קיילנד

אגדת השור

אגדת השור מספרת על שור בודד ותועה בשם סירוס. אומנם הוא לא היה אלמותי, אבל רוב האנשים הניחו שהוא אכן היה משום חוזקו המדהים.

סירוס היה פראי וחסר שליטה ולא היה שייך לאיש. יום אחד מצאה אותו אלת האביב, פרספונה, בעת שהוא רומס שדה פרחים והושיטה לו את ידה. יופייה ועדינותה הרגיעו אותו, והוא התאהב בה. האלה אילפה את סירוס ולימדה את השור לגלות סבלנות ולהשתמש בחוזקו בתבונה.

בסתיו, כשפרספונה חוזרת להאדס, סירוס נודד אל השמיים והופך לקבוצת הכוכבים שור. באביב, כשפרספונה חוזרת אל האדמה, סירוס שב ומצטרף אליה. היא יושבת על גבו והוא דוהר בשדות שטופי השמש, בזמן שהיא מאיצה את זמן פריחתם של כל הצמחים והפרחים.

פרק ראשון

טנלי — גיל שבע־עשרה

בפעם הראשונה שהבחנתי בקיילנד בארט, הוא פילח את ארוחת הבוקר הזנוחה של מישהו משולחן בקפיטריה. הסבתי מבט מייד בניסיון לשמור על כבודו. אבל החזרתי אליו את עיניי כשהוא פסע לכיווני בדרכו אל הדלתות ודחף לפיו את שאריות האוכל המעטות. מבטינו הצטלבו, ועיניו התרחבו מעט ואז הצטמצמו, ואני הסבתי שוב מבט ולחיי התלהטו כאילו פלשתי לרגע אישי במיוחד. וזה באמת היה רגע כזה. מי כמוני יודעת. גם אני עשיתי זאת בעבר. הכרתי את הבושה. אבל הכרתי גם את תחושת הריקנות המכאיבה של בוקר יום שני אחרי סוף שבוע ארוך של רעב. מסתבר שגם קיילנד הכיר אותה.

כמובן, ראיתי אותו עוד קודם לכן. אני בטוחה שכל בחורה שטפה את העיניים כשהוא היה בסביבה, בגלל פניו הנאות והמרשימות וגופו הגבוה והמוצק. אבל זו הייתה הפעם הראשונה שבאמת ראיתי אותו, הפעם הראשונה שהרגשתי פעימת לב מלאת הבנה בחזי כלפי הבחור שתמיד עטה הבעה שוות נפש, כאילו לא אכפת לו משום דבר ומאף אחד. הכרתי היטב גברים ששמים פס על הכול. זו הייתה בעיה שלא רציתי שום קשר אליה.

אבל מסתבר שלא כל הבנות בבית הספר שלנו נרתעו מבעיות, כי אם הוא הסתובב לפעמים עם מישהו, זו תמיד הייתה בת.

בית הספר היה גדול, וקלט תלמידים משלוש עיירות. היו לי רק שיעורים בודדים משותפים עם קיילנד בשלוש וחצי השנים שלמדנו בתיכון, והוא תמיד ישב בקצה הכיתה וכמעט לא הוציא מילה מהפה. אני תמיד ישבתי מלפנים כדי לראות את הלוח — שיערתי שאני קצרת רואי, אבל לא יכולנו לממן בדיקת ראייה, ועל אחת כמה וכמה משקפיים. ידעתי שהיו לו ציונים טובים. ידעתי שהוא כנראה חכם, למרות חוסר האכפתיות שהוא כביכול שידר. אבל אחרי היום ההוא בקפיטריה הסתכלתי עליו אחרת, ועיניי תמיד הצליחו למצוא אותו. חיפשתי אותו במסדרונות הצפופים — עמוסים בבני נוער שמתקדמים לאט לשיעור, כמו בקר שמובל לשדות מרעה ירוקים יותר — בקפיטריה או צועד לפניי. לרוב מצאתי אותו עם הידיים בכיסים, ואם הוא היה בחוץ, ראשו היה מורכן נגד הרוח. אהבתי להתבונן בתנועות הגוף שלו, ואהבתי שהוא לא היה מודע לכך. עכשיו הייתי סקרנית לגביו. ופתאום הבעתו נראתה זהירה יותר מאשר אדישה או מנותקת. ידעתי רק פרטים מעטים על קיילנד. הוא גר על הגבעות כמוני. ומסתבר שלא היה לו מספיק אוכל, אבל בסביבה הזאת לא חסרים אנשים רעבים.

