להתאהב בגייג'

פרק 1.
גייג'

"גייג'? כדור הארץ לגייג'."

התנתקתי מהטראנס החלקי שהייתי שרוי בו כשבהיתי בבריסטות שמאחורי הדלפק, שהכינו ביעילות משקאות מוקצפים ללקוחות הממתינים. הסתובבתי וראיתי את הייבן הייל מסתכלת עליי בסקרנות, כתם של בוץ על לחייה ועלה משתלשל מהצמה שעל כתפה.

"הייבן," אמרתי והנהנתי בראשי קלות. "מצטער. לא ראיתי אותך שם."

היא חייכה, והטתה את ראשה הצידה. "משהו חשוב כנראה העסיק את מחשבותיך."

"אה." האמת היא, שלא חשבתי על שום דבר. הייתי מנותק לגמרי. "עבודה," אמרתי לבסוף וכחכחתי בגרוני. "יום עמוס בעבודה." הטיתי את ראשי לעברה, והבחנתי במכנסי הג'ינס בגזרת הבאגי שלה עם כתמי הדשא על הברכיים והחולצה הצהובה שלבשה עם הלוגו של ׳הייבנ׳ס גייט׳ על הכיס. "נראה שהתחלת מוקדם היום."

החיוך על פניה התרחב כמו תמיד כשעמדה לדבר על צמחים עונתיים או רב־שנתיים או פקעות או שתילים או כל דבר אחר בסגנון. לא ידעתי הרבה על גינון, אבל תמיד היה נראה שהייבן עושה בדיוק את הדבר שהיא נועדה לעשות. המטרה האמיתית של אדם. הרגשתי צביטה מוזרה בחזי שלא יכולתי להסביר מהמונח שעלה בראשי, הייבן הייתה קצת מוזרה, אבל היא הייתה בחורה נחמדה והגיע לה ליהנות מהאושר שזכתה לו מאז שעברה לגור בפליון. לא ידעתי את כל הפרטים על הרקע שלה, אבל ידעתי שהחיים לא היו קלים לה או לאחיה, איסטון, לפני שהם עברו לפה. "אנחנו מתקינים מזרקת מים באחוזת פילמור. יש להם גבעה גדולה מאחורי הבית שתמיד היוותה אתגר לעיצוב הנוף. הצעתי מזרקה המתחילה בפסגה ומתפתלת מטה לבסיס עם סלעים גדולים וצמחים לכל אורך הדרך, והם הלכו על זה! זו תהיה המזרקה הראשונה שנתכנן ונתקין, לכן היא חייבת להיות מדויקת. היא חייבת להיות מושלמת. ואז, מי יודע, אולי נעסיק צוות גדול יותר ונרחיב את העסק." היא שאפה נשימה, כדי למלא את הריאות אחרי מחרוזת המילים הארוכה שאמרה במהירות נרגשת. "אז קמתי מוקדם כדי למדוד ולתכנן וגם —" היא נופפה בידה ופלטה צחוק קטן כאילו הבינה לפתע שקצת נסחפה.

"זה יהיה מדהים. אני בטוח," אמרתי בחיוך.

"תודה, גייג'. ממש נחמד מצידך." היא זזה הצידה כשהאישה שלידה התקדמה כדי לקחת את המשקה שלה.

"מה שלום טראוויס?" שאלתי. "לא ראיתי אותו כבר תקופה."

פניה נראו רכים ורפויים כמו שדמיינתי שיכול לקרות ממש לפני שאדם עמד להתעלף. אבל היא נותרה זקופה ובהכרה כשאמרה, "הוא בסדר." ומשום מה, המילה בסדר נשמעה שטופת זימה, הבטתי סביב כדי לוודא שאף אחד לא רואה אותנו מדברים גסויות. "הוא בחופש היום אבל הוא יצא לצוד חתול." היא גלגלה את עיניה, אבל אפילו זה הצליח להיראות כהערצה.

"סליחה. לצוד חתול?"

