קולו של ארצ'ר

"תפוס את היד שלי, אני מחזיק אותך," אמרתי ברכות רבה, כשהמסוק התחיל להתרומם מהקרקע ודיוק אחז בידו של "עיני נחש". ניסיתי לשחק בשקט רב ככל האפשר — אמא הייתה מעולפת שוב וישנה בחדר שלה ולא רציתי להעיר אותה. היא אמרה לי להישאר איתה במיטה ולצפות בסרטים מצוירים בטלוויזיה. ישבתי שם קצת, אבל כשראיתי שהיא נרדמה ירדתי למטה לשחק עם החיילים שלי.

המסוק נחת וכוחות הצבא שלי קפצו החוצה מהכיסא שעליו פרשתי מגבת כדי להפוך אותו לחלק של בונקר תת־קרקעי. הרמתי את המסוק והעפתי אותו שוב בקול "ווֹפּ ווֹפּ ווֹפּ". הלוואי ויכולתי להקיש באצבעותיי ולהפוך אותו למסוק אמיתי. אז הייתי מושך פנימה את אמא שלי ועף הרחק מכאן, הרחק ממנו ומהפנסים בעיניים ומהדמעות של אמא. לא היה לי אכפת לאן נגיע, כל עוד זה יהיה רחוק, רחוק מאוד.

זחלתי חזרה לבונקר שלי וכעבור כמה דקות שמעתי את דלת הכניסה נפתחת ונסגרת, ואז צעדים כבדים שעברו במבואה ובהמשך במסדרון לעבר המקום שבו שיחקתי. הצצתי החוצה וראיתי זוג נעליים שחורות נוצצות וקפל של מכנסי מדים.

זחלתי החוצה מהר ככל שיכולתי וקראתי, "דוד קונור!" הוא כרע לידי וקפצתי לזרועותיו, אבל הקפדתי להתרחק מהצד שבו הוא מחזיק את האקדח ואת הפנס המשטרתי.

"היי, איש קטן," אמר והצמיד אותי אליו. "מה שלום הגיבור שלי?"

"טוב. רואה את המבצר התת־קרקעי שבניתי?" אמרתי, רכנתי קדימה והצבעתי בגאווה מעבר לכתפי על המבצר שעשיתי מתחת לשולחן בעזרת שמיכות ומגבות. זה נראה מרשים מאוד.

דוד קונור חייך והסתכל מאחוריי. "רואה ועוד איך. עשית עבודה טובה, ארצ'ר. אף פעם לא ראיתי מבצר אטום כמו זה." הוא קרץ לעברי וחייך חיוך רחב יותר.

חייכתי. "רוצה לשחק איתי?" שאלתי.

הוא פרע את שיערי וחייך. "לא עכשיו, חבר. מאוחר יותר, בסדר? איפה אמא שלך?"

הרגשתי איך פניי נופלות. "אההם, היא לא מרגישה טוב. היא נחה." הסתכלתי בפניו של דוד קונור ובעיניו החומות־זהובות, ובראשי עלתה תמונה של שמיים אפלים לפני סערה מפחידה. זזתי אחורה קצת, אבל עיניו של דוד קונור התבהרו במהירות והוא אימץ אותי שוב אליו וחיבק אותי חזק.

"בסדר, ארצ'ר, בסדר," הוא אמר. הוא הרחיק אותי קצת ממנו, אחז בזרועותיי, ועיניו בחנו את פניי. חייכתי אליו והוא חייך חזרה.

"יש לך את החיוך של אמא שלך, אתה יודע את זה?"

חייכתי חיוך רחב יותר. אהבתי את החיוך של אמא — הוא היה חם ויפה וגרם לי להרגיש אהוב.

"אבל אני דומה לאבא," אמרתי והשפלתי את מבטי. כולם אמרו שאני נראה כמו בני משפחת הייל.

הוא הביט בי רגע, נראה כאילו הוא רוצה להגיד משהו, אבל שינה את דעתו. "זה דבר טוב, חבר. אבא שלך הוא ממזר חתיך." הוא חייך אליי, אבל החיוך לא הגיע עד עיניו. הסתכלתי עליו ויותר מהכול רציתי להיראות כמוהו. אמא אמרה לי פעם שהוא הגבר הכי יפה שהיא ראתה בחיים.

ואז היא נראתה אשמה, כאילו לא הייתה צריכה להגיד את זה. אולי כי הוא לא אבא שלי, חשבתי. חוץ מזה, דוד קונור היה שוטר גיבור. כשאגדל אהיה בדיוק כמוהו.

דוד קונור קם. "אני אלך לראות אם אמא שלך ערה. אתה תמשיך לשחק עם החיילים שלך ואני ארד בעוד דקה, בסדר?"

"בסדר," הנהנתי. הוא פרע את שיערי שוב ופנה אל המדרגות. חיכיתי כמה דקות ואז הלכתי אחריו בשקט. עקפתי כל מדרגה חורקת ואחזתי במעקה כדי להתקדם. ידעתי איך להיות בשקט בבית הזה. זה היה חשוב שאדע איך להיות בשקט בבית הזה.

כאשר הגעתי לישורת האחרונה, עמדתי ליד דלת חדרה של אמא והקשבתי. הדלת הייתה פתוחה כדי סדק, אבל זה הספיק.

"אני בסדר, קונור, באמת," נשמע קולה הרך של אמא.

"את לא בסדר, אליסה," הוא לחש, וקולו נשבר בצורה שהפחידה אותי. "אלוהים. אני רוצה לרצוח אותו. נמאס לי מזה, ליס. נמאס לי שאת חיה בתוך שגרה של קדושה מעונה. את אולי חושבת שזה מגיע לך, אבל זה בהחלט לא מגיע לארצ'ר," הוא אמר, וירה את שלוש המילים האחרונות, ואני ידעתי שהוא מכווץ את הפנים שלו, כמו שכבר ראיתי קודם. בדרך כלל, כשאבא היה בסביבה.

לא שמעתי כלום ואז אמא בכתה בשקט כמה דקות. דוד קונור דיבר שוב. הפעם קולו נשמע מוזר, בלי שום רגש. "את רוצה לדעת איפה הוא עכשיו? הוא עזב את הבר והלך עם פאטי נלסון. הוא מזיין אותה כמו מטורף בקרוון שלה. עברתי עם הרכב ליד ויכולתי לשמוע את זה מהמכונית."

"בחייך, קונור," קולה של אמא נשנק. "אתה מנסה לסבך את זה עוד יותר —״

"לא!" הרעים קולו ואני נרעדתי במקומי. "לא," אמר, יותר בשקט. "אני מנסה לגרום לך להבין שהגיע הזמן להפסיק את זה. הגיע הזמן אם את חושבת שהיית צריכה לקבל עונש, קיבלת. את לא מבינה? לא צדקת במה שחשבת, אבל למען הוויכוח, נגיד שכן — בכל מקרה נענשת מספיק, ליס. כבר לפני זמן רב סיימת לרצות את העונש שלך. עכשיו כולנו נענשים. אלוהים, את רוצה לדעת מה הרגשתי כאשר שמעתי את הקולות ההם בוקעים מהקרוון? רציתי להיכנס פנימה ולהרוג אותו במכות על שהוא משפיל אותך ומעליב אותך ככה. והבעיה שאני צריך להיות מאושר שהוא עם מישהי אחרת ולא איתך, כל אחת חוץ מהאישה שנכנסה כל כך עמוק מתחת לעור שלי, עד שלא אוכל להוציא אותה משם גם עם פטיש אוויר. אבל במקום זה הרגשתי בחילה, ליס. נגעלתי מהיחס שלו אלייך, גם אם זה אומר שאם היה מתייחס אלייך כמו שצריך, לעולם לא היית יכולה להיות שוב שלי."

היה שקט בפנים כמה רגעים ואני רציתי להציץ פנימה, אבל לא הצצתי. שמעתי רק את בכייה הרך של אמא ורחש חרישי. לבסוף דוד קונור המשיך בקול שקט ועדין, "תני לי לקחת אותך מכאן, בייבי, בבקשה, ליס. תני לי להגן עלייך ועל ארצ'ר. בבקשה." קולו היה מלא במשהו שלא ידעתי לכנות בשם, אבל נשמתי נשימה עמוקה. הוא רוצה לקחת אותנו מכאן?

"ומה עם טורי?" שאלה אמא בשקט.

עברו כמה שניות עד שהדוד קונור ענה. "אגיד לטורי שאני עוזב. היא תצטרך להבין. הנישואים שלנו התפרקו כבר מזמן. היא תצטרך להבין."

"היא לא תבין, קונור," אמרה אמא ונשמעה מבוהלת. "היא לא תבין. היא תעשה הכול כדי לנקום בי. היא תמיד שנאה אותי."

"אליסה, אנחנו כבר לא ילדים. לא מדובר פה על איזו תחרות מחורבנת. אלה החיים האמיתיים. מדובר על כך שאני אוהב אותך. מדובר על זה שמגיע לנו לחיות יחד. מדובר עליי, עלייך ועל ארצ'ר."

"וטראוויס?" היא שאלה בשקט.

הייתה שתיקה. "אני אגיע להסדר כלשהו עם טורי. את לא צריכה לדאוג בקשר לזה."

עוד שתיקה, ואז אמא אמרה, "העבודה שלך, העיר..."

"אליסה," אמר דוד קונור בקול עדין. "לא אכפת לי מכל זה. בלעדייך לשום דבר אין טעם. את עוד לא יודעת את זה? אני אתפטר מהעבודה ואמכור את השטח. יהיו לנו חיים. נהיה מאושרים. רחוק מכאן — רחוק מהמקום הזה. נחיה במקום שנוכל לומר עליו שהוא שלנו. בייבי, את לא רוצה את זה?"

אחרי זה היתה עוד שתיקה, אבל שמעתי קולות רכים כאילו אולי הם התנשקו. כבר ראיתי אותם מתנשקים קודם כשאמא לא ידעה שאני מרגל, כמו שעשיתי עכשיו. ידעתי שזה לא בסדר — אמהות לא אמורות להתנשק עם גברים שהם לא הבעלים שלהן. אבל ידעתי גם שאבות לא אמורים לחזור הביתה שיכורים כל הזמן ולסטור לנשים שלהן, ושאמהות לא אמורות להסתכל בדודים במבט הרך שבו אמא הסתכלה תמיד בדוד קונור. הכול היה מבולבל מדי ואני לא ידעתי איך לארגן את זה. בגלל זה ריגלתי אחריהם, ניסיתי להבין.

לבסוף, אחרי מה שנראה כמו נצח, אמא לחשה בקול שבקושי שמעתי. "כן, קונור, קח אותנו רחוק מכאן. קח אותנו רחוק מאוד. אתה ואני וארצ'ר. בוא נמצא קצת אושר. אני רוצה את זה. אני רוצה אותך. אתה היחיד שרציתי כל חיי..."

"ליס... ליס... ליס לי..." שמעתי את הדוד קונור אומר בין אנחות כבדות. הסתלקתי משם ועשיתי את דרכי במורד המדרגות בעודי מדלג מעל המקומות החורקים בדממה. שתיקה מהלכת.

2.

ברי

תליתי את התרמיל על כתפי, הרמתי את הסל עם הכלבה הקטנה ממושב הנוסע וסגרתי את דלת המכונית אחריי. עמדתי בשקט לרגע, והקשבתי לשירת הצרצרים מהדהדת סביבי, כמעט מבליעה את הרחש החרישי של העצים הנעים ברוח. השמיים מעליי היו בצבע כחול עז ויכולתי להבחין בבוהק של מי אגם בין הבתים שמולי. הסתכלתי על בית לבן, שבחלון שלו עדיין ניצב שלט "להשכרה". הבית היה ישן וקצת מוזנח, אבל היה לו קסם ששבה אותי מיד. יכולתי לדמיין את עצמי יושבת על המרפסת הקטנה בערב, מסתכלת בעצים נעים ברוח בעוד הירח עולה מעל האגם מאחוריי, ובאוויר עומד ריח של אורן ושל אגם. חייכתי לעצמי. קיוויתי שגם בפנים הבית מקסים, או לפחות נקי.

"מה את חושבת, פיבס?" שאלתי בשקט. פיבי נהמה מהסל שלה לאות הסכמה.

"כן, גם אני חושבת כך," אמרתי.

מכונית ישנה יותר מהחיפושית הקטנה שלי עצרה לידי, וגבר מבוגר וקירח פסע לעברי.

"ברי פרסקוט?"

"זאת אני." חייכתי, צעדתי כמה צעדים קדימה ולחצתי את ידו. "תודה שהסכמת לפגוש אותי בהתראה קצרה כל כך, מר קוניק."

"בבקשה, קראי לי ג'ורג'," הוא אמר וחייך אליי, ואז פנינו שנינו אל הווילה, והעפנו אבק ומחטי אורן עם כל צעד. "אין לי בעיה לפגוש אותך. אני בפנסיה עכשיו, אז אין לי סדר יום שאני חייב להקפיד עליו. זה מתאים לי מאוד." עלינו שלוש מדרגות עץ אל המרפסת הקטנה, והוא הוציא צרור מפתחות מכיסו והתחיל לחפש מפתח אחד.

"הנה זה," אמר, הכניס את המפתח למנעול ופתח את הדלת. ריח של אבק ושל עובש קיבל את פניי כאשר נכנסנו פנימה, ואני הסתכלתי סביבי.

"אשתי באה הנה לעתים קרובות ככל האפשר, עוברת עם השואב ומנקה באופן בסיסי, אבל כפי שאת רואה, הבית צריך ניקיון יסודי. נורמה כבר לא עובדת כמו שעבדה פעם, עם הדלקת בירך וכל זה. המקום הזה היה סגור כל הקיץ."

"זה בסדר גמור." חייכתי אליו והנחתי את הסל של פיבי ליד הדלת. התקדמתי לעבר מה שנראה כמו מטבח. הבית היה זקוק ליותר מסתם ניקיון יסודי — משהו כמו קרצוף רציני. אבל התאהבתי בו מיד. הבית היה ישן ומלא קסם. כשהרמתי כמה כיסויים ראיתי שהרהיטים ישנים אבל איכותיים. הרצפה הייתה מכוסה לוחות עץ כפריים ויפים, והקירות נצבעו בצבעים רכים ומרגיעים.

הציוד במטבח היה ישן, אבל לא הייתי זקוקה להרבה בכל הקשור למטבח. לא הייתי בטוחה שארצה לשוב ולבשל.

"חדר השינה והאמבטיה מאחור —" מר קוניק התחיל לומר.

"אני אקח אותו," קטעתי אותו, ואז צחקתי והנדתי את ראשי קלות. "כלומר, אם זה עדיין רלוונטי וזה בסדר מבחינתך, אני אקח אותו."

הוא צחקק. "טוב, כן, זה נפלא. תני לי להביא את הסכם השכירות מהמכונית ונוכל לטפל בזה עכשיו. לפי החוזה צריך צ'ק ביטחון, אבל אפשר להסתדר אם יש בעיה."

הנדתי את ראשי. "לא, אין בעיה. נשמע בסדר גמור."

"אז בסדר. מיד אחזור," אמר ופנה אל הדלת.

כשהיה בחוץ, ניצלתי את הזמן כדי להתקדם במסדרון ולהציץ לחדר השינה ולאמבטיה. שניהם היו קטנים, אבל הם יתאימו, בדיוק כפי שחשבתי. בחדר השינה היה חלון גדול שפנה אל האגם ומשך את תשומת לבי. לא יכולתי שלא לחייך למראה הרציף הקטן שהוביל אל המים הרגועים, שבהקו בכחול מהמם באור הבוקר העז. היו שם שתי סירות, לא יותר מנקודות באופק. פתאום, בעודי מסתכלת באגם, עלתה בי תחושה מוזרה ורצון לבכות — אבל לא מתוך עצב, אלא מתוך אושר. התחושה נעלמה כמעט מיד עם הופעתה, והשאירה בי נוסטלגיה מוזרה שלא הצלחתי להסביר לעצמי.

"הנה זה," קרא מר קוניק ושמעתי את הדלת נסגרת אחריו. יצאתי מחדר השינה לחתום על החוזה למקום שאקרא לו בית — לפחות למשך תקופה קצרה — וקיוויתי כי למרות הכול זה יהיה המקום שבו אמצא קצת שלווה.

*

נורמה קוניק השאירה את כל חומרי הניקוי שלה בבית, וכך, אחרי שהבאתי את המזוודה שלי מהמכונית לחדר השינה, ניגשתי לעבודה. כעבור שלוש שעות סילקתי קווצת שיער לחה מעל עיניי, ועמדתי והתפעלתי מעבודתי. רצפת העץ הייתה נקייה מאבק, כל הכיסויים הוסרו מעל הרהיטים, והמקום כולו נוקה ביסודיות. מצאתי את המצעים ואת המגבות בארון שבמסדרון, כיבסתי אותם במכונת הכביסה וייבשתי במייבש שהיו שניהם ליד המטבח, ואז הצעתי את המיטה. המטבח וחדר האמבטיה הבהיקו מניקיון. פתחתי את כל החלונות ונתתי לבריזה הקיצית מהאגם להיכנס. זה לא בית החלומות שלי אבל בינתיים הייתי מרוצה. פרקתי מהמזוודה את כלי הרחצה והכנסתי אותם לארון התרופות, ואז עשיתי מקלחת קרה וארוכה, ושטפתי מעליי שעות ניקיון ארוכות, ושעות נסיעה ארוכות אף יותר. פיצלתי את 16 שעות הנהיגה מהבית שלי בסינסינטי לשני מקטעים בני שמונה שעות. את הלילה הראשון העברתי במוטל קטן בצד הדרך ובלילה השני נהגתי ברציפות והגעתי בבוקר. אתמול עצרתי בקפה אינטרנט קטן בניו יורק וחיפשתי בתים להשכרה בעיר שאליה נסעתי.

