ללא פגמים

1

סאמר

"יש לך פה עסק עם חתיכת בן זונה זועם, איטון."

הקאובוי החתיך, שיושב על גבו של השור הענק, מסדר את החבל שלפניו סביב ידו. עיניו הכהות מנצנצות על המסך, והתווים החדים של פניו מציצים מבעד לכלוב הקסדה שלו. "ככל שהם מתפרעים יותר, ככה אני יותר מאושר."

אני בקושי שומעת את מה שהם אומרים מבעד לרעש הקהל בזירה העצומה, בשילוב המוזיקה הרועמת ברקע, אבל הכתוביות בתחתית המסך מעבירות כל דבר שהחמצתי.

הגבר הצעיר שרוכן מעל המכלאה צוחק ומניד בראשו. "זה בזכות כל החלב שאתה שותה. לרט איטון המפורסם לא יישברו העצמות."

הקאובוי המפורסם מחייך מבעד לכלוב הקסדה שעל פניו, שיניו הלבנות מבזיקות ועינו הענברית קורצת מתחת לקסדה השחורה. חיוך מקסים שהכרתי משעות שבהן ביליתי בבהייה בגרסה מבריקה ודוממת שלו.

"לך תזדיין, תיאו. אתה יודע שאני שונא חלב."

חיוך מתגרה עולה על שפתיו של תיאו כשהוא מדבר, ומבטא קל נשמע בקולו. "העיקר שאתה נראה חמוד בפרסומות האלה עם הפס הלבן מעל השפה שלך. חמוד בשביל גבר בוגר."

הגבר הצעיר קורץ, והם חולקים ביניהם צחוק ידידותי בזמן שרט מעביר יד במעלה החבל באופן שיטתי.

"אני מעדיף לעוף מגב של שור בכל יום מאשר לשתות את החרא הזה."

הצחוק שלהם הוא כל מה שאני שומעת כשאבא שלי עוצר את הסרטון על המסך השטוח הגדול. סומק מטפס במעלה צווארו ואל פניו.

"בסדר..." אני אומרת בזהירות, מנסה לחבר את החלקים לסיבה שחילופי הדברים האלה דורשים את הפגישה המאולתרת עם שני העובדים החדשים ביותר בהמילטון עילית.

"לא. לא בסדר. הבחור הזה הוא הפנים של רכיבת שוורים מקצועית, והוא פשוט דפק את הספונסרים הכי גדולים שלו, וזה לא הכול. תמשיכי לצפות."

הוא לוחץ שוב על כפתור ה"הפעל" באגרסיביות, כאילו הכפתור עשה משהו לא בסדר בכל הפרשה הזו, וסצנה אחרת מופיעה על המסך. רט יוצא מהזירה, דרך מגרש החניה עם תיק תלוי על כתפו. הפעם הוא חובש כובע בוקרים במקום קסדה. גבר רזה בבגדים רחבים כהים צועד במהירות אחריו, כדי לעמוד בקצב של המטרה שלו, וצלם משתרך בעקבותיהם.

אני לא חושבת שהפפראצי עוקבים בדרך כלל אחר רוכבי שוורים, אבל רט איטון הפך למעין סלב ברמה בינלאומית לאורך השנים. הוא לא דוגמה למופת ושלמות בשום צורה שהיא, אלא סמל לגבריות הקשוחה, הפרועה והמחוספסת של הגברים הכפריים.

הכתב מדלג בצעד קטן ועוקף אותו, מספיק כדי לקרב את המיקרופון שלו לפיו של רט.

"רט, מהי תגובתך לסרטון שהופץ בסוף השבוע הזה? האם תרצה להתנצל?"

שפתיו של הקאובוי נמתחות לקו צר, והוא מנסה להסתיר את פניו מאחורי שולי הכובע שלו. שריר בלסתו מתכווץ וגופו החטוב מתוח. כל איבר בו דרוך.

"אין תגובה," הוא אומר מבין שיניים חשוקות.

"בחייך, גבר, תן לי משהו." הכתב מרים את ידו ומכוון את המיקרופון ללחי של רט, כופה עליו תגובה אפילו שרט סירב להגיב. "אתה חייב את זה למעריצים שלך," הוא דורש.

"לא. אני לא," רט ממלמל ומנסה להתרחק ממנו.

למה האנשים האלה חושבים שהם יכולים לארוב לבן אדם שמתעסק בעניינים שלו ופשוט לדרוש ממנו להגיב לשאלות שלהם?

"מה עם התנצלות?" שואל הכתב.

רט נותן לו אגרוף לפנים שמפיל אותו אל הקרקע.

הכול קורה מהר כל כך, עד שאני ממצמצת בניסיון לעקוב אחר זוויות הצילום הלא־יציבות.

שיט.

