מארלי בנפילה חופשית

1.
מארלי

אוגוסט

ככה נראית התחתית.

חדר הילדות שלי — ללא שינוי מלבד שמיכת פוך חדשה — עם אותו שטיח ירוק כהה, אותם קירות צהובים חיוורים, אותו פוסטר של ניו קידס און דה בלוק, שהשחתּי בעזרתה של החברה הכי טובה שלי בכיתה ד' ובקבוקון של לק סגול מנצנץ.

היינו מגניבות מכדי לאהוב את מה שכל האחרים בכיתה אהבו.

כן. הבחורה המרדנית והמגניבה מדי מבית הספר היסודי הייתה כעת בת שלושים ושמונה, מובטלת, הומלסית טרייה, והחבר שלה בדיוק זרק אותה.

אני, מארלי קיקרו, רחוקה מלהיות הצלחה מזהרת.

אצבעותיי התעסקו בכדורון הבד שעל כיסוי המיטה בצבע אפרסק, בזמן שניסיתי לא לחשוב על כך שכל הרכוש שברשותי נכנס לשתי מזוודות ושלוש קופסאות קרטון, כולן מושלכות מול הארון, שבו החבאתי בעבר משקאות דיאט חמימים וסיגריות וניל גנובות.

נתתי להוריי התראה מספקת כדי שיהיה להם זמן להוציא את מלתחת החורף שלהם מהארון ולהעביר אותה לחדר השינה הישן של אחותי, שאבא השתמש בו עכשיו כסטודיו לקליגרפיה. אחרי שזיניה התחתנה, הם עיצבו מחדש את חדר השינה שלה והשאירו את שלי כפי שהוא. הייתה לי הרגשה שזה מפני שהם ידעו כי זיניה לעולם לא תחזור הביתה עם מזוודה וסיפור קורע לב.

הטלפון שלי התריע על הודעת טקסט, והרמתי את המסך מול פניי.

זיניה: ברוכה הבאה, אחותי! מקווה שסקס הגמלאות של אימא ואבא לא משאיר אותך ערה בלילות.

נאנחתי, שונאת את העובדה שהאחות המושלמת, המבריקה והיפהפייה שלי ידעה איזו לוזרית ענקית אני. אשלח לה הודעה בחזרה מאוחר יותר כשארגיש פחות כמו פגר שנדרס על הכביש. נדרש ממני מאמץ עילאי כדי להניע את ראשי הצידה. השעון המעורר בוורוד בוהק הודיע לי שהשעה שבע וחמישה בערב. מוקדם מכדי ללכת לישון. מאוחר מכדי להפוך לפתע לבת זוג פחות אמביוולנטית או למנהלת טובה יותר לניהול רשתות חברתיות בעבודתי לשעבר.

זה הותיר רק דבר אחד. חניקה על ידי כרית של הארי פוטר. גייסתי את האנרגיה הדרושה, התגלגלתי והצמדתי את פניי לאלה של דניאל רדקליף.

דפיקה שקטה נשמעה בדלת. הכרתי את הדפיקה הזאת. זו הייתה דפיקה מהסוג של "תתנהגו בזהירות — בתי המתבגרת מעורערת רגשית."

"את לא חונקת את עצמך שם, נכון?" אבא שאל מבעד לדלת.

"אמממ."

הפרישה לגמלאות כנראה הפכה את אבי לאמיץ יותר משהיה לפני כן, כי שמעתי את טלטול הידית שאיש לא טרח לתקן מאז עזבתי את הבית לפני שש־עשרה שנה. שש־עשרה שנים מטופשות, מבוזבזות, מחורבנות, פתטיות.

בסדר. עכשיו הייתי קצת מלודרמטית מדי. זה היה כאילו החדר עדיין פלט את אדי הייאוש של הורמוני גיל ההתבגרות. ייתכן שהם חלחלו לתוך קיר הגבס והשטיח והרעילו את כל מי שנכנס... כמו אסבסט. או צבע עופרת.

המזרן זז תחת משקלו של אבי, כשהוא התיישב על קצה המיטה.

"איך שאני רואה את זה, יש לך שתי אפשרויות, עוגית." הרווחתי את הכינוי בגלל התיאבון הבלתי נלאה שלי לעוגיות קטנות ומענגות עטופות בניילון. העברתי את שנות ילדותי באימוץ ההתמכרות, ואת שנות העשרה שלי ותחילת שנות העשרים שלי במאבק בתלות שפיתחתי בסוכר מעובד. כעת, רק המחשבה על עוגיית וניל עם ציפוי קרמל גרמה לפי לרייר על פניו של הארי פוטר.

