הביקורות של מיכל

"המשוררת והסופרת אסתר אטינגר, בספרה החדש ים אחרון הופכת בלשית משפחתית מרתקת. במין אובססיית תיעוד וכתיבה אישית היא בונה סיפור מתח סביב משפחתה עד שהרגיל והשגרתי, בשל סגנונה הנדיר והציורי, ובשל רוח התקופה הסעורה דאז, הופך לייחודי ואף חריג, ואינך יכול להפסיק לקרוא כיצד היא מתחקה, אחר מה שהסופר הנפלא א.א. קבּק קרא "תולדות משפחה אחת", כשבמרכז עומדות הנשים.

זהו ממוּאר פמיניני-פמיניסטי, אבל טבעי מאוד ולא מגויס ולוחץ, והוא מחולק דיכוטומית: בחלקו הראשון עוקב הספר אחרי שלוש נערות בנות המשפחה בתקופת השואה, שגורלן לא נודע, ובו גם סיפור אהבה בלתי נתפס; החלק השני, מוקדש למכתבים שנשלחו מהמשפחה בפולין לקרובים בארץ לפני מלחמת העולם השנייה, מכתבים שרובם לא נענו.

המחברת נטלה על עצמה את המשימה לענות למכתבים ולחשוף את חייהן של הדמויות במציאות, ובעזרת הדמיון הספרותי להשלים פערים. אטינגר מוכיחה שוב לאחר ספרה הראשון, הרומן פלא לילה זוכה פרס הנשיא תשס"ו, וספרה השני, הנובלה, שלום לך דודי, שהייתה מועמדת לפרס ספיר, שהיא מהקולות הליריים הנדירים בסיפורת הישראלית." - רן יגיל: מבקר, עורך וסופר

דונה רובל, ילדה אוסטרית־יהודייה שמחה וסקרנית, חיה בגן עדן וינאי: להוריה יש בית חרושת למאפים ולממתקים, היא מטופלת על ידי אומנת אוהבת, רוקדת וחולמת שתקבל את תפקיד פיית שזיף הסוכר בבית הספר, אלא שאט־אט משתנים חייה: פאפא שלה נלקח למחנה ריכוז, גוסטי אחיה נמלט לפלשתינה עם עליית הנוער והיא נשלחת להולנד.

והתחדש עליי עולמי הוא סיפור של ילדה־נערה בתוך מציאות בלתי אפשרית, שמלמדת אותה ומצווה עליה לפעול; פמיניזם אקטיביסטי שנוצר מכורח. מתוך הפחד והחרדה המתמדת אך גם מתוך העשייה המשמעותית נולדת דונה: ברחובות פריז, בתחנות מטרו וברציפי רכבות, בין חשמליות ומדרכות וחיילי גסטפו, כשהיא מחופשת לגרמנייה, ובין כרמים בבורדו בדרום צרפת עם רודי המדריך, אהבת נעוריה, עימו היא יוצאת לפעולות־נגד מסכנות חיים. הם חיפשו יהודים שמסתתרים וציידו אותם בתעודות מזויפות ותלושי מזון. מסעה המטלטל של דונה עובר בהולנד, בצרפת ונמשך עד עלייתה לארץ ישראל.

מאיה אדרי רוטלר היא תסריטאית, בעלת תואר שני בספרות אנגלית, מתרגמת וכותבת. מטה שולמית לנדה, אימה של המחברת, התחבאה בשנות המלחמה בבתי הולנדים, פעלה בקבוצת המחתרת ווסטרוויל וחברה לאנשים מיוחדים ואמיצים שחלקם נרצחו. עלייתה לארץ בתום המלחמה לא מחקה את שנות נעוריה, והתאקלמותה הייתה מורכבת. האירועים, המקומות, האנשים, שכולם שזורים בעורקיה של המחברת מגיל צעיר, כמו פרצו אל הדף ונכתבו מעצמם, נרקמים בד בבד מכוח הזיכרון והבדיון, בוראים מחדש את סיפורה הנועז ויוצא הדופן של אימה.

האם באמת אסתר היה שמה של סבתו של אבי המחברת, ישישה שבשנת 1941 נשארה לבד בקייב הכבושה בדירת המשפחה שנמלטה? מי שמע את המילים ביידיש שאמרה בתמימותה לחיילים הגרמנים ברחוב? ומי עמד בחלון וצפה כשהחיילים ירו בבבושקה והרגו אותה, ב"אגביות רשלנית"?

בקייב ובמטהאוזן, בוורשה ובווינה קטיה פטרובסקאיה חושפת מקטעים מתוך פסיפס משפחתי שבור – המשמש מקור לרומן תקופתי, מרוכז בסיפורים תמציתיים. המחברת כותבת על נסיעותיה אל זירות ההתרחשות, מתבוננת במאה טראומתית, מנופצת לרסיסים, ומציבה בחזית דמויות ששוב לא ניתן לזהות את פניהן. מהימנות מפוקפקת, ייסורי מצפון וחוש הומור עולים מכל משפט בספר הנוקב הזה.

"רצה הגורל, שדווקא אני, הילדה שמעולם לא נטתה אחר רעיונות ציוניים או לאומיים לפני המלחמה ואפילו לא לקחה חלק בפעילות של תנועת נוער כלשהי במונקאץ', הולכת שבי אחר הדברים. לאחר שעזבתי מאחורי את מונקאץ' עיר הולדתי וחזרתי לבודפשט, אני מצטרפת לתנועה וסוללת לעצמי חיים חדשים.

ידעתי עברית מבית הספר העברי במונקאץ', ואפילו שם עברי כבר היה לי – יהודית. השם עצמו ניתן לי עוד בבית הספר, אני חושבת שזו הייתה המורה חנה שהעניקה לי אותו, וזאת למרות העובדה שבמשפחה כולם קראו לי ורה, ורושקה. בשומר הצעיר שבתי לשמי העברי, יהודית".

כך מתארת יהודית את "לידתה מחדש". מ-וְרוּשְקָה, נערה צעירה המתגוררת במונקאץ' שבצ'כוסלובקיה ביחד עם הוריה האוהבים, איבויה ויעקב רוט, ואחיה הצעיר טומי (לימים צבי), מוקפת בקרובי משפחה נוספים, חיה חיים שלווים ונוחים, עד לפרוץ מלחמת העולם השנייה ושואת היהודים. אז נתלשה מביתה, מחברותיה וממשפחתה, מאחיה הצעיר ומאביה, אותו לא תפגוש יותר. ורה שנשלחה לפלנטה האחרת, לאושוויץ שבפולין, ניצלה והפכה ליהודית, חברה בתנועת נוער ציונית, השומר הצעיר המחליטה לבדה לעלות ארצה ביחד עם חברי קבוצתה ולהצטרף לקיבוץ נגבה. יהודית נלחמת כתף אל כתף ביחד עם שאר החברים במלחמה נוספת על הקיום, מלחמת השחרור. ורק אז מגיע שלב הקמת בית, משפחה, והחיים יחד על כל הכרוך בהם.

ספר זה נכתב במילותיה של יהודית הראל, מאגד את תיאוריה וסיפור חוויותיה. יהודית הלכה לעולמה בפברואר 2024. היא, שכל כך אהבה לקרוא והייתה מוקפת בספרים, הותירה אחריה ספר אחרון, סיפור חייה.

"התצלום הוא סוד אודות סוד. ככל שהוא מספר לך יותר, כך אתה יודע פחות”.                                                               
דיאן ארבוס, צלמת.

הספר דיוקן אישה מתחיל בתצלום פניה של אישה, שזה עתה נכנסה בשעריו המבעיתים של מחנה ההשמדה אושוויץ. השנה היא 1942, וצלם המחנה אינו מביט באסירה יותר מכמה שניות, לפני שהוא עובר לבאה בתור. 

50 שנה מאוחר יותר, צלם ישראלי פוגש באקראי את תצלום האישה. הוא אינו יכול להסיר את מבטו ממנה, והופך אותה למושא יצירתו ואהבתו. הוא אינו חדל מלהתבונן בה. במשך שנים הוא מקדיש לה תערוכות, שירים ומכתבים.

מי היא אותה אישה? האם מִסְפר האסירה ושמה המופיעים תחת דיוקנה ישפכו אור על גורלה או יעצימו את הסוד שהיא אוצרת בקרבה? פרופסור יואל יערי יוצא למסע גילוי מסעיר ומרתק, אך גם מטלטל ומזעזע. מוראות מלחמת העולם השנייה מפורטים בספרו בעזרת עשרות דמויות, תאריכים, עדויות  – ודיוקן אחד. כל אלה נשזרים לסיפורן האמיתי של שלוש קשריות: נשים גיבורות ואמיצות, שחירפו נפשן כדי להעביר ידיעות, מסמכים וכלי נשק מגטו אחד למשנהו, סייעו רבות בכל מוקדי ההתנגדות היהודיים, אך מעולם לא זכו להכרה הראויה להן.

יואל יערי הוא פרופסור אמריטוס לחקר המוח בפקולטה לרפואה של האוניברסיטה העברית בירושלים. בשנת 2015 החל לחקור גם נושאים היסטוריים, תוך התמקדות בסיפורי התנגדות של נשים יהודיות בתקופת השואה.

פריז, 1939. האמהות הצעירות אליס וג'ולייט נעשות חברות טובות לאחר שהן נפגשות יום אחד ביער בולון היפהפה. אף אחת מהן לא יכולה לחזות אז את הצל שתטיל המלחמה על צרפת וכיצד היא תטלטל את חייהן.

כשחייה של אליס נתונים בסכנה בגלל הנאצים, היא מפקידה אצל ג'ולייט את הדבר היקר לה ביותר בעולם – בתה הפעוטה. אבל שום מקום אינו בטוח במלחמה, אפילו לא חנות ספרים קטנה ושקטה כמו החנות של ג'ולייט ומשפחתה. וכשפצצה נופלת בשכונה, החנות ועולמה של ג׳ולייט נחרבים.

עם סיום המלחמה אליס חוזרת לפריז כדי להתאחד עם בתה, אך מוצאת רק את ההריסות שנותרו מהחנות. היא מגלה שהניצולות היחידות היו ג'ולייט וילדה קטנה. היא מנסה להתחקות אחר עקבותיהן של השתיים, וחיפושה הנואש אחר תשובות מוליך אותה לניו יורק למפגש גורלי.

"הבת מפריז הוא ספר מעולה ומטלטל, המראה שגם בזמנים החשוכים ביותר יש קרני אור, שגם אם תלכו לאיבוד תחת הכוכבים, הגורל ינחה אתכם הביתה."
- ליסה בר, מחברת רב־המכר "האישה בלהבות".

"ספריה של קריסטין הרמל הם קריאת חובה. הבת מפריז הוא ספרות היסטורית במיטבה, שבה העלילה מפיחה חיים בהיסטוריה, מלמדת ומרגשת."
- ליסה סקוטולין, מחברת רב־המכר "אתה הילד שלי".

שרלוט דלבו מתעדת את רגעי האימה, את המאמצים הנואשים לשרוד ואת התמיכה ההדדית בקרב קבוצת הנשים שעימן הגיעה למחנה אושוויץ – כולן מתנגדות פעילות לכיבוש הנאצי בצרפת. בעוצמה פואטית חריגה ביופייה, דלבו מיישירה מבט מצמית אל הזוועה ומוכיחה כי אפשר ואפשר לכתוב ספרות ושירה אחרי אושוויץ.
כעבור שנים, לאחר שלכאורה החיים חזרו אל מסלולם, היא מתחקה אחר קורותיהן של חברותיה וחושפת את הטראומה שנשאו בליבן ובגופן ואת השלכותיה זמן רב אחרי תום המלחמה.

אף אחד מאיתנו לא יחזור, הטרילוגיה של הסופרת הצרפתייה שרלוט דלבו, ניצולת אושוויץ, נחשבת כיום לקלאסיקה של ספרות השואה, ולעדוּת הנשית החשובה ביותר שנכתבה בפרוזה מאותם ימים אפלים.

אף אחד מאיתנו לא יחזור הוא רצף של רגעים משוחזרים על רקע מציאות שאנשים שלא חוו אותה לא מסוגלים לדמיין... איני מכיר יצירה המשתווה לזו של שרלוט דלבו, למעט אולי "גרניקה" של פיקאסו או "לילה וערפל" של אלן רנה, הניחנות באותן ענווה ושבירוּת, באותו רוך מזרה אימה. הלחש הכואב והמטלטל הזה הוא מאותם ספרים נדירים ששומטים בבת אחת את הקוראים בתוך ארץ זרה להם. פרנסואה בוט, ל'אקספרס

"שיר קינה לחיים" - אחרית דבר מאת נעמה שי"ק מצורפת למהדורה בעברית של הספר.