בין גבעות ירוקות, נופים הרריים עוצרי נשימה, מפלי מים וגשרים מקורים ציוריים, שוכנת דנוויל, קנטקי. חלק מהרי האפלצ׳ים. עיירה שהייתה מביישת כל שכונת עוני, מקום שבו חוסר התקווה נפוץ כמו עצי האלון הלבן, ואבטלה היא הכלל יותר מאשר היוצא מן הכלל.

אחותי הגדולה, מרלו, אמרה שאלוהים ברא את אפלצ׳יה ומייד אחר כך עזב ולא חזר. משהו בי חשד שאלו היו אנשים שאכזבו בדרך כלל את אלוהים, ולא להפך. אבל מה כבר ידעתי על אלוהים? בכלל לא ביקרתי בכנסייה.

מה שכן הבנתי היה שבמקום כמו דנוויל, קנטקי, דרווין דייק בעובדות: רק החזקים שרדו.

עם זאת, דנוויל לא תמיד הייתה במצב קשה כל כך — בעבר מכְרֶה הפחם בדנוויל היה פעיל ומשפחות באזורים אלה התפרנסו בכבוד, גם אם חלקן נאלצו להסתייע בתלושי מזון. בעבר היו לפחות כמה עסקים משגשגים בעיירה, עבודות למי שרצה לעבוד, ואנשים שהיה להם קצת כסף לבזבז. אפילו לאלה מאיתנו שחיו על ההר במקבץ עלוב של בתים קטנים, צריפים וקרוואנים — העניים שבעניים — היה מספיק כסף כדי להסתדר באותם ימים. אבל אז התרחש הפיצוץ במכרה. העיתונים קראו לפיצוץ טרגדיית המכרות הכי קשה בחמישים השנים האחרונות. שישים ושניים אנשים, שלרובם היו משפחות שהסתמכו עליהם, נהרגו. אביו ואחיו הגדול של קיילנד קיפחו את חייהם באותו יום. הוא גר בבית פצפון על ההר, לא הרחק מהבית שלי, עם אימו הנכה. לא היה לי ברור ממה בדיוק היא סובלת.

אשר לי, אני גרתי עם אימי ואחותי בקרוואן קטן ששכן בחורשת אורנים. בחודשי החורף נשבה הרוח ביללות וטלטלה את הקרוואן שלנו בפראות כה רבה, עד שהייתי בטוחה שנתהפך. איכשהו הקרוואן הצליח להישאר במקומו עד כה. איכשהו, כל אלה מאיתנו שחיו על ההר הצליחו להישאר במקומם. עד כה.

יום אחד בשלהי הסתיו, כשצעדתי על הכביש המוביל אל הקרוואן שלנו והתעטפתי בסוודר שלי בשל הרוח שהצליפה בשיערי, הבחנתי בקיילנד הולך לפניי. פתאום עקפה אותי שלי גלווין בריצה כדי להדביק אותו, והוא פנה אליה כשפסעה לצידו, והנהן בתגובה למשהו שאמרה. הם נעלמו מעיניי כשהכביש התעקל, ואני הלכתי לאיבוד במחשבותיי. כעבור כמה דקות, כשהגעתי לעיקול בכביש, לא היה להם זכר, אבל כשחלפתי ליד חורשת עצי היקורי, שמעתי את שלי מצחקקת, ועצרתי כדי להציץ דרך הצמחייה. קיילנד הצמיד אותה אל עץ ונישק אותה כאילו הוא חיית פרא לא מאולפת. גבה היה מופנה אליי, כך שיכולתי לראות רק את הפנים שלו. אני לא יודעת למה עמדתי שם ובהיתי בהם, חודרת בגסות לפרטיותם במקום להמשיך להתקדם. אבל משהו בעיניו העצומות של קיילנד ובהבעת הריכוז הלוהטת והחשופה שלו כשהוא הניע את פיו על פיה, גרם לי להצמיד את רגליי זו לזו כשחום שטף את עורקיי ותאווה אחזה בי. הוא הרים את ידו אל השד שלה, והיא השמיעה קול אנחה גרוני. הפטמות שלי הזדקרו כאילו הוא נגע בי. שלחתי יד כדי לאחוז בעץ שלצידי והרעש הקל שגרמה התנועה שלי כנראה משך את תשומת ליבו. עיניו נפקחו באחת והוא הסתכל עליי בזמן שהמשיך לנשק אותה. לחייו נשאבו מעט פנימה כשהוא עשה עם הלשון שלו משהו שיכולתי רק לדמיין. ובהחלט דמיינתי. בושה בוערת שטפה את פניי כשמבטינו נפגשו, ולא הייתי מסוגלת לזוז. עיניו הצטמצמו. כשהמציאות נחתה עליי, כשלתי לאחור בתחושת השפלה.