"את יכולה להתפלש באכזבה — וזו בחירה לגיטימית — או שאת יכולה להתייחס לשינוי הזה כסוג של אתחול מחדש." לאבא שלי, נד קיקרו, שהיה מהנדס תוכנה פנסיונר, היה קול של אחת מדמויות החבובות. הוא היה הסטריאוטיפ של מהנדס עם חולצות כפתורים משובצות קצרות שרוולים ומשקפיים עבים. הוא עבד במטה המקומי של איי־בי־אם במשך שלושים שנה לפני שפרש בשנה שעברה. אפשר להוציא את החנון מהתא המשרדי, אבל אין סיכוי להוציא את התא המשרדי מהחנון.

התגלגלתי בתשישות לצד אחד. "אבא, אני מבטיחה שלא אהיה אחת מאותם הילדים הבוגרים האלה שחוזרים הביתה באופן זמני ולעולם לא עוזבים שוב," אמרתי בלהט.

"את יכולה להישאר כמה שאת רוצה. אמרתי לך שאנחנו מציעים את הסטודיו לקליגרפיה שלי כחדר לאייר בי אנד בי?" הוא שאל ודחף את משקפיו במעלה אפו.

התיישבתי. אלה היו חדשות. ההורים שלי שיחקו גולף ועסקו בקליגרפיה ועכשיו התחילו להשכיר חדר. ומה אני עשיתי? כלום. אפס. נאדה. אני אישאר פה מקסימום חודש. אתאפס. ארענן את קורות החיים הישנים שלי. אנסה להציג את העניין של החלפת עבודה מדי שנתיים כיתרון. אולי אחדש קשרים עם חברים ותיקים בזמן שאני נמצאת בעיר. אוקיי, אולי לא.

אנחת בחזרה על הרגליים, לעזאזל. או לפחות על ידיי וברכיי.

"אני לא יודעת מה אני מתכוונת לעשות, אבא. אבל אני אעשה משהו," הבטחתי.

הוא טפח על ברכי בדרך האבהית ופזורת הדעת הזאת. "ברור שכן." זה היה סוג ההתלהבות ההורית, שבאה כתגובה להצהרות ילדותיות על להיות אסטרונאוט או כוכב רוק.

הדלת נפתחה לרווחה ואימא שלי התפרצה לחדר. בעוד שנד היה רגוע ושקול, ג'סיקה קיקרו הייתה כדור אנרגיה נלהב. היא התרגשה מכל דבר, החל מהשלג הראשון של השנה ועד למכונות כביסה עם פתח קדמי וחלונות. שמחת החיים החריגה הזו שירתה אותה היטב בקריירה הקודמת שלה כמורה בכיתה א'.

"את לא תאמיני לזה, מארלי! הגורל נכנס לתמונה," היא הכריזה בדרמטיות. צמידי הפלסטיק על מפרק כף ידה השמאלית שקשקו כנגד עורה השזוף. היא הייתה אישה יפה. ולא רק לגילה. היה לה שיער בלונדיני מקסים, שעבר טיפול במספרה כל ארבעה שבועות. היא הקפידה על תספורת קארה קצרה שמסגרה את פניה, אך הייתה ארוכה מספיק כדי לעשות קוקו. היו לה עיניים כחולות בוהקות שהתכווצו בצורה חמודה בזוויות כי היא תמיד צחקה או חייכה לגבי משהו.

העברתי את כל חיי מייחלת להיות בת השכן האמריקנית מהדלת ממול כמו אימא או יפהפייה אקזוטית כמו אחותי המאומצת והגדולה ממני. זיניה נולדה בכלכותה וגדלה להיות מישהי שבקלות יכלה ליהנות מקריירה כדוגמנית, אילולא הייתה עסוקה מדי בזכייה במענקים למען מטרות חשובות ומשנות חיים.

"ספרי לנו עוד, מלאכית יפהפייה שלי," אמר נד, מתגלגל על בטנו ומשעין את סנטרו על ידיו.

קצת הצטערתי שנכשלתי עם החניקה. בדרך כלל חיבתם הנצחית של הוריי זה לזה הייתה כמו עוגן בסערה. זה היה משהו להישען עליו, משהו שתמיד יכולתי להתייחס אליו כמדד להשוואה ביחסיי הזוגיים. אף אחת ממערכות היחסים שלי מעולם לא השתוותה לאהבה הגדולה של נד וג'סיקה קיקרו. והיום, האהבה הזאת רק הזכירה לי שאני רווקה, מובטלת וחסרת תקווה.

