוכל להמציא מחדש את המלחמה. להפוך אותה למדויקת, מהירה, וכמעט נקייה מדם. כמעט.