נקודת תורפה

1
קלייר

בית.

ניחוח של אורנים, אוויר צח ועלי שלכת שבריריים הסתחררו סביבי כשעצמתי את עיניי ונשמתי את הנשימה האמיתית הראשונה זה חודשים רבים. ברמה הטכנית, אוניברסיטת בקסלי לא נחשבה באמת לבית, כי היא הייתה מקום זמני. אוניברסיטה לארבע שנים, ואני הייתי בשנה השלישית שלי. גרתי כאן רק שמונה חודשים בשנה במשך שלוש השנים האחרונות, ובכל זאת הרגשתי שהמקום הזה הוא בית עבורי יותר מאשר הדירה הקטנה והעלובה שאמא שלי ואני חלקנו, מאז הגעתי לגיל שבו הצלחתי לקפוץ מקצה אחד של המסדרון לקצה השני בלי לדרוך על השטיח.

נשמתי נשימה עמוקה נוספת והתענגתי על השלווה שחשתי כשהסתכלתי על מעונות הספורטאים, בעודי נשענת על הטויוטה הישנה שלי שחנתה מאחוריי במגרש החנייה של הסטודנטים. היא הייתה עמוסה בארגזי קרטון מלאים בפריטים קטנים לחדר שלי במעונות ובבגדי ריקוד. נראה שהייתי הסטודנטית היחידה בשנה ג' שבאמת ציפתה לחזור לאוניברסיטה עם כל הכאוס שכרוך במפגשי לימוד בחצות, מחסור בשעות שינה, מסיבות אחווה — לא שהלכתי להרבה כאלה, לדברי טייטום — וחדרי מעונות שבקושי היה בהם מקום לעשות שפגט, אבל לא הרבה סטודנטים באוניברסיטת בקסלי גדלו כמוני. זו הייתה אוניברסיטה יוקרתית, ואני לא הרגשתי שייכת לכאן, ולכן למדתי פה על מלגה חלקית.

בתזמון מושלם, הטלפון שלי צפצף, והודעה נכנסה, כל עמוד השדרה שלי נדרך והתקשח כמו פלדה. נאנחתי וסגרתי את דלת הטויוטה שלי עם הרגל.

אמא: אל תשכחי שמחר צריך לשלם את חשבון החשמל.

מלמלתי בשקט. "אה, נכון, ברור שיש מצב שאשכח שצריך לשלם מחר את חשבון החשמל שלך. תודה על התזכורת לשלם על חשמל שלא אשתמש בו במהלך שמונת החודשים הבאים."

"את שוב מדברת לעצמך?" טייטום דחפה קלות את הכתף שלי בזמן שניפחה בלון ממסטיק המנתה שