רושם ראשוני נוסף

פרק 1

אחד ״היתרונות״ בעבודה בדלפק הראשי של ׳השגחה עליונה — דיור מוגן לגמלאי׳, הן ההערות שזורקים לעברי לגבי כל היבט אפשרי באורח חיי או בהופעתי החיצונית, בין אם אני רוצה לשמוע אותן ובין אם לא. למען הסר ספק, אני לא.

אלה שלוש השאלות הקבועות שאותן השוהים במקום שואלים אותי תמיד:

• בת כמה את? (עשרים וחמש)
• יש לך בן זוג? (לא)
• למה לא? (מגוון סיבות, ואף אחת מהן לא תספק אותם)

״יש עוד דברים בחיים חוץ מבן זוג,״ אמרתי פעם לגברת ויטקר, כשצעדנו יחד במעלה השביל הרטוב מהגשם המוביל אל דלת הכניסה הקדמית לביתה, זרועותינו שלובות. ״אני בדיוק במקום שבו אני רוצה להיות — לשירותכם.״

״את צודקת, רותי המתוקה. את עובדת נהדרת,״ היא השיבה, ״אבל בן זוג הוא דווקא חלק נחמד מאוד בחיים. פעם היו לי שלושה בני זוג בו־זמנית.״ היא דשדשה אל תוך ביתה, מקל ההליכה שלה נקש על המרצפות. בדיוק כשחשבתי שלא הבנתי אותה כהלכה, היא אמרה מעבר לכתפה, ״הם הכירו זה את זה, אז זה לא היה כל כך מביך. אלוהים, זה היה מתיש! את יפה יותר מכפי שהייתי בצעירותי, אז למה שלא תנסי?״

נותרתי לעמוד לבדי במפתן הדלת שלה, נלחמת בדחף לשאול כמה שאלות בעקבות מה שאמרה, כשהשאלה הראשית מקננת בראשי — איך?

יש סיכוי גדול מאוד שגברת ויטקר פעילה יותר ממני, והיא בת שמונים ושבע. אני חושבת על השיחה הזו לעיתים קרובות.

בזמן שהבוסית שלי סילביה נמצאת בחופשת שיט, אני זוכה לשבת ליד שולחן העבודה שלה שממנו משתקף הנוף היפה, כותבת מייל המיועד לשירותי התחזוקה, ובו־בזמן נאבקת בגל המלנכוליה היומי התוקף אותי בשעה שלוש אחר הצהריים באופן קבוע. אני שומרת את היוגורט שלי לרגע הזה בדיוק. ליד השולחן שלי יושבת מלאני סאסַקי, העובדת הזמנית. מאחר שהיא לא מכירה בקונספט של דחיית סיפוקים, היא כבר אוכלת את ארוחת הצהריים שלה בשעה עשר וחצי בבוקר. אפשר לשמוע את הבטן שלה מקרקרת בעודי מקלפת את מכסה גביע היוגורט.

בהתפרצות נואשת, היא שוברת את הדממה ואומרת, ״רותי, חשבתי עלייך.״

הלוואי שלא הייתה טורחת. ״תני לי רק לסיים את המייל לשירותי התחזוקה, ואז נוכל לדבר.״

אני יודעת שאני נשמעת כמו כלבה נוקשה וקפדנית, אך כדי שאוכל לשרוד את החודשיים הקרובים בתור מנהלת המשרד הזמנית, אני מנסה לאכוף מדיניות של זמן שקט. כל עוד סילביה כאן, לעולם לא אדבר אליה בזמן שהיא מקלידה או לוחצת על העכבר, אלא אם כן היא תפנה אליי קודם.

לא הרגשתי רגועה כל כך זה שנים.

מלאני בוודאי מסוגלת לדבר תחת הרדמה כללית. ״בואי נפתח לך פרופיל באתר היכרויות.״

אני מפרה את חוק השתיקה שלי. ״איך את יודעת שאין לי אחד כזה?״ היא מקניטה אותי, אני בטוחה בכך. בדרך כלל, דיירי ׳השגחה עליונה׳ כנים מאוד כלפיי באופן שעשוי להיות מעט אכזרי, אך כוונותיהם תמיד טובות.