וקנאה. אבל לא רציתי להודות בזה. לא — לא רציתי שום בעיות.

הסתובבתי ורצתי במעלה ההר עד לקרוואן שלי. פתחתי בתנופה את דלת המתכת, נכנסתי במהירות, טרקתי אותה מאחוריי וצנחתי על הספה בהתנשפות.

״אלוהים אדירים, טנלי,״ אמרה אימא שלי בקול חדגוני. היא עמדה במטבח הזעיר וערבבה על הפלטה החשמלית סיר עם משהו שהריח כמו מרק תפוחי אדמה. העפתי בה מבט כשהסדרתי את הנשימה שלי. נאנחתי בתוכי כשראיתי שהיא לובשת כותונת סקסית ועוטה על החזה את הסרט המהוה מתחרות מיס קנטקי סאנברסט. היום מסתמן כגרוע מאוד. ביותר ממובן אחד.

״היי, אימא,״ אמרתי. ״היה קר בחוץ,״ אמרתי כהסבר ולא הוספתי. ״את צריכה עזרה?״

״לא, לא, אני מסתדרת. אני חושבת להביא לאדי משהו חם. הוא אוהב את מרק תפוחי האדמה שלי, והלילה צפוי להיות קריר מאוד.״

העוויתי פנים. ״אימא, אדי בבית עם אשתו והמשפחה שלו הלילה. את לא יכולה להביא לו מרק תפוחי אדמה.״

עננה העיבה על פניה של אימי, אבל היא חייכה אליי בעליזות ונענעה בראשה. ״לא, לא, הוא עוזב אותה, טנלי. היא לא מתאימה לו. אני זו שהוא אוהב. ויהיה לו קר הלילה. הרוח...״ היא המשיכה לבחוש את המרק, זמזמה איזו מנגינה עלומה וחייכה לעצמה חיוך קטן.

״אימא, לקחת את התרופה שלך היום?״ שאלתי.

ראשה התרומם בחדות, והבעה מבולבלת החליפה את חיוכה הקטן. ״תרופה? אה לא, מותק, אני לא צריכה תרופה יותר.״ היא נדה בראשה. ״הכדורים האלה גורמים לי לרצות לישון כל הזמן... גורמים לי להרגיש כל כך מוזר.״ היא עיקמה את אפה הקטן החמוד כאילו מדובר בדבר טיפשי מאוד. ״לא, הפסקתי עם התרופה הזאת. ואני מרגישה נפלא!״

״אימא, מרלו ואני אמרנו לך מאה פעמים שאת לא יכולה פשוט להפסיק את התרופה.״ ניגשתי אליה והנחתי יד על זרועה. ״אימא, בהתחלה את תרגישי טוב, ואז כבר לא. את יודעת שאני צודקת.״

פניה נפלו מעט כשהיא המשיכה לערבב את המרק הסמיך. אחר כך היא נדה בראשה. ״לא, הפעם הזאת תהיה אחרת. את תראי. והפעם אדי יעביר את כולנו לבית הנחמד שלו. הוא יבין שהוא צריך אותי איתו... הוא צריך את כולנו איתו.״

כתפיי צנחו כשתבוסה שטפה אותי. הייתי עייפה מכדי להתמודד עם המצב.

אימא שלי טפחה על שיערה החום־ערמוני העמוק — אותו שיער שהיא הורישה לי — וחייכה שוב בעליזות. ״לא איבדתי את המראה שלי, טנלי. אדי תמיד אומר שאני האישה הכי יפה בקנטקי. והסרט הזה מוכיח שהוא לא משקר.״ עיניה נעשו חולמניות כפי שקרה בכל פעם שהיא דיברה על התואר שלה כמיס סאנברסט, התואר שהיא זכתה בו כשהייתה בגילי. היא הסתובבה אליי וקרצה. היא הרימה קווצת שיער שלי וחייכה. ״את יפה כמו שאני הייתי,״ אמרה, אבל אז כיווצה את מצחה. ״הלוואי שהיה לי כסף כדי לרשום אותך לתחרות יופי. אני בטוחה שהיית מנצחת כמוני.״ היא נאנחה בכבדות וחזרה לבחוש את המרק.