תוך שניות צלם הפפראצי המתעלק מוטל על הקרקע ואוחז בפניו. רט מנער את ידו והולך משם בלי לומר מילה.

המסך עובר בחזרה למגישי החדשות שיושבים מאחורי שולחן. לפני שהם מספיקים להביע את דעתם על מה שראינו עכשיו, אבא שלי מכבה את הטלוויזיה ונאנח בתסכול.

"אני שונא את הקאובויים המזוינים האלה. בלתי אפשרי להשתלט עליהם. אני לא רוצה להתעסק איתו. אז מזל טוב לשניכם, התפקיד הזה פנוי." הוא רועד מזעם, ואני פשוט נשענת לאחור בכיסא. אבא שלי מאבד את השלווה שלו בקלות, אבל הוא גם מתגבר על דברים מהר. מצבי הרוח המשתנים שלו די מבלבלים אותי בשלב הזה של חיי. אם אתה לא יכול להתמודד עם קיפ המילטון, לא תצליח להחזיק מעמד זמן רב בהמילטון עילית.

למזלי, יש לי ניסיון של חיים שלמים שבהם למדתי להניח למצבי הרוח שלו לעבור לידי, אז אני חסינה. הגעתי למסקנה שזה חלק מהקסם שלו, לכן אני לא לוקחת את זה אישית. הוא לא כועס עליי. הוא פשוט... כועס.

"קרעתי את התחת במשך שנים כדי להשיג לחרא הכפרי הזה ספונסרים שהוא מעולם לא חלם עליהם. ועכשיו, כשהקריירה שלו דועכת, הוא הולך ומפוצץ את הכול בצורה כזאת." אבא שלי מחווה בידו לעבר המסך שתלוי על הקיר. "סאמר, יש לך מושג כמה כסף החבר'ה האלה מקבלים על כך שהם משוגעים מספיק כדי לטפס על שור זועם ששוקל תשע מאות קילו?"

"לא." יש לי הרגשה שהוא עומד לספר לי. אני מסתכלת בעיניו הכהות של אבא, שזהות לעיניי, בזמן שג'ף, המתמחה השני בכיסא שלידי, מתכווץ בכיסאו.

"הם מרוויחים מיליונים, אם הם טובים כמו האידיוט הזה."

לעולם לא הייתי מנחשת שזה עסק גדול כל כך, אבל זה גם לא משהו שלומדים בלימודי משפטים. אני יודעת הכול על רט איטון, אליל וסנסציית הרודיאו והקראש של כל נערה מתבגרת, אבל לא ידעתי כמעט כלום על הענף או על הספורט עצמו. צד אחד של שפתיי מתרומם כשאני נזכרת איך לפני עשור נהגתי לשכב במיטה שלי ולבהות בפוסטר שלו.

רט נשען עם רגלו על גדר, מציץ מעבר לכתפו אל המצלמה, כשברקע שטח נרחב ופתוח ושקיעה חמימה. חיוך פלרטטני על שפתיו וכובע בוקרים שחוק מסתיר מעט את עיניו. והחלק המדהים והלוהט ביותר? ג'ינס בוקרים של רנגלר שעוטף את החלקים השווים ביותר בגופו.

אז כן, אני יודעת מעט על רכיבה על שוורים, אבל אני גם יודעת שביליתי הרבה מאוד זמן בבהייה בתמונה שלו. השטח. האור. הכול משך אותי פנימה. זה לא היה רק הבחור. הכול בתמונה גרם לי לרצות להיות שם ולראות את השקיעה הזו בעצמי.

"ג'ורג', אתה יודע מה היה ערך החוזה של הפרסומת לחלב שהוא פשוט זרק מהחלון? שלא להזכיר את כל הספונסרים האחרים שאהיה חייב ללטף להם את הביצים כדי לפתור את החרא הזה?"

אני כמעט נחנקת מצחוק. ג'ורג'. אני מכירה את אבא שלי מספיק טוב כדי לדעת שהוא מודע לעובדה שזה לא באמת השם שלו, אבל זה גם מבחן כדי לראות אם לג'ף יש את הביצים להגיד משהו. מהניסיון שצברתי לא תמיד קל לעבוד עם ספורטאים ועם סלבריטאים שחושבים שהשמש זורחת להם מהתחת. ואני כבר רואה שלבחור שלידי יהיה קשה.

"אממ..." הוא מדפדף בקלסר שלפניו על שולחן חדר הישיבות, ואני מניחה למבטי להשתהות מבעד לחלונות המשרד הנמתחים מהרצפה ועד לתקרה, שדרכם ניתן להשקיף אל הנופים המרהיבים של ערבות אלברטה. מהקומה השלושים של הבניין הזה הנוף על קלגרי הוא נוף שאין שני לו. הרי הרוקי המושלגים נראים מרחוק, כמו ציור שלא יימאס לעולם.

"התשובה היא עשרות מיליונים, גרג."

אני נושכת את פנים הלחי שלי כדי לא לצחוק.

אני אוהבת את ג'ף ואבא שלי מתנהג כמו אידיוט, אבל אחרי שנים שבהן הייתי באותו מקום בדיוק, משעשע לראות מישהו אחר מתרפס כפי שאני התרפסתי בעבר.

אחותי וינטר מעולם לא עמדה ככה על המוקד. לה ולקיפ יש מערכת יחסים שונה מזו שלי יש עם אבא שלנו. איתי הוא שובב ושולף תשובות מהמותן, ואיתה הוא מתנהג באופן כמעט מקצועי. נראה לי שטוב לה ככה.

ג'ף מביט לעברי בחיוך מתוח.

ראיתי את ההבעה הזו על פניהם של קולגות בעבודה פעמים רבות. הבעה שאומרת, אנחנו חייבים להיות נחמדים לבת של הבוס או איזה כיף זה שאבא'לה הוא הבוס שלך. אבל אני מנוסה בהתמודדות מול יחס מהסוג הזה. העור שלי עבה יותר, מד הלא־מזיז־לי פחות מגיב לדברים האלה, ואני יודעת שבעוד חמש־עשרה דקות קיפ המילטון יתחיל לספר בדיחות ולחייך. והמעטה המושלם הזה שהוא משתמש בו כדי להתחנף ללקוחות יחזור במהירות למקומו.

האיש הוא אשף, גם אם מעט נכלולי. וכשאתה צריך לנווט ולהתמודד עם חוזים כסוכן כישרונות מהשורה הראשונה, נראה שזה חלק בלתי נמנע.

בכנות, אני עדיין לא בטוחה שאני מוכנה לעבוד כאן, לא בטוחה שאני באמת רוצה, אבל זה תמיד נראה כמו הדבר הנכון לעשות. אני חייבת לאבא שלי לפחות את זה.

"השאלה היא, ילדים, איך אפשר לתקן את זה? חסות החלב של 'מלך החלב' תלויה על חוט השערה. כלומר, רוכב שוורים מקצועני מזוין פשוט פוצץ את כל הבסיס שלו. חקלאים? יצרני חלב? נראה כאילו לאף אחד לא אמור להיות אכפת, אבל אנשים ידברו. הם יבחנו אותו תחת זכוכית מגדלת, ולדעתי, הם לא יאהבו את מה שיראו. זה יהיה הקש האחרון עבור האידיוט, אפילו יותר מכפי שאתם חושבים. והקש האחרון שלו הוא הקש האחרון שלי, כי המטורלל הזה מכניס לכולנו הרבה כסף."

"איך דלפה ההקלטה הראשונה?" אני שואלת, כופה על עצמי לחזור ולהתמקד במשימה שלפניי.

"תחנה מקומית השאירה את המצלמה שלה דולקת." אבא שלי משפשף בידו את סנטרו המגולח. "הם קלטו את כל השיחה, ואז הוסיפו כתוביות ושידרו את ההקלטה בחדשות הערב."

"בסדר, אז הוא צריך להתנצל," אומר ג'ף.

אבא שלי מגלגל את עיניו למשמע הפתרון הגנרי. "הוא יצטרך לעשות הרבה יותר מאשר להתנצל. זאת אומרת, הוא צריך תוכנית חסינה לחלוטין שנוכל להישען עליה למשך שארית העונה. נותרו לו חודשים ספורים עד לאליפות העולם בווגאס. נצטרך ללטש את ההילה על כובע הבוקרים הזה לפני כן, או שגם ספונסרים אחרים יתחילו ליפול כמו זבובים."

אני טופחת עם העט על שפתיי בזמן שהמוח שלי מנסה להעלות רעיונות כדי להציל המצב. כמובן, אני כמעט חסרת ניסיון, לכן אני מקפידה על שאלות מנחות. "צריך להציג אותו כבחור דרומי מקסים וטוב לב?"

אבא שלי נובח בצחוק גדול ורוכן לפנים, ידיו שעונות על שולחן חדר הישיבות מולנו. ג'ף נרתע, ואני מגלגלת עיניים.

פחדן.

"זו בדיוק הבעיה. רט איטון הוא לא הבחור הדרומי המקסים וטוב הלב. הוא קאובוי שחצן שחוגג יותר מדי ומוקף בנשים שנופלות לרגליו בכל סוף שבוע. ולא נראה שהוא סובל מזה. כל אלה לא היוו בעיה בעבר, אבל עכשיו הוא יהיה חשוף לביקורת מהעיתונאים, כמו טורפי נבלות מזוינים."

אני מרימה גבה ונשענת לאחור. רט הוא אדם מבוגר, ואני בטוחה שבעזרת הסבר מדויק לגבי מה שמונח על הכף הוא יתעשת. אחרי הכול, הוא משלם כדי שהחברה תנהל את הדברים האלה עבורו. "הוא לא יכול להתנהג יפה לכמה חודשים?"

ראשו של אבי נשמט בצחוק עמוק. "סאמר, הגרסה של הבחור הזה להתנהגות טובה לא תעזור."

"קיפ, אתה מתנהג כאילו הוא סוג של חיית בר." למדתי בדרך הקשה לא לקרוא לו אבא בעבודה. הוא עדיין הבוס שלי, גם אם אנחנו יוצאים מכאן יחד בסוף כל יום. "מה הוא צריך? בייביסיטר?"

החדר משתתק בזמן שאבא שלי בוהה באוויר. בסופו של דבר, אצבעותיו מקישות על השולחן – משהו שהוא עושה כשהוא שקוע במחשבות, הרגל שאימצתי ממנו במהלך השנים. מבטו מתרומם אליי, חיוך רחב וערמומי נמתח על פניו.

"כן, סאמר. זה בדיוק מה שהוא צריך, ואני מכיר את האדם המושלם לתפקיד."

ובאופן שבו הוא מסתכל עליי עכשיו נראה שהבייביסיטרית של רט איטון היא אני.

2

רט

קיפ: תענה לטלפון שלך, חתיכת בן זונה עם פרצוף יפה.

רט: אתה חושב שיש לי פרצוף יפה?

קיפ: אני חושב שהעובדה שבחרת להתמקד בפרט הספציפי הזה בהודעה שלי מעידה על כך שאתה אידיוט.

רט: אבל אידיוט עם פרצוף יפה?

קיפ: תענה. לטלפון. המזוין. שלך.

קיפ: או שתגיע לכאן בשעה שתיים כדי שאוכל לנער אותך פנים אל פנים.

כשהמטוס נוחת בשדה התעופה של קלגרי, אני מרגיש הקלה להיות שוב בבית. במיוחד אחרי הבלגן שהיה בימים האחרונים.

הבחור שנתתי לו אגרוף לא יגיש תלונה. אני לא בטוח כמה כסף קיפ הציע לו כדי לשכוח מהעניין, אבל זה לא משנה לי. כי אם מישהו יכול לגרום לכל זה להיעלם, קיפ הוא האחד.

הוא מנסה להתקשר אליי כבר כמה ימים. המשמעות היא שהוא יוצא מדעתו, כי בדרך כלל הקשר שלנו מתנהל דרך הודעות טקסט. ומהסיבה הזו, כשאני מדליק את הטלפון שלי עוד לפני שהמטוס נגע בקרקע, לא מפתיע אותי לראות את השם שלו מאיר את המסך.

שוב.

לא עניתי כי לא מתחשק לי לשמוע אותו צועק עליי. אני רוצה להתחבא. אני רוצה שקט, ציפורים, מקלחת חמה, כדור אדוויל או שניים, ודייט עם היד שלי כדי להפיג קצת מתח.

לא בהכרח בסדר הזה.

זה מה שאני צריך כדי לחזור ולהתמקד במה שחשוב באמת. הפסקה שקטה בבית עד שהכול יחלוף. ככל שאני מתבגר, נדמה שהעונה ארוכה יותר. ואיכשהו, בגיל שלושים ושתיים בלבד, אני מרגיש זקן ומקומט כמו שק אשכים.

הגוף שלי כואב, המוח שלי עמוס, ואני רק רוצה את השקט של החווה המשפחתית שלי. סביר להניח שהאחים שלי יזיינו לי את המוח ואבא ישאל אותי מתי אני מתכנן לפרוש, אבל זו המשפחה שלי. זה הבית.

כנראה יש סיבה לכך שאנחנו, הבנים, ממשיכים לחזור הביתה. אנחנו תלויים זה בזה, בניגוד לאחותנו הקטנה שהעיפה מבט אחד לעבר חבורה של גברים בוגרים שמתגוררים יחד בחווה, וטסה כמו טיל.

אני מציין לעצמי בראש להתקשר לוויולט ולשאול שלומה.

ראשי נשען לאחור על המושב הצפוף בזמן שגלגלי המטוס מאיטים לעצירה על המסלול. "ברוכים הבאים לקלגרי, אלברטה, היפהפייה." קולה של הדיילת נשמע ברחבי המטוס, מלווה בנקישות הקולניות של הנוסעים שפותחים את חגורות הבטיחות לפני העצירה המוחלטת.

אני עושה כמותם, משתוקק לצאת מהמושב הקטן ולמתוח את רגליי.

"אם קלגרי היא ביתכם, ברוך שובכם הביתה."

אחרי יותר מעשור בעולם הזה, הגיוני לחשוב שאהיה טוב יותר בהזמנת הטיסות ובתי המלון. במקום זאת, אני תמיד מוצא את עצמי תופס מקום ברגע האחרון ומרגיש קלסטרופובי.

כשהאדם שלידי יוצא אל המעבר, אנחת רווחה נפלטת מתוכי. אסור לי לשקוע בעייפות הכבדה שאני חש. אני עוד צריך לנהוג בטנדר שלי במשך שעה אל מחוץ לעיר, לכיוון צ'סטנט ספרינגס.

"שימו לב, העישון באזור הטרמינל הוא אסור בהחלט."

לפני כן, אני צריך להיפגש עם הסוכן הפיטבול שלי, שנובח עליי מאז אתמול בלילה על כך שאני לא עונה לטלפון.

הגיע הזמן להתמודד עם ההשלכות של ההתנהגות האידיוטית שלי.

אני מוציא את התיק מהתא שמעל המושב ונאנח בתסכול.

קיפ המילטון הוא האיש שאני חייב לו תודה על מצבי הכלכלי הנוכחי. אני באמת מחבב אותו. הוא איתי כבר עשור, ואני רואה בו כמעט חבר. לעיתים קרובות אני גם חולם להעיף אגרוף לפנים המגולחות והנקיות שלו. האיש הזה הוא כמו חרב פפיות.

הוא מזכיר לי גרסה ישנה ומנומסת יותר של ארי גולד מ"הפמליה", ואני פאקינג אוהב את התוכנית הזאת.

"תודה שטסתם עם אייר אקדיה. נשמח לארח אתכם שוב."

התור של האנשים מתחיל סוף־סוף לנוע לכיוון היציאה. בעודי מדשדש לכיוון המעבר, מישהו תוחב את האצבע שלו במרכז החזה שלי.

אני מביט מטה ורואה אישה בשנות השישים לחייה נועצת בי עיניים כחולות זועמות, הגבות שלה צבועות על מצח מכווץ.

"אתה צריך להתבייש בעצמך. לזלזל בשורשים שלך? לזלזל בכולנו שעובדים כל כך קשה כדי להביא אוכל לשולחנות של חברינו הקנדיים, ואז לתקוף בן אדם? איך אתה מעז?"

החלק הזה של המדינה מתגאה בחקלאות ובחיי הכפר שלו. קלגרי היא הבית של אחד מאירועי הרודיאו הגדולים בעולם. לעזאזל, יש אנשים שקוראים לעיר הזאת "קאוטאון" בשל הקשר ההדוק שלה לקהילת החווה והחקלאים.

גדלתי בחוות בקר ענקית, מי כמוני יודע. פשוט אף פעם לא ידעתי שלא לאהוב חלב זה פשע.

אני משיב לה בנימה רצינית. "לא התכוונתי לזלזל, גברתי. שנינו יודעים שקהילת החקלאים היא עמוד השדרה של המחוז היפהפה שלנו."

היא מגלגלת את כתפיה לאחור ומושכת מעט באפה, עיניה פוגשות בעיניי. "ואל תשכח את זה, רט איטון."

"כמובן," אני אומר בחיוך וממשיך את דרכי בשדה התעופה בראש מורכן, מקווה להימנע מהיתקלויות נוספות עם מעריצים נעלבים.

כשאני אוסף את המזוודה ויוצא אל הטנדר שלי, חילופי הדברים האלה נשארים איתי. אני לא מרגיש רע על שהכיתי את הכתב ההוא. זה הגיע לו. ובכל זאת, תחושת אשמה מתיישבת בחזי על שפגעתי במעריצים שלי שעובדים קשה. זה משהו שלא הבאתי בחשבון כי ביליתי את הימים האחרונים בגלגולי עיניים, בעוד השנאה שלי לחלב יצרה כותרות בחדשות.

אני מוצא את הטנדר הישן שלי בחניון המקורה ונושם לרווחה. האם מדובר ברכב פרקטי? אולי לא. אבל אימא שלי נתנה אותו לאבא שלי במתנה ואני אוהב אותו, וזו סיבה טובה מספיק. גם אם יש עליו כתמי חלודה והוא צבוע בגוונים שונים של אפור.

אני מתכוון לשחזר אותו ולצבוע אותו בכחול.

אין לי זיכרון ברור מאימא שלי, אבל בתמונות העיניים שלה היו כחולות כפלדה, וזה מה שאני רוצה. מחווה קטנה לאישה שמעולם לא זכיתי להכיר.

אני רק צריך למצוא את הזמן לעשות את זה.