״אין לך אפילו חשבון באינסטגרם,״ היא ממשיכה, ״אז את לא בדיוק מסוג האנשים שאוהבים להראות נוכחות בעולם. אני טועה?״

היא לא טועה. ״תני לי רק לסיים את המייל הזה, מל.״ מגננת ׳זמן השקט׳ מכה שנית.

אני מנסחת מחדש את הבקשה שלי אל שירותי התחזוקה ומחליפה את המילים איפה אתם, לעזאזל? באפשרות הדיפלומטית יותר שאומרת, בהמשך למייל הקודם ששלחתי. יש גבול לכמות סרטוני ׳עשה זאת בעצמך׳ שאני יכולה לצפות בהם ביוטיוב.

לאחר שאני שולחת את המייל, אני מוצאת קובץ הנמצא תחת השם רותי_פרופיל בתיקייה האישית שלי. לפי ההיסטוריה של הקובץ, הוא לא נפתח מאז שכתבתי אותו ברגע משונה של בדידות בשנה שעברה, כשחשבתי במשך כחצי דקה שאתרי היכרויות יהיו רעיון טוב. אולי מה שכתוב שם לא גרוע כל כך? טיוטה שניתן לעבד ולשפר עבור הפרופיל שלי שבאמצעותו אמצא את האחד? אם מלאני לא הייתה בוהה בי, הייתי קוראת את הקובץ מבעד לאצבעותיי.

האם אוכל להפגיש אותך עם ההורים הנוצרים שלי?

אני נפש עתיקה (בת 24, כמעט 124). ראיתי במו עיניי רק בולבול אחד בחיי (וגם זה היה לרגע חולף), ולא התרשמתי מספיק בשביל לחפש אחד אחר (ואולי אני צריכה). מחפשת את הנשמה התאומה שלי, בתקווה שיהיה סבלני, יאהב להתכרבל ויאיר את תשומת ליבי כשהקרדיגן שלי לא מכופתר כמו שצריך. אני גרה ועובדת בדיור מוגן לגמלאים, ובקצב הזה נראה שאישאר כאן כשאפרוש לגמלאות בעצמי.

טוב, אז העדכון היחידי שעליי לעשות הוא לשנות את גילי מעשרים וארבע לעשרים וחמש (כמעט מאה עשרים וחמש).

כמו המשגיחה חסרת הסבלנות שלי, שואלת מלאני, ״סיימת?״

לאחר שאני מוחקת את הראיות המפלילות, אני מתחמקת משאלתה ושואלת אותה, ״איך מתקדם הפרופיל של הדייר החדש שאת אמורה להקים עבורי במערכת?״

מלאני משרבבת את שפתיה. משביתת שמחות, היא בוודאי חושבת לעצמה. ״אני לא מבינה למה את לא רוצה לנצל את הכישרון האולטימטיבי שלי, האחד שאני לא יכולה להכניס לקורות החיים.״ היא עוצרת לשם הדרמטיות. ״לשדך בין אנשים. אם רק היית יודעת מי יושבת כאן מולך, היית קופצת על ההזדמנות.״

כשמישהו מפגין כל כך הרבה ביטחון בעצמו, ההצעה בהחלט נשמעת מפתה יותר. ״טוב, קורות החיים שלך די מגוונים כפי שהם.״

מלאני מותחת את זרועותיה מעל לראשה. ״את יודעת שאני בקטע של תחנות ביניים. אני יוצאת לדייטים עם כל סוגי העבודות, עד שאמצא את ההתאמה המושלמת — בדיוק כמו כל הגברים בחיי. תעני מהר ובלי לחשוב — את מוכנה להתאהב?״

״כן.״ אין בי מספיק כוחות כדי לשמור את המילה הזו בבטן, ואני חשה מושפלת מהנחישות בה נאמרה.

מדי ערב, כחלק מהסיור הלילי שלי, אני הולכת אל צידו המערבי של מרכז המגורים כדי לוודא שהתריס החשמלי של חדר האשפה נעול, מודעת לעובדה שאף אדם לא מעוניין לגנוב פסולת. אני נשענת על גדר הרשת וצופה באורות העיר מלמעלה. ייתכן שהנפש התאומה שלי, זה שאוהב להתכרבל, עומד ממש מתחת לפנס הרחוב שעליו אני מביטה. הידיעה שאני פחדנית מדי בשביל לצאת ולחפש אותו גורמת לליבי להתכווץ, כמו כאב שיניים — אם לא אטפל בבעיה בקרוב, ייאלצו לעקור אותן לגמרי.

בכל ערב, כשאני בודקת את המנעול, אני מביטה באורות ומתנצלת בפני החצי השני שלי.

מלאני מביטה בי בהזדהות גלויה, והבעת פניה גורמת לי לפרוץ בשטף תירוצים בניסיון להסתיר עד כמה המילה ׳כן׳ משמעותית עבורי. ״זאת אומרת, כולם מקווים למצוא—״

״ששש, ששש,״ היא אומרת עד שניסיונותיי להציל את הכבוד העצמי שלי חדלים. ״אל תדאגי. אני אעזור לך.״

לאורך שלושת השבועות שלה כאן, מל יצאה לארבעה דייטים ראשונים לפחות, וכולם התקיימו בבר טאפאס בשם ׳כיפת הרעם׳. לפני כל דייט, היא מחברת לקוקו שלה תוספת שיער שחור ארוכה באופן מוגזם ומכריחה אותי לבדוק אותו מכל הכיוונים. נוסף על כך, היא מפקידה בידיי את כל הפרטים עבור אותו דייט ׳למקרה שירצחו אותה׳. היא סומכת עליי בתור העדה שלה במשטרה? טרם החלטתי אם מדובר בכבוד או לא.

אני מביטה בלוח השנה פעם נוספת. היא נמצאת כאן רק שלושה שבועות. אולי אני באמת צריכה לנצל את ההזדמנות ולהתייעץ עם המקצוענית בתחומה. היא כמו חשמלאית שהגיעה לתקן את הקצר בחיי האהבה שלי. ״טוב, מה כתוב בפרופיל שלך באתר ההיכרויות?״

הטלפון שלה תמיד נמצא בידה, והיא מסוגלת לפתוח את האפליקציה בלי להביט במסך. ״בפרופיל שלי כתוב: ׳נסיכה חצי־יפנית בת עשרים ושתיים, דורשת תשומת לב רבה ולא טורחת להתנצל על דבר. מחכה לזה שייקח אותי להרפתקה. אם אתה מוזר, בעל זין קטן, מרושש או מכוער, נא לא לטרוח׳.״

אני לא יכולה לומר שאחד מהדברים שהיא ציינה הוא קו אדום מבחינתי.

״מה אם הנפש התאומה שלך הוא אחד מאלה שאת שוללת? מרושש ומעט מוזר, או...״ עיניי בוחנות את הבננה ואת השפתון נגד יובש המונחים על שולחן העבודה שלי. העולם מלא במשתנים. זיעה מכסה את העורף שלי מתחת לשערי האסוף.

מלאני מנידה בראשה לשלילה. ״הוא לא. את מאמינה בנפשות תאומות? לעולם לא הייתי מנחשת.״ היא בוחנת אותי ומביטה בי כאילו עומד מולה גור חתולים חמוד. ״את רומנטיקנית בסתר.״

״את לא חייבת לעזור לי, אני יכולה להסתדר לבד.״ אני מנסה לחזור בי, אבל מאוחר מדי — היא כבר לקחה על עצמה את התפקיד.

מלאני פותחת עמוד חדש ונקי במחברת המנצנצת שלה. ״שם — את מעדיפה רות או רותי מידונה?״

״רותי.״ קשה יותר למצוא מילים שמתחרזות עם ׳רותי׳. המורות היו משתמשות בי כמו קופסה שחורה במטוס כשהיו יוצאות מהכיתה וחוזרות אל כאוס מוחלט, ומכאן הכינוי שלי בבית הספר — רות זהירוּת. הייתי הנערה שהולכת לכנסייה ונועלת נעליים מחנות יד־שנייה, בזמן שלחבריי לכיתה היו סוסי פוני וסירות מנוע.

