מעבר למילים

פרולוג

ג'סיקה — גיל אחת־עשרה

"הלילה היה חשוך, ו..." צעדתי, מהוססת. הדשא היבש של הקיץ נשבר תחת רגליי. סוער? לא. אפילו לא היה ערפילי. הבטתי בירח הכסוף שבדיוק הופיע מעליי. אפילו לא היה חשוך, ושמי הערב רק החלו להחליף גוון לכחול עמוק של דמדומים. שמעתי כלב נובח אי שם במרחק, עד שהצליל דעך, והשקט שב. טביעות רגליי הדהדו סביבי כאילו הייתי האדם החי היחיד בארץ המשונה והבוגדנית הזאת. "בודד." לחשתי. הזדקפתי, מנסה לאזור אומץ. "הלילה היה אפלולי ובודד, אך הנסיכה המשיכה במסעה, כי האמינה בכל ליבה שהנסיך לא רחוק ויבוא להצילה. עליה רק לא לאבד תקווה."

המשכתי ללכת. התנשפתי, וליבי האיץ. מעולם לא התרחקתי כך מהבית, והכול היה זר לי. איפה אני? השמיים הפכו אפורים, אורות הבהבו לפניי, ונעתי לכיוונם כאילו היו משואה. "הכוכבים נצצו בשמיים, והנסיכה עקבה אחר אלו שבהקו בחוזקה, בטוחה שיובילו אותה למקום מחסה ול —" הבטן שלי קירקרה חזק יותר מצליל הצרצרים באוויר הערב. "אוכל."

ראיתי מדרון שהפריד ביני לבין האורות הזוהרים, הם נראו לי עכשיו כמו מנורות רחוב, והתחלתי לעלות לכיוונם. אחזתי את הספר ביד אחת, ובשנייה איזנתי את עצמי על המקטעים התלולים. "הנסיכה התעייפה ממסעותיה, ובשארית כוחותיה טיפסה במעלה הצוק. היא ידעה שעל הפסגה תבין לאן הגיעה. אולי תראה את הנסיך דוהר אליה על סוסו הנאמן."

האורות הלכו והתקרבו, וכשהגחתי מן השיחים לפסגת המדרון, עמדתי מול פסי רכבת. נשפתי בחדות והסתכלתי סביבי — לצד אחד ולצד השני והסתובבתי כדי לבחון את חלקת האדמה שמתחתיי. במאמץ רב, ראיתי מסלול גולף בהמשך המדרון מולי. נשמתי לרווחה. הבית שלי היה בקצה השני של מסלול הגולף. שקעתי כל כך עמוק בסיפור שלי, שלא שמתי לב כמה התרחקתי.

כדאי שאחזור הביתה, עכשיו שאני יודעת לאן ללכת.

עצרתי לרגע להביט לכיוון ביתי. באוזניי הדהדו קולות הבכי של אמא, קולו הנרגז של אבא, וטריקת דלת, שבישרה שאחי הקטן הלך לישון אצל חברו קייל, שגר בבית השכן. אני לא רוצה להיות שם. עד שיבחינו בכך שנעלמתי יעברו שעות. אם יבחינו בכלל.

הסתובבתי למסילת הרכבת. לא רחוק ממני, עמד קרון מטען, לבד ובשקט. בחנתי אותו בסקרנות, ופרפור מוזר התפשט בחזי. "הנסיכה זיהתה מערות באופק." מילמלתי. "הן משכו אותה אליהן באופן שלא הצליחה להסביר." גורל.

צעדתי באיטיות על החצץ, ודילגתי על פס המסילות הראשון לעבר הקרון. צליל הצרצרים נחלש, ונדמה היה כי הלילה שקט ודומם מאי פעם, כאילו נעתקה נשימתו של העולם. ליבי הלם בעוצמה, בציפייה ל... משהו. נגעתי בצד הקרון, שהיה מתכתי וצונן תחת קצות אצבעותיי. העברתי את ידי לאורכו, עד שנתקלתי בריק. בקרון הייתה דלת פתוחה לרווחה. לחשתי, "המערות היו חשוכות, אך הנסיכה הייתה אמיצה. היא תוכל לעצור כאן לזמן מה, ולהמתין לנסיך. הוא היה כעת קרוב מאוד. היא הרגישה אותו."

נעמדתי בקצה הדלת הפתוחה, ורכנתי קדימה באיטיות. עצרתי את נשימתי, ועיניי נפערו. על הקיר הרחוק נשען ילד. רגליו הארוכות נמתחו לפניו, הוא שילב את קרסוליו, ועיניו היו עצומות. ליבי דהר. מי הוא? מנורות הרחוב האירו מעט פנימה, ודרך הצללים ראיתי ששפתו מדממת, ועינו נפוחה. בהיתי בו, ושמתי לב לאופן בו שיערו נפל על מצחו, כאילו היה עייף מכדי להסיטו הצידה. פניו היו חבולות, עיניו היו עצומות, ונראה כאילו דמעות הותירו שובל רטוב על לחייו, ובכל זאת, הוא היה הילד היפה ביותר שראיתי מימיי. הוא היה נסיך... נסיך שבור. ראשי הסתחרר. הנסיכה חשבה שהיא מחכה לנסיך... ולבסוף, היא פירשה את הכול הפוך. הנסיך שרד את הקרב וזחל למערה החשוכה כדי להסתתר. שם חיכה... לנסיכה שתציל אותו.

הוא פקח את עיניו. הוא נבהל מעט כשראה אותי, וקפץ את ידיו לאגרוף. הוא מצמץ, והדמעות נעלמו, ואז כיווץ את גבותיו, הרפה את ידיו, והתרומם. נכנסתי לקרון ונעמדתי מולו. ברכיי נחלשו לנוכח דמותו המפתיעה. "באתי להציל אותך." אמרתי בלהט הרגע.

סומק עלה בלחיי כשהבנתי שאמרתי את המילים האלה בקול רם. הוא לא ידע ששיחקתי, ותהיתי כמה משונה ומביכה אני ודאי נראית. שקעתי עמוק מדי כשחלמתי בהקיץ. אם כי... הילד בבירור נזקק למישהו שיציל אותו. אולי לא לנסיכה בכאילו, אבל למישהו.

גבותיו הכהות התרוממו כשסרק אותי מכף רגל ועד ראש. הוא צחק צחוק שקט ואז נאנח. "אה, כן? אז נדפקתי." מלמל.

ובכן. הנחתי את ידיי על המותניים. כל האהדה שהרגשתי כלפיו הפכה לרגזנות. אולי הייתי משונה ומביכה — אבל לא הגיע לי שיצחקו עליי. "אני חזקה יותר ממה שאני נראית." הצהרתי, מזדקפת למלוא הגובה שלי. הייתי החמישית הכי גבוהה בכיתה.

הילד חייך חיוך ערמומי והעביר את ידו בשיערו, מסיט אותו מהמצח. "אין לי ספק. מה את עושה כאן? את לא יודעת שלא כדאי לילדות קטנות לשוטט בלילה לבד ליד פסי הרכבת?"

צעדתי צעד נוסף פנימה, והבטתי בגרפיטי שהתנוסס על הקירות. רכנתי לקרוא את המילים על הקיר לידי. "כדאי שלא תקראי את זה." הוא אמר. הסתובבתי אליו. "זה כנראה לא לגילך." הוא הרים גבה. כנראה? כאילו שלא קרא אותו בעצמו.

כחכחתי בגרוני, והחלטתי לשמוע בעצתו. בינתיים. אלו בטח היו מילים גסות. אני אקרא אותן בפעם אחרת כשאהיה לבד. אולי אפילו אשנן אותן, סתם ככה. "אתה לא נראה מבוגר ממני בהרבה." אמרתי, אם כי לא יכולתי לדעת בוודאות. אילו הייתי צריכה לנחש, הייתי אומרת שהוא בחטיבת הביניים. אך משהו בהבעת הפנים שלו, או בעיניו, ביגר אותו.

"כן, טוב, אני בחור, ואני יודע איך להגן על עצמי."

בחנתי את פניו החבולות. בבירור, הילד לא היה יכול להגן על עצמו מפני כולם. "הממ. בן כמה אתה?"

הוא הזעיף פנים, כאילו לא התכוון לענות לי. "שתים־עשרה."

חייכתי. "אני בת אחת־עשרה וחצי. קוראים לי ג'סיקה קרסוול." כרעתי על ברכיי והנחתי את ידיי על הירכיים.

הוא התבונן בי לרגע, לא בטוח מה לחשוב עליי. השפלתי את מבטי ונשכתי את שפתיי, כשתחושת חוסר ביטחון נחתה עליי פתאום. ידעתי שהיו יפות ממני. שיערי ועיניי היו בצבע חום בהיר משעמם, על אפי ולחיי הייתה תפזורת נמשים שניסיתי לשפשף עם מיץ לימון, וגופי היה שדוף וצנום. בבית הספר הצרפתי והמתנשא בו למדתי, הקניטו אותי בלי סוף על הברכיים הכחושות או השיער המקורזל. ניסיתי להחליק אותו עם הג'ל לשיער של אמא, אבל הוא התעקש לעמוד, והפך לבלורית נוקשה. קרב חסר־תקווה.

"מה את עושה כאן, ג'סיקה קרסוול?"

התיישבתי ומשכתי את ברכיי לחיקי. "הלכתי לאיבוד, אבל עכשיו הבנתי איפה אני. אני יודעת איך לחזור הביתה."

"אז כדאי שתחזרי הביתה."

הידקתי את שפתיי והזעפתי פנים כשחשבתי על הבית.

זוויות עיניו התכווצו והוא בחן אותי. שוב נלחצתי.

"את לא אוהבת את הבית, ג'סי?"

ג'סי. ליבי פרפר למשמע הכינוי — כינוי חיבה מילד יפה. אף אחד מעולם לא קרא לי ג'סי. זה מצא חן בעיניי. "אני... לא ממש. אמא ואבא רבים הרבה." לא היה לי ברור למה אמרתי את זה, ועוד לאדם זר, אבל משהו עמום וחלומי אפף את הקרון, משהו שהרגיש סוריאליסטי, כאילו משחק ה״נדמה לי" ששיחקתי קם לתחייה סביבי. כאילו מה שנאמר כאן, יישאר כאן.

הוא שוב נאנח, והביט בנקודה מאחוריי. "כן." אמר, כאילו הוא הבין. התחלתי לשאול אותו אם גם ההורים שלו רבים הרבה, אבל הוא הנהן אל עבר הספר שהנחתי על הרצפה.

"מה זה?"

"המלך ארתור ואבירי השולחן העגול."

הוא הטה את ראשו. "את אוהבת אגדות, ג'סי?"

הנהנתי באיטיות. חשבתי על ההורים שלי. איך אמא תמיד הייתה גוררת אותנו לבתי מלון, למסעדות ולמשרד של אבא אחרי שעות העבודה, שם היינו תופסים אותו עם החברות שלו. חשבתי על אחי ג'וני, וכמה קטן היה כשהתחיל כל העניין עם אבא, איך שעיניו בהקו, ואיך היה אומר בקול גדול ומאושר — "היי, אבא!" אבא היה מתפתל, והמאהבת התורנית הייתה מתכווצת, מבושה ותדהמה. אני רציתי למות מרוב מבוכה. אחר כך, אמא הייתה מייללת בבכי ונתקפת זעם. לפעמים אבא היה חוזר איתנו הביתה. לרוב היה סוגר את הדלת ועוזב, או שהיה משאיר אותנו שם.

עכשיו ג'וני היה בן תשע, והוא כבר ידע והתבייש בכל פעם שהיינו תופסים את אבא עם אחת החברות שלו.

אמא הייתה מתייפחת, ואבא היה מפזר הבטחות שאיש לא האמין להן — אפילו לא הוא, חשבתי. ג'וני ואני רק ניסינו להיבלע ברקע.

בזכות האגדות, אני מאמינה שלא כל הגברים הם כמו אבא. באגדות, אני הולכת לאיבוד בעולם בו נסיכים הם נאמנים וכנים, ונסיכות הן חזקות ואמיצות.

"כן. אגדות והרפתקאות. יום אחד אני אצא להרפתקה הגדולה ביותר. אני אגור בפריז, ויהיה לי חבר צרפתי שיכתוב לי את מכתבי האהבה הכי יפים בעולם, ואני אזלול שוקולד צרפתי כל היום."

"את תהיי שמנה."

משכתי בכתפיי. "אולי. אם יתחשק לי."

הילד צחקק וזה הפריח פרפרים בבטן שלי. הוא היה אפילו נאה יותר כשחייך, אבל כשבחנתי אותו שוב ראיתי שבגדיו בלויים, הסווטשירט שלו קטן מדי, והסוליה באחת מנעליו רופפת. הוא היה עני בבירור, וליבי כאב עליו.

"לא אמרת לי איך קוראים לך." לחשתי והתקרבתי אליו.

הוא הביט בי לרגע ומשך בכתפיו. "קאלן."

"קלווין?"

"לא, קאלן. בלי ו'."

חזרתי על שמו והצליל מצא חן בעיניי. "קאלן." אמרתי. "הסתבכת בקטטה?" מבטי עבר מהחתך על שפתיו לעינו החבולה.

"כן."

"עם מי רבת?"

הוא השפיל את מבטו לרגע, ושב להסתכל עליי. "סתם בריון."

הנהנתי באיטיות. "טוב. אני מקווה שתוכל להתרחק ממנו, להבא."

הוא גיחך. "לא, ג'סי, אני לא יכול להתרחק ממנו. אבל זה בסדר. לא אכפת לי להיפצע."

הזעפתי פנים. לא הבנתי למה שמישהו יסכים לספוג מכות. פתחתי את פי להגיד משהו, וקאלן רכן קדימה. הוא לקח את הספר שלי, בהה בכריכה, ואז הפך אותו כדי לקרוא את התקציר.

"אתה יודע לקרוא צרפתית?" שאלתי.

הוא הביט בי והבעתו נהייתה מצחיקה. "לא. תהיתי איזו שפה זאת."

הנהנתי והתקרבתי אליו אפילו עוד יותר. "אתה רוצה שאקרא לך? אני יכולה לתרגם. אני לומדת בבית ספר צרפתי, מותר לנו לקרוא רק ספרים בצרפתית."

"בית ספר צרפתי?"

הנהנתי. "לומדים כל נושא בצרפתית, כדי שנוכל לדבר צרפתית שוטפת."

"אה." הוא אמר ובחן אותי. "אז באמת תוכלי לגור בפריז ולהשמין."

חייכתי. "כן."

הוא השיב בחיוך, והבטן שלי שוב נמלאה פרפרים. "בהחלט, הנסיכה ג'סי." אמר. "תקראי לי."

***

באותו קיץ, הלכתי מדי יום דרך השכונות, מעבר למגרש הגולף, אל תוך השדה ובמעלה המדרון למסילות הרכבת.

כשקאלן היה שם, הייתי קוראת לו סיפורים, או שהיינו יוצאים להרפתקאות יחד. הוא התנהג כאילו הוא עושה לי טובה, אבל תמיד חייך יותר מהרגיל כשהיינו מטיילים להרי הגעש ב"ממלכת הבקעות האכזריות", או מלקטים עשבים קסומים ב"שדות האי־פעם".

"אני לא רוצה שתישארי כאן לבד, ג'סי." אמר קאלן יום אחד, אחרי שסיפרתי לו ששוטטתי לבדי יום קודם. "את לא יכולה לדעת מי עוד מסתובב כאן."

"מעולם לא ראיתי פה אף אחד מלבדך."

"כן, טוב —" הוא הסתכל על פסי הרכבת. הם התעקלו ונעלמו מאחורי חורשה. ״— האנשים שמסתובבים כאן לרוב נמצאים קילומטר מכאן, כי הקרונות הישנים מסתתרים מאחורי העצים, אבל אין לדעת."

כשעמד לידי, הוא היה גבוה ממני בראש. הסתכלתי עליו מלמטה והבחנתי בחבורה על הלסת שלו. "אבל איך אני אדע מתי תהיה כאן?"

הוא הכניס את ידיו לכיסים והסתובב אליי. "גם אני לא בדיוק מישהו שכדאי לך להסתובב איתו."

ליבי צנח, ופתאום חששתי שהוא עומד לגרש אותי, להגיד לי שהוא לא רוצה לראות אותי יותר. "אתה טועה." אמרתי. "אתה האדם הנפלא ביותר שהכרתי מימיי."

"ג'סי." התנשף. זה היה נשמע יותר כמו לחישה מאשר מילה, אבל הייתי בטוחה ששמעתי את שמי על שפתיו. עיניו פגשו את עיניי והוא חייך חיוך מתוק ורך, ופתאום נראה צעיר משהיה. הוא נאנח, ובהה אל האופק. אולי לעבר הבית שלו. לא הייתי בטוחה. מה שעלה במוחו גרם לחיוכו להיעלם.

כשעיניו שבו אליי הוא שאל, "את רוצה להיפגש בימי שלישי וחמישי בשעה שבע?"

בשעה הזאת היינו מסיימים את ארוחת הערב. אבא היה הולך לפגישת עסקים "בלתי צפויה", וכולנו ידענו שהיה הולך לפגוש אישה זרה בבית מלון. אמא הייתה פותחת בקבוק יין ובוכה, כי אחי ואני מבוגרים מדי, והיא כבר לא הייתה יכולה לגרור אותנו ברחבי העיר מבלי שנתנגד. "כן, אפשר. ובימי שבת, בשעה שלוש?"

קאלן השתתק והשיב לי בחצי חיוך שגרם לליבי להתהפך. "ובימי שבת, בשעה שלוש."

***

ביום סתיו קריר, שנה אחרי שנפגשנו, ישבנו זה לצד זה בקרון המטען. נשימתי התפוגגה באוויר כשהקראתי לו מהמהדורה הצרפתית של הרפתקאות רובין הוד, וקאלן רכן לשלוף פיסת נייר מהתיק שלי. הפסקתי לקרוא, והוא בחן אותה לרגע, סורק את העמוד בעיניו עד שפגש את עיניי. "מה זה?"

הנחתי את הספר וסבתי אליו. "תווים לפסנתר."

הוא הביט שוב בנייר עד ששם אותו מולי והצביע על התו הראשון. "אלו תווים."

"כן." הזעפתי פנים. "מעולם לא ראית מוזיקה?"

"לא ככה." היה משהו משונה בקולו, והוא דיבר מהר. הוא הצביע על התו הראשון. "זה?"

"אמ, זה סי."

"סי?" הוא שאל. "כמו האות?"

הנהנתי. "כן, כמו האות, רק תו. כמו... שפה אחרת, אני מניחה." חייכתי אליו, אבל הוא המשיך להביט בי ברצינות תהומית. הוא שב להסתכל על המוזיקה ופניו התרככו. הוא הצביע על תו, ועוד תו. "כולם סי."

הנהנתי, מבולבלת. במהלך השנה הזו, בה הכרתי את קאלן, הייתי עדה לשני רגשות שלו בלבד. הוא היה או קודר, או שמח למחצה. לרגע אחד אפילו קינאתי בו על פרץ ההתרגשות. "כן."

הוא הנהן בחדות. ראיתי את פעימות הלב שלו מאיצות מבעד לגרונו החלק והשזוף. "מה זה?" שאל, והצביע על משהו.

"זה המפתח. כאן כתוב מה הסולם של היצירה."

גבותיו התכווצו, אז מיהרתי להבהיר. "הסולם והמפתח הם... הגובה של התו. אם הוא נמוך או גבוה."

הוא שוב הנהן, עיניו נפערו וברקו במשהו שלא הצלחתי לסווג. זו לא הייתה רק התלהבות. זו הייתה... השתאות. תהיתי, הוא עד כדי כך מתרגש לקרוא תווים? הבחנתי באופן בו זמזם כששיחקנו. הוא הנעים את המשחקים שלנו במוזיקה — איטית, אפלה ומטרידה כשדלקנו אחר נָבָל, קלילה ועליזה כשרצנו באחו של פעמוניות קסומות. מדי פעם, הייתי מסתכלת עליו ומחייכת כששר, והוא היה משיב במבט מופתע, כאילו לא ידע שהמוזיקה קיימת בעוד מקום מלבד בראשו. הוא הרים את מבטו ועינינו ננעלו, וצמרמורת נעימה התפשטה במורד עמוד השדרה שלי. "תוכלי להביא עוד?"

"עוד מוזיקה?"

"כן."

"אה, בסדר. יש לי גם קלידים. תרצה שאביא אותם? אפשר לסחוב אותם ממקום למקום."

"כן." התנשף. הוא אחז את ידי ולחץ אותה. המגע צמרר אותי קצת, ופתאום נתקפתי ביישנות, אבל שמחתי שיכולתי להעניק לקאלן משהו שישמח אותו. רציתי לתת לו עוד. רציתי שיקדיש לי את האפור הזך בעיניו, ורציתי לראות אותן בוהקות מאושר.

יומיים לאחר מכן, רצתי דרך השדה ומעל המסילות. אחזתי את הקלידים בידיי, והחזה שלי תפח מהתרגשות. לימדתי את קאלן תווים ועיניו נצצו בפליאה. מעולם לא הצטיינתי בפסנתר, אבל למדתי את היסודות. נתתי את התווים שלי לקאלן, יחד עם הקלידים, שרק צברו אבק בארון.

קאלן הגיב למוזיקה כמו שדג מגיב למים. נדהמתי שתוך חודשיים הוא היה טוב משאי פעם אוכל להיות. היה לנו פסנתר כנף של שימל, וכשהייתי מנגנת בו מדי שבוע, הרגשתי כאילו התאמנתי שעות על גבי שעות, כשבפועל עברו שלושים דקות בלבד.

ביום למחרת, קאלן הגיע כעוס וחבול. הוא התיישב ושמט את ראשו לאחור. "תוכלי לקרוא לי היום, ג'סי?"

הנהנתי והוצאתי את הספר מהילקוט שלי. "בטח." התחלתי לקרוא את שלושת המוסקיטרים, ואחרי כמה פסקאות, עצרתי והרמתי את מבטי אליו. הבעתו הפכה עצובה, והוא עצם את עיניו. אזרתי אומץ. "אבא שלך הוא זה שמכה אותך?" שאלתי בשקט.

הוא פקח את עיניו, אבל לא הסב את ראשו אליי. הוא לא פצה את פיו, ותהיתי אם בכלל יענה לי. ליבי דהר, ופחדתי שקאלן יתרגז וילך. "כן."

ליבי התכווץ, ונשמתי, סוף כל סוף.

הוא הסתכל עליי, מבטו מטייל על פניי. "אני יכול להתמודד עם המכות. אלו... אלו המילים ש... בכל מקרה..." רציתי שיספר לי עוד, אבל לא ידעתי איך לשאול.

כחכחתי בגרוני. "גם אבא שלי לא אדם טוב." לחשתי בזהירות, כאילו היה עוד אדם בחדר שלא רציתי שישמע את האמת. אולי בעצמי לא רציתי לשמוע את האמת. ידעתי אותה מאז שאני זוכרת את עצמי. אבל איכשהו, כשאני מתוודה בקול רם, האמת הופכת לבלתי־נמנעת. לא אוכל עוד להעמיד פנים — אבי היה חלש ואנוכי. הוא לא אהב אותנו מספיק, אולי הוא לא אהב אותנו בכלל.

קאלן אחז בידי. עיניי ננעלו על האצבעות שלנו, השלובות זו בזו. שלי, חיוורות וקטנות, ושלו — שזופות, מלאות יבלות, וגדולות משלי בהרבה. המשכתי לבהות בידיים שלנו לפני שהמשכתי. "אבל החלק הכי גרוע, הוא שאמא שלי לא יכולה להפסיק לאהוב אותו. לא משנה כמה תבכה בגללו, היא תמיד תחזור אליו. אני פשוט... אני לא מבינה איך יש באדם אחד כל כך הרבה דמעות."

כשהרמתי את עיניי אליו, ראיתי שבהה בי. והייתי נבוכה, על אף שגם הוא סיפר לי סוד. נשכתי את שפתיי והשפלתי את מבטי. "בגלל זה את אוהבת אגדות, ג'סי?" שאל, קולו רך ועדין, אבל שאלתו הביכה אותי עוד יותר. הוא לחץ את ידי. רציתי להתרחק ממנו ולהתקרב אליו בו זמנית, והתפשטו בי רגשות חדשים ומבלבלים, מרגשים ומבהילים.

"הרבה זמן שלא שיחקנו במשחקים האלה." עניתי. במקום לצאת להרפתקאות, הייתי קוראת בקול רם, או מכינה שיעורי בית. קאלן היה מנגן על הקלידים בריכוז רב, והיה מלחין קטעי מנגינות יפות כל כך שליבי התכווץ. מוזיקה שדעכה ונעלמה כלא הייתה, כאילו החן שבה חמק לו מבין האצבעות, כאילו לא ידע לאן לקחת אותה.

הוא חייך בשפתיו המלאות. "לפעמים אני מתגעגע למשחקים שלנו."

חייכתי. "באמת?"

"כן. תמיד הרגשתי כמו גיבור, בזכותך."

"אתה גיבור." לחשתי. "בשבילי אתה גיבור."

הוא נד בראשו. "לא, ג'סי, אני לא גיבור. אלוהים, אני אפילו לא יכול..."

"מה? מה הוא אומר שאתה לא יכול לעשות?" שאלתי, והתפשט בי הדחף לגונן עליו. ידעתי שאביו הוא האחראי למבט הרדוף בעיניו.

קאלן גיחך, ופלט צחוק נטול־הומור. "הוא רק אומר את האמת."

"לא! אני רוצה ללכת לבית שלך, ולהגיד לאבא שלך מה —"

"שלא תעזי." אמר. מילותיו היו חדות וקרות. לחיי התלהטו ודמעות נקוו בעיניי. קאלן מעולם לא דיבר אליי ככה.

"אני... אני לא אעשה שום דבר ש —״

הוא רכן אליי בכזו פתאומיות, שהשתנקתי כשהצמיד את שפתיו לשפתיי. הן היו רכות וחמימות, ושיגרו גל חום במורד גופי. עצרתי לרגע, בבלבול, כי מעולם לא התנשקתי לפני כן. היה לי גשר מגושם בשיניים, לא ידעתי מה לעשות.

קאלן הידק את אחיזתו על ידי, והחזיק את הראש שלי בידו השנייה. הוא קירב אותי אליו אפילו עוד יותר, חיכך את שפתיו על שפתיי לאט ובעדינות. במגע חוקר וזהיר, קאלן נגע בי בלשונו, ושפתיי נפתחו למענו, בטבעיות.

הוא הופתע ונרתע מעט, וכשפקחתי את עיניי ראיתי שגם עיניו פתוחות. לכמה רגעים בהינו זה בזו מקרוב, מבלי לעצום את העיניים. ידעתי במעורפל שליבי דוהר בעוצמה, לפני שקאלן שוב עצם את עיניו. הוא הטה את ראשו, ובעדינות, החדיר את לשונו לפי. עצמתי את עיניי, ונגעתי בקצה שלה בלשוני, נוגעת ואז נסוגה. מפולת רגשות עברה דרכי: התלהבות, לחץ, אושר ופחד. קאלן כרסם את שפתיי בעדינות, ונאנחתי בפליאה. התענגתי על טעם שפתיו, על הריח שלו — קינמון, מלח, וסבון. הוא הריח כמו בן. כמו הנסיך שלי.

כשהתרחק, הרגשתי מסוחררת וסהרורית, כאילו ריחפתי בעולם אחר. שבתי למציאות ומצמצתי, מיישירה אל קאלן חיוך נבוך. הוא השיב בחיוך עקום. "רק איתך אני מרגיש ככה, הנסיכה ג'סי. לא יהיה אף אחד אחר שיגרום לי להרגיש ככה אף פעם."

הוא לא נישק אותי מאז.

אחרי אותו היום, קאלן לא שב למסילות הרכבת. הייתי מגיעה מדי שלישי, חמישי ושבת, וקיוויתי בכל מאודי למצוא אותו שם. לא ידעתי איך לחפש אותו. סנטה לוסינדה, העיר בצפון קליפורניה בה גרנו, הייתה גדולה מדי. אפילו לא ידעתי מה שם המשפחה שלו.

הדבר היחיד שנותר לי ממנו היה אוסף תווים ששרבט על פיסת נייר קרועה. מצאתי אותה בפינת הקרון.

כשהמתנתי לו, שבוע אחר שבוע, נברתי עמוק במחשבות שלי, ותהיתי למה הוא נעלם. אולי עשיתי משהו לא בסדר? הוא לא אהב להתנשק איתי? הוא התבייש? אבא שלו עשה לו משהו נורא? נותרתי לבדי עם השערות ושאלות, נטולת אפשרות לקבל הסברים ותשובות.

לבסוף, בערב יום שלישי בסוף הקיץ, לאחר שנה שלמה בה ייחלתי שיחזור, ישבתי במפתן דלת הקרון, ונפרדתי לשלום מהגיבור הנעלם שלי — הנסיך השבור שלי. מחיתי דמעה, ולא חזרתי לעולם.

חלק 1

"החיים האלו הם היחידים שיש לנו, ואנו חיים אותם לפי אמונותינו. אך לוותר על מי שאתה, ולחיות ללא אמונה — זה נורא יותר מלמות."

ז'אן ד'ארק

פרק 1

עשר שנים לאחר מכן

קאלן

העוויתי את פניי כששוט הטקילה צרב את גרוני. לא המשקה החביב עליי, אבל הסוכן שלי הזמין סיבוב, ולא יכולתי לסרב. כלומר, יכולתי. יכולתי לעשות כל דבר מזדיין שרציתי. אבל למה לדחות משקה איכותי?

קירבתי פרוסת ליים לשפתיי ונעצתי בה את שיניי. טעמו החמוץ שיכך את הכוויה בגרון. החדר היטשטש סביבי, ואז ראייתי התחדדה שוב. כבר שתיתי יותר מדי, אך חשתי חמימות וקהות חושים מנחמת, אז נשענתי לאחור והתענגתי על התחושה המוכרת. יותר מדי מוכרת, לחש קול בתוכי. התעלמתי ממנו.

רחשי השולחן היו לא יותר מרעשי רקע. הסתכלתי סביב, ומבטי ננעל על מלצרית קוקטיילים ברונטית בשולחן לידי. כשהגישה כוס יין לגבר מבוגר, שמה לב שבהיתי בה, ועיניה נפערו מעט לפני שהשפילה בזריזות את מבטה. ליבי פרפר. חשמל זרם בעמוד השדרה שלי, והזעפתי פנים, מופתע מהתגובה שלי. האישה הזדקפה, אמרה משהו ששעשע את הזוג בשולחן, ואז הלכה מבלי להביט בי שוב. צפיתי בה כשהתקרבה לבר, מהופנט ללא סיבה נראית לעין. היא הייתה יפה, אבל לא בדיוק הטיפוס שלי. נמשכתי לבלונדיניות גבוהות ורזות, כך חשבתי. המחשבה בלבלה אותי, ופתאום שכחתי למה אני נמשך. לא זכרתי שאי פעם הייתה לי העדפה, מעבר למה שזמין.

עיסיתי את הרקות שלי, מתכונן למיגרנה העתידה לבוא. לא הצלחתי להפסיק להביט בה. היא בבירור לא הייתה רזה או בלונדינית, לא נמוכה ולא גבוהה. שיערה היה אסוף בקוקו מרושל, והיא לא הייתה מאופרת. המדים לא החמיאו לה, ו… אלוהים. לא יכולתי להפסיק לבהות בה.

"לאן נעלמת?" לחשה שרלין, הבלונדינית הגבוהה התורנית שהתראיתי איתה. היא גרגרה באוזניי, וידה שוטטה במעלה ירכי. המבטא הצרפתי שלה היה חזק. הבושם שלה חזק אף יותר.

היישרתי אליה חיוך עצל. "אני כאן איתך, בייבי."

"הראש שלך במקום אחר." ידה טיפסה מעלה, ועצרה בדיוק לפני המפשעה שלי. חשתי תזוזה במכנסיי. דעתי אולי מוסחת, אבל הגוף שלי שם לב.

במאמץ מה הסרתי את מבטי מהאישה שכעת רכנה על הבר ושוחחה עם הברמן, והסבתי את תשומת ליבי לשרלין. הכה בי הניגוד החד בין החן הנקי של האישה לבין היופי המתוחכם של שרלין, והופתעתי מכמה שרציתי להסתכל על המלצרית שוב. עמדתי בפיתוי, ושרלין שילבה את רגליה. השסע בשמלתה השחורה נפער וחשף ירכיים חלקות ושזופות.

הרמתי את מבטי מרגליה וחייכתי, מקדיש לה את מלוא תשומת הלב. כדאי שאשקיע בה מעט מאמץ, אחרת אני יכול לשכוח מסקס איתה הלילה.

"ראית את זה?" שאלה שרלין והעבירה לי את הטלפון שלה. על הצג התנוסס לוגו של אתר רכילות, ומתחתיו הייתה תמונה של שנינו מתחילת האירוע, מוקדם יותר הלילה, בו נפגשנו. "תראה איך הם קראו לך." צחקקה, והצביעה על הכותרת.

הסתכלתי על הכותרת, והשבתי בחיוך יבש. "כינו אותי בשמות גרועים יותר."

"חשבתי שזה ימצא חן בעיניך."

את בכלל לא מכירה אותי. איך לעזאזל תדעי מה ימצא חן בעיניי? הסתכלתי סביבי, וחשתי קלסטרופוביה. אידיוט. טיפש. מטומטם. "בטח." מלמלתי.

שרלין נאנחה והתעסקה בשיער שלה. "אתה מוזר, קאלן הייז. כל גבר היה רוצה לזכות בתואר: 'הגבר הסקסי ביותר בעולם המוזיקה'."

המלצר ששירת אותנו הגיח פתאום עם סיבוב נוסף של משקאות. הוא הגיש לכל אחד מאיתנו כוס שוט מלאה בנוזל ענברי, והייתי אסיר תודה שקטע את שיחתנו. "אלוהים. עוד אלכוהול?" שאל לארי הסוכן שלי, אך לא היסס להרים את כוסו, לרחרח אותה, ולחייך חיוך שבע־רצון. הוא הלך לשירותים קודם לכן, ושב עם אבקה לבנה סביב נחיריו. תהיתי אם להעיר לו, והחלטתי שלא. לאף אחד כאן לא אכפת.

"מלחין קלאסי חדש שזוכה בפרס פוארייה הוא אינו דבר של מה בכך." סיננה אנט, אשתו של לארי, חיוכה היה הדוק כל כך שחשבתי שלעגה לי. היא הישירה לשרלין מבט מנוכר, והשיקה את הכוס שלה. "לחיי קאלן, שתמיד… מצטיין בכל מה שהוא עושה." היא זרקה לי חיוך ערמומי וגמעה את המשקה בבת אחת, וצווארה הארוך נע כשבלעה. הסתכלתי על לארי, שצחק מדבר מה שאמר האדון לידו.

הרמתי גבה והנהנתי לעבר אנט. שתיתי את השוט, ושחררתי את עניבת הפרפר סביב צווארי, נושם נשימה עמוקה לראשונה מזה שעות. ארוחת הערב הייתה מייגעת, הטקס היה משעמם, וחברת האנשים המתרפסים והתפלים סביבי הייתה מתישה להחריד. למרבה הצער, הייתי אחד מהם. גרוע באותה מידה. לעזאזל, רק רציתי להתבודד בחדר המלון שלי, והמחשבה הייתה מפתה ומבעיתה — התחייבתי לכתוב מנגינות חדשות, ועד כה, לא הלחנתי ולו תו אחד.

הדחקתי את פחדיי כמיטב יכולתי וכמיטב יכולתו של האלכוהול. מאוחר יותר ישמש המין לאותה מטרה. התפללתי לשקט שיעמעם את המילים, את המילים שלו. שקט שיאפשר לי לכתוב משהו. בבקשה, אלוהים. אך אלוהים לא ענה לי מעולם, ולא ציפיתי שיענה עכשיו. יהיה עלי לגרש את האפלה בנפשי במו ידיי, כמו תמיד.

שקט שיאפשר למוזיקה להתנגן.

לפני שלוש שנים, הלחנתי יצירה. מכרתי אותה לחברת הפקה עצמאית בצרפת שהשתמשה בה כשיר נושא לאחד מסרטיה. היצירה התפרסמה כל כך שלאחר מכן העסיקה אותי חברת הפקה מצליחה בהוליווד כדי שאלחין את אחד הסרטים שלהם, שהפך לשובר קופות. ניצלתי את ההזדמנות, והוצאתי אלבום יצירות שגרף תשבוחות, ואז אלבום נוסף שזכה לביקורות צוננות בלבד. מאז, מצאתי את עצמי במעין מעמד של ידוען. אנשים צילמו אותי במסעדות וברחוב, והציעו לי להתראיין ברשתות מוכרות. הדרך שלי לתהילה הייתה מערבולת מהירה וגועשת. לא הגבתי טוב לחדירות הבלתי־פוסקות לפרטיות שלי.

מתברר, שהמזג החם רק הפך אותי למבוקש יותר, וכינו אותי "הילד רע". ודאי הניחו שאני אומן קודר שהתבודד בדירתו, תלש את שיערותיו ושרבט תווים כאחוז טירוף לפני שהיה קופץ למיטה עם שלוש דוגמניות־על שהשביעו את התיאבון המיני המופרע שלו. התיאור לא היה רחוק מהאמת, אף על פי שלאחרונה רק החלק האחרון היה תקף.

סקס ואלכוהול בעבר סיפקו את הקהות הנדרשת לכתיבת מנגינות. יכולתי להתבודד ולכתוב במשך ימים על גבי ימים — אפילו שבועות — וכעת, אילו היו לי שעות בודדות של יצירתיות, הייתי בר מזל. מצב מצער, בהתחשב בכך שהייתי חתום על חוזה לכתיבת פסקול לחברת ההפקה הגדולה ביותר בהוליווד, לסרט שעתיד לצאת בשנה הבאה. היה עליי להלחין משהו מדהים, משהו שימנע מהמבקרים להגיד שהכישרון חומק לי מבין האצבעות ושהצלחתי הייתה מזל מקרי. נכון, אומנם אני הייתי מקור המועקה, אך היא הכבידה עליי בכל זאת.

"קאלן, מה הלאה, עכשיו כשאתה כוכב בינלאומי?" שאל הבחור שדיבר עם לארי.

הבטתי בו. כוכב בינלאומי? בשם האלוהים. מי מדבר ככה? כן, זכיתי בפרס הארור. התגאיתי בו. אבל למה כולם סביבי נשמעו כאילו הם מראיינים אותי לכתבה?

"גרגואה והסלבריטה," אמר לארי, והנהן בראשו לגבר שצילם את שרלין. ידה נותרה על הירך שלי. העפתי מבט, והיא הישירה לצלם חיוך מפונק, כי ידעה טוב מאוד שהוא מצלם אותנו לצהובון הצרפתי שלו.

הדפתי את שרלין מעליי והתרוממתי. היא צווחה בעצבנות. "אני הולך לשירותים."

"אנחנו אומרים 'בית שימוש' בצרפת." תיקנה אנט.

התעלמתי ממנה, והסתכלתי על הצלם שהסתנן לקבוצה שלנו. זו לא הייתה משימה קשה. רוב הזמן, לא היה לי מושג מי היו האנשים סביבי. "רוצה להצטרף? אולי תצליח לצלם את הזין שלי בזמן שאני משתין."

הצלם שקל את ההצעה שלי לפני שהניד בראשו. פלטתי מעין נחרת בוז, והלכתי למסדרון החשוך מאחורי הבר.

אלוהים. אני שיכור. שיכור מדי.

הטלפון רטט בכיסי. הוא נתפס באחד החוטים, והתקשיתי להוציא אותו. ניק התקשר אליי, כנראה כדי לברך אותי על הזכייה. פניו המחייכות הופיעו על הצג, ובהיתי במסך עד שניתק. מיד לאחר מכן, קיבלתי את ההודעה הקולית שלו. השמעתי אותה, וקולו המוכר מילא את אוזניי.

היי אחי, בדיוק ראיתי שזכית בפרס ההוא. כל הכבוד, גבר, גאה בך. <הפסקה> שמור על עצמך, קאל, בסדר? תתקשר כשתוכל.

הכנסתי את הטלפון לכיס והבטחתי לעצמי שאחזור אליו. ידעתי שהוא היה מתאכזב ממני אילו היה רואה אותי מתנדנד במסדרון חשוך, מחוק לגמרי, רק כדי להימלט מהאנשים הרדודים שהקיפו אותי. אנשים שתפסו יותר מקום בחיי ממנו, בגללי. החבר הכי טוב שלי, האדם היחיד שבטחתי בו.

זה לא אתה, קאל. היה אומר. אך לא — זה כן אני.

פתחתי את אחת הדלתות, שהובילה לארון שירות מלא בחומרי ניקיון ומוצרי נייר. סגרתי אותה, וחיפשתי עוד דלת, או שלט, משהו שיצביע על מיקומם של השירותים הארורים — אבל לא מצאתי כלום. פניתי, וראיתי דלת בקצה המסדרון. נכנסתי דרכה, והגעתי למרפסת ריקה, שהייתה סגורה לעונה או ללילה. התחלתי לחזור, אבל החלטתי לעצור ולנצור את הרגע, ללא צחוק מזויף ושיחה בטלה. רק לנשום.

שמור על עצמך, קאל, בסדר?

לאחרונה, הבקשה הזאת נראתה בלתי אפשרית. צעדתי לקצה המרפסת, והנחתי את ידיי על המעקה. מתחתי את צווארי והעברתי את ידיי בשיער, אוויר קריר מילא את האף שלי. מצב הרוח שלי השתפר. הרגשתי שיכור פחות, כועס פחות. מי ידע מה לעזאזל אני מרגיש? עבר כל כך הרבה זמן מאז שחשבתי על זה. רק ידעתי שאני לא מאושר.

שמעתי רעש מאחוריי. הסתובבתי, והמלצרית הברונטית עמדה בפתח הדלת, שנסגרה מאחוריה באיטיות. עיניה נפערו בהפתעה וגם שפתיה, כאילו לא ציפתה למצוא כאן אף אחד. כשהדלת התנגשה בישבן שלה, היא מעדה קדימה, והשתנקה מעט.

לרגע, רק בהינו זה בזה. ניסיתי בכל מאודי לא להתנועע.

"אני, אה, סליחה. קצת הלכתי לאיבוד." הרמתי את ידי לכיוון הדלת, בניסיון להדגיש שלא התכוונתי להגיע לכאן. קיוויתי שהיא דוברת אנגלית. הצרפתית שלי לא הייתה טובה במיוחד. למעשה, היא הייתה איומה.

היא פתחה את הפה, ואז התחרטה והמשיכה לבהות בי. "באתי להציל אותך." אמרה ברוך.

הזעפתי פנים ונשענתי אחורה. מחשבה כלשהי עברה במוחי, אך חמקה לפני שהצלחתי להבין מה הייתה. המלצרית נשכה את שפתה וזזה בעצבנות. הבנתי שהיא כנראה התבדחה — היא בבירור הייתה ביישנית, ועוררתי בה אי־נוחות. חייכתי אליה והשבתי בגיחוך. "אני מעריך את זה, אבל נראה לי שבמצבי — שום דבר כבר לא יציל אותי."

היא התנשמה, ולא נראה שהוקל לה שהרגע המביך חלף, אלא שפתאום היא נראתה… מאוכזבת. "לא ראית את השלט?" שאלה, והחוותה בראשה לכיוון הדלת.