1 בנובמבר, 1943. הלנה דודז'ינסקה פותחת את כל ברזי הגז שבבית מעסיקיה, סוגרת את החלונות, ולפני שעוצמת עיניה לוחשת "ריבונו של עולם, אני יודעת שזה חטא גדול, אנא סלח לי". אלא שבאותו לילה ממש הופסקה זרימת הגז לברזים בלבוב.

חנה קרנטר, בזהותה הבדויה, התעוררה והמשיכה להילחם על חייה ולהתפלל בסתר.
היא נולדה, למשפחה חקלאית, בכפר קטן בין סטרי ללבוב (שנקראה למברג), בלב האימפריה האוסטרו הונגרית של לפני מלחמת העולם הראשונה. ילדה רביעית מבין שבעה. את זוועות השואה שרדה תודות לתושיה יוצאת דופן, אופי יצוק בפלדה, שכל חד כתער – וגם מזל, או אם תרצו: התערבות מלמעלה.
הרבה תפילות מקוריות היו לחנה. חברתה למחנה העבודה באופארי, בינה גרטנברג הי"ד, אמרה לה כי אחרי שתשרוד את המלחמה עליה להוציא ספר עדות ותפילות בשם תפילותיה של חנה קרנטר.

כתיבת הספר ארכה מעל לשלושים שנה.

על המהדורה הראשונה שנקראה "במצור ובמצוק" (1982) כתב ד"ר אריה באומינגר הסופר המחנך ואיש "יד ושם":   "כשהתחלתי לקרוא לא יכולתי להינתק עד אשר סיימתי. אף שהספר מתמקד במאורעות הטרגיים בגליציה המזרחית ובווהלין יש בו את כל האלמנטים המאפיינים את השואה הנוראה שפקדה את עמנו, ונסיון מוצלח לתאר את אופים של הפולנים, האוקראינים והגרמנים".

ב-1946 נישאה חנה לאהרון אייזנשטיין במחנה עקורים בגרמניה, סמוך ל"קן הנשרים" של היטלר. 
ב-1947 נולד בנם היחיד יצחק.

כרוניקה רבת עוצמה של הנשים שהשתמשו בכישורי התפירה שלהן כדי לשרוד את השואה, כשהן תופרות בגדים יפים בסדנת אופנה יוצאת דופן שהוקמה באחד ממחנות המוות הידועים לשמצה של מלחמת העולם השנייה.

עשרים וחמש אסירות צעירות במחנה הריכוז אושוויץ-בירקנאו – רובן נשים ונערות יהודיות – נבחרו לעצב ולתפור בגדים אופנתיים לנשים מהעילית הנאצית בסלון אופנה שהוקם במחנה. הן קיוו שהעבודה תציל אותן מתאי הגז. את הקמת סלון האופנה – שכונה סטודיו חייטות העילית – יזמה הדוויג הס, אשתו של מפקד מחנה אושוויץ. לקוחות הסלון היו רעיותיהם של אנשי אס־אס ושומרות במחנה. התופרות שעבדו בו יצרו בגדים אלגנטיים באיכות גבוהה שלבשו באירועים חברתיים נשות אס־אס באושוויץ ורעיותיהם של בכירים נאצים בברלין.

התופרות מאושוויץ מבוסס על מקורות מגוונים – בהם ראיונות עם התופרת האחרונה שנותרה בחיים בעת כתיבת הספר – ומתחקה אחר גורלן של הנשים האמיצות שעבדו בסלון האופנה של אושוויץ. הודות לקשרי משפחה וידידות הן לא רק שרדו אלא גם השתתפו בפעילות המחתרתית במחנה.

ההיסטוריונית לוסי אדלינגטון מגוללת את חוויותיהן יוצאות הדופן של התופרות וחושפת את מדיניות הגזל והניצול של הנאצים: את החמדנות, האכזריות ואת הצביעות של הרייך השלישי, ומציעה נקודת ראות חדשה על פרק כמעט בלתי מוכר בהיסטוריה של מלחמת העולם השנייה והשואה.

לוסי אדלינגטון היא היסטוריונית של בגדים ואופנה הכותבת ספרי עיון וספרות בדיונית בהשראה היסטורית. ספרי עיון אחרים שכתבה עוסקים בהיסטוריה של הלבוש ובחייהן ולבושן של נשים במלחמת העולם השנייה.

פניה פישר לבית צייקינסקי נולדה ב-1901 לערך בעיירה איגנָלינָה, על גבול ליטא וביילורוסיה דאז. בבגרותה התגוררה לא הרחק משם בעיירה סְוויר עם המשפחה שהקימה — בעלה יהודה (יוּדל) פישר, בתם זלָטֶה ובנם משה. פניה הייתה אישה משכילה ומורה במקצועה. עם הכיבוש הנאצי ב-1941 זוהתה עם השלטון הסובייטי הקודם בגלל משלח ידה, ועל כן נאלצה לברוח פן תסכן נוכחותה את בני משפחתה.

לאחר ימים קשים של נדודים, של חיים בזהות רוסית בדויה ושל עבודת פרך הצליחה פניה לבסוף לברוח ליערות מערב ביילורוסיה ולהצטרף לפרטיזנים, לפלוגת ייצור שנועדה לספק מזון, בגדים ומוצרים אחרים לפרטיזנים הלוחמים. בזמן ששהתה ביער עם הפרטיזנים הגיעה אליה הבשורה המרה כי בני משפחתה נרצחו בגיא ההריגה פּוֹנאר שמדרום לווילנה באפריל 1943. מהרגע שהדבר נודע לה עד יום מותה לא חדלה פניה להתאבל על קהילתה שנספתה, ובייחוד על בתה ועל בנה.

בשנת 1947, בעת שהותה במחנה עקורים בברלין, החלה פניה להעלות את זיכרונותיה על הכתב. ספרה, שנכתב ביידיש, הודפס במכונת כתיבה והופץ בישראל בעותקים מעטים לחוג המשפחה וליוצאי מולדתה. המחברת הקדישה את מילות הכאב שלה להנצחת הנרצחים. אובדנה, ייסוריה וגעגועיה ניכרים בכתיבתה — הכוללת פרוזה ושירי עדוּת — וניכרת בה גם חשיבות ההנצחה.

מיידיש: נאוה ליטבק; תרגום שירי העדות מיידיש: רחל שליטא

יש ימים בלי שם. ימים שאינם דומים לשום דבר, שאי־אפשר למדוד. רק בחלוף הזמן קל יותר לחשוב עליהם ואולי גם לדבר. אך הזמן לא ימחה לעולם את החוויות הכואבות שנגזרו עלי.

תמרה, בתם הפעוטה של חיה וישראל דוֹרֶמבּוּס, וסבתה שרה אלבאום נלכדו בימי הגירוש הגדול מגטו ורשה בקיץ 1942 . שוטר יהודי שהכירו בני הזוג הציע להם אפשרות לחלץ את תמרה, אבל הם לא מצאו בליבם להיענות לדרישתו שיסגירו יהודי אחר תחתיה – ותמרה ושרה שולחו לטרבלינקה. בו ביום הצליחה חיה לצאת מן הגטו וזמן קצר לאחר מכן הצטרף אליה ישראל. לעזרתם נחלצו ידידם הפולני סטאך קוּכַרסקי, אשתו פרַניה, אחיו פרָנֶק, אחותם זוֹשקה ובני ביתם. בזכות נחישותה של חיה נחלצו גם אביו ואחותו של ישראל מן הגטו.

חיה וישראל פתחו בחיים בזהות בדויה בצד הארי של ורשה, ואהבתם זה לזה העניקה להם כוחות לשרוד ולדבוק בחיים. בזכות תושייתה ואומץ ליבה המפעימים נחלצה חיה ממצבים מסוכנים, והאיום התמידי על חייה לא מנע ממנה להושיט עזרה לבת דודתה אסתר וליהודים אחרים שפגשה בדרכה. בני הזוג אף סייעו בהפצת עלונים מחתרתיים. מן הצד הארי הייתה חיה עדה באפריל 1943 למרד גטו ורשה, ובלב נשבר כתבה עליו בזיכרונותיה. באותו הזמן כבר נבטו חיים חדשים בתוכה. ביולי 1943 ילדה חיה את בתם מַלגוֹשה, ובאפריל 1944 מתה מַלגוֹשה בנסיבות טרגיות.

על־אף אבלם הכבד השתתפו חיה וישראל במרד הפולני בוורשה באוגוסט 1944. עם כישלון המרד בגזרתם נלכדו והופרדו זה מזה. חיה הצליחה להימלט, אבל לא הצליחה לעלות על עקבותיו של ישראל ונאלצה להתמודד לבדה עם אימת החיים בזהות בדויה בסביבה עוינת ליהודים. לאחר שחרור ורשה סירבה חיה להאמין לעדות שישראל נהרג והמשיכה לייחל לשובו אליה. ואכן, לאחר שבועות ארוכים הופיע ישראל על מפתן ביתה. ב-1946 נולדה בתם רות.

בספר ימים בלי שם, המבוסס על רשימות שנכתבו עוד בימי השואה, פותחת חיה ביד אמן צוהר אל קורותיה המרתקים וקורעי הלב של אישה, רעיה ואם יהודייה שחייתה בזהות בדויה בוורשה הארית ומוראות חייה לא הכניעו את רוחה.

ארבע נשים בתופת הוא סיפורן האמיתי של ארבע בנות משפחה ששרדו יחד את זוועות השואה באושוויץ. תיאור מרתק של תלאות המסע למחנה המוות, הסלקציות והטרור היום יומי שם, הנדודים לאחר השחרור, חיפוש קרובי משפחה וסיכום חיי הדמויות בספר לאחר המלחמה. העזרה ההדדית של ארבעתן עזרה להם לשרוד את האכזריות הבלתי אנושית של הנאצים. מרגיט זאדור כתבה: אני זוכרת את המאורעות שהתרחשו בתקופה הכי עצובה בחיי, בחריפות ובדייקנות כזו כאילו התרחשו אתמול. אני חושבת שיובל שנים הוא הזמן הנכון שצריך היה לעבור כדי שהזיכרונות הללו יבשילו ואוכל להעלות אותם על הנייר.

מרים פורת נולדה בארשקויוואר, בחלק ההונגרי של סלובקיה, בשם אנצ'י קליין. בילתה ילדותה במקומות שונים בסלובקיה, אך בסוף 1938 ,לקראת תקופת המלחמה, חזרה לארשקויוואר וגורלה היה כגורל כל תושבי העיר. "...ספרה של מרים פורת הוא דוגמה מובהקת של ניצחון התוכן על הצורה. השגב וההוד נשקפים מהתוכן – אין פה מלים גדולות, היפות לאפוס הגדול של השואה – המאורעות עצמם ועמידתו של העם בהם, הם המשווים את העוצמה הנשגבת לספר. אין פה היסטוריה מקצועית ולא ניתוח סוציולוגי או פסיכולוגי, אך התיאור מהווה מסמך נדיר של רצינות, כנות, ראייה מפוכחת וחיפוש אמת." פרופ' יוסף שפר, אוניברסיטת חיפה קיבוץ כפר החורש

בצל קרבות מלחמת העולם השנייה מקבלת, איווה ספרנית בספריית הקונגרס שבוושינגטון, הצעה לא צפויה: להצטרף ליחידה אמריקנית בליסבון שמטרתה לאו מידע מודיעיני על פעולות הנאצי. בעבודתה היא נחשפת למצב של הפליטי מאירופה ועושה כל שביכולתה כדי לסייע לה, תוך דאגה מתמדת לאחיה, הנמצא בשדה הקרב. מצבה הולך ומסתבך כשהיא נקלעת לתוך פרשיית ריגול המערבת סוכנים חשאיים מכל רחבי העולם, וביניהם איש מודיעין בריטי מסקרן במיוחד.

בינתיים, בליון שבצרפת הכבושה מצטרפת הלן לתנועת ההתנגדות הצרפתית, לאחר שגילתה שבעלה נכלא על ידי הנאצי בשל פעילותו בתנועה. בעת שהיא נאלצת להשלים עם גורל בעלה האהוב משנה הלן את זהותה, נמלטת מאנשי המשטר הנאצי ומשתתפת בתהליך המורכב של הדפת עיתון התנועה והפצתו. חייהן של השתיים מצטלבים כשאייווה חושפת את המסרים המוצפנים ששותלת הלן בעיתון המחתרתי, ושתיהן מתגייסות למען מטרה משותפת.

הספרנית המרגלת שופך אור על אירועי מלחמת העולם השנייה מזווית לא שגרתית, ומפק הצצה למציאות הסוריאליסטית שהתרחשה בפורטוגל הניטרלית בעת המלחמה. ביצירה מרגשת ונוגעת ללב על שתי נשים אמיצות, נגלל סיפור של כאב ושל תקווה, בתקופה חסרת תקווה.

מדלן מרטין היא סופרת אמריקאית המתמחה ברומנים היסטוריים על מלחמת העולם השנייה. ספרה הקודם 'חנות הספרים האחרונה בלונדון' שהיה רב-מכר עולמי ותורגם ל25 שפות, ראה אור בהוצאת מודן.

הסתתרי. אל תשמיעי קול. אל תציצי מן החלון. אל תדברי בקול. לכי על קצות האצבעות. הגסטפו הסלובקי מעבר לרחוב בהמתנה תמידית לקחת אותך ולהעלות אותך לקרון בקר, ומשם למחנות הריכוז. כך, תחת איומים אלה, עברה גבריאלה קרין תשעה חודשים של תקופת השואה.

שמי גבריאלה קרין. כשפרצה מלחמת העולם השנייה הייתי ילדה בת שמונה. ילדה צעירה באירופה ששרדה את השואה בהיחבא. היום אני אישה באה בימים. אני כותבת את סיפורי כשאני יושבת בביתי, בעיצומה של מגפת הקורונה. עובדה זאת העניקה לי זמן רב כדי להשקיף על העולם שאנחנו חיים בו היום, ועל האופנים שבעזרתם נוכל להפוך אותו למקום טוב יותר. כאם לילדים יודעת אני כמה שואפים הורים להעניק לילדיהם עולם טוב יותר.

לא הייתי נמצאת כאן לולא בחור צעיר, בן 25 עורך דין במקצועו בשם קרול בלנר, שהעז בכל נפשו להתנגד לשלטון הנאצי, לסכן את חייו ולהחביא שמונה נפשות בדירה קטנה. אני נמצאת פה היום כדי לחשוף את הזוועות שקרו באותם ימים, כמו גם כדי להאיר את טוב ליבו של אדם אחד, שהתבטאו במעשי הצדקה שעשה.

אדית דוידוביצי, מספר 80661.
כתיבת זיכרונות אישיים! האין היא זהה לכתיבת היסטוריה?
עבור ניצול שואה, קיבוע הזיכרונות וההד שהם מעלים באדם משתנים בהתאם לזמן ולמצב רוחו. האנשים שלא חוו ניסיון זה לא יבינו זאת לעולם. קשה לדמיין ש"אושוויץ" מסמל רק מוות טוטלי ומוחלט; הוא מסמל את מותו של עם שלם, של שפתו, של תרבותו, ואף של רוחו.
רק הניצולים יודעים זאת, ואיש מלבדם אינו יודע. חלק גדול מבין הניצולים מלאים ברגשי אשמה וייאוש. עדויותיהם מעוררות חלחלה, אך גם ענווה. וגם אם עדיין נחשב הנושא כ"טאבו", כפי שקורה לעתים קרובות, רק הם יכולים לדבר עליו. מבחינתי, האמת היחידה שאני מסוגלת להעניק לעצמי, היא לנסות להשלים את כתיבת זיכרונותיי, ביודעי שהזמן מתאמץ לעקור אותם ממני.

יותר מ-60 שנה אחרי שנכתב בסתר בגטו לודז', התגלה באורח פלא יומנה של רבקה ליפשיץ, המתאר את עולמה של נערה יהודייה הקורס אל תוך זוועות הנאציזם והשואה. היומן התגלה בעיזבונה של רופאה רוסייה, ממשחררי מחנה אושוויץ, ופוענח ותורגם מפולנית על ידי המרכז למשפחה יהודית בסן פרנסיסקו. שפרה מישלוב לקחה על עצמה משימה לא פשוטה – להפוך את היומן המפורט לרומן עלילתי וקצבי, אבל להיצמד אל המאורעות ההיסטוריים עצמם כפי שתוארו ולהוסיף לו עוד שכבות צבע משל עצמה. קרובותיה של רבקה – מינה בויאר, שסיפורה האישי נשזר בזה של רבקה, ובתה של מינה, הדסה חלמיש - תרמו להעמקת הידע, האמינות והאותנטיות של הסיפור. התוצאה מצמררת ומרגשת לעילא. מצד אחד, זהו מסמך בעל חשיבות אנושית ומוסרית, שגם מעניק מבט ייחודי על שגרת יומו של הגטו, שנהפך למחנה עבודה יצרני וכך שרד יותר מכל גטו אחר. מנגד, זהו בעיקר סיפור התבגרותה של נערה, על חיבוטי נפשה, המכות הנוחתות עליה, אמונתה, עוצמותיה והדברים הקטנים שהאירו ולו במעט את החושך התקופתי, דברים שמאירים עד אלינו, גם בחלוף כמעט יותר מ-80 שנה מאז נכתב היומן.

ד"ר שפרה מישלוב – נשואה ואם לחמישה, מתגוררת ברמת גן. מרצה ומנהלת הקליניקה למשפט עברי בפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר-אילן. מפרסמת מאמרים אקדמיים ותורניים בתחומי משפט, הלכה ותולדות עם ישראל. ספרה הקודם יומן אורות יצא אף הוא בהוצאת ידיעות ספרים.

"סיפורה של שורדת שואה גיבורה, ששרדה את השִפלוּת האיומה ביותר שנאלצה התרבות האנושית לשאת מאז ומעולם." הרב מאיר ה' מאי, מנכ"ל מרכז שמעון ויזנטל

תמיד אמרו לרוזי, שהשיער הג'ינג'י שלה הוא קללה, אך היא מעולם לא האמינה בזה. לא פעם חלמה איך יֵיראה תחת הינומה לבנה, כשהיא ניצבת לצד גבר חלומותיה. אבל חייה סופגים תפנית טראגית ב-1944, כאשר היא מגורשת מביתה ונשלחת לאושוויץ.
עם הגעתה מגלחים את ראשה, ובצד שערה היפה היא מאבדת גם את החיים שהוקירה. בתוך הכאוס וחוסר התקווה הסובבים אותה, היא קולטת שהדבר היחיד שהנאצים אינם יכולים לגזול ממנה הוא החוסן הג'ינג'י העז שלה, ומודיעה בנחישות לכל חברותיה, שמאושוויץ היא חוזרת הביתה. 
הביוגרפיה חדורת הניצחון הזו, שכתבה נחמה בירנבאום לכבוד סבתהּ, מעלה על נס את האמונה בעצמך כנגד כל הסיכויים. סיפור על נערה ג'ינג'ית קטנה שהחליטה שהיא יכולה, ויכלה.