דעתה של מלאני מוסחת. ״היי, קיבלת הודעה. תראי, זין. הייתי מדרגת אותו... ארבע מתוך עשר.״ היא מפנה אליי את מסך הטלפון, ואכן מדובר בזין. אני צריכה בננה או שפתון כדי לאמוד את הגודל. היא מחייכת בזדוניות בזמן שהיא חושבת על תגובה להודעה. ״אני תמיד עונה בצירוף תמונה של זין של זברה כדי לתת להם מעט פרספקטיבה.״ היא מראה לי גם את זה.

איזה זין אנושי ראוי לציון של עשר מתוך עשר? ברגע הזה נוחתת עליי ההבנה שמדובר בעילה לתביעה — דיבורים על זין במקום העבודה? סילביה תרתח מזעם. ״אנחנו צריכות לעבוד. אין לי באמת זמן לדייטים.״ אני מתייקת מעט ניירת תחת האות מ׳ — משעממת.

״יש לך הרבה זמן, בואי נהיה כנות. כמה שנים את עובדת כאן? שש־עשרה?״

״בת כמה את חושבת שאני?״ עיניה בוחנות אותי. ״מל, אני עובדת כאן שש שנים, לא שש־עשרה.״

״החוזה שלי הוא עד חג המולד, ובלי להעליב, מדובר בנצח.״ אפשר לשמוע את האומללות בקולה.

התשובה היחידה שיש לי לכך היא, ״יש לי יוגורט נוסף, אם תרצי.״

״אלוהים, כן, תודה.״ אנחנו מוצאות את הכוחות להמשיך.

״אני בת עשרים וחמש,״ אני אומרת ובאופן משונה, מעט נבוכה מהעובדה הזו.

״עשרים וחמש,״ היא אומרת בפליאה ומשרבטת את המידע במחברת שלה. ״את מבוגרת ממני בשלוש שנים בלבד, איך זה ייתכן? העור שלך נראה מעולה.״ היא מנסה להציל את המצב כשהיא מבינה איך זה נשמע. ״את פשוט משדרת בגרות מהדרך שבה את מנהלת את המקום, זה מה שהתכוונתי לומר.״

אני משתמשת בתבנית המומלצת שלה עבור הפרופיל שלי. ״פשוטת עם בת עשרים וחמש, דורשת מעט ומתנצלת הרבה.״

היא מגחכת בשעשוע ומקישה בעט שלה על השולחן. עיניה הכהות בוחנות אותי ביסודיות כשהיא שואלת, ״איך את יודעת שאת לא דורשת הרבה?״

״תסתכלי עליי.״

״זה לא קשור רק למראה.״ מלאני נדיבה מאוד. אני נראית בסדר, אבל אני לא מגונדרת ומטופחת. ״את רוצה שהבחור יכרכר סביבך? ישלח לך הודעות כל הזמן, ייקח אותך למקומות ויקנה לך מתנות? את רוצה שיהיה אובססיבי כלפייך, או שייתן לך מרחב?״ היא עוצרת לרגע. ״אופס. אם את לא בקטע של גברים, זה בסדר לגמרי.״

״אני לא בטוחה.״ היא מביטה בי בבלבול ואני מבהירה, ״אני אוהבת גברים, אבל אני לא יודעת אם אני רוצה מישהו שיכרכר סביבי.״

שקרנית, את מתה על זה.

נראה לי.