כשהתיק שלי בחיקי, אני נכנס לטנדר. מושבי העור הסדוקים חורקים קלות כשאני מתיישב מאחורי ההגה. המנוע מתעורר לחיים, מפזר מעט עשן שחור כשאני עולה על הכביש המהיר ומנווט ישירות אל מרכז העיר. עיניי ממוקדות בדרך, אבל הראש שלי במקום אחר.

כשהטלפון שלי מצלצל, אני מסתכל אליו לרגע חטוף. השם של אחותי מהבהב על המסך, ואני לא יכול שלא לחייך. ויולט תמיד מצליחה להעלות חיוך על פניי, גם כששום דבר לא מצליח לי.

אני עוצר ברמזור אדום, מחליק אצבע על המסך ומפעיל את הרמקול של המכשיר. לטנדר הזה אין חיבור לבלוטות'.

"היי, וי," אני עונה, כמעט צועק, כדי שהיא תצליח לשמוע אותי דרך הטלפון שעל המושב שלידי.

"היי," היא נשמעת מודאגת. "איך אתה?"

"בסדר, נראה לי. בדרך למשרד של קיפ כדי לגלות כמה חמור הנזק שגרמתי."

"כן. תתכונן. הוא עצבני," היא ממלמלת.

"איך את יודעת?"

"אני רשומה כאשת הקשר שלך לשעת חירום. הוא מפוצץ את הטלפון שלי בהודעות כי אתה מתעלם ממנו," היא צוחקת. "אני אפילו לא גרה שם יותר. אתה חייב לעדכן את פרטי איש הקשר שלך."

אני מגחך ומשתלב בדרך. "כן, אבל את היחידה שמקבלת את הקריירה שלי כמו שהיא, ולא מרצה לי על פרישה אם משהו ישתבש. את די תקועה עם התפקיד הזה."

"אז אצטרך לעזוב את בעלי והילדים, ולתפוס טיסה כדי לשבת לידך בבית החולים?"

המילים שלה זורקות אותי אחורה בזמן. כשהייתי נער או מתבגר צעיר, ויולט הייתה זו שטיפלה בי בכל פעם שנפצעתי. "את פשוט כל כך טובה בזה. יש משהו במה שאת אומרת. אם אקח אותך מקול, הוא עלול להרוג אותי."

אני צוחק כי יש לי יחסים טובים עם בעלה. מעולם לא חשבתי שהיא תפגוש מישהו שיהיה טוב מספיק בשבילה, אבל קול הוא בחלט כזה. הוא גם שירת בצבא, ודי מאיים. לא הייתי רוצה לעצבן אותו.

אחותי מצחקקת. היא עדיין מסוחררת מהבחור. אין מאושר ממני בשבילה. "הוא יהיה בסדר. הוא יכול גם לבוא אם תצטרך שומר ראש."

"ולהשאיר את הבנות שלו מאחור? הוא לעולם לא יעשה זאת."

היא לא צוחקת עכשיו. במקום זאת, נאנחת בשקט. "אתה יודע שאם תצטרך אותי אני אהיה שם, נכון? אני יודעת שהאחרים לא מבינים, אבל אני כן."

וזה העניין עם אחותי הקטנה. ויולט מבינה אותי. היא קצת נועזת בעצמה ולא שופטת את הקריירה שלי כמו שאר בני המשפחה שלנו, אבל היא חיה את החיים שלה עכשיו, ואני לא צריך שהיא תפנק אותי. היא צריכה לפנק את הילדים שלה.

"אני בסדר, וי. תבואי לבקר עם כל המשפחה בקרוב, בסדר? או שבסוף העונה אגרור את התחת שלי עד אלייך. נתחרה ברכיבה על סוסים יוקרתיים ואכסח אותך," אני מנסה להתבדח, לא בטוח שהטון שלי מאוד משכנע.

"כן," היא משיבה, ואני יכול לראות אותה בעיני רוחי לועסת את השפה התחתונה שלה כמו שהיא נוהגת לעשות כשהיא רוצה לומר משהו אבל עוצרת את עצמה. "נראה לי שפשוט אתן לך לנצח כי אני מרגישה כל כך רע בשבילך."

"היי, ניצחון זה ניצחון," אני צוחק קצת, מנסה להקליל את האווירה.

תגובתה היחידה היא, "אני אוהבת אותך, רט. שמור על עצמך. ויותר מזה, תהיה עצמך. קל יותר לאהוב אותך כשאתה נאמן למי שאתה."

היא תמיד מזכירה לי את זה. להיות רט איטון, הילד מהעיירה הקטנה. לא רט איטון, רוכב השוורים השחצן.

בדרך כלל אני מגלגל עיניים, אבל עמוק בפנים אני יודע שזו עצה טובה. הילד מהעיירה הקטנה הוא האני האמיתי, בעוד הרוכב השחצן הוא רק הצגה.