"טוב, בדיוק סיימתי לדבר בטלפון עם לינדזי אקלס. את זוכרת אותה, נכון, מארלי? היא עבדה במשרד הראשי של בית הספר היסודי כשהיית בכיתה ו'. זוכרת איך היא חזרה ללמוד וקיבלה הסמכה כמנהלת? אני עדיין אומרת שמסיבת ההפתעה ההיא הייתה טעות. כמעט גרמנו לאישה המסכנה התקף לב...".

זה היה אופייני לסיפורים של אימא. הם עברו בדרך הארוכה עם הנופים, כמעט ללא קיצורי דרך ולעיתים רחוקות עם שורת מחץ.

אבא הקשיב, מרותק. אני התנתקתי.

קולפפר, פנסילבניה, הייתה דגם מיקרוסקופי של ״עיירה קטנה״. עד כמה שהייתי רוצה להעמיד פנים שאין לי שום מושג מי זו לינדזי אקלס, הוצפתי בזיכרון הברור מדי של גברת אקלס מחזיקה את שערי מאחור כשהקאתי בהתלהבות לתוך פח האשפה שמאחורי שולחן הקבלה במשרד בית הספר בהתפרצות גל השפעת בשנת 1992.

"בכל מקרה," אמרה אימא, נושמת עמוק. זה היה הסימן שהיא מגיעה לנקודה. "היא אמרה לי שגברת אוטרבאך בדיוק הגישה את ההתפטרות שלה הבוקר! היא והחברה שלה עומדות להתחתן ולעבור לניו המפשייר כדי להיות קרובות יותר למשפחות שלהן."

אימא שלי נעצרה והסתכלה בציפייה.

"אהה. שיהיה להן בהצלחה?" דרום מרכז פנסילבניה התקדמה בצורה משמעותית מאז גדלתי פה. להיות מורה לסבית כבר לא היה שיחת העיר. אבל עדיין לא הבנתי למה העובדה שהעלמה אוטרבאך הופכת לגברת אוטרבאך קשורה אליי.

"יותר כמו בהצלחה לך! מתברר שהתיכון זקוק באופן נואש למורה לספורט וגם למאמנת כדורגל בנות!"

כפות רגליו של אבא הפסיקו להתנדנד.

"לא ידעתי שגברת אוטרבאך הייתה מאמנת כדורגל."

"היא לא הייתה," אמרה אימא, משמיטה את המידע שהסתירה בחיוך רחב. אבא כחכח בגרונו. הוא הבין למה אימי מתכוונת, בזמן שהייתי עדיין קילומטרים הרחק מאחוריהם.

"למה את מספרת לי את זה?"

"היא הציעה לך את העבודה, טיפשונת!"

"לי?"

אימא הנהנה, עיניה בורקות. "קדם־העונה מתחיל בעוד יומיים. הלימודים בעוד שבועיים. את לא מתרגשת מזה בטירוף?"

אימי גילתה התלהבות שווה לכל דבר שזז. לדוגמה, התעודות עם התשיעיות והמאיות של זיניה וגם התעודות עם ציוני השביעיות והשמיניות הקבועים שלי, עם 60 מדי פעם. שתיהן זכו לקשט את המקרר ולמחיאות כפיים סוערות מאימי. זה גרם לי להרגיש קצת כמו מעודדת שהיא מקרה צדקה.

"אין לי תעודת הוראה," התווכחתי. "ולא נגעתי בכדור כבר יותר מעשר שנים." התיכון היה שפל הקיום שלי. לא שגשגתי בבית הכלא של התיכון וחטיבת הביניים של קולפפר. מרדתי והתלוננתי וקרטעתי דרך שדות המוקשים של פופולריות, הישגים אקדמיים והצלחות ספורטיביות. לא היה לי ניסיון אישי עם אף אחד מאלה. לפחות, עד לשנה האחרונה בתיכון, כשעליתי לגדולה לכמה רגעים כי יצאתי לזמן קצר עם מר פופולריות. רק שאז קיבלתי סטירה אכזרית שהחזירה אותי למקומי הטבעי.

"זה רק לסמסטר אחד עד שהם ימצאו מחליף קבוע. את בעצם תהיי מורה מחליפה לכמה חודשים. מאז שהחלו לקצץ בשכר המורים ולסגור תוכניות חינוכיות, למדינה יש תוכניות חירום במקרים של משרות הוראה פנויות. יש מחסור, את יודעת."