״תתארי לי את החבר האחרון שהיה לך.״

״הוא היה...״ אני לא מצליחה לחשוב על שום דבר למעט דתי מאוד. אני מצמידה את ידיי זו לזו בתנועת תפילה ומקווה שזה מספיק. ״לפני הרבה מאוד זמן.״

היא מצמצמת עין אחת בחשד. ״כמה זמן בדיוק?״

אני לא יכולה לענות על השאלה הזו בלי לחשוף ולסכן את עצמי בצליבה. ״הרבה זמן.״

אם היינו בסרט לבני נוער, הבמאי בוודאי היה משלב ברגע זה רצף סצנות מהעבר — אני בשמלת הנשף שלי, רוקדת באיטיות עם בחור צעיר ומאמין ששמו אדם. בסצנה הבאה, אנחנו שוכבים במיטת יחיד, עירומים למחצה. אדם מפנה לי את גבו, כתפיו רועדות בזמן שהוא מתייפח. אם חשבתם שהזיכרון הזה לא יכול להיעשות גרוע יותר, מה אם הייתי מספרת לכם את הדברים הבאים — אבא שלי הוא כומר, ואדם פנה אליו בבוקר למחרת כדי להתייעץ ולהתוודות על החטאים שביצע. החטאים שביצע איתי. כן.

הייעוץ שלי הועבר לידיה של אימא, והיא אמרה לי שאבא ׳מאוכזב מאוד מהבחירות שלי׳. מתברר שהוא היה מאוכזב כל כך, עד שלא הייתה לנו שיחה אמיתית מאז, ואני לא העזתי לעשות בחירה שגויה פעם נוספת.

״מעוניינת לקפוץ בחזרה לתוך עולם הדייטים.״ מלאני משרבטת במחברת שלה. ״כתבתי את הפרופילים של כל החברים שלי ואת של אחותי הגדולה ג׳נביב. שמלת השושבינה שלי היא בצבע פיסטוק, זו התודה שאני מקבלת.״

אחות מאורסת? נשמע שמלאני מיומנת מאוד ובעלת עיטורי כבוד. עם זאת, אני מרגישה שאני בתחילתו של סרט לבני נוער, ואין בי שום עניין לככב בו.

״בבקשה, אל תפרסמי שום דבר בלי האישור שלי.״

״ברור שלא,״ היא עונה, והבלבול שלה לנוכח החשדנות שלי גורם לי למבוכה. ״נעבוד על לוח זמנים עם פעילויות למיניהן, והן יהיו שיעורי הבית שלך. נתחיל בקטן, עד שתגיעי אל ׳כיפת הרעם׳ ותשבי שם בזמן שבחור סקסי מנשק אותך בצוואר. לא נבחר בגבר הראשון שיגיע, מן הסתם. כשאצטרך לעזוב, כבר יהיה לך מישהו.״

אני מביטה בה בפה פעור. ״זה בלתי אפשרי.״

״לא כשאת פועלת לפי השיטה של מלאני סאסקי.״ היא כותבת את הכותרת במחברת שלה ומותחת קווי הדגשה תחתיה. ״׳שיטת סאסקי׳. קליט, לא? נשמע כמו שם של ספר לעזרה עצמית. או סדרה בנטפליקס.״ היא כבר הספיקה למכור את הזכויות בתוך פחות מעשר שניות מהרגע שבו העלתה את ההברקה שלה.

היא לא היחידה שדוהרת קדימה במחשבותיה — אני עדיין מהרהרת ברעיון של הבחור הסקסי המנשק את צווארי. לאחר שהיא תפעיל את קסמיה ותעזוב, אצפה במשדר המיוחד לחג המולד של סדרת הטלוויזיה האהובה עליי ׳מתנה משמיים׳, כשאני יושבת על הספה שלי עם בחור שרוצה לנשק אותי. האם זה באמת אפשרי?

״אז את בפנים? ׳שיטת סאסקי׳?״ מלאני מביטה בי כשחיוך רחב על פניה. ״יהיה כיף.״

אני מסוג האנשים שצריכים לישון על דברים. ״אני יכולה לחשוב על זה?״

״אני רוצה תשובה עד ערב יום שישי.״ היום יום שני.

היא מסתובבת בחזרה אל המחשב שלה ומתחילה להקליד. בדיוק כשאני חושבת שקרה נס והיא ממשיכה לעבוד, צליל נשמע מהמחשב שלי ובקשה לפגישה ביום שישי בחמש אחר הצהריים מופיעה על המסך. שם הפגישה — ׳שיטת סאסקי׳, כמובן. אני לוחצת על כפתור ׳אישור׳ ומבינה שהשיחה לא הסתיימה, אלא נקבעה מחדש.