נבהלתי כשהדלת נפתחה בתנופה ומרלו פרצה פנימה, לחייה סמוקות ונשימתה כבדה. היא חייכה אליי. ״בחיי, הרוח חזקה היום.״

הנהנתי אליה ללא חיוך, והסטתי את עיניי אל אימא שלנו שיצקה את המרק לכלי פלסטיק. החיוך נמחק מפניה של מרלו.

״היי, אימא, מה את עושה?״ שאלה מרלו כשהסירה את הז׳קט שלה וזרקה אותו הצידה.

אימא הרימה את מבטה וחייכה חיוך יפה. ״מביאה מרק לאדי,״ אמרה כשסגרה את המכסה של כלי הפלסטיק ופסעה עם הקופסה אל חלל הסלון/פינת אוכל הקטן מאוד שלנו.

״את לא, אימא,״ אמרה מרלו, וקולה נשמע מריר.

אימא מצמצה אליה. ״דווקא כן, מרלו.״

״תני לי את המרק, אימא. טנלי, לכי תביאי את התרופה שלה.״

אימא התחילה לטלטל את ראשה במרץ כשחלפתי על פניה במהירות כדי להביא את התרופה שלה, התרופה שבקושי יכולנו להרשות לעצמנו, התרופה שקניתי בכסף שהרווחתי מטאטוא ומאיבוק מדפים בראסטי׳ז, חנות המכולת שהייתה בבעלות אחד השמוקים הכי גדולים בעיירה. התרופה שמרלו ואני ויתרנו על ארוחות כדי שיהיה לנו מספיק כסף לקנות אותה.

שמעתי התכתשות מאחוריי ונחפזתי לשירותים, שם הוצאתי בידיים רועדות את בקבוקי הכדורים של אימא מארון התרופות.

כשחזרתי בריצה לחלל המרכזי של הקרוואן, אימא התייפחה והמרק היה שפוך על כל הרצפה ועל מרלו. אימא צנחה על ברכיה בתוך הלכלוך, כיסתה את פניה בידיה וייללה. מרלו לקחה ממני את התרופה וראיתי שגם הידיים שלה רועדות.

היא התכופפה אל אימא שלנו, כרעה בתוך הטינופת, חיבקה את אימא אליה ונענעה אותה.

״אני יודעת שהוא עדיין אוהב אותי, מר. אני יודעת את זה!״ ייללה אימא. ״אני יפה. אני יפה יותר ממנה!״

״לא, אימא, הוא לא אוהב אותך,״ אמרה מרלו בעדינות רבה. ״אני כל כך מצטערת. אבל אנחנו כן. טנלי ואני, אנחנו אוהבות אותך כל כך. כל כך. אנחנו צריכות אותך, אימא.״

״אני רק רוצה שמישהו ידאג לנו. אני צריכה שמישהו יעזור לנו. אדי יעזור לנו אם אני רק...״

אך המחשבה הלכה לאיבוד ביפחות שלה כשמרלו הוסיפה לנענע אותה בלי לומר מילה נוספת. מילים לא עזרו עם אימא שלנו, לא כשהיא הייתה ככה. מחר היא תסיר את הסרט. מחר היא תישאר במיטה כל היום. ובעוד כמה ימים תתחיל התרופה להשפיע והיא פחות או יותר תחזור לעצמה. ואז היא תחליט שהיא לא זקוקה לה יותר ותפסיק בסתר לקחת אותה ונתחיל הכול מחדש. מצאתי את עצמי תוהה אם נערה בת שבע־עשרה אמורה להיות כל כך עייפה? עייפה עד לשד עצמותיה... תשושה כל כך?

עזרתי למרלו ולאימא לקום, נתנו לאימא את התרופה שלה עם כוס מים, לקחנו אותה למיטה ואז חזרנו בשקט לסלון. ניקינו את מרק תפוחי האדמה ואספנו אותו בכפית מהרצפה חזרה לקופסה, בניסיון להציל כל מה שאפשר. בחיים שלנו בזבוז אוכל לא בא בחשבון, אפילו לא אוכל שהיה על הרצפה. בהמשך אותו הלילה יצקנו את המרק לקעריות ואכלנו אותו לארוחת ערב. גם אם הוא היה מלוכלך, הוא עדיין מילא את הקיבות שלנו.