בעיקר אותך
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
בעיקר אותך
מכר
אלפי
עותקים
בעיקר אותך
מכר
אלפי
עותקים

בעיקר אותך

4.6 כוכבים (147 דירוגים)

עוד על הספר

  • שם במקור: Most of all you
  • הוצאה: אהבות הוצאה לאור
  • תאריך הוצאה: פברואר 2018
  • קטגוריה: רומן רומנטי
  • מספר עמודים: 320 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 5 שעות ו 20 דק'

מיה שרידן

מיה שרידן היא סופרת רבי המכר של ה-NY Times USA Today וה-Wall Street Jurnal. תשוקתה היא לסיפורי אהבה בין אנשים אשר נועדו לחיות יחד. בהוצאת א(ה)בות יצאו בארץ: ׳קולו של ארצ׳ר׳, ׳סטינגר׳ ו-׳בעיקר אותך׳ והפכו לרבי מכר. 

תקציר

בעיקר אותך זכה בחמישה כוכבי הזהב, הבחירה הנדירה והנחשקת של RT BOOK REVIEWS

"שובר לב, מלא השראה... מרומם רוח ופראי..." - RT Book Reviews

"אם אהבת את 'קולו של ארצ'ר', תאהבי את 'בעיקר אותך'... הכתיבה מושלמת וסוחפת אותך עמוק לתוך הסיפור."  - Aestas Book Blog

 ***

האם החלטות בהווה יכולות להקהות את כאב העבר? האם לנשמות שבורות יש סיכוי להרפא? האם אנשים עם עבר מורכב וקשה יכולים למצוא אהבה?

קריסטל וגבריאל עברו כל אחד בנפרד, חיים לא פשוטים. שניהם הגיעו כבר מזמן למסקנה שעדיף להיות לבד מאשר להיפגע שוב ושוב.

הם מעולם לא תיארו לעצמם שהיקום, שגזל מהם הכול, יעניק להם אהבה כה עמוקה. אך הגורל מסוגל להביא אותם רק עד נקודה מסוימת, וכעת עליהם לבחור אם להקשות שוב את לבם, או למצוא את האומץ לפשוט מעליהם את מכאובי העבר. 

 

"כתוב בעדינות ובייחודיות, זהו סיפור נוגע ללב על שני אנשים שבורים... ועל המסע שלהם לריפוי." - Natasha is a Book Junkie

"מהפנט לחלוטין. רומן משובח שכתוב נפלא." - סמנתה יאנג, סופרת רבי המכר של הניו יורק טיימס.

מיה שרידן היא סופרת שככבה ברשימת רבי-המכר של העיתונים כגון הניו-יורק טיימס, יו.אס.איי טודיי, והוול סטריט ג'ורנל. תשוקתה האמיתית היא כתיבת סיפורי אהבה מציאותיים על אנשים שנועדו זה לזה. מיה מתגוררת עם בעלה בעיר סינסנטי שבמדינת אוהיו. יש להם ארבעה ילדים בעולם הזה, וילד אחד בעולם הבא.

ספרה הראשון, שתורגם לעברית – קולו של ארצ'ר, יצא גם הוא בהוצאת א(ה)בות וזכה להצלחה גדולה ובעיקר לאהבה משמעותית.