לפני שהספיקה לפצוח בנאום על "מצבה העגום של מערכת החינוך," הרמתי יד. "אני לא מבינה. איך המנהלת אקלס בכלל ידעה שאני בבית?"

"אה, פעם בשבוע אני אוכלת ארוחת צוהריים עם כמה מהחברות שלי מבית הספר."

"ואמרת להן שאני חוזרת לגור בבית?"

אימא הנהנה בעליצות. נהדר. אז עכשיו כל קולפפר הייתה מודעת לכך שהנערה שהורחקה לצמיתות מחגיגות תחילת השנה של קולפפר, חזרה הביתה רווקה ומרוששת.

"אני באמת לא יודעת כלום על חוג התעמלות או איך לאמן," הזכרתי לה.

"את יכולה ללמוד כל דבר אם רק תרצי," התעקשה אימי.

"בואי נצא לבעוט בכדור," התערב אבא. "את יכולה לדבר איתי על זה לעומק ולעורר קצת זיכרון שרירים." הוא קפץ מהמיטה ומחא כפיים בציפייה.

בחוסר רצון ניכר, גררתי את עצמי הרחק מהמקום הבטוח שהיה המזרן שלי. אני תמיד יכולה לסרב. אני יכולה להתבצר בעמדה שלי, ללקק את פצעיי ולהתחיל לשלוח קורות חיים לעבודות בכל מקום מלבד פה. אני יכולה לעשות את זה.

"אני מקווה שלא אכפת לך, אבל אמרתי להם שתיקחי את העבודה," אמרה אימא בעליזות.

2.
מארלי

בזמן שאבא מיהר אל הסככה בחצר האחורית — המוזיאון המאובק ומלא העכבישים של ילדותי — בחיפוש אחר כדורגל, התיישבתי על מדרגות המרפסת ונעלתי באיטיות את זוג נעלי הספורט שלי.

היה חם. לחות חמה של פנסילבניה באמצע אוגוסט. האוויר היה סמיך כל כך עד שההרגשה הייתה כמו לשבת בתוך צלי תפל ונוסטלגי. הגדר הייתה זקוקה לשכבת צבע חדשה, אבל אותם עצים עליהם טיפסתי ומהם נפלתי כילדה, עדיין נותרו שם. אותן ערוגות גינה נותרו מוזנחות, מאז הניסוי של אימי בשנת 1988 לגדל הכול מכול. המרפסת עם הלבנים האדומות, עליהן שפשפתי את ברכיי יותר פעמים ממה שיכולתי לספור, עדיין יצרה רצועה משוננת על העשב הירוק.

להיכנס לחצר האחורית היה כמו לנסוע אחורה בזמן לגיל שמונה. מלבד העובדה שאני שלושים שנה מבוגרת יותר. החלומות שלי מתו. וכבר לא היו ברשותי אפילו נעלי ספורט עם פקקים או מגיני שוקיים. מאמנים זקוקים להם? או שהם פשוט עומדים בצד המגרש וצועקים כמו שעשה המאמן שלי? הכללים היו זהים? או שהמשחק התפתח למשהו אחר עם הפופולריות הוויראלית של אבי ואמבק ודייוויד בקהאם?

אין מצב שאוכל לעשות את זה.

"תיזהרי!" הכדור נחת בחבטה חזקה מולי, בלי לקפץ. "כנראה שצריך למלא אותו באוויר," ציין אבא ורץ לעברי עם משאבת אופניים ביד אחת.

הוא לבש מכנסי רכיבה קצרים, זכר מהאובססיה שלו לשיעורי ספינינג שנמשכה שלושה חודשים. הוא התקשה להתקבע על תחביב חדש מאז פרש.

"מה?" הוא שאל בעודו מנפח את הכדור.

"אני לא מצליחה להתרגל לשפם שלך."

הוא טפח על הזחל הפרוותי מתחת לאפו בגאווה. זה היה עוד תחביב של אחרי הפרישה: הצמחת שיער פנים. "חושב שאני הולך לנסות זקנקן בפעם הבאה."

"מחכה במתח."

הוא נעץ אצבע בכדור. "קשה להפליא."

ניסיתי לא להסתכל עליו מתעסק בכדור בזמן שהוא אמר את זה. לאבא היה כישרון מוזר לומר את הדברים הכי לא מתאימים בלי לשים לב לכך.