כן, ראיתי את השלט. "אני לא יודע לקרוא צרפתית."

היא שרבבה את שפתיה. "כתוב בו גם באנגלית וגם בצרפתית."

"לא שמתי לב." גבותיה התכווצו מעט ונעתי לכיוונה באיטיות. משהו בלתי־מוסבר משך אותי אליה.

היא לא זזה ולא נרתעה. היא אפילו לא נראתה מופתעת כשנעמדתי מולה. היא הטתה את ראשה לאחור כדי להביט בי, וההבעה המאוכזבת בפניה דעכה, וכעת היא נראתה רכה, נפעמת. מלאת ציפייה.

נזכרתי שכשדיברה, לא היה לה מבטא. "את אמריקנית." אמרתי. היא הנהנה.

עיניי טיילו על פניה. מרחוק, היא הייתה חיננית. מקרוב, ראיתי שעורה חלק ובגוון שמנת, ושכבת נמשים דקיקה עיטרה את אפה. רציתי לנשק אותם, כל נמש ונמש, לגעת בהם בלשוני ולגלות אם טעמם תמים כפי שהם נראים. כמעט צחקתי על עצמי. תמימות. ממתי תמימות קסמה לי?

עיניי השקד הגדולות שלה נפערו מבעד לריסים כהים וצפופים. שפתה העליונה הייתה מלאה יותר מהתחתונה, כך ששפתיה נראו משורבבות באופן טבעי. אלוהים. כשבהיתי בה מהשולחן שלי, לא יכולתי לראות כמה רכות ומפתות הן היו. פתאום, חשתי דחף להרגיש את מגע שפתיה על שפתיי ועל עורי, יותר משרציתי כל דבר אחר.

רכנתי אליה. ציפיתי שתעצור אותי, אך היא נתנה לי להמשיך. שפתינו נפגשו. היא נאנקה, והצליל הגיע היישר לזין שלי. התקשחתי כשפילחתי את שפתיה בלשוני, טועם, חוקר. הלשון שלה ליטפה אותי בביישנות, ואף על פי שבבירור הייתה לא מיומנת, הנשיקה הציתה שריפה בעורקיי, כמו שאיש מעולם לא עשה מזה זמן מה, אולי אי פעם. אלוהים, טעמה היה כה מתוק, רענן, טהור.

הזין שלי התקשה ונלחץ אל הרוכסן שלי. נהמתי בתגובה והתחככתי בה, כדי שאוכל למשוך אותה אליי ולהשחיל את אצבעותיי בשיערה. שיערה התפזר ונשפך על ידיי, ניחוח עדין של שמפו מילא את האוויר, ריח קליל ונקי.

קליל ונקי.

רציתי אותה. כל כך רציתי אותה שהתחלתי לרעוד. מה זה? התפתיתי להרים אותה ולהניח אותה על אחד השולחנות המרוחקים, לכופף אותה ולהקל על המכאוב הנורא בין רגליי. איפשהו בנבכי נפשי המעורפלת, חשתי שהאישה הזו מסוגלת לשכך כל פינה אפלה וכואבת בתוכי.

רק הלילה, רק ללילה ארור אחד, רציתי לאבד את עצמי במתיקות הזכה שבעיניה, בתמימות ובטוהר שהקרינה.

אך לא היה מקום למתיקות בחיי. בהחלט לא לתמימות.

רציתי אותה נואשות, ובאותו הלילה הפריזאי, תחת אור הכוכבים, הודיתי בכך, גם אם רק בפני עצמי. זומנתי, כמו מאהב מנומנם, כמו מוזה שהבטיחה להישאר ליותר מרגע אחד או שניים. לא הייתי ראוי לה. אבל לא היה לי אכפת.

התנתקתי משפתיה וטיילתי במורד לחיה, ממטיר נשיקות עדינות על אותם סימני מלאכים על עורה. "בואי אליי הביתה." לחשתי, לא יכולתי להסוות את התלותיות בקולי.

"אתה שיכור." השיבה. "צפיתי בך שותה כל הלילה."

"כן." לא הכחשתי. "אבל האלכוהול לא פוגע בביצועים שלי."

היא קפאה בזרועותיי, והבנתי כמה בוטות היו מילותיי, וכמה סתמית ודאי הרגישה בגללי. היא הייתה סתמית, לא כך? בסופו של דבר, ככה רציתי שתהיה בעיניי. האם אוכל להעמיד פנים שהיא שונה מכל השאר? שונה מאינספור הנשים שחיממו את מיטתי ללילה אחד בלבד? לא היה לי דבר להציע לאישה כזאת. מדוע הרגשתי כאילו פרח בי משהו קודם, וכעת הוא קמל? לא ידעתי מה הרגשתי, אבל הרגשתי משהו. אני הרגשתי משהו…

"אתה שונה משחשבתי." אמרה, מילותיה היו שזורות בעצב. עבר זמן מאז שמישהו טרח להצטער עליי. תהיתי למה היא התכוונה, כשאמרה שונה. היא ידעה מי אני. היא זיהתה אותי. אולי היא דמיינה שנעשה לי עוול בדיווחים עליי, שאף אחד לא הבין אותי. לרגע אחד מופרע, כשעיניה רשפו מרגש, רציתי להאמין לה. אבל ידעתי שזו האמת. פתחתי את פי, בניסיון להתנצל, אך פתאום, הדלת נפתחה מאחורינו. הרפיתי ממנה ושנינו מעדנו, מסתובבים בו זמנית. שרלין חיכתה בפתח הדלת. היא שילבה את זרועותיה מעל שדיה הקטנים, הרימה גבה, וחיוך לועג היה על שפתיה האדומות. "סיימת להתמזמז? אפשר ללכת עכשיו? הצעת לי לחזור איתך הביתה, ווי?"

התחלחלתי. כתפיה נשמטו. אלוהים אדירים. אמרתי לה את אותן מילים בדיוק. היא שלחה בי מבט חטוף. שפתיה התנפחו, שיערה היה תלוי ברפיון על כתפיה. ראיתי כזו אכזבה עמוקה בעיניה, שלראשונה מזה זמן מה, ראיתי את עצמי מבעד לעיניו של מישהו אחר. שנאתי את מה שראיתי. היא הזדקפה, וצעדה לכיוון הדלת, חולפת על פני שרלין ועל פניי. תוך רגע בודד, היא נעלמה.