"מממ." מישהו עקף אותה והרים שני מחזיקי כוסות, הוא הסתובב בזהירות מנסה לאזן שמונה כוסות קפה עם קצפת וקרמל. אבל אז הלקוח הסתובב חזרה לדלפק. "סליחה, שניים מאלה אמורים להיות עם שוקולד מעל." אלוהים. לא פלא שהמתנו. כשהסתכלתי חזרה על הייבן, השפתיים שלה נסגרו לפס מתוח כשצפתה בגבר מושיט את המשקאות שלו חזרה כדי לקבל מנה נוספת של סוכר על הבוקר, בוודאי נראה כמו חטא קרדינלי לאישה כמו הייבן שהייתה מודעת ביותר לבריאות שלה. "קלודיה המליטה," היא אמרה כשהמבט שלה חזר אליי. "הנחנו שהיא מעוקרת אבל טעינו. טוב. אתה יכול לדמיין את הזעזוע של טראוויס כשהוא הבין שהחתולה האהובה שלו בהיריון."

ממש לא הצלחתי לדמיין זעזוע שכזה.

"בכל אופן," היא המשיכה, "החתולה המליטה אתמול וכולם ג׳ינג׳ים. כל אחד מהם!"

בהיתי בה. לא היה לי מושג על מה היא מדברת או איך הייתי אמור להגיב.

היא בהתה בי בחזרה. "קלודיה אפורה," היא הסבירה לבסוף.

"אה. אני מבין. אז, הצד האשם העביר את הגנים הג׳ינג׳ים שלו. טראוויס יצא לצוד חתול מיוחם כי הייתה לו החוצפה להכניס את החתולה שלו להיריון בלי לבקש רשות קודם."

היא הנהנה כשהתאמצתי לא לצחוק.

אה, טראוויס הייל. מי שהיה פעם הרווק הכי מבוקש בפליון וחביב הבנות.

איך נפלו גיבורים.

בפעם האחרונה שראיתי את טראוויס, הוא עזר לחפור בורות לעצים החדשים שהוזמנו מהעסק של הייבן וננטעו בכניסה המתחדשת לפארק.

רק עברתי שם אך מההבעה הקורנת על פניו המיוזעות, נראה שהאמין שהוא עושה את מלאכתו של האל.

הצחוק שאיים לפרוץ מפי נעלם עכשיו לגמרי, והותיר אחריו ריקנות מטרידה.

אם טראוויס נפל, למה הרגשתי כאילו שהוא התעלה עליי?

כחכחתי בגרוני, וחשבתי שוב על הרגלי ההזדווגות של חתולים. "מה הוא מתכוון לעשות כשימצא את המנוול?" שאלתי.

הייבן הזיזה את גבותיה לשני כיוונים שונים כאילו שהיא לא ממש חשבה על החלק הזה. "טוב, הוא רק רוצה לדבר איתו."

"הוא רוצה לדבר עם החתול?"

הייבן צחקה. "עם הבעלים שלו."

"אם יש לו בעלים."

"נכון, אם יש לו בעלים." מישהו נתקל בה, והיא התקרבה אליי מעט כך שיכולתי להריח את הריח הנקי שלה: לבנדר, חבצלות, ועשב. הניחוח היה נעים וכל כך היא.

יצאתי לדייט אחד עם הייבן לפני שנתיים, לפני שגיליתי שהיא מאוהבת בטראוויס הייל ולהפך. בשמחה — ובקלות, למען האמת — זזתי הצידה ושמחתי שהם מצאו את הדרך זה לזה בסופו של דבר. שום דבר קבוע לא היה יוצא מההיכרות עם הייבן, שלא נדבר על כך שהיה ברור שהייבן וטראוויס מאוהבים בטירוף. הם הקימו משפחה קטנה, ונראה שהם מצאו את כל מה שהם אפילו לא ידעו שהם רוצים מהחיים.

כל הכבוד להם.

בינתיים, על אף שכבר לפני שנים חשבתי שהגיע הזמן להתיישב, עדיין לא פגשתי את האישה הנכונה.

אולי היא לא הייתה קיימת.

אלא שלא רציתי לחשוב כך. לא רק בשביל עצמי, אלא מפני שההורים שלי ציפו שאמשיך את השם ביוקנן. אם לא אעשה זאת, המורשת המשפחתית שלנו תיעלם. האחריות הזו נפלה עליי ורק עליי.

"הי," הייבן אמרה, והחזירה אותי אל ההווה, "אתה רוצה חתלתול בעוד שמונה שבועות?"

"אסור לי לגדל חיות בדירה."

כתפיה נשמטו. "אה. טוב, תפיץ את הבשורה. אחרת, יהיה לנו עוד כמה חתולי אסם, אני מניחה."

"וגם, אני עובר ללונדון בעוד חודשיים."

עיניה נפערו. "לונדון! לעבודה?"

הנהנתי. "אנחנו פותחים מלון בווסטמינסטר."

היא כיווצה את מצחה. "אה. אני מבינה. טוב, אני יודעת שאתה כבר נוסע לא מעט, אבל קליופה לא תהיה אותו הדבר בלעדיך, אבל..." היא הושיטה את ידה וטפחה על כתפי. "אני מבינה את הצורך בשינוי אווירה." היא הטתה את ראשה, בוחנת אותי, הבעת פניה מעט מוטרדת כאילו היא יודעת משהו עליי שאני לא. אבל אז היא חייכה. "אני מאחלת לך שתצליח למצוא בדיוק את מה שאתה מחפש." היא נעצרה, ונשכה את השפה שלה לרגע. "לפעמים, זה קרוב יותר ממה שאתה חושב."

"גייב," הבריסטה קרא, בחור בלונדיני צעיר שהיה ברור שהיה עובד עונתי.

"גייג'," הבעלים, פגי, תיקנה מעבר לכתפו בקריצה וחיוך לעברי. זה היה הדבר שהפך את עיירת הולדתי קליופה לשונה מפליון, שנמצאת ממש מעבר לאגם פליון. בזמן שהם היו כמעט לגמרי עיירה קטנה, אנחנו היינו שילוב בין עיירה קטנה למקור משיכה לתיירים — לפחות לאורך חופשת האביב ועונת תיירות הקיץ. היו בקליופה יותר אזורים יוקרתיים, כולל הקהילה המגודרת שבה גרו הוריי, ובה גדלתי. פליון הייתה מקסימה בעיניי והערכתי את העובדה שהם בחרו לשמר את האופי הייחודי של העיירה שלהם, אבל תמיד העדפתי את המבחר המסורתי והמודרני שקליופה הציעה והעובדה שהיה בה קצת מכל דבר.

הרמתי את המשקה כשהנער מלמל, "מצטער."

"זה בסדר." הסתובבתי חזרה להייבן. "היה נפלא לראות אותך. תמסרי לטראוויס דרישת שלום ובהצלחה בצייד. אם הוא רוצה להקים משלחת חיפוש, אולי אוכל להתפנות ביום שני אחרי שאחזור מנסיעת גולף שאני יוצא אליה בסוף השבוע הקרוב עם כמה חברים מהקולג'."

הייבן צחקה. "מאוד נדיב מצידך, גייג'. שיהיה לך סוף שבוע מהנה."

הרמתי את הכוס שלי לחיים וחלפתי על פניה לכיוון הדלת, יצאתי מבית הקפה העמוס אל הרכב שלי.

התנעתי את המנוע, הגברתי את המזגן וישבתי שם שותה את הקפה שלי לרגע, בוהה שוב דרך השמשה ומקפיץ את הברך. תפסתי את עצמי והפסקתי את הקפצת הברך. הנדתי בראשי כשניסיתי לחשוב על העבודה שהייתה לי על סדר היום. לעזאזל, למה הרגשתי כל כך חסר מנוחה? חשבתי שלעשות את הצעד הבא בקריירה שלי ולעבור ללונדון יעזור להפיג את תחושת העצבנות הכללית שחשתי בשנה האחרונה, אבל זה רק הגביר את התחושה. הנחתי שזה נובע מחרדה קלה לקראת השינוי המשמעותי, אבל זה עדיין ממש הטריד אותי והדבר היחיד שעזר היה להתאמץ באופן מודע להתעלם מכך. זה בטח ישתפר ברגע שאתמקם בבית החדש שלי.

במראה האחורית ראיתי את הייבן יוצאת מבית הקפה עם המשקה שלה בידה, פונה לכיוון השני לעבר הטנדר המיושן שלה בצבע טורקיז עם הלוגו של 'הייבנ'ס גייט׳ מתנוסס בצד. אי אפשר היה לפספס אותו, זה בטוח. לחצתי קלות על הגז רק כדי לשמוע את נהימת מנוע האאודי שלי, אבל במקום שזה יעניק לי סיפוק כמו תמיד, הרגשתי ריקנות.

בניתי את החיים שלי סביב מכוניות יוקרה, חליפות מחויטות, מנויים אקסקלוסיביים, וכדומה. הדברים האלה העידו על מי שהייתי והחיים שרציתי. עמדתי לעזוב את העיירה הקטנה הזו על שפת האגם למען התחכום של לונדון. בשנים האחרונות, התבססתי בקריירה שלי, ועמדתי לעשות מהלך שיגדיל את ההצלחה שלי, ואת העושר שלי. עמדתי בפתחו של כל מה שאי פעם עבדתי בשבילו וכל מה שאבי חלם בשבילי, וכל מה שהרגשתי היה... תקוע. זה לא היה הגיוני.

הטנדר של הייבן חלף על פניי והיא חייכה ונופפה מהחלון. הטיתי את הסנטר, וצפיתי בטנדר שהיה מלא בשתילי פרחים צבעוניים, מתרחק. הנחתי את אצבעותיי על השפה התחתונה, והבנתי שבמקום לחייך בחזרה אל הייבן, הפה שלי נטה בזעף.

נאנחתי, ופעם נוספת ניסיתי לא לחשוב, התרחקתי מהמדרכה ונפניתי לעבר המשרד שבו היו לי פגישות כל היום.

שמחתי שיש לי לוח זמנים עמוס היום ומחר, אבל הפסקה קטנה מכל הבלגן הזה תעזור לי להתעשת על עצמי. סוף השבוע הקרוב עם החבר'ה יהיה טוב. לא — סוף השבוע עם החבר'ה יהיה מעולה.

פרק 2.
רורי

חבורת המעריצות צווחה במקהלה כשדודי השליך את הקרח מהכוס שבידו הימנית ותפס אותו בכוס הריקה שבידו השמאלית, בחיוך איטי ועקום שהאיר את גומת החן בלחיו. הצווחות התמוססו לאנחות מלאות עונג. הידקתי את שפתיי זו לזו, והתאמצתי לשמור על הבעה ניטרלית. היה לי הרבה ניסיון באיפוק שלא לגלגל עיניים על אף שהיה טבעי לעשות זאת מול ההערצה הבוטה שהן חשו כלפיו. מהלך פשוט כל כך של ברמן והן עדיין הסתחררו כמו גורות חולות אהבה.

ניגבתי את השולחן שזה עתה התפנה והרמתי את מגש הכוסות הריקות כשעוד מקהלה של "אווו" נשמעה מהבר. הנדתי קלות בראשי. מלבד הטריקים הפשוטים, יכולתי לראות למה הדוד שלי קיבל כל כך הרבה תשומת לב והערצה נשית. הוא באמת דמה דמיון מדהים לאלביס פרסלי בימי הזוהר שלו.

"הגבר הזה הוא באמת מתנת האל למאד גולץ'," קרלה, אחת משלושת המלצריות — כולל אותי — אמרה, נועצת את עיניה בדודי כשחיכתה להדפסת החשבון.

"זו לא משימה קשה במיוחד בהתחשב בתחרות," אמרתי כשחלפתי על פניה. הגבר הזה לא היה צריך עוד מישהי, במיוחד לא האחיינית שלו, שתחניף לו. ובנוסף, קראו לו רומיאו. סבתי כנראה ראתה את הנולד בכל הנוגע אליו כי השם הזה היה יכול להיות בעייתי לכל אחד אחר מלבדו. אבל לסבתא הייתה חיבה לשייקספיר, וככל הנראה, האמינה שבנה השני יישא היטב את שמו של רודף שמלות ספרותי מפורסם.

פרץ נוסף של צווחות נשמע, ואישר את המחשבה הזו.

עברתי בין השולחנות העמוסים עם מגש מלא מאוזן על יד אחת, פתחתי את דלת המטבח עם הכתף והנחתי את הכוסות המלוכלכות ליד המדיח. "ההזמנה מוכנה, רורי," הטבח שלנו קרא ממקומו ליד הגריל.

"תודה, אלי," אמרתי כשהרמתי את שתי הצלחות שהונחו תחת המחמם. אלי הנהנן אך לא הסתכל עליי, עם המרית בידו ומבטו ממוקד בטלוויזיה שהייתה תלויה על הקיר בפינת המטבח. "יש לך רק תפקיד אחד! תחבוט בכדור, דביל!" הוא צעק כשדחפתי את הדלתות המתנדנדות.

קול מחבט הפוגע בכדור נשמע באוזניי כשיצאתי חזרה לבר. ככל הנראה, הדביל הצליח לבצע את תפקידו.

"המבורגר, מדיום, בלי בצל, בלי עגבנייה, עם תוספת של טבעות בצל, לארי," אמרתי כשהנחתי את האוכל לפני אחד מלקוחותינו הקבועים.

"תודה, רורי."

הנהנתי אליו. "ולקיפ, פיש אנד צ'יפס עם תוספת קולסלאו," אמרתי, והושטתי לגבר השני את הצלחת המלאה.

עצרתי בזריזות ליד השולחנות האחרים שלי ואז התקדמתי אל המחשב כדי להדפיס את החשבונות. "אתם צוחקים עליי," שרי, המלצרית השלישית, אמרה, מבטה בוהה איפשהו מאחוריי. הסתובבתי, ופי נפער. "לא, אל תסתכלי," שרי אמרה, היא אחזה בזרועי וסובבה אותי בכוח חזרה למחשב. אבל זה היה מאוחר מדי. כבר ראיתי.

החבר שלי לשעבר והחברה החדשה שלו ישבו ליד שולחן מספר שש. החבר שלי לשעבר שנפרד ממני כדי להתחיל לצאת עם הבחורה החדשה שכרגע ישב איתה. בבר של המשפחה שלי. במקום בו עבדתי.

"איזה שמוק," שרי אמרה כשאספה את בקבוקי הבירה בקצה הבר והניחה אותם על המגש שלה. "איך הוא מעז לבוא לפה?" היא הפנתה את ראשה והסתכלה עליי. "רוצה שאסלק אותו?"

האופן שבו אמרה אסלק גרם לי לחשוב שהיא התכוונה לסילוקו מכדור הארץ, לא רק מהבר הזה. כמעט עניתי בחיוב, אבל החלטתי שאני לא עצבנית מספיק כדי לסכן את החופש של שרי.

"אני אעשה את זה," היא איימה כשהסתובבה לקחת את המשקאות שעל המגש שלה ללקוחות.

הצלחתי לפלוט צחוק מתוח. "זה מתוק מצידך, שר," אמרתי לגבה המתרחק. "אבל הוא לא שווה את זה. והאוברול הכתום שהמדינה תיתן לך לא יתאים לשיער שלך."

היא השמיעה צליל גרוני, היא הסכימה, או שלא באמת הייתה זקוקה לאישורי כדי לסלק את החבר לשעבר האמור, ולהסתכן בחיים שלמים של בגדים כתומים, מכף רגל עד ראש. האקס — תדיאוס וילובי השלישי — רכן מעבר לקרלה שקיבלה את ההזמנה שלהם ופגש בעיניי. הסטתי אותן במהירות הצידה אך לא לפני שראיתי שלפחות יש לו את ההגינות להיראות מובך.

מה לעזאזל הוא עושה פה בכלל? הוא גר בקלרמונט לנדינג, העיירה הסמוכה, בשכונה יוקרתית שהייתה ידועה בזכות מגרש הגולף, הקאנטרי קלאב, וההכנסה הגולמית לנפש, שהייתה גבוהה בהרבה מזו שבמאד גולץ׳. פגשתי אותו כשנסע עם חבריו לאזור הרציפים למסיבת רווקים והפעיל עליי את קסמו האישי. התכווצתי כשנזכרתי בעבר. אלוהים, הוא בטח אפילו לא התאמץ יותר מדי לפני שנפלתי לרגליו. זה תמיד נגמר באסון מבחינתי כשיצאתי עם שמוקים עשירים עם צווארונים מעומלנים. חידשתי את השבועה שלי שלעולם לא אפול שוב קורבן לחיוך מסנוור שהיה תוצר של טיפולי שיניים יקרים.

עברתי בין השולחנות ומסרתי את החשבונות, מתאמצת לא להסתכל לעבר שולחן מספר שש שוב. כשאספתי משקאות מהבר, רומיאו אמר ללא קול, "את בסדר?" ברור שגם הוא ראה את תדיאוס ואת האישה המהממת איתה ישב.

הנהנתי, וחייכתי אליו כאילו לא הפריע לי שלגבר איתו יצאתי עד לפני פחות משלושה שבועות הייתה החוצפה להביא אישה אחרת למקום העבודה שלי. עיניו של רומיאו הצטמצמו קלות אך הוא הטה את סנטרו, וחזר להתמקד במועדון המעריצות שלו.

בזווית העין ראיתי שתדיאוס כבר לא יושב ליד השולחן, וכשהפניתי את ראשי קצת יותר, הבחנתי בדייט שלו בוהה במבט חולמני על רומיאו בצידו השני של החדר. הרגשתי תחושה מהירה של סיפוק שמייד הפכה לבהלה כשמישהו אחז בזרועי מעבר לפינה שהובילה לשירותים ומשך אותי למסדרון האפלולי.

"רורי."

"תדיאוס." משכתי את זרועי מאחיזתו וזזתי אחורה. "מה לעזאזל?"

"אני מצטער. אני יודע שלהיות פה זו מכה מתחת לחגורה. היא רצתה לבוא לאזור הרציפים. ניסיתי להציע מקומות אחרים מלבד הבר שלך, אבל היא התעקשה. היא ממש גררה אותי לכאן. אמרה שתמיד רצתה..."

"לבקר בשכונת עוני?"

"היא לא אמרה את זה כך."

"אני בטוחה שלא." אבל זו הייתה הכוונה. ומהצבע שהחל להתפשט לאורך צווארו, יכולתי לראות שהוא יודע זאת. נערת קאנטרי קלאב שרצתה להתחכך בקהל המחוספס של אזור הרציפים. ואז היא תנוס על נפשה חזרה לשדות ירוקים יותר, ותחשוב שהיא אשת העולם הגדול.

"זה הקיץ שלה לחוות דברים," הוא המשיך.

התנגדתי לרתיעה שחשתי ואיימה להיראות. "אנחנו לא חוויות, תדיאוס. אנחנו בני אדם." הנחתי את ידיי על מותניי. "אני מניחה שזה גם מה שאני הייתי בשבילך?" שאלתי. חוויה. הרמתי יד. תזכרי את השבועה שלך, רורי. "לא, אל תענה על זה. לא אכפת לי."

"אוי, רורי, אל תהיי כזו." הוא נשען קלות לאחור, מפנה את ראשו ומסתכן במבט חטוף לעבר הבר. כשהסתובב חזרה, הוא הושיט את ידו, תוחב קווצת שיער מאחורי אוזני. נשענתי לאחור, ונעצתי מבט רצחני בידו המושטת. "תקשיבי... רורי. אין סיבה שלא נוכל להמשיך להתראות."

"בחושך? האם עליי ללבוש תחפושת?"

"אלוהים, רורי. אל תהיי דרמטית. אין צורך בתחפושת. נוכל להישאר בפנים פשוט."