"סיפור עוצמתי חשוב המסופר בחן ובאהבה!" מייקל ברנבאום, פרופסור ללימודי יהדות

"הג'ינג'ית שהבטיחה לעצמה שהיא הולכת הביתה משאירה מורשת מדהימה של 5 ילדים, 28 נכדים, 120 נכדים ו-7 נינים!" אלכס גרובמן, ד"ר להיסטוריה יהודית בת זמננו, חוקר וסופר

"מה קורה כאשר מחליטים להוציא לאור את מחברת הזכרונות שנכתבו (בעברית!) ב-1946 במחנה בקפריסין, על ידי שורדת השואה? התוצאה היא סיפור מדהים על הישרדות נערה צעירה באוקראינה במהלך המלחמה. סיפור שיש בו חסידי אומות עולם, לצד משתפי פעולה. סיפור המזמן עיסוק בדילמות מוסריות מורכבות כגון כיצד לנהוג בילדים שנמסרו למשמורת והפכו לחלק מהמשפחות שקלטו אותם; שיקום מול נקמה, והרבה אופטימיות. בפתיחה- הקדמה מאת פרופ' חוי דריפוס. מומלץ מאוד!"

אורנה כץ אתר
מנהלת תחום דעת הסטוריה המזכירות הפדגוגית
משרד החינוך

"הנושאים העולים פה הם חשובים במיוחד, ותורמים באופן ניכר להבנתנו את האירועים, ובכללם: יחסי יהודים ולא יהודים, חוויות של נערים ונערות בשואה, מידע ותודעה ביחס לרצח היהודים, החברה היהודית ומשפחות יהודיות לנוכח ההשמדה, חיים במסתור ועוד ועוד ועוד. בהתחשב בשיח הנוכחי על מאמצים יהודיים לשרוד באזורי הכפר - יש לו באמת חשיבות מיוחדת"

חוי דרייפוס
פרופסור להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב ו"יד ושם".

המחברות, התמונות והמכתבים שכנו במגירה ליד מיטתה של אמא כל השנים. מידי פעם היינו מעלעלות בהם, קוראות על חיים יהודיים שאבדו, על קרובי המשפחה שלא זכינו להכיר, בוכות, לא מאמינות לכמה רוע אנושי נחשפה אמנו האוהבת ואיזה כושר עמידות, תעוזה וגבורה הפגינה אז, במלחמה ההיא.

אמא נפטרה בשיבה טובה (ולדידנו בטרם עת) בתחילת הקורונה וידענו שסיפורה ההיסטורי, שכתוב בעברית שלמדה בילדותה בפולין והשתמשה בה שוב במחנה המעצר בקפריסין ב-1946 לאחר שנים של רדיפות וסבל, חייב לצאת לאור. ידענו גם שאנו לא רוצות לגעת בו: לא לערוך את מילותיה, לא לתקן את השגיאות ולא להתאים את השפה המליצית לשפת ימינו.
זהו לא רומן היסטורי. זו היסטוריה. מסמך היסטורי מקורי, שבחרנו להביא לדפוס, בצורה הקרובה ביותר למקור. הרקע הירוק הוא סריקה של כריכת המחברת האמיתית וצילומי דפי היומן עם כתב ידה הציורי הם אותנטים. ביומן היא מתארת בעדות טריה איך שרדה לבד בעולם בלתי אפשרי ואיך, ברגע שחרורה, גייסה תעצומות נפש ובגבורה הצילה את השריד היחיד ממשפחתה.

הספר נערך בצורה ייחודית: צילום כתב היד המקורי בעברית מוצג מול הקלדה שלו, בעריכה קלה.

אנו מקוות שתפיקו מהקריאה תובנות.
בנותיה של רבקה, משפחתה ואוהביה.

״...ביום ראשון נדיה לא הלכה לעבודה. זה היום שלנו. ביום ראשון אנחנו מתרחצות, אוכלות בזמן. המטבח נעשה פתאום רועש. אנחנו שתינו יוצאות למסדרון, אל הדלת הקדמית המובילה לרחוב. נדיה הולכת למטבח לחקור את העניין. נדיה חזרה, חיוורת לגמרי מרוב דאגה. מסתבר שניתנה הוראה לציבור: אסור לאף אחד לצאת מהבית. הגרמנים עוברים מבית לבית ומחפשים פרטיזנים. כבר לא היה מדובר ביהודים שהרי היהודים כמעט כולם חוסלו. מה לעשות? שואלת נדיה. ללכת? להישאר? ושוב אנחנו במצב ללא מוצא".
רחל שוכמן ובתה אאוגניה, שתיהן רופאות שיניים בעיר רובנו שבצפון-מערב אוקראינה, היו בין הבודדים מיהודי העיר ששרדו במלחמה. כ-80 אחוזים מבין 30 אלף היהודים שחיו ברובנו בזמן הכיבוש הגרמני ביוני 1941 נספו באקציה שביצעו הגרמנים בנובמבר 1941. 5,000 היהודים שנותרו בעיר רוכזו בגטו. ביולי 1942 הוסעו בקרונות מסע לכיוון העיירה קוסטופול ונרצחו בבורות ירי.
[...] הארון חורק. סימן שפתחו אותו, מחפשים משהו. במרכז החדר עומד שולחן קטן, מכוסה במפה גדולה. השוליים של המפה מגיעים לרצפה. זה הדבר היחיד שנותר ממשק בית גדול. כמובן שזה חשוד בעיניי האורחים הנחמדים שלנו, הם מרימים את שולי המפה, ומחפשים פרטיזנים מתחת לשולחן. עכשיו הבודקים הולכים לעבר המיטה. זה בכלל לא מפתיע, הבודקים האלה, הבודקים בכל מקום, מחפשים תמיד מתחת למיטה. [...] יש לי הזדמנות לראות את המגפיים של החייל מקרוב, מגף גדול, הנה, הנה הוא נוגע עכשיו באף שלי. [...] מעל המיטה תלויה תמונה קטנה של אמו של ישו. החייל שמבצע את הבדיקה ואשר בלב קל כל כך הורג אנשים כמו זבובים, הוא ככל הנראה אדם דתי. הוא התמקד בתמונה הקטנה, תוך שהוא שוכח שהוא עוד לא בדק מה שנעשה מתחת למיטה. הוא מפנה את הראש מהמיטה אל נדיה ואומר: 'המסמכים שלך.'
בשנת 1948 עלתה רחל לישראל. את הרשימות שכתבה במסתור הביאה איתה ארצה. נכדתה ריטה גפן, בתה של אאוגניה, מסרה ליד ושם את רשימותיה של רחל, המספקות חשיפה נדירה אל עולמה הפנימי של אישה יהודיה המצויה תחת האימה המתמדת של החיים במסתור. רשימות אלו מהוות גם עדות נצח לגבורתה של נדיה - אישה פשוטה שלא ידעה קרוא וכתוב, אשר קשרה את גורלה בגורלן של שתי הרופאות היהודיות והחייתה את נפשן.
------
בשנת 2022,  פירסם גדי גפן את היומן  - תעודה אנושית מיוחדת במינה של אישה חזקה ורגישה, בעלת טביעת עין פיוטית,  וכשרון כתיבה נדיר. כדי לפרסם את היומן נדרשה מלאכת מחשבת כדי לסדר מאות המרשמים השונים כמו מחרוזת פנינים. הסיפורים הקצרים  והשירים שנכתבו בזמן אמת מתאחדים לתמונה גדולה, שבה זיכרון פרטי יוצר הישג ספרותי.