"נראה לי שאני זוכר שהיית די מיומנת בכדרור כדורים בתיכון, עוגית," הוא אמר ברוב חוצפה. "בואי נראה אם את עדיין זוכרת איך."

"אלוהים, אבא. תקשיב לעצמך." אבל הוא כבר התרוצץ לחלק האחורי של החצר.

שיחקנו עם הכדור וגם עם הרעיון שאהיה מורה ומאמנת זמנית.

"מה אם הקבוצה שלי תפסיד בכל משחק?" שאלתי.

"הם ניצחו רק משחק אחד בעונה שעברה, וזה קרה מפני שהאוטובוס של הקבוצה השנייה נתקע בפקק כשעדרי בקר נמלטו ממכירה פומבית. זה היה הפסד טכני. אני לא חושב שהמחוז מצפה לעונה מנצחת."

"אבל מאיפה אני בכלל מתחילה? האימונים מתחילים עוד יומיים."

אבא משך בכתפיו ובעט בכדור כאילו הוא היה בובה עם מפרקים מעץ. ניסיונו הספורטיבי בתיכון נדחק הצידה לטובת מועדון הווידיאו. "מה המאמנים שלך אמרו לכן לעשות בתקופה של קדם־העונה?"

"אני לא יודעת. לרוץ עד ששנאתי לרוץ?"

"הינה התשובה. אפשר להתחיל עם זה," הוא אמר, מתכונן לבעיטה ומחמיץ לגמרי את הכדור.

צחקתי. לא יכולתי להתאפק. לא הייתה עצם אתלטית אחת בגופו אבל זה לא מנע ממנו לרצות לתמוך בי. לא הייתי ראויה לו, אבל לא הייתי מוכנה שהמחשבה על כך תפריע לי להעריך אותו.

"אנחנו יכולים להסתכל באינטרנט אחרי ארוחת הערב," הוא הציע. "אפשר ללמוד הכול ברשת."

"אממ. מה לגבי הוראה? אני אפילו לא יודעת מה עושה מורה לספורט מלבד לעמוד בצורה מעצבנת, בזמן שהתלמידים מתחלפים ואז לגרום לכולם לשחק כדורעף מנובמבר עד מאי."

אין מה לומר, לא הייתי בכושר. הבגרות גבתה ממני מחירים בעקבות יותר מדי 'האפי האוור', מזון קנוי עמוס נתרן ואפס זמן לחדר כושר. הייתי מיובשת ועם פחות מדי שעות שינה. הצורה שלי הייתה רכה, עגולה. והתנשפתי ממחסור באוויר אחרי עלייה בגרם מדרגות אחד.

"אבא, אני לא חושבת שאני יכולה לעשות את זה. זה לא הגיוני. עבדתי במערכת הבריאות ובכריית מידע. לא בספורט וכושר." בעטתי את הכדור אליו בחזרה.

הוא מעד מעליו ונחת על הדשא עם פניו מטה. רצתי לצידו ומשכתי אותו למעלה. "אולי כדאי שנמשיך את הדיון הזה על בירות. תוך כדי ישיבה," הצעתי, מרימה את משקפיו מהקרקע.

"נשמע כמו תוכנית פחות מסוכנת," הוא הסכים.

צפירה חזקה וחנוקה נשמעה מאחורי הגדר של השכנים. צעקתי. "מה לעזאזל זה היה?" כבר הייתי חסרת נשימה רק מלבעוט בכדור. הפתעות עלולות לפוצץ את ליבי העמוס מדי גם ככה.

"ברבור ארור," אמר אבא בשוויון נפש.

"ברבור? אמרת 'ברבור'?"

הצפירה נשמעה שוב.

"איימי ג'ו חשבה שהחצר שלהם זקוקה למגע אקזוטי," הוא אמר, צולע לעבר החצר האחורית.

אוי, לא. לא לא לא לא לא. לא היא. לא המפלצת מהעבר שלי.

"איימי ג'ו ארמבורגר?" שאלתי בצורה הכי אגבית, שגוש האימה בגרוני אפשר.

"הוסטטר עכשיו," תיקן אותי אבא. "היא ובעלה, טראוויס, קנו את הבית לידינו לפני כמה שנים. הרסו אותו עד היסוד ובנו אותו מחדש."

כל שנת הלימודים האחרונה שלי בתיכון חזרה אליי מהר כל כך עד שחטפתי ורטיגו. טראוויס הוסטטר. איימי ג'ו ארמבורגר. ולא יכולתי לחשוב על כל אחד מהם בלי להיזכר מייד בג'ייק הדפוק ווסטון.

זו הסיבה שעברתי לגור הרחק מפה. הסיבה בגללה כמעט ולא חזרתי הביתה. וכשחזרתי לבקר, לא עשיתי מזה סיפור גדול. חבשתי כובע בייסבול בפומבי. סירבתי ללכת לברים מקומיים או לוולמארט. העמדתי פנים שאני זרה.

"איימי ג'ו וטראוויס גרים כאן ליד?" הבהרתי חלושות.

אבא, חסר כל מודעות לחרדה המיידית שלי, רץ במעלה המדרגות האחוריות. "כן! אביא לנו בירות ואבדוק מה עם ארוחת הערב."

הדלת האחורית נסגרה, ולפתע כל מה שרציתי היה להציץ מבעד לגדר ולראות איזה ארמון בנו מלך ומלכת הנשף. הטיפשות והסקרנות שלי היו אלה שגרמו לי לרוץ לעבר מחסום הצבע המתקלף, שגובהו כשני מטר. נעלי הספורט שלי נאבקו להיאחז במשהו, בזמן ששרירי הזרוע שלי צרחו. הצלחתי להרים את עיניי מעל הגדר מספיק זמן כדי להציץ בבריכה ענקית בצורת כליה, המוקפת במה שנראה כמו שיש לבן. ג'קוזי, שהותקן גבוה יותר ממפלס הבריכה, פלט מפל של מים שהחליפו צבעים בחזרה לבריכה. במרפסת הותקנו עמודים רומיים שתמכו בגג בן שתי הקומות.

"מטבח חיצוני ובר בסגנון קריבי? אתם צוחקים עליי?" נאנחתי.

"אימא! אישה מציצה עלינו!" הצעקה הגיעה מכיוון הבריכה והבנתי שיש אנשים במים. שניים מהם. שני נערים בלונדינים עם תספורת גולשים רבצו על רפסודות בגודל של איים קטנים.

"חרא. חרא. חרא."

נפלתי על הקרקע, מתכופפת — מסיבות לא ברורות מכיוון שהגדר הסתירה אותי עכשיו — ורצתי אל השער. חמקתי אל החצר הקדמית של הוריי ובהיתי באחוזה המודרנית והמפלצתית, שהחמצתי כאשר החניתי בצד השני של הבית.

לבנים אדומות מפוארות, עוד עמודים לבנים, ומה שנראה כמו שביל גישה מרוצף. הכול מאחורי גדר מברזל יצוק, שהבהירה לכול שרק סוג מסוים של מבקרים יתקבל בברכה. החצר הקדמית התהדרה במזרקה. לא סתם אחת מאותן עבודות מלט פשוטות למראה שאפשר להשיג בלואו'ס או בהום דיפו.

לא. היא הייתה מעוטרת בדמויות מפוסלות. עירומות שיורקות מים זו על זו.

צפירה!

"הו אלוהים אדירים!" הצמדתי את ידיי לליבי וניתרתי מעל הקרקע.

ברבור דידה מצד לצד מהעבר השני של הגדר ושלח מבט לעגני לכיווני. זה היה ברבור תקיפה? הוא הוכשר באומנות ההגנה על בתים? הוא יעוף מעל הגדר ויתחיל לנקר אותי? ברבורים יכולים לעוף?

היו לי הרבה שאלות.

דלת הכניסה של אחוזת הענק נפתחה, וגבר יצא אל המרפסת. גם אחרי עשרים שנה וממרחק של כשלושים מטרים, עדיין זיהיתי אותו. טראוויס הוסטטר. שערו הבלונדיני עוצב קצר יותר משהיה בתיכון, אבל צורת ההליכה הנינוחה ומבנה הכתפיים שלו היו זהים. ראשו הסתובב לכיווני ועשיתי את הדבר היחיד ההגיוני.

ברחתי.

סבתי על עקביי ורצתי אל דלת הכניסה של הוריי, מתעופפת מעל הגדר החיה של פרחי האזליאות. כף רגלי נתפסה באחד הפרחים והשתטחתי בחוזקה על הבטון. הריאות שלי התרוקנו מאוויר, וכל מה שיכולתי לעשות היה לבהות בשמיים ולהקשיב לרחש של קאדילק אסקלייד הסמוכה, שנסעה לאחור לאורך שביל הגישה.

עשיתי טעות ענקית כשחזרתי לכאן.