הבעיה היא שלא הרבה אנשים מכירים את האני האמיתי.

"גם אני אוהב אותך, סיס," אני מנתק ושוקע במחשבות לאורך הנסיעה על הכביש המהיר.

אני מגיע להמילטון עילית ומוצא חניה ברחוב. הייתי שקוע כל כך במחשבות, עד שאני בקושי זוכר את הנסיעה לכאן. ראשי שעון לאחור ואני נושם עמוק. אין לי מושג עד כמה אני בצרות, אבל בהתחשב בנזיפה של האישה ההיא מהמטוס, אני מהמר שהסתבכתי מספיק.

אני מכיר את האנשים כאן. הם חרוצים, הם גאים, והם בעלי אופי לוחמני מעצם המחשבה על כך שאנשים מתחומי תעסוקה אחרים לא מבינים את הקשיים שלהם.

ואולי הם צודקים. אולי הקנדי הממוצע לא באמת מבין את עבודת הפרך שהחקלאות דורשת כדי למלא את מדפי הסופרים והמרכולים שלנו.

אבל אני? אני מבין.

אני פשוט שונא חלב. וכל העניין הזה כל כך הזוי, עד שזה כמעט מצחיק.

אני נכנס לתוך הבניין המפואר. הכול בו מבריק – הרצפה, החלונות ודלתות המעלית מנירוסטה – וזה מעורר בי רצון לגעת ולמרוח את הידיים שלי על כל המקום, רק כדי להרוס וללכלך את הכול.

המאבטח מהנהן אליי כשאני חולף על פניו ונכנס למעלית עם חבורה של אנשים לבושים בבגדים מהודרים. אישה אחת נועצת בי מבט שיפוטי שהיא בקושי מצליחה להסתיר, ואני מהדק את שפתיי כדי לכבוש גיחוך.

אני נועל מגפי בוקרים דהויים שלא אופתע אם הסוליה שלהם מטונפת בחרא של פרות, לבוש במכנסי ג'ינס ישנים שיושבים עליי באופן מושלם ובז'קט שרלינג חום, ושערי ארוך בדיוק כמו שאני אוהב אותו, פרוע ובלתי נשלט. ממש כמוני.

לא נראה שהאישה הזאת מתלהבת מהמראה שלי. להפך, הרתיעה שעל פניה ברורה כשמש.

אני קורץ לה ומפנה בשבילה את הדרך כדי שתוכל לעבור לקדמת המעלית, "אחרייך." לבחורים של אלברטה אין מבטא בולט, אבל כשאתה מבלה את חייך ברודיאו עם בחורים שלהם כן יש, די קל לזייף אותו. הלוואי שהיה עליי כובע בוקרים כדי להשלים את המחווה.

האישה מגלגלת עיניים ולוחצת על כפתור סגירת הדלתות. בפעם הבאה שהדלתות נפתחות, היא מסתערת החוצה בלי להעיף מבט לאחור.

כשאני מגיע לקומה שבה נמצאים המשרדים של המילטון עילית, אני עדיין צוחק לעצמי, ולפי האופן שבו עיניה של פקידת הקבלה מאירות עם כניסתי, אני מבין שהיא לא שותפה לתפיסה של האישה מהמעלית.

למען האמת, רוב הנשים לא יסכימו איתה. לא משנה לי אם מדובר בשפנפנות רודיאו, בחורות עירוניות, או בבחורות מעיירות קטנות – מעולם לא הייתה לי העדפה. אני אוהב נשים. פחות בקטע של זוגיות.

רכיבה פראית, ככה תיארה אותי אישה אחת, אחרי שבילינו יום שלם סגורים בחדר מלון בחגיגות הזכייה שלי, באופן שהיה מהנה באותו רגע, אבל הותיר אותי עם תחושת ריקנות בסוף.

"רט!" קולו של קיפ מהדהד במבואה עוד לפני שאני מספיק להתחיל עם הבחורה בדלפק הקבלה.

בולם זיונים מוחלט.

"תודה שבאת ישירות לכאן." הוא מתקדם לעברי ומושיט את ידו אליי, תופס את ידי ולוחץ אותה כל כך חזק עד שזה כמעט כואב. לחיצת היד הזו היא הדרך שלו להוציא קצת מהעצבים שלו עליי בגלל מה שזה לא יהיה שהכנסתי את עצמי אליו. והחיוך המזויף והמאופק שעל פניו הוא הוכחה לכך. הבעלים של הסוכנות הזו לא נוהג לקדם את פני הלקוחות שלו בקבלה, וזה מבהיר לי שבהחלט פישלתי.

"אין בעיה, קיפ. אני שופך כאן הרבה כסף כדי שתחלק לי פקודות, נכון?"