התמלוגים יועברו לעמותות עבור ניצולי שואה על ידי הסופר.

מלחמת העולם השנייה. פולין. צעירה יהודיה, נואשת, מקריבה את חייה על מנת להציל את שני התאומים הרכים שלה.

53 שנים לאחר מכן, ירמיהו נוימן, רב ניו - יורקי, מגלה את עובדת קיומו של אחיו התאום. הגילוי גורם לירמיהו לאובדן עשתונות - כשמסתבר לו שאחיו, דמו ובשרו, מכהן ככומר נוצרי. שני האחים, המומים מעוצמת הגילוי, יוצאים למסע שורשים בערבות פולין, וחושפים, עמוד אחר עמוד, את הסוד הנורא, מקפיא הדם של מורשתם.

אל מלא רחמים יטלטל אתכם טלטלה עזה אל הגבולות המטושטשים בין אנושיות למפלצתיות, בין אכזריות לחסד, בין יהדות לנצרות. נשמת האם המתה, המגוננת על בניה, מוצאת לה מקום בנפש בתו המורדת של ירמיהו. הבת המנודה, תוך גילוי תעצומות נפש ואומץ, חושפת את החוט המקשר בין זוועת השואה לאנטישמיות הקיימת זה אלפי שנים. סיפור העלילה המצמרר, בועט בלב הממסד הדתי, ומעלה על פני השטח שאלות קשות ונוקבות על טבע האדם, אופי אמונתו וקיומו.

ריטה וסוזי הוא רומן היסטורי שתחילתו בגרמניה בימי רדיפות הנאצים את היהודים. משפחתן של ריטה בת השמונה ואחותה סוזי בת הארבע בורחת לבלגיה. כשהגרמנים כובשים את בלגיה הילדות נשלחות למנזר כדי להגן על חייהן, ושוהות בו במשך תשע שנים ללא כל ידיעה על גורל הוריהן. בצאתן מהמנזר כשריטה בת שמונה־עשרה וסוזי בת ארבע־עשרה הן נוצריות מאמינות ומתקשות לקבל את העובדה שנולדו יהודיות.
ריטה וסוזי הוא סיפור אנושי, המציג בצד אירועי השואה את חיבוטי הנפש של גיבורות הלכודות בין אמונתן הנוצרית ויהדותן שלא מרצונן, ומעורר שאלות קשות שעולות בעקבות ההתרחשויות של תקופה אפלה בהיסטוריה של ימינו.
הספר ריטה וסוזי נכתב במהלך העשור התשיעי לחייה של ד"ר תקוה רגר, במסגרת סדנת כתיבה מקומית, וכתיבתו הסתיימה כאשר חגגה 90. זו הייתה מתנת יום הולדת נפלאה ומפתיעה גם עבורה, לאחר שהספרים היחידים שכתבה עד כה היו ספרי לימוד בכימיה, במהלך עבודתה כמורה לכימיה במשך 33 שנים. בעבר אף יסדה רגר את עמותת גרנית שיזמה וקידמה את חוק חלוקת הפנסיה בין בני זוג. הספר ריטה וסוזי נכתב בהשראת חברתה הטובה ריטה, שהלכה לעולמה כשהיא משאירה בידיה סיפור חיים מטלטל.

"פועם בגאווה ובזעם"

הניו יורק טיימס

פיסת היסטוריה מרהיבה ומרתקת, המגוללת את הפעולות יוצאות הדופן של נשים יהודיות עשויות ללא חת, שהיו ללוחמות מחתרת בגטאות. 

הן היו עדות למעשי רצח מצמררים של בני משפחתן ושכניהן, ולמחיקה של הקהילות שגדלו בהן. בתגובה, החליטה קבוצת נשים יהודיות פולניות חסרות מורא, חלקן נערות, לקחת חלק משמעותי בהפיכתן של תנועות נוער מקומיות לתאי התנגדות לנאצים. כשהן מצוידות באומץ, בתושייה ובעצבי פלדה, שיחדו "נערות הגטו" הללו שומרי גסטפו, החביאו כלי נשק בכיכרות לחם ובצנצנות ריבה וסייעו בבניית מערכת תת-קרקעית של בונקרים. הן השתמשו במראה הארי שלהן כדי לפתות חיילים גרמנים ואף הביאו למותם. הן הפציצו קווי רכבת ששימשו את הגרמנים, חיבלו באספקת המים העירונית וכנגד כל הסיכויים הצליחו להשיב מלחמה שערה. 

 זהו סיפור אמיתי ובלתי-נשכח על מאבק לחופש, על אומץ בלתי-רגיל, על חברות וסולידריות נשית, ועל אקטיביזם נשי חריג ופורץ דרך לתקופתו - מורשת הקרב של הנשים שלא ויתרו ולא הסכימו ללכת כצאן לטבח. בכתיבה חדה, בהירה וקולחת מחד, ומרגשת ואינטימית מאידך, מצליחה ג'ודי בטליון לצייר תמונה מדויקת של מערכות היחסים בין הלוחמים והלוחמות, של האתגרים היומיומיים שניצבו בפני המחתרת ושל השימוש המבריק שעשו הלוחמות ביתרונות המובנים של המגדר שלהן. 

בנות המחתרת היה לרב-מכר בינלאומי, וזכויות העיבוד שלו לסרט נרכשו על ידי סטיבן שפילברג. 

ג'ודי בטליון, נכדה לניצולי שואה, נולדה במונטריאול והיא דוברת אנגלית, צרפתית, עברית ויידיש. עבדה כאוצרת במוזיאון וכמרצה באוניברסיטה, ובאמתחתה ספרים ומאמרים רבים שראו אור בבמות המובילות בעולם. היא מתגוררת בניו יורק עם בעלה ושלושת ילדיה.