"מאחורי דלתות נעולות ותריסים סגורים?"

"ברור —"

"לא מעוניינת. ואם הייתי במקומך, הייתי חוטפת קלקול קיבה במהירות כי שרי מתכוונת לגרום לך נזק גופני ואני ממש לא מתכוונת לעצור אותה."

עיניו התרחבו, והוא פתח את פיו כדי לומר משהו, אבל הסתובבתי, רצתי אחורה מעבר לפינה ויצאתי אל הבר.

שנייה לאחר מכן, ראיתי את תדיאוס והדייט שלו הולכים אל הדלת. תדיאוס לופת את בטנו בדרמטיות, פניו מתעוותות בייסורים מדומים כשהיא צועדת לידו, עיניה פעורות ודאגה על פניה. אבל לא פספסתי את המבט ששלחה אל רומיאו מעבר לכתפה, ללא ספק רצתה מבט אחד אחרון בדיוניסוס עם עיניו הכחולות ושערו השחור כעורב שהגיש משקאות אלכוהוליים מאחורי הבר. ולא פספסתי את הקריצה וחצי החיוך המפורסם שרומיאו שלח לעברה, וגרם לה למעוד וליפול על תדיאוס, כששניהם מיהרו לצאת דרך הדלת.

הדלת נסגרה מאחוריהם בדיוק כשרומיאו העיף בקבוק מאחורי גבו, תפס אותו בידו הפנויה וזכה לגל של מחיאות כפיים סוערות שהיו מזינות את האגו של הכוכב ההוליוודי הנערץ ביותר.

בדקתי במהירות את השולחנות שלי ואז הלכתי לכיוון דלת הכניסה. "אני יוצאת לנשום קצת אוויר," קראתי לעבר רומיאו. הוא הטה את סנטרו לעברי כשמילא שורה של כוסות שוטים על הדלפק מולו. כשיצאתי החוצה, הסתכלתי לרגע סביב הרציפים, כשלא ראיתי שום סימן לתדיאוס ולאישה, שחררתי אנחת רווחה כשחציתי את הכביש אל המעקה שהשקיף לים.

נשענתי עם המרפקים על העץ המולבן מהשמש, שילבתי את אצבעותיי ובהיתי במים שהאיר הירח, מרגישה את אותה משיכה שתמיד הרגשתי כשעמדתי פה בדיוק כך. מה הייתה הכמיהה החלולה הזו שעלתה בי בכל פעם שהבטתי לאופק למקומות שמעבר לו? דורות של אבותיי הרגישו משיכה למים, ועמדו איתנים וזקופים בסירותיהם. הים העניק להם שלווה ומטרה, וגם דרך לפרנס את משפחתם. במשך זמן רב תהיתי אם זו אותה משיכה שהרגשתי, והמשכתי לחכות לתשוקה להיות בחוץ על המים יותר מאשר על היבשה. להבדיל מרומיאו, דודי קסיוס הרגיש את המשיכה לאוקיינוס, והיה עכשיו קפטן של סירה. אהבתי להיות על המים, אבל תמיד שמחתי להניח חזרה את רגליי שוב על היבשה. העדפתי להביט לעבר האוקיינוס מאשר להתמודד עם מימיו הסוערים על בסיס קבוע.

אז לא, זה לא היה זה. ובכל זאת, נותרה המשיכה הלא ברורה. זה בלבל ותסכל אותי, ולא הייתה לי דרך להגיב, לא היה לי מה לעשות עם זה, כי לא ידעתי מה בדיוק התבקש ממני.

דחיפה בירך ניתקה אותי ממחשבותיי, הבטתי למטה וראיתי עיניים מלאות רגש מביטות בי חזרה. "לוקי," אמרתי לכלב השחור והחום, וכרעתי לגובה העיניים שלו. "מה אתה עושה פה כל כך מוקדם בערב?" הוא התקרב אליי ואחזתי את ראשו בין ידיי, רכנתי קדימה כדי לחכך את אפי באפו לפני שנשענתי לאחור להסתכל בעיניו כדי שאוכל לאמוד את מצב הרוח שלו ולוודא שלא קרה משהו. "עדיין לא הזמן לארוחת הערב. בוא לדלת האחורית מאוחר יותר ואתן לך את המנה הרגילה שלך." הוא יילל ברכות וחיכך את אפו הרטוב בשלי. חייכתי. "אה, אני מבינה, אתה רק מחפש קצת חיבה. טוב. כולנו צריכים קצת מדי פעם, אפילו בחור קשוח כמוך." הוא בהה בי, מבטו כה רך עד שתהיתי אם זו אני שצריכה קצת חיבה, והנשמה העדינה הזו ידעה זאת.

גירדתי מאחורי אוזניו, גוררת את ציפורניי על ראשו ואז לאורך גבו. "תודה על האהבה. אני צריכה את זה. אני נוטה לחפש את זה בכל המקומות הלא נכונים."

לוקי יילל ברכות שוב, והטה את ראשו כדי שאוכל לגרד את סנטרו. "אתה יכול לחזור איתי הביתה אתה יודע. ההצעה עומדת בעינה... ארוחות קבועות... אמבטיות קבועות." לוקי נהם נהמה עדינה, וזז לאחור. צחקתי. "טוב, בסדר. אתה לא מוכן לחיות על פי החוקים, אז תישאר נשמה חופשית."

שמעתי את דלת הבר נפתחת ונסגרת וקול צעדים מאחוריי. הפניתי את מבטי וראיתי את רומיאו מתקרב, קמתי כשלוקי עזב, מתרחק מאיום האמבטיה. "תן לי לנחש, שולחן שמונה רוצים עוד סיבוב."

הוא הסתובב והניח את מרפקיו על המעקה, רוכן קדימה. "כן. שלחתי את שרי לטפל בהם." הוא צמצם את עיניו אליי. "חשבתי שתצטרכי עוד דקה או שתיים פה בחוץ."

נאנחתי, הנחתי את ידיי על המעקה שוב, ובהיתי לעבר המים, שהתנועעו הלוך ושוב תחת אור הירח. "תודה."

הרגשתי את מבטו הבוחן של רומיאו עליי אבל לא הסתכלתי עליו. "מה את מחפשת, רורי?"

מה את מחפשת? הסתכלתי עליו. ידעתי שהוא התכוון לזה כשאלה כללית. הוא שאל למה אני תמיד מחפשת ואף פעם לא מוצאת. הוא רצה לדעת מאיפה המשיכה שדיברתי עליה הגיעה. הוא רמז שלא הייתי מרוצה אף פעם כי גיששתי כמו עיוורת אחר משהו שלא יכולתי להגדיר. והוא צדק. "אני לא יודעת," הודיתי. את עצמי, אולי.

רומיאו הסתובב והרים את סנטרו כשהביט לשמיים, והכוכבים נראו חלביים ומטושטשים בין פנסי הרחוב. הוא נאנח. "טוב, אנחנו יכולים להסכים, לפחות, שזה כנראה לא נמצא בקלרמונט לנדינג?"

צחקתי צחוק שקט. "נראה שזה לא, נכון?"

הוא חייך אליי את החיוך המהפנט היפהפה שלו. "לא, נראה שלא."

"בוא," אמרתי, התרחקתי מהמעקה ומשכתי בחולצתו. "הגרופיות שלך בטח סובלות מתסמיני גמילה בזמן שאנחנו מדברים. בפעם האחרונה שבה הן הסתערו עליי פה ברציף, נכנס לי שביב עץ בישבן."

הוא צחק. "מספרת סיפורים," הוא אמר, הסתובב וחצה איתי את הכביש.

"זו דרך נחמדה לקרוא לי שקרנית?"

הוא קרץ, חייכתי לפני שמילאתי את ריאותיי בנשימה עמוקה של האוויר המלוח שנשמתי כל חיי ואז פתחתי את הדלת לבר. הלקוחות שלי יתחילו לדפוק על השולחנות שלהם לעוד סיבוב בקרוב, ועל הקריאה הזו לפחות ידעתי איך לענות.