בחרתי בעיר במיין שהייתה יעד תיירותי פופולרי, וכך אחרי שעה של חיפושים, המקום הקרוב ביותר שמצאתי היה מעבר לאגם, בעיירה הקטנה הזאת ששמה פֶּליוֹן.

לאחר שהתנגבתי לבשתי מכנסיים קצרים וגופייה נקייה, ולקחתי את הטלפון כדי להתקשר לחברה הכי טובה שלי — נטלי. היא התקשרה אליי כמה פעמים מאז ששלחתי לה הודעה שאני עוזבת, ואני סימסתי לה חזרה. אבל הייתי חייבת לה שיחת טלפון אמיתית.

"ברי?" נאט ענתה, ברקע נשמעו קולות רמים של שיחה.

"היי, נאט, זה לא זמן מתאים?"

"חכי רגע, אני יוצאת החוצה." היא הניחה יד על הפומית ואמרה משהו למישהו ואז חזרה אל הקו. "לא, זה מתאים מאוד. אני מתה לדבר איתך! אני בארוחת צהריים עם אמא ועם דודה שלי. הן יכולות לחכות כמה דקות. דאגתי לך," היא אמרה בנימת האשמה קלה.

נאנחתי. "אני יודעת, אני מצטערת. אני במיין." אמרתי לה שפניי מועדות לכאן.

"ברי, את פשוט קמת והלכת. ג'יזס. הספקת בכלל לארוז משהו?"

"כמה דברים. מספיק."

היא פלטה אנחה. "בסדר. טוב, מתי את באה הביתה?"

"אני לא יודעת. חשבתי להישאר כאן זמן מה. בכל אופן, נאט, לא הזכרתי את זה, אבל הכסף שלי אוזל — הוצאתי סכום כסף גדול על פיקדון לשכירות. אני צריכה למצוא עבודה, לפחות לכמה חודשים, ולהרוויח מספיק כדי לממן את הנסיעה הביתה ולקיים את עצמי כמה חודשים לאחר שאחזור."

נאט השתהתה. "לא ידעתי שהמצב גרוע כל כך. אבל, ברי, מתוקה, יש לך תואר ראשון. תחזרי הביתה ותשתמשי בזה. את לא צריכה לחיות כמו איזו נווד בעיר שבה את לא מכירה אף אחד. אני כבר מתגעגעת אלייך. אֵייבְרִי וג'ורדן מתגעגעים אלייך. תני לחברים שלך לעזור לך לחזור לחיים, אנחנו אוהבים אותך. אני יכולה לשלוח לך קצת כסף, אם זה יעזור לך לחזור מהר יותר הביתה."

"לא, לא, נטלי. באמת. אני... צריכה את הזמן הזה, בסדר? אני יודעת שאת אוהבת אותי. יודעת," אמרתי בשקט. "וגם אני אוהבת אותך. אבל זה משהו שאני חייבת לעשות."

היא השתהתה שוב. "זה בגלל ג'ורדן?"

לעסתי את שפתי לכמה שניות. "לא, לא ממש. כלומר, אולי זה היה הקש ששבר את גב הגמל, אבל לא, אני לא בורחת מג'ורדן. זה היה הדבר האחרון שהייתי צריכה, את מבינה? הכול הפך להיות... יותר מדי."

"הו חומד, יש גבול למה שאפשר לסבול." שתקתי. היא נאנחה ואמרה, "אז הנסיעה המאולתרת והקצת מוזרה שלך כבר עוזרת לך?"

שמעתי את החיוך בקולה.

צחקתי בשקט. "במובן מסוים, אולי. במובנים אחרים, עוד לא."

"אז הם לא עזבו?" שאלה נטלי בשקט.

"לא, נאט, עוד לא. אבל יש לי הרגשה טובה בקשר למקום הזה. באמת." ניסיתי להישמע שמחה.

נאט השתהתה שוב. "חומד, אני לא חושבת שזה קשור למקום."

"לא לזה התכוונתי. כלומר, אני מרגישה שזה מקום טוב להיות בו זמן מה... נו, די, את כבר צריכה ללכת. אמא שלך והדודה שלך מחכות לך. נוכל לדבר על זה בפעם אחרת."

"בסדר," היא אמרה בהיסוס. "אז את נמצאת במקום בטוח?"

שתקתי. מעולם לא הרגשתי בטוחה לגמרי. האם אשוב להרגיש כך אי פעם? "כן, ויפה כאן. מצאתי קוטג' ממש על האגם." הצצתי מבעד לחלון מאחוריי, ושוב נהניתי מהמראה הנפלא.

"אני יכולה לבוא לבקר?"

חייכתי. "תני לי קצת זמן להתרגל. אולי לפני שאחזור?"

"בסדר, סגור. אני באמת מתגעגעת אלייך."

"גם אני. אתקשר שוב בקרוב, בסדר?"

"בסדר. ביי, חומד."

"ביי, נאט."

הנחתי את הטלפון וניגשתי אל החלון הגדול, סגרתי את הווילונות בחדר השינה ונכנסתי למיטה עם המצעים הרעננים. פיבי התמקמה לרגליי. נרדמתי ברגע שהנחתי את ראשי על הכר.

*

התעוררתי לקול ציוץ ציפורים וממרחק שמעתי את צליל שכשוך המים כנגד החוף. התהפכתי במיטה והסתכלתי בשעון. קצת אחרי שש בערב. התמתחתי והתיישבתי, ממקמת את עצמי מחדש.

קמתי, פיבי מקפצת אחריי, וצחצחתי שיניים בחדר האמבטיה הקטן. לאחר מכן בחנתי את עצמי בראי של ארון התרופות. העיגולים השחורים מתחת לעיניי עדיין היו שם, אך בלטו פחות לאחר חמש שעות שינה. צבטתי את הלחיים במטרה להחזיר להן קצת צבע, ואז חייכתי אל עצמי חיוך ענק, מרוח ומזויף. הנדתי את ראשי אל הדמות במראה. "את תהיי בסדר, ברי. את חזקה ואת תהיי מאושרת שוב. את שומעת אותי? יש משהו טוב בבית הזה. את מרגישה את זה?" הטיתי את ראשי ובחנתי את עצמי דקה נוספת. הרבה אנשים עושים שיחות חיזוק עם עצמם באמבטיה, נכון? לגמרי נורמלי. נחרתי בבוז קל, ושוב הנדתי את ראשי. שטפתי פנים ואז אספתי את שיערי החום־בהיר הארוך בקוקו מרושל על העורף.

הלכתי למטבח ופתחתי את המקפיא, שבו הנחתי קודם את הארוחות הקפואות שהבאתי אתי במכונית בתוך צידנית. לא הבאתי הרבה מצרכים — רק כמה דברים שהיו במקרר בבית — ארוחות מוכנות לחימום במיקרו, חלב, חמאת בוטנים ולחם, קצת פירות וחצי שקית מזון כלבים לפיבי. זה יספיק לימים אחדים, לפני שאצטרך למצוא את המכולת המקומית.

הכנסתי למיקרו שעל הדלפק ארוחת פסטה מוכנה, ואכלתי אותה עם מזלג פלסטיק. הסתכלתי החוצה מהחלון בעודי אוכלת והבחנתי באישה זקנה בשמלה כחולה ושיער לבן קצר, שיצאה מהקוטג' הסמוך והלכה לעבר המרפסת שלי עם סל בידה. כאשר שמעתי אותה נוקשת בדלת, העפתי לזבל את מכל הפלסטיק שהתרוקן וניגשתי לפתוח.

פתחתי את הדלת והגברת הזקנה חייכה אליי בחמימות. "היי, יקירה, אני אן קבוט. נראה שאת השכנה החדשה שלי. ברוכה הבאה לשכונה."

חייכתי אליה ולקחתי את הסל שהיא הושיטה לי. "ברי פרסקוט. תודה לך. זה יפה מאוד מצדך." הרמתי את פינת המגבת שכיסתה את הסל וריח מתוק של מאפינס אוכמניות עלה באפי. "וואו, זה מריח נפלא," אמרתי. "רוצה להיכנס?"

"בעצם, באתי לשאול אם היית רוצה לבוא לשתות תה קר במרפסת שלי. בדיוק הכנתי."

"הממ," היססתי, "בסדר, בטח. רק תני לי רגע לקחת נעליים."

חזרתי פנימה, הנחתי את הסל על הדלפק במטבח ואז חזרתי לחדר השינה והעפתי את הכפכפים.

כאשר חזרתי לכניסה, אן עמדה בקצה המרפסת שלי וחיכתה לי. "כזה לילה יפה. אני משתדלת לשבת בחוץ בערבים וליהנות מזה. עוד מעט אתחיל להתלונן על הקור."

התחלנו ללכת לעבר הבית שלה. "אז את מתגוררת כאן כל השנה?" שאלתי והצצתי לעברה.

היא הנהנה. "בצד הזה של האגם רוב הדיירים הם קבועים. תיירים לא מגלים עניין בעיירה הזו. אבל שם," היא החוותה בראשה לעבר צדו הרחוק של האגם, שבקושי אפשר היה לראותו, "נמצאים כל הדברים שמושכים את התיירים. רובנו לא מתלוננים, אפילו נהנים. מובן שכל זה עומד להשתנות. לראשת העיר, ויקטוריה הייל, יש תכניות פיתוח שימשכו תיירים גם לצד הזה של האגם." היא נאנחה כשטיפסנו במדרגות המרפסת שלה והתיישבה באחד מכיסאות הקש. אני התיישבתי על נדנדה זוגית ונשענתי לאחור על הכריות.

המרפסת שלה הייתה יפה וביתית, מלאה רהיטי קש לבנים ונוחים, מרופדים בכריות בצבעי כחול וצהוב עזים. היו עציצים בכל מקום, ובצדדים היו פטוניות ושריגי גפן.

"אז מה דעתך על כך שיגיעו לכאן תיירים?"

היא קימטה קצת את מצחה. "ובכן, אני אוהבת את העיירה הקטנה והשקטה שלנו. אני אומרת, שיישארו שם. הרבה תיירים עוברים כאן בדרכם לשם, וזה מספיק לטעמי. בנוסף, אני אוהבת את האווירה בעיירה הקטנה שלנו. אומרים שיקימו כאן בניינים משותפים, אז כבר לא יהיו קוטג'ים ליד האגם."

הזעפתי פנים. "הו, אני מצטערת," אמרתי לאחר שהבנתי שהיא תצטרך לעזוב. היא נופפה בידה בביטול. "אני אהיה בסדר גמור. אני דואגת יותר לעסקים בעיירה שייסגרו בגלל ההתפשטות הזאת."

הנהנתי ועדיין הזעפתי פנים. ישבנו בשקט רגע ואז אמרתי, "כשהייתי ילדה קטנה, הייתי בחופשה עם המשפחה שלי בצד השני של האגם."

היא הרימה את קנקן התה מעל השולחן הקטן שלידה, מזגה כוס לכל אחת מאיתנו והושיטה לי אחת.

"באמת? ומה מביא אותך חזרה עכשיו?"

לגמתי מהתה ובכוונה משכתי את הזמן. בסוף אמרתי, "אני במסע קצר. הייתי מאושרת שם בקיץ ההוא." משכתי בכתפיי. ניסיתי לחייך, אבל כשהזכרתי את המשפחה שלי עדיין חשתי מועקה מכבידה על החזה שלי. ניסיתי לעטות על פניי הבעה נעימה.

היא בחנה אותי לרגע בזמן שלגמה מהתה שלה, ואז הנהנה. "טוב, יקירה, אני חושבת שזה נשמע כמו תכנית טובה. ואני חושבת שאם המקום הזה גרם לך אושר בעבר, הוא יכול לגרום לך אושר שוב. יש מקומות שפשוט מתאימים לאנשים, אני חושבת." היא חייכה בחמימות ואני חייכתי חזרה. לא אמרתי לה שבחרתי במקום הזה גם משום שזה היה המקום האחרון שבו בני המשפחה שלי היו באמת מאושרים וחופשיים. אמא אובחנה כחולה בסרטן השד כאשר חזרנו הביתה מהטיול ההוא. היא מתה כעבור שישה חודשים. מאז, היינו רק אבא שלי ואני.

"כמה זמן את מתכננת להישאר?" שאלה אן ושלפה אותי מהחלום בהקיץ שלי.

"אני לא יודעת. אין לי מסלול מתוכנן. אבל אני אצטרך למצוא עבודה. את יודעת אם מחפשים עובדים?"

היא הניחה את הכוס. "בעצם, כן. מחפשים מלצרית־בוקר בדיינר בעיר. הם פתוחים בבוקר ובצהריים. הייתי שם לפני כמה ימים וראיתי שלט. הנערה שעבדה שם קודם ילדה והחליטה להישאר בבית עם התינוק שלה. זה ברחוב הראשי של העיר — 'נורמס'. אי אפשר לפספס את זה. תמיד נחמד ומלא שם. תגידי להם שאן שלחה אותך." היא קרצה לעברי.

"תודה," חייכתי. "אעשה זאת."

ישבנו בשקט דקה, לגמנו מהתה, ברקע נשמעה שירת הצרצרים ופה ושם יתוש עבר בזמזום ליד האוזן שלי. מרחוק יכולתי לשמוע את צעקות אנשי הסירות מהאגם החוזרים אל החוף בסוף יום עבודתם, משתלבים בקולות הרכים של מי האגם הנושקים לחוף.

"רגוע כאן."

"טוב, אני מקווה שלא תכעסי שאני אומרת, אבל נראה שלא יזיק לך קצת רוגע."

פלטתי אנחה וצחקתי חרש. "את קוראת אנשים נכון," אמרתי. "לא טעית בקשר לזה."

גם היא צחקה חרש. "תמיד הייתי טובה בקריאת אנשים. ביל שלי היה אומר שהוא לא יכול להסתיר ממני שום דבר, גם אם הוא מנסה. כמובן, האהבה והשנים יחד עושים את שלהם. מגיע שלב שבו האדם השני הופך להיות חלק ממך — ואת לא יכולה להסתתר מעצמך. למרות שיש כאלה שמנסים, אני מניחה."

הטיתי את ראשי. "צר לי לשמוע. כמה זמן עבר מאז שבעלך נפטר?"

"הו, כבר עשר שנים. אבל אני עדיין מתגעגעת אליו." ארשת עצובה חלפה לרגע על פניה, לפני שהיא משכה בכתפיה והנהנה לעברי. "הוא אהב קצת ויסקי בתה המתוק שלו. זה גרם לו להתמלא מרץ. מובן שלא התנגדתי. זה גרם לו לחייך וזה גזל רק דקה או שתיים מהזמן שלי."

לגמתי עוד לגימה מהתה והנחתי יד על הפה כדי לא לפלוט אותו. צחקתי לאחר שבלעתי ואן חייכה אליי.

הנהנתי כעבור רגע. "אני מניחה שגברים הם באמת כאלה."

אן חייכה. "אנחנו הנשים לומדות את זה בגיל צעיר, מה? יש בחור שם בבית שמחכה לך?"

הנדתי בראשי. "לא. יש לי כמה חברים טובים, אבל אף אחד לא מחכה לי." כשהמילים נפלטו מפי, האמת העירומה על כך שאני בודדה בעולם כולו הכתה בי כמו אגרוף בבטן. זה לא היה גילוי חדש בשבילי, אבל איכשהו כשאמרתי את המילים הרגשתי את זה בדרך שונה. רוקנתי את כוס התה, מנסה לבלוע גם את ההתרגשות שאחזה בי.

"אני צריכה ללכת," אמרתי. "תודה לך על התה ועל החֶבְרה." חייכתי לאן והיא חייכה חזרה, וקמה יחד איתי.

"מתי שתרצי, ברי. אם את צריכה משהו, את יודעת איפה למצוא אותי."

"תודה, אן. זה מאוד נחמד מצדך. אוה! אני צריכה ללכת לבית מרקחת. יש כאן אחד?"

"כן. 'הסקלס'. פשוט סעי בדרך שהגעת ותראי אותו מצד שמאל שלך. זה ממש לפני הרמזור. אי־אפשר לפספס את זה."

"בסדר, יופי. שוב תודה," אמרתי, נופפתי אליה קלות וירדתי במדרגות.

אן חייכה ונופפה חזרה.

כשנכנסתי לחצר שלי כדי לקחת את התיק מהבית, הבחנתי בפרח שן ארי מכוסה בפלומה. התכופפתי, קטפתי אותו וקירבתי אותי לשפתיי, עצמתי את עיניי ונזכרתי במה שאן אמרה. כעבור רגע, לחשתי "שלווה" ואז נשפתי והפלומה התעופפה הלאה ממני, מקווה שאחד הזרעים האלה, הנושא את הלחישה שלי, יגיע אל הדבר או אל האדם שבכוחם להגשים משאלות.