שנינו צוחקים ובו־זמנית יודעים שזו תזכורת לכך שאני זה שמשלם לו ולא להפך.

קיפ טופח על גבי חזק מספיק כדי שהשיניים שלי ינקשו. הוא אדם גדול.

"בוא איתי, נשוחח בחדר הישיבות. ברכות על הניצחון שלך בסוף השבוע האחרון. אתה ברצף ניצחונות מרשים השנה."

רוכב בגילי לא אמור לזכות בכל כך הרבה אירועים, כפי שקרה העונה. הקריירה שלי אמורה להיות בירידה, אבל דברים מסתדרים עכשיו. וזכייה בשלוש אליפויות עולם נשמעת הרבה יותר טוב מזכייה בשתי אליפויות עולם. שלושה אבזמי זהב ייראו טוב יותר על המדף שלי מאשר שניים.

"לפעמים דברים מסתדרים," אני מחייך אליו בזחיחות כשהוא מוביל אותי אל חדר הישיבות. במרכז החדר עומד שולחן ארוך מוקף בכיסאות משרדיים שחורים. על אחד מהכיסאות יושב גבר בעל מראה רגיל – שיער חום בהיר קצוץ, עיניים חומות, חליפה אפורה, הבעה משועממת, ידיים רכות וציפורניים מטופחות. ילד עירוני.

לידו יושבת אישה שהיא הכול חוץ מרגילה. שערה בצבע חום כהה, שזוהר בצבע כמעט אדמדם כשקרני השמש מאירות את הפקעת שעל ראשה. המשקפיים עם המסגרת השחורה מעט גסים מדי על פניה המעודנות הבובתיות, אבל שפתיה המלאות צבועות בוורוד לוהט שאיכשהו מאזן אותם. חולצת הכפתורים המהודרת שהיא לובשת מכופתרת לכל אורכה, ועיטור התחרה כרוך בהידוק סביב צווארה. שפתיה מעוקלות מעט בשעשוע, אבל זרועותיה שלובות באופן מגונן על החזה שלה. וכשהיא בוחנת אותי במבטה מבעד למשקפיים, עיני השוקולד הנוצצות שלה לא מסגירות דבר.

אני יודע שאסור לשפוט ספר על פי הכריכה שלו, אבל המילה לחוצה קופצת בראשי בזמן שאני בוחן אותה.

"שב, רט." קיפ מושך בשבילי את הכיסא הממוקם מול האישה, מתיישב בקלילות במושב שלידי, ומשלב את אצבעותיו מתחת לסנטרו.

אני מתיישב על הכיסא, מתרחק מהשולחן ומניח את הקרסול שלי העטוי במגף על הברך. "אוקיי, קיפ, תיכנס בי עכשיו כדי שאוכל ללכת הביתה. אני עייף."

הסוכן שלי זוקר גבה ומתבונן בי בריכוז. "אני לא צריך להיכנס בך. איבדת רשמית את החסות של 'מלך החלב', ואני חושב שזה גרוע מספיק."

אני נרתע לאחור, מרגיש את צווארי מאדים כפי שקרה כשהסתבכתי בצרות בילדות – כשהייתי חוזר הביתה אחרי השעה המותרת, קופץ מהגשר עם הילדים הגדולים אפילו שלא הייתי אמור לעשות זאת, מסיג גבול בחווה של הג'נסנים. תמיד היה משהו. תמיד הייתי בצרות, אבל הפעם זה שונה. לא מדובר בכיף בלתי מזיק או במשחק ילדים. מדובר בפרנסה שלי. "אתה צוחק עליי."

"לא הייתי צוחק על זה, רט." שפתיו מתהדקות לקו ישר, והוא מושך בכתפיו במבט שאומר אני לא כועס, אני מאוכזב. ואני שונא את המבט הזה, כי עמוק בתוכי אני שונא לאכזב אנשים. כשהם כועסים, המשמעות היא שאכפת להם ממך, שהם רוצים את הטוב ביותר בשבילך, ושהם יודעים שאתה מסוגל ליותר. אבל כשהם אדישים, נדמה כאילו הם ציפו שתפשל.

זו הסיבה שתמיד אמרתי שלא אכפת לי מה אנשים חושבים עליי, כדי שלא יהיה להם הכוח לגרום לי להרגיש ככה. נראה שזה לא עובד הפעם.

אני נע בכיסא שלי ומתבונן בשני האנשים האחרים בחדר. לבחור יש את השכל הישר להשפיל מבט אל הניירות שמולו.

האישה, לעומת זאת, מסתכלת עליי. מבטה נוקשה, חוסר פחד ניכר על פניה. ואיכשהו, אני פשוט יודע שהיא שופטת אותי.

המשך הפרק בספר המלא