נשים יהודיות באושוויץ־בירקנאו, 1945-1942 הוא מונוגרפיה מקיפה העוסקת בתלאותיהן של האסירות היהודיות באושוויץ־בירקנאו. המחקר דן בחוויותיהן הייחודיות של הנשים היהודיות במחנה משנת 1942 , אז הגיעו אליו האסירות היהודיות הראשונות, ועד שחרורן על ידי כוחות בעלות הברית באביב 1945, וכן בשלבים הראשונים של חזרתן לחיים. המחברת, ד"ר נעמה שי"ק, משרטטת קווים לדמותה של ההתנסות הנשית במחנה וגורסת כי היא הייתה שונה מזו הגברית בשל השילוב של השקפת העולם הנאצית, הפיזיולוגיה הנשית ותפיסות בנות הזמן של מגדר.
הספר מתמקד במסע למחנה ובסלקציה עם ההגעה אליו, ובוחן את חיי הנשים בו, את התמודדותן עם ניצול מיני, רעב ואבדן, את מאבקן לשרוד, את הפיזיולוגיה הנשית ומשמעותה במחנה, ומתחקה אחר היחסים בין אמהות לבנות ובין האסירות לבין עצמן. בצד אלה, הוא סוקר גם את פעילותן של הנשים בתנועת המחתרת במחנה.
ספר חשוב זה, על קורותיהן של הנשים היהודיות במחנה אושוויץ־בירקנאו – שאור הרפָאים המוקרן ממנו משפיע עד היום על שורדות ושורדים, על בני הדור השני והשלישי ועל החברה האנושית בכללותה – מושתת על עדויות, ספרות אוטוביוגרפית וראיונות שנכתבו או נמסרו מתום המלחמה ועד ימינו, וכן על בחינה מעמיקה של התיעוד הגרמני על אודות המחנה והכלואים בו.

מרינה, ילדה פריזאית בת שש, נוסעת לחופשת הקיץ לבקר את סבתה ברומניה. השהות בכפר הרומני מתארכת לאחר שצרפת נכבשת והגבולות נסגרים. מרינה עוברת טלטלות, מסעות, שוהה במחנה מאסר ובמנזר האחיות מציון, שבו היא מתנצרת לפני שהיא חוזרת לצרפת, שש שנים אחר כך, בהוראת קונסול צרפת ברומניה.

כתב היד המרהיב של מדלן קאן נכנס לנבכי נפשה של הילדה שהיתה כשעולמה חרב עליה, ילדה שהתבגרה על רקע מעשי הרצח הנתעבים, הפוגרומים האכזריים, ההשמדה ההמונית שהנאצים ועוזריהם ביצעו במהלך מלחמת העולם השנייה והשואה. הקוץ הוא שיר הלל לסבתה שגידלה אותה. היא מצאה לנכון לחשוף בפנינו בספר זה עולם לא מוכר שבתוכו חייתה, ושבו סבתה נעלמה.

סיפורה האמיתי של חנה נאדל היהודייה, שניצלה מאימת רדיפת היהודים בימי מלחמת העולם השנייה הודות לעבודתה כמשרתת בבית משפחת המנהיג הנאצי הבלגי הידוע ביותר לשמצה.

סימון קורקוס מעוררת לחיים את סיפורה הלא ייאמן של חנה, פוגשת את בני המשפחה הבלגית שפרשה עליה את חסותה ושופכת אור על האזורים האפורים של החיים בצל מלחמה. בעת שהיא משחזרת את חייה של חנה בבריסל, היא חושפת סודות משפחתיים ומתמודדת עם דעות קדומות משלה. על אנני לא מדברים הוא מסע מרתק אל העבר שמתחיל בפולין של לפני המלחמה ומסתיים בישראל של ימינו.

סימון קורקוס, עורכת דין, סופרת ועיתונאית, חיה ופועלת בישראל זה עשרים וחמש שנה.

שלושה ספרים פרי עטה יצאו לאור וספרה הארץ וההבטחה, שעוסק בחיי האדם הפשוט משני צידי גדר ההפרדה, היה מועמד לתואר "ספר העיון הטוב ביותר בהולנדית". היא כותבת עבור כלי תקשורת שונים וזכתה בפרס העיתונות הבינלאומית של ארגון SFCG על עבודתה בסיקור המזרח התיכון.

איך לקרוא ספר?
"ראשית עליי להדגיש את סימן השאלה בסופה של הכותרת. גם אילו יכולתי להשיב לעצמי על השאלה, התשובה הייתה נוגעת לי בלבד ולא לכם. העצה היחידה, באמת, שאפשר לתת בעניין הקריאה היא לא לקבל שום עצה אלא לזרום עם הרגשות והאינסטינקטים האישיים שלך, לסמוך על ההיגיון שלך, להגיע למסקנות שלך בלבד. אם זה הוסכם בינינו, אוכל עתה להיות חופשייה להעלות כמה רעיונות והצעות, משום שאתה לא תאפשר להם לכבול את עצמאותך, שהיא האיכות החשובה ביותר שיש לקורא. אחרי הכול, איזה כלל או חוק אפשר להחיל על ספרים?"
ממה יתרשם בן זמננו
"לפני הכול, בן זמננו יתרשם אך מעט מהעובדה ששני מבקרים סביב אותו שולחן, באותו רגע, יבטאו דעות שונות לחלוטין על אותו ספר. כאן, בצד ימין, הוצהר שהוא יצירת מופת של הספרות האנגלית; ובה בעת בצד שמאל, שהוא רק מצבור של נייר מבוזבז, שאם האש לא תכבה בגינו, יש להשליכו ללהבות. יחד עם זאת, שני המבקרים מסכימים בנוגע למילטון וקיטְס. הם מגלים רגישות מעודנת, וללא ספק גם התלהבות אמיתית. רק כאשר הם דנים ביצירות סופרי הדור הם בהכרח מגיעים לידי קטטות. הספר, שהתפרסם לפני כחודשיים ועומד לדיון, מהווה תרומה חשובה לספרות האנגלית בד בבד עם בינוניות יומרנית. זהו ההסבר; זו הסיבה לשוני ביניהם."

וירג'יניה וולף נולדה בלונדון בחורף 1882. הוריה היו אנשי ספר — האם בת למשפחה שבבעלותה הוצאת ספרים נחשבת והאב, לסלי סטיבן, סופר, עורך ספרותי, היסטוריון ומבקר ספרות בעל שם. וירג'יניה וולף הטביעה את עצמה בנהר Ouse הסמוך לביתה בחבל סאסקס. גופתה נמשתה מן המים באביב 1941.

הספר בשבחי ההליכה מאת לסלי סטיבן בתרגומה של ניצה פלד ראה אור בנהר ספרים במרס 2018.