פרק ראשון

פרולוג 
אֶלִי
 
לא רציתי ללכת. ״בבקשה, אמא, אנחנו יכולות ללכת מחר?״
לרגע אמא שלי לא ענתה, אלא רק הסיטה את שיערה הבלונדיני מפניה ומחתה את הזיעה שבצבצה על מצחה ומעל לשפתה העליונה. לחייה שוב האדימו מחום גופה, ועיניה הירוקות נראו עמומות ובורקות גם יחד, כמו השלוליות שצצו במגרש החנייה שלנו אחרי הגשם. ״אנחנו חייבות ללכת, אֶלי. אני מרגישה מספיק טוב היום, ואני לא יודעת אם ארגיש כך גם מחר.״
לי נדמה היה שאמא לא מרגישה טוב. באותו יום היא נראתה לי חולה יותר משנראתה בכל השבועות האחרונים. חולה יותר מאשר ביום שבו מצאה את המכתב, אשר הודבק לדלת ביתנו ובכתה ואז חזרה למיטה ונשארה שם שלושה ימים. היא נראתה חולה כל כך, עד שזה הפחיד אותי, ולא ידעתי מה לעשות.
פעם, כשגברת הוליפילד עוד גרה בבניין שלנו, נהגתי לדפוק על הדלת שלה ולבקש את עזרתה. היא היתה מגיעה אלינו עם מרק עוף, לפעמים גם עם קופסת שלגונים, ומדברת עם אמא שלי בקול שקט ורגוע בזמן שאני צפיתי בסרטים מצוירים. תמיד הרגשתי יותר טוב אחרי שגברת הוליפילד הלכה, וכנראה גם אמא... אבל גברת הוליפילד כבר לא גרה בבניין שלנו. לגברת הוליפילד היה משהו שנקרא קריש דם, אז לקחו אותה מכאן על אלונקה לבנה.
אחר כך הגיעו לדירה שלה כמה צעירים שמעולם לא ראיתי ורוקנו אותה. שמעתי אותם מתווכחים מי מהם ישלם את הוצאות הלוויה שלה, וידעתי שהיא מתה. אמא בכתה ובכתה, וכל הזמן אמרה, ״מה אעשה עכשיו? אלוהים, מה אעשה עכשיו?״ אבל אני לא בכיתי, גם אם רציתי לבכות, מפני שפעם אחת, כשאמא ביקרה אצל הרופא, גברת הוליפילד סיפרה לי שכשמתים עפים לגן עדן כמו ציפור. היא סיפרה לי שגן עדן הוא המקום המרהיב ביותר שאפשר לדמיין, עם רחובות מרוצפים זהב ועם פרחים בצבעים שבכלל לא קיימים על פני האדמה. אז ניסיתי לשמוח בשביל גברת הוליפילד, אף על פי שאתגעגע לחיבוקים שלה, לצחוק שלה, לשלגונים האדומים שאהבתי ולחיוכים שהיא גרמה לאמא לחייך.
״תגבירי את הקצב, אלי. אני לא יכולה לגרור אותך.״ הלכתי מהר יותר כדי לא להשתרך אחרי אמא. היא צעדה מהר כל כך, עד שכמעט נאלצתי לרוץ כדי לא להישאר מאחור. ״אנחנו מתקרבות לבית של אבא שלך.״
התאמצתי לבלוע את רוקי וראשי הסתחרר. לא הייתי בטוחה שאני רוצה לפגוש את אבא שלי, אבל הוא סקרן אותי. תהיתי איך הוא נראה - האם הוא נאה כמו השחקנים באופרות הסבון, שבהן אמא צופה? תמיד חשבתי שהיא מחבבת אותם מאוד, לכן היה לי ברור שהיא בחרה בגבר דומה כאבא שלי. בדמיוני הוא לבש חליפה, והיו לו שיער עבה וגלי ושיניים גדולות וישרות. קיוויתי שיחשוב שאני יפה על אף בגדיי המרופטים. קיוויתי שיאהב אותי, אף על פי שהוא עזב אותנו עוד לפני שבכלל נולדתי.
הגענו לבית קטן. הצבע שכיסה את קירותיו התקלף ואחד התריסים היה עקום, וכשאמא נעצרה מולו, היא לחצה לי את היד. ״אלוהים, בבקשה תן לי כוח. אין לי ברירה, אין לי ברירה,״ מלמלה אמא שלי, ואז פנתה אליי וכרעה על ברכיה. ״הגענו, מותק.״ עיניה דמעו, שפתיה רעדו, והיא נראתה חולה כל כך, שנבהלתי. אך חיוכה היה מתוק מדבש, והיא הביטה היישר לתוך עיניי. ״אלי, מתוקונת, את יודעת שאני אוהבת אותך, נכון?״
״כן, אמא.״
היא הנהנה. ״לא עשיתי הרבה טוב בעולם הזה, מתוקה, אבל דבר אחד עשיתי בצורה מושלמת - אותך. את ילדה כל כך טובה וחכמה, אלי. אל תשכחי את זה, טוב? לא משנה מה יקרה, אל תשכחי את זה.״
״טוב, אמא,״ לחשתי. הרגשתי מפוחדת, אם כי לא ידעתי למה. אמא שלי נעמדה וסידרה את הסוודר שלי, זה עם הכפתורים החסרים ועם השוליים שהחלו להיפרם. היא הביטה בנעליי וקימטה את המצח, עיניה משתהות כמה שניות על החור שדרכו הציצה הבוהן שלי; ואז הזדקפה, אחזה בידי והובילה אותי אל דלת הבית הקטן והמכוער.
אמא דפקה על הדלת, ושמעתי גבר צועק מצדה השני. הוא נשמע כועס, וקולו הפחיד אותי. נצמדתי לאמא. היא כרכה סביבי את זרועה וחיכינו. אמא היתה ממש חמה, והרגשתי את גופה הרועד היא נשענה עליי, וחששתי שניפול יחד. ידעתי שהיא זקוקה לרופא, אך גם אם לא נראתה בריאה, ידעתי כי הפסיקה ללכת אליו לפני חודשים. רופאים לא אמורים להבריא אנשים?
כעבור דקה נפתחה הדלת, ואיש גבוה, שמשפתיו השתרבבה סיגריה, נגלה לעינינו. אמא שלי פלטה קריאת הפתעה. העפתי בו מבט, והוא השפיל את מבטו אל אמא שלי ואליי. ״כן?״
אמא ליטפה את שיערי. ״היי, בראד.״
האיש ינק מהסיגריה שלו בדממה, וכשדיבר לבסוף, נפערו עיניו. ״סינתיה?״
הרגשתי את אמא שלי נרגעת ונשאתי אליה את מבטי. על פניה נראה חיוך רחב - אותו החיוך שחייכה בכל פעם שרצתה לשכנע את גברת גַּדרוֹ להתניח לנו לשלם את שכר הדירה באיחור. העפתי מבט נוסף בבראד, באבא שלי. הוא היה גבוה כמו השחקנים מאופרות הסבון, אבל זה הדבר היחיד שהיה לו במשותף איתם. שיערו היה ארוך ונראה שומני למדיי, והשיניים שלו היו צהובות ועקומות. היו לנו אותן עיניים כחולות ואותו צבע שיער - ״זהוב־חום״, כמו שאמא נהגה לומר.
״נו, שאני אמות. מה את עושה כאן?״
״אנחנו יכולות להיכנס?״
נכנסנו לבית, בעודי נועצת מבט ברהיטים הישנים, שלא היו במצב טוב יותר מהרהיטים שהיו לאמא ולי בבית. שמעתי את אמא שלי נושמת נשימה עמוקה. ״אנחנו יכולים לדבר בפרטיות?״
בראד צמצם את עיניו, הביט באמא ואחר כך בי ורק אז דיבר, ״בטח, בואי נלך לחדר השינה.״
״אל, שבי על הספה, מתוקונת. אני תכף חוזרת,״ אמרה אמא, ונדמה היה לי שראיתי אותה מתנודדת קלות על רגליה לפני שהתייצבה שוב. הכתמים האדומים בלחייה העמיקו.
התיישבתי והסתכלתי בטלוויזיה שמולי. על המסך הוקרן משחק פוטבול, אבל הקול הושתק, כך שיכולתי לשמוע את אמא ואת אבא שלי מדברים במסדרון.
״היא שלך, בראד.״
״מה לעזאזל זאת אומרת היא שלי? סיפרת לי שעשית הפלה.״
״ובכן, אני... לא עשיתי הפלה. לא יכולתי. ידעתי שאתה לא רוצה אותה, אבל לא יכולתי להיפטר מהתינוקת שלי.״
שמעתי את אבא מקלל, וגוש גדול נוצר בגרוני. אבא שלי לא רצה אותי. בכלל. עד לרגע זה הוא בכלל לא ידע שאמא ילדה אותי. הוא בכלל לא ידע שאני קיימת. אמא שלי, אמנם, לא סיפרה לי סיפור אחר, אבל במחשבותיי המשכתי לקוות שלאבא שלי היתה סיבה טובה לעזוב אותנו. המשכתי לקוות שכשיראה אותי, הוא ייקח אותי בזרועותיו ויאמר לי שהכול יהיה בסדר ושהוא גאה על כך שאני הבת שלו. כמו שאמא אומרת לי כל הזמן. ואז הוא ימצא רופא שיצליח לרפא את אמא.
״היא ילדה ממש טובה, בראד. אתה רואה כמה היא יפה. והיא גם חכמה. היא באמת מתוקה ומחונכת —״
״מה את רוצה, סינתיה? כסף? אין לי בכלל כסף. אין לי מה לתת לך.״
״אני לא רוצה כסף. אני צריכה שאתה תיקח אותה. אני... אני עומדת למות, בראד.״ היא הנמיכה את קולה עד שכמעט לא יכולתי לשמוע. ״יש לי סרטן, שלב ארבע. אין לי עוד הרבה זמן - שבועות, אולי ימים. פינו אותנו מהדירה שלנו. חשבתי שהשכנה תוכל לקחת את אלי... אבל היא מתה, ואין לי אף אחד אחר. לאלי לא נותר אף אחד בעולם מלבדך.״ לבי התכווץ, החדר החל להסתחרר סביבי ודמעה זלגה במורד לחיי. לא, אמא, לא. לא רציתי לשמוע את זה. לא רציתי שזה יהיה נכון. לא רציתי שאמא שלי תעוף לגן עדן כמו ציפור. רציתי שתישאר כאן. איתי.
״אני מצטער לשמוע את זה, אבל את רוצה שאני אקח אותה? לכל הרוחות, לא רציתי אותה לפני שבע שנים, ואני לא רוצה אותה עכשיו.״ עשיתי פרצוף והתעסקתי בעור סביב הציפורן שלי. הרגשתי קטנה ומכוערת בדיוק כמו החתול הרזה שאמא אף פעם לא הרשתה לי להאכיל.
״בבקשה, בראד, אני —״שמעתי מישהו גורר רגליים ואת המיטה חורקת, והנחתי שאמא שלי התיישבה עליה. היא ביקשה כוס מים, ואבא שלי יצא מהחדר בזעף. הוא ירה אליי מבט כועס, ואני שקעתי לתוך הספה. חשבתי ששמעתי רעש של דלת נפתחת ונסגרת מחלקו האחורי של הבית, אבל לא הייתי בטוחה, ואז אבא יצא מהמטבח, כוס מים בידו, וצעד במסדרון.
שמעתי אותו מקלל. שמעתי אותו קורא בשמה של אמא, ואז הוא התפרץ לתוך הסלון בזעם, השליך את כוס המים על הקיר, והיא התנפצה לרסיסים. צרחתי והצטנפתי לכדור.
״נו, מה תגידי על זה? הזונה קמה והלכה. התגנבה מהדלת האחורית. כלבה.״
מצמצתי ולבי הלם בחזי. אמא? לא, אמא, אל תעזבי אותי כאן! בבקשה, אל תעזבי אותי כאן!
זינקתי על רגליי ורצתי במסדרון, פתחתי את הדלת האחורית ורצתי אל תוך הסמטה שמאחורי הבית. לא היה שם איש.
אמא שלי הלכה.
היא אפילו לא אמרה לי שלום.
היא אפילו לא אמרה לי שלום.
היא עזבה אותי כאן.
צנחתי על ברכיי ובכיתי בקול רם.
אמא, אמא, אמא.
בראד הרים אותי וסטר לי; כמעט נחנקתי מהדמעות ומהמכה הצורבת. ״תשתקי, ילדה. אמא שלך הלכה.״ הוא גרר אותי בחזרה פנימה וזרק אותי שוב על הספה. עצמתי את עיניי בכוח ותחושת פחד פשטה בי, כמו אותן דקירות קטנטנות שהרגשתי בכל פעם שישבתי על כף הרגל שלי יותר מדיי זמן. כשפקחתי את העיניים, בראד הסתכל עליי. המבט שעל פניו הבהיל אותי יותר. אנחה של גועל בקעה מגרונו, והוא הפנה לי את הגב ויצא מהבית לכמה שעות. אני נשארתי מכווצת על הספה והתנודדתי מצד לצד באיטיות, בזמן שאור היום גווע והלילה ירד.
אמא אף פעם לא עזבה אותי לבד במשך זמן רב כל כך. אני תמיד מתנהגת יפה ועושה מה שאומרים לי, והיא אף פעם לא נשארה בחוץ כל כך הרבה זמן. אני לא אוהבת את הריחות שיש כאן. אני לא אוהבת את צליל טפטוף המים. אני לא אוהבת את הספה המעקצצת הזאת. אני פוחדת. אני פוחדת. אמא, בבקשה תחזרי לקחת אותי.
כשבראד חזר סוף סוף, הוא הדליק את האור, ואני נאלצתי לצמצם את העיניים כדי להסתגל. הוא נראה כעוס יותר מאשר קודם, ואז התיישב, הדליק סיגריה, לקח שאיפה ואז נשף את העשן לכיווני, כך שעיניי דמעו. ״מה אני אעשה איתך, ילדה? מה לעזאזל אני אמור לעשות?״
הסטתי ממנו את מבטי וניסיתי להחניק את היבבה שאיימה לחמוק מגרוני.
גברת הוליפילד סיפרה לי שהלבבות שלנו חייבים להמשיך לפעום כדי שנישאר בחיים. גברת הוליפילד אמרה, שכשהלב מפסיק לפעום והולכים לגן עדן, כבר לא מרגישים כאב. הלב של גברת הוליפילד הפסיק לפעום. גם הלב של אמא יפסיק לפעום. הלב שלי המשיך לפעום, אף על פי שהרגשתי כאילו הוא מתפורר בתוך החזה שלי. לא רציתי שיכאב לי יותר. רציתי שהלב שלי יפסיק לפעום כדי שאוכל לעוף לגן עדן ולהיות עם גברת הוליפילד. ועם אמא.
אמרתי ללב שלי שיפסיק לפעום.
אמרתי לו שיפסיק לכאוב.
אמרתי ללב שלי שלא אניח לו לכאוב יותר.
אף פעם.

מיה שרידן

מיה שרידן היא סופרת רבי המכר של ה-NY Times USA Today וה-Wall Street Jurnal. תשוקתה היא לסיפורי אהבה בין אנשים אשר נועדו לחיות יחד. בהוצאת א(ה)בות יצאו בארץ: ׳קולו של ארצ׳ר׳, ׳סטינגר׳ ו-׳בעיקר אותך׳ והפכו לרבי מכר. 

עוד על הספר

  • שם במקור: Most of all you
  • הוצאה: אהבות הוצאה לאור
  • תאריך הוצאה: פברואר 2018
  • קטגוריה: רומן רומנטי
  • מספר עמודים: 320 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 5 שעות ו 20 דק'

מה חשבו הקוראים?

*אחרי הרכישה תוכלו גם אתם לכתוב ביקורת
147 דירוגים
111 דירוגים
20 דירוגים
9 דירוגים
4 דירוגים
3 דירוגים
6/5/2019

אני לא יודעת אם מפרסמי התוכן קוראים את הביקורות אבל אתםם חייבים לתרגם עוד ספרים של הסופרת המוכשרת הזאת.

זהו סיפור יפה, ומרגש על שני אנשים שונים מאוד שעברו חוויות טראומטיות בעברם, קריסטל וגבריאל, כל אחד מהם נשמות פגומות, שונים במובנים רבים אך כה דומים בכאב שחוו ומנסים לשרוד למרות העבר שלהם כמיטב יכולתם, בדרך היחידה שהם יודעים. הוא שלא שכח איך מרגישה האהבה והיא שנסגרה להרגשה הזאת. ביחד הם מוצאים את עצמם נפתחים נשברים ומתאהבים, בסיפור רומנטי שובה לב ומרגש. אני אוהבת את הסופרת הזאת כי היא כותבת על אנשים אמיתיים לא סיפורי סינדרלה עם מולטי מיליונרים והבחורה העניה והתמימה. אלא אנשים אמיתיים, על כאב אמיתי על אהבה אמיתית. אתם נסחפים לסיפור ומתאהבים באותה עוצמה כמו הדמויות.

5
8/12/2023

אני פשוט אוהבת את הכתיבה שלה. השבר בדמויות והחיבור מתוך הכאב מחזיק את הלחץ בבטן לאורך רוב הספר אבל הסיום הטוב משאיר נחת מדהים בלב. היא מרגשת אותי

4
22/2/2024

ספר נוסף נפלא ומרתק של הסופרת מיה שרידן. אי אפשר שלא להתאהב בגבריאל ואלואיז ,שסיפור חייהם המטלטל בא לידי ביטוי באהבה המופלאה ביניהם. מפגש לא רגיל ביניהם, מנביט סיפור אהבה עוצמתי ושברירי בה בעת. סיפור של תיקון הנפש, גילוי עצמי והגשמה.

1
20/12/2023

וואו אין לי מילים ספר מלא ברגישות, אהבה, העצמה, הגיבורים חווים טראומות קשות ולומדים איך להתגבר ולהילחם על הטוב שיש בעולם… ממליצה מאוד

1
27/4/2025

וואו... ממש יפה. כמו שיר

27/3/2025

ספר מלא עוצמה! יכולתי להרגיש את אלואיז לאורך כל הספר - שבורה מיואשת וגם אמיצה כל כך וגייב -כמה מושלם כמה חזק והתובנות שלו - לא צריך אף פעם לחכות ותמיד לספר לאנשים אהובים שהם כאלו - מסכימה ממש!!! ספר מרגש ושווה קריאה!

22/3/2025

כמו כל ספריה של מיה שרידן, ספר מרתק שאי אפשר לעזוב. קראתי בנשימה עצורה על הקשר הנרקם בין אנשים שחוו סבל רב.

22/3/2025

וואו איזה ספר, בא לי לקרוא אותו שוב.. כל הספר הייתי על סף דמעות, הרבה זמן לא התרגשתי ככה מספר…

15/1/2025

מקסים מקסים מקסים

11/12/2024

מקסים

17/10/2024

ריגש מאד נהניתי

4/10/2023

ספר קסום מרגש ונפלא ממליצה בחום💝💝💝

2/10/2023

וואוו, סופרת בזכות

7/8/2023

מעולה 🥰

4/8/2023

מקסים

24/7/2023

אין מה לומר ספר פצצה, כמו שמיה שרידן יודעת לכתוב. כתוב בצורה קולחת אהבה מתח דמעות אהבתי.

25/6/2023

ספר מקסים, מדהים ומעולה! אני כל כך אוהבת את הכתיבה המרגשת של מיה שרידן. חייבת לציין שההתחלה היתה לי קצת קשה, היא הייתה מעט אפלה כשלא היה לי חשק לזה- ועברתי לספר המצוין מעבר למילים של שרידן- אבל חזרתי לספר הזה וטוב שכך כי הוא מקסים. מומלץ מומלץ!!

15/6/2023

רגשות של עצב, כאב יחד עם תקוה. לא קל אבל מקסים

14/4/2023

וואווו! ספר מעולה, עם המון כאב, אופטימיות ואהבה. קראתי בלי הפסקה....ממליצה לקרא.

11/4/2023

אח, איזה ספר מקסים! סיפור של התמודדות, מציאת העצמי ואהבה גדולה. תענוג.

10/4/2023

מקסים ומרגש מעפר לקום ולהאמין בעצמך

7/3/2023

ספר מדהיםםםם כמו כל הספרים שלה, סיפור אהבה מקסים וכיפי לקרוא.

16/2/2023

יפייפה. מלא ברגשות, ותיאורים מרגשים. מומלץ.

13/2/2023

ספר מהמם - מומלץ בחום

20/1/2023

יפה אבל טיפה מייגע

12/12/2022

מופלא. טוב לב מושלם שנתקל בלב שבור שלא מאמין שמישהו אוהב אותה. האהבה בספר, כל כך יפה ועמוקה, שזה המנוע לסיפור ולחיים

4/12/2022

נפלא; מרגש כובש את הלב:

31/10/2022

פשוט ספר מהמם ,מעניין ומרגש עד סופו . שווה קריאה בהחלט !

27/10/2022

כתוב נהדר סיפור על הרבה כאב על התעצמות וגדילה על אהבה שמרפאה הכל נהנתי מאוד.

15/9/2022

וואוו לא הייתי מוכנה לזה, איזה ספר... מומלץ מאוד, כל התחושות והמחשבות של הגיבורים תורמים להבנת הסיטואציה שאליה הם נקלעו.. ספר מומלץ בהחלט.

11/7/2022

ספר כל כך מרגש ומדהים

15/5/2022

ספר שכולו קסם של ריפוי פצעים וגדילה מתוכם לכדי מימוש והגשמה של אהבה

1/5/2022

מדהים מציאותי מרגש נוגע בנקודות רגישות ספר מצויין מומלץ כתוב היטב פשוט מעולה כל הכבוד לסופרת

23/3/2022

ספר חובה. מרגש ומרתק שאי אפשר להניח עד סופו… 3>

14/3/2022

ספר מושלם !!!!!!!!! שבר לי את מחסום הקריאה

26/2/2022

וואוווווו אחד גדול! ספר מקסים, מרגש, מעצים! כל מילה שנכתבה שם נוגעת במקום הכי עמוק בנשמה 😢

6/2/2022

ספר קטן וגדול. כל כך הרבה עצב לצד תקוה גדולה. ספר יפיפה

25/12/2021

מדהים!! מדהים!! מדהים! עלילה מהפנטת, מרגשת, מחממת את הלב וגם קורעת אותו מידי פעם. מומלץ מאוד!

5/11/2021

מרגש וסוחף

31/10/2021

ספר מהמם ונוגע ללב שקשה להניח מהיד. אם לא הייתי צריכה לקום מוקדם לעבודה הייתי מסיימת אותו בלילה אחד!

2/10/2021

כמו כל ספר של מיה שרידן , ספר סוחף ומהנה, מתחברים לסיפור ולדמויות

2/9/2021

ספר מרגש במיוחד. חלקים ממנו קשים לקריאה . שני ילדים שעברו התעללות קשה והצליחו להתגבר על הכאב

6/8/2021

ספר מצויין, רגיש, עדיו, מעורר מחשבה, מאד מומלץ

24/7/2021

ספר מצויין !!! לא הצלחתי להניח מהיד מרוב שהוא היה מעניין וכיפי. מומלץ בחום.

22/7/2021

וואאוווווו אחד הספרים המרגשים והיפים ביותר שקראתי ❤️❤️❤️❤️❤️❤️

13/7/2021

וואו, איזה ספר! מרגש, נוגע עמוק בלב נותן תקווה שאהבה יכולה לרפא את כל המכאובים

5/7/2021

ללא מילים! אלי וגבריאל עוד ילוו אותי הרבה מאוד זמן ספר מרגש, מדהים, מרתק הכתיבה כל כך קולחת וכנה. זה אחד הספרים הכי משמעותיים שקראתי אי פעם וסביר שגם בין אלו שעוד אקרא...

2/7/2021

ספר על אהבה, תקווה וביפורי חיים לא פשוטים. מומלץ!

25/6/2021

ספר יפיפה מלא רגש ואהבה טהורה.

8/6/2021

מדהים, סופרת מוכשרת

10/4/2021

מדהים ממש! ממליצה מאוד, הכתיבה מושלמת והעלילה מדהימה ומרגשת ברמות. אחד הספרים הטובים שקראתי

29/3/2021

מרגש ונוגע ללב

20/3/2021

סיפור יפיפה וסוחף!

2/3/2021

הכתיבה המרגשת של מיה שרידן עושה את כל ההבדל ומצליחה להפוך רומן רומנטי לספר עמוק, מעורר השראה ומותיר חותם

28/2/2021

סיפור מרגש, מלא תובנות, מלא אופטימיות. נהנתי מאוד.

25/2/2021

טוב, מה יש לומר על מיה שרידן ועוד לא נאמר. חבל שהיבול המתורגם מצטמצם ב 3 ספרים. אלופה בתאור הדמויות. ספר כל כך נוגע. המון כאב והמון המון אהבה, אופטימיות ותקווה. תמיד משאירה אותנו עם חיוך על השפתיים. ממליצה עליו בחום.

29/1/2021

ספר מרגש, כתיבה מעולה. מקסים

7/1/2021

נראה לי שהמילה מקסים מסכמת את הספר.

25/12/2020

ספר מעולה. סיימתי תוך יומיים

21/12/2020

וואווווווו מרגש בטרוף מושלםםם

19/12/2020

מדהים ומרגש, מזכיר לך שלא משנה מה קורה או קרה לך בחיים תמיד יש תקווה ואי שם אור ומישהוא שיאהב אותך,תודה על ספר נוגע

12/12/2020

עמוק, כואב ומפיח תקווה.

5/12/2020

ספר מרגש מלא תובנות. על הכוח לצמוח מתוך החושך.

21/11/2020

ספר מיוחד ואופטימי😍

9/9/2020

נהדר

15/8/2020

ספר קסום

10/8/2020

מעולה

15/6/2020

מעולה

7/6/2020

תענוג כמו התענוג שהיה פעם.

3/5/2020

לא רציתי שיסתיים .. סיפור מקסים עם דמויות מורכבות שאפשר להתחבר לכאב שלהן. אהבתי מאוד !

19/4/2020

מקסים ומרגש!

3/4/2020

ספר מדהים ומרגש

29/3/2020

מראה פרספקטיבה יפה כל כך בצורה יחודית. מדהים.

31/1/2020

וואווו ספר מטלטל,התחלה לא משהו.... באמצע התמונה מתחילה להתבהר.... הסוף =עצום! התובנות וקשת הרגשות אחרי הקריאה מזכה אותו כספר בלתי נשכח!

16/1/2020

וואו מרגש ...מומלץ

12/5/2018

מומלץ בחום

12/4/2018

ספר על אהבה שמראה שגם כשאתה מוצא אותה אתה לפעמים צריך לצאת ממנה בשביל לחזור אליה מחוזק.

24/3/2018

ספר מושלם. סיפור מיוחד ומרגש. ממליצה בחום

18/2/2024

נחמד, מלא רגש, אך לפעמים משהו פחות זרם.

14/2/2024

נהניתי מאוד מקריאת הספר. ספר מלא אהבה, תקוה וראיית הטוב

3/10/2023

חמוד, נהנתי לקרא .

15/8/2023

קיץ' נחמד ואופטימי .

13/3/2023

הספרים האחרים של מיה טובים יותר. סיפור מקסים ויפה

12/9/2022

ספר פשוט יפה. אין דרך אחרת להסביר, הוא פשוט יפה. הספר נכנס עמוק עמוק ללב ונשאר שם ולא רוצה לצאת. הוא לא סחף אותי כמו ׳קולו של ארצ׳ר׳ אבל הוא היה מדהים.

28/8/2022

ספר טוב קריא..ומרגש מאוד

31/5/2022

סיפור קשה ומרגש

27/7/2021

סיפור יפה ומרגש, אבל גם מאוד עצוב למרות הסוף הטוב

9/5/2021

ספר לא פשוט לקריאה, מציאות לא פשוטה. אהבתי אותו, אבל לא כמו השניים האחרים של מיה שרידן

27/4/2021

עד האמצע ספר מדהים! אבל ... אחר כך היו הרבה קטעים מיותרים, מחשבות שחוזרות על עצמם, הסיפור על הכאב חוזר על עצמו... אין חידוש, היה חסר לי עוד מהזוג, אין ממש תיאורי סקס וזה היה ממש מתבקש כמו בקולו של ארצר...

23/4/2021

נהדר, מרגש, אמיתי.

29/6/2019

נחמד

24/4/2024

לסקירה - https://sivi-the-avid-reader.com/בעיקר-אותך-מיה-שרידן

25/5/2023

מיה שרידן כמו תמיד, המון מלל על רגשות וקצת עלילה...

12/5/2023

ספר כבד, לקראת השליש האחרון טיפה מתרומם. מאכזב

26/11/2022

אחרי שקראתי את קולו של ארצ'ר שהיה מושלם הרגשתי שהספר משעמם, יותר מדיי צפוי. המחברת לקחה את אותו הרעיון והלבישה דמויות עם שמות אחרים וסיפור חיים אחר.

11/11/2022

סיפור לא אמין במיוחד. בשלב מסוים אפילו מתיש... לא נכנס לקטגוריה של רומן רומנטי, ולא מספק כסיפור אהבה... ספר פחות מוצלח שלה בעיני

23/5/2021

לא ממש מפותח. די סתמי

15/6/2020

קצת מזכיר את קולו של ארצ'ר בחלק מהעלילה, אבל פחות טוב.

19/4/2020

נהניתי הרבה פחות משאר הספרים שלה.

3/12/2024

אולי זו רק אני שאיבדה את חדוות הקריאה תוך כדי הספר הזה , אבל.. נאבקתי לסיים אותו. לקח לי שבועיים. החיבור בינהם היה שעמום , דווקא כשהם לא היו ביחד קרו דברים יותר מעניינים. השפה (אולי זה רק התרגום אבל לא נראה לי) היתה גבוהה מדי ולא הגיונית, תיאורי האווירה והסיטואציות היו סיפוריים מדי עם שלל דימויים ולא תיאורים שאנשים נוטים לתאר בעצמם. מאוד השתעממתי, ולא נוצר לי שום ריגוש לשמוע על אודות הזוג הזה והתקדמות הקשר בינהם

11/12/2022

הזמנתי וקראתי את הספר מייד אחרי שסיימתי ספר אחר מומלץ הרבה יותר של הסופר שנקרא "קולו של ארצר" ופייר? התאכזבתי. ספר חמוד ולא יותר, ניסיון לא מוצלח של הסופרת לשחזר את ההצלחה הקודמת בהחלט ממליצה להשקיע את הזמן בספרים טובים יותר

19/10/2022

אזהרת ספוילר! אם אתם לא רוצים לדעת כלום על הסיפור לפני הקריאה - אל תקראו את הביקורת הזו. לפני שהתחלתי את הספר הזה קראתי ספר אחר של הסופרת, קולו של ארצ'ר, ושנאתי אותו מאוד. עברו כמה שנים והחלטתי לנסות ספר שלה שוב. קראתי את פתח הדבר של הספר הזה והוא סיקרן אותי. מיד בפרק הראשון ראיתי מה שהיה נעדר מהתקציר המעורפל של הספר (שהדמות הראשית היא חשפנית). הבנתי שהיה עדיף שאסמוך על החוויה הראשונה שלי עם הסופרת ופשוט לא אקרא אף ספר שלה שוב.

1
15/9/2020

בקושי רומנטי.....חפירות ועוד חפירות

בעיקר אותך מיה שרידן
פרולוג 
אֶלִי
 
לא רציתי ללכת. ״בבקשה, אמא, אנחנו יכולות ללכת מחר?״
לרגע אמא שלי לא ענתה, אלא רק הסיטה את שיערה הבלונדיני מפניה ומחתה את הזיעה שבצבצה על מצחה ומעל לשפתה העליונה. לחייה שוב האדימו מחום גופה, ועיניה הירוקות נראו עמומות ובורקות גם יחד, כמו השלוליות שצצו במגרש החנייה שלנו אחרי הגשם. ״אנחנו חייבות ללכת, אֶלי. אני מרגישה מספיק טוב היום, ואני לא יודעת אם ארגיש כך גם מחר.״
לי נדמה היה שאמא לא מרגישה טוב. באותו יום היא נראתה לי חולה יותר משנראתה בכל השבועות האחרונים. חולה יותר מאשר ביום שבו מצאה את המכתב, אשר הודבק לדלת ביתנו ובכתה ואז חזרה למיטה ונשארה שם שלושה ימים. היא נראתה חולה כל כך, עד שזה הפחיד אותי, ולא ידעתי מה לעשות.
פעם, כשגברת הוליפילד עוד גרה בבניין שלנו, נהגתי לדפוק על הדלת שלה ולבקש את עזרתה. היא היתה מגיעה אלינו עם מרק עוף, לפעמים גם עם קופסת שלגונים, ומדברת עם אמא שלי בקול שקט ורגוע בזמן שאני צפיתי בסרטים מצוירים. תמיד הרגשתי יותר טוב אחרי שגברת הוליפילד הלכה, וכנראה גם אמא... אבל גברת הוליפילד כבר לא גרה בבניין שלנו. לגברת הוליפילד היה משהו שנקרא קריש דם, אז לקחו אותה מכאן על אלונקה לבנה.
אחר כך הגיעו לדירה שלה כמה צעירים שמעולם לא ראיתי ורוקנו אותה. שמעתי אותם מתווכחים מי מהם ישלם את הוצאות הלוויה שלה, וידעתי שהיא מתה. אמא בכתה ובכתה, וכל הזמן אמרה, ״מה אעשה עכשיו? אלוהים, מה אעשה עכשיו?״ אבל אני לא בכיתי, גם אם רציתי לבכות, מפני שפעם אחת, כשאמא ביקרה אצל הרופא, גברת הוליפילד סיפרה לי שכשמתים עפים לגן עדן כמו ציפור. היא סיפרה לי שגן עדן הוא המקום המרהיב ביותר שאפשר לדמיין, עם רחובות מרוצפים זהב ועם פרחים בצבעים שבכלל לא קיימים על פני האדמה. אז ניסיתי לשמוח בשביל גברת הוליפילד, אף על פי שאתגעגע לחיבוקים שלה, לצחוק שלה, לשלגונים האדומים שאהבתי ולחיוכים שהיא גרמה לאמא לחייך.
״תגבירי את הקצב, אלי. אני לא יכולה לגרור אותך.״ הלכתי מהר יותר כדי לא להשתרך אחרי אמא. היא צעדה מהר כל כך, עד שכמעט נאלצתי לרוץ כדי לא להישאר מאחור. ״אנחנו מתקרבות לבית של אבא שלך.״
התאמצתי לבלוע את רוקי וראשי הסתחרר. לא הייתי בטוחה שאני רוצה לפגוש את אבא שלי, אבל הוא סקרן אותי. תהיתי איך הוא נראה - האם הוא נאה כמו השחקנים באופרות הסבון, שבהן אמא צופה? תמיד חשבתי שהיא מחבבת אותם מאוד, לכן היה לי ברור שהיא בחרה בגבר דומה כאבא שלי. בדמיוני הוא לבש חליפה, והיו לו שיער עבה וגלי ושיניים גדולות וישרות. קיוויתי שיחשוב שאני יפה על אף בגדיי המרופטים. קיוויתי שיאהב אותי, אף על פי שהוא עזב אותנו עוד לפני שבכלל נולדתי.
הגענו לבית קטן. הצבע שכיסה את קירותיו התקלף ואחד התריסים היה עקום, וכשאמא נעצרה מולו, היא לחצה לי את היד. ״אלוהים, בבקשה תן לי כוח. אין לי ברירה, אין לי ברירה,״ מלמלה אמא שלי, ואז פנתה אליי וכרעה על ברכיה. ״הגענו, מותק.״ עיניה דמעו, שפתיה רעדו, והיא נראתה חולה כל כך, שנבהלתי. אך חיוכה היה מתוק מדבש, והיא הביטה היישר לתוך עיניי. ״אלי, מתוקונת, את יודעת שאני אוהבת אותך, נכון?״
״כן, אמא.״
היא הנהנה. ״לא עשיתי הרבה טוב בעולם הזה, מתוקה, אבל דבר אחד עשיתי בצורה מושלמת - אותך. את ילדה כל כך טובה וחכמה, אלי. אל תשכחי את זה, טוב? לא משנה מה יקרה, אל תשכחי את זה.״
״טוב, אמא,״ לחשתי. הרגשתי מפוחדת, אם כי לא ידעתי למה. אמא שלי נעמדה וסידרה את הסוודר שלי, זה עם הכפתורים החסרים ועם השוליים שהחלו להיפרם. היא הביטה בנעליי וקימטה את המצח, עיניה משתהות כמה שניות על החור שדרכו הציצה הבוהן שלי; ואז הזדקפה, אחזה בידי והובילה אותי אל דלת הבית הקטן והמכוער.
אמא דפקה על הדלת, ושמעתי גבר צועק מצדה השני. הוא נשמע כועס, וקולו הפחיד אותי. נצמדתי לאמא. היא כרכה סביבי את זרועה וחיכינו. אמא היתה ממש חמה, והרגשתי את גופה הרועד היא נשענה עליי, וחששתי שניפול יחד. ידעתי שהיא זקוקה לרופא, אך גם אם לא נראתה בריאה, ידעתי כי הפסיקה ללכת אליו לפני חודשים. רופאים לא אמורים להבריא אנשים?
כעבור דקה נפתחה הדלת, ואיש גבוה, שמשפתיו השתרבבה סיגריה, נגלה לעינינו. אמא שלי פלטה קריאת הפתעה. העפתי בו מבט, והוא השפיל את מבטו אל אמא שלי ואליי. ״כן?״
אמא ליטפה את שיערי. ״היי, בראד.״
האיש ינק מהסיגריה שלו בדממה, וכשדיבר לבסוף, נפערו עיניו. ״סינתיה?״
הרגשתי את אמא שלי נרגעת ונשאתי אליה את מבטי. על פניה נראה חיוך רחב - אותו החיוך שחייכה בכל פעם שרצתה לשכנע את גברת גַּדרוֹ להתניח לנו לשלם את שכר הדירה באיחור. העפתי מבט נוסף בבראד, באבא שלי. הוא היה גבוה כמו השחקנים מאופרות הסבון, אבל זה הדבר היחיד שהיה לו במשותף איתם. שיערו היה ארוך ונראה שומני למדיי, והשיניים שלו היו צהובות ועקומות. היו לנו אותן עיניים כחולות ואותו צבע שיער - ״זהוב־חום״, כמו שאמא נהגה לומר.
״נו, שאני אמות. מה את עושה כאן?״
״אנחנו יכולות להיכנס?״
נכנסנו לבית, בעודי נועצת מבט ברהיטים הישנים, שלא היו במצב טוב יותר מהרהיטים שהיו לאמא ולי בבית. שמעתי את אמא שלי נושמת נשימה עמוקה. ״אנחנו יכולים לדבר בפרטיות?״
בראד צמצם את עיניו, הביט באמא ואחר כך בי ורק אז דיבר, ״בטח, בואי נלך לחדר השינה.״
״אל, שבי על הספה, מתוקונת. אני תכף חוזרת,״ אמרה אמא, ונדמה היה לי שראיתי אותה מתנודדת קלות על רגליה לפני שהתייצבה שוב. הכתמים האדומים בלחייה העמיקו.
התיישבתי והסתכלתי בטלוויזיה שמולי. על המסך הוקרן משחק פוטבול, אבל הקול הושתק, כך שיכולתי לשמוע את אמא ואת אבא שלי מדברים במסדרון.
״היא שלך, בראד.״
״מה לעזאזל זאת אומרת היא שלי? סיפרת לי שעשית הפלה.״
״ובכן, אני... לא עשיתי הפלה. לא יכולתי. ידעתי שאתה לא רוצה אותה, אבל לא יכולתי להיפטר מהתינוקת שלי.״
שמעתי את אבא מקלל, וגוש גדול נוצר בגרוני. אבא שלי לא רצה אותי. בכלל. עד לרגע זה הוא בכלל לא ידע שאמא ילדה אותי. הוא בכלל לא ידע שאני קיימת. אמא שלי, אמנם, לא סיפרה לי סיפור אחר, אבל במחשבותיי המשכתי לקוות שלאבא שלי היתה סיבה טובה לעזוב אותנו. המשכתי לקוות שכשיראה אותי, הוא ייקח אותי בזרועותיו ויאמר לי שהכול יהיה בסדר ושהוא גאה על כך שאני הבת שלו. כמו שאמא אומרת לי כל הזמן. ואז הוא ימצא רופא שיצליח לרפא את אמא.
״היא ילדה ממש טובה, בראד. אתה רואה כמה היא יפה. והיא גם חכמה. היא באמת מתוקה ומחונכת —״
״מה את רוצה, סינתיה? כסף? אין לי בכלל כסף. אין לי מה לתת לך.״
״אני לא רוצה כסף. אני צריכה שאתה תיקח אותה. אני... אני עומדת למות, בראד.״ היא הנמיכה את קולה עד שכמעט לא יכולתי לשמוע. ״יש לי סרטן, שלב ארבע. אין לי עוד הרבה זמן - שבועות, אולי ימים. פינו אותנו מהדירה שלנו. חשבתי שהשכנה תוכל לקחת את אלי... אבל היא מתה, ואין לי אף אחד אחר. לאלי לא נותר אף אחד בעולם מלבדך.״ לבי התכווץ, החדר החל להסתחרר סביבי ודמעה זלגה במורד לחיי. לא, אמא, לא. לא רציתי לשמוע את זה. לא רציתי שזה יהיה נכון. לא רציתי שאמא שלי תעוף לגן עדן כמו ציפור. רציתי שתישאר כאן. איתי.
״אני מצטער לשמוע את זה, אבל את רוצה שאני אקח אותה? לכל הרוחות, לא רציתי אותה לפני שבע שנים, ואני לא רוצה אותה עכשיו.״ עשיתי פרצוף והתעסקתי בעור סביב הציפורן שלי. הרגשתי קטנה ומכוערת בדיוק כמו החתול הרזה שאמא אף פעם לא הרשתה לי להאכיל.
״בבקשה, בראד, אני —״שמעתי מישהו גורר רגליים ואת המיטה חורקת, והנחתי שאמא שלי התיישבה עליה. היא ביקשה כוס מים, ואבא שלי יצא מהחדר בזעף. הוא ירה אליי מבט כועס, ואני שקעתי לתוך הספה. חשבתי ששמעתי רעש של דלת נפתחת ונסגרת מחלקו האחורי של הבית, אבל לא הייתי בטוחה, ואז אבא יצא מהמטבח, כוס מים בידו, וצעד במסדרון.
שמעתי אותו מקלל. שמעתי אותו קורא בשמה של אמא, ואז הוא התפרץ לתוך הסלון בזעם, השליך את כוס המים על הקיר, והיא התנפצה לרסיסים. צרחתי והצטנפתי לכדור.
״נו, מה תגידי על זה? הזונה קמה והלכה. התגנבה מהדלת האחורית. כלבה.״
מצמצתי ולבי הלם בחזי. אמא? לא, אמא, אל תעזבי אותי כאן! בבקשה, אל תעזבי אותי כאן!
זינקתי על רגליי ורצתי במסדרון, פתחתי את הדלת האחורית ורצתי אל תוך הסמטה שמאחורי הבית. לא היה שם איש.
אמא שלי הלכה.
היא אפילו לא אמרה לי שלום.
היא אפילו לא אמרה לי שלום.
היא עזבה אותי כאן.
צנחתי על ברכיי ובכיתי בקול רם.
אמא, אמא, אמא.
בראד הרים אותי וסטר לי; כמעט נחנקתי מהדמעות ומהמכה הצורבת. ״תשתקי, ילדה. אמא שלך הלכה.״ הוא גרר אותי בחזרה פנימה וזרק אותי שוב על הספה. עצמתי את עיניי בכוח ותחושת פחד פשטה בי, כמו אותן דקירות קטנטנות שהרגשתי בכל פעם שישבתי על כף הרגל שלי יותר מדיי זמן. כשפקחתי את העיניים, בראד הסתכל עליי. המבט שעל פניו הבהיל אותי יותר. אנחה של גועל בקעה מגרונו, והוא הפנה לי את הגב ויצא מהבית לכמה שעות. אני נשארתי מכווצת על הספה והתנודדתי מצד לצד באיטיות, בזמן שאור היום גווע והלילה ירד.
אמא אף פעם לא עזבה אותי לבד במשך זמן רב כל כך. אני תמיד מתנהגת יפה ועושה מה שאומרים לי, והיא אף פעם לא נשארה בחוץ כל כך הרבה זמן. אני לא אוהבת את הריחות שיש כאן. אני לא אוהבת את צליל טפטוף המים. אני לא אוהבת את הספה המעקצצת הזאת. אני פוחדת. אני פוחדת. אמא, בבקשה תחזרי לקחת אותי.
כשבראד חזר סוף סוף, הוא הדליק את האור, ואני נאלצתי לצמצם את העיניים כדי להסתגל. הוא נראה כעוס יותר מאשר קודם, ואז התיישב, הדליק סיגריה, לקח שאיפה ואז נשף את העשן לכיווני, כך שעיניי דמעו. ״מה אני אעשה איתך, ילדה? מה לעזאזל אני אמור לעשות?״
הסטתי ממנו את מבטי וניסיתי להחניק את היבבה שאיימה לחמוק מגרוני.
גברת הוליפילד סיפרה לי שהלבבות שלנו חייבים להמשיך לפעום כדי שנישאר בחיים. גברת הוליפילד אמרה, שכשהלב מפסיק לפעום והולכים לגן עדן, כבר לא מרגישים כאב. הלב של גברת הוליפילד הפסיק לפעום. גם הלב של אמא יפסיק לפעום. הלב שלי המשיך לפעום, אף על פי שהרגשתי כאילו הוא מתפורר בתוך החזה שלי. לא רציתי שיכאב לי יותר. רציתי שהלב שלי יפסיק לפעום כדי שאוכל לעוף לגן עדן ולהיות עם גברת הוליפילד. ועם אמא.
אמרתי ללב שלי שיפסיק לפעום.
אמרתי לו שיפסיק לכאוב.
אמרתי ללב שלי שלא אניח לו לכאוב יותר.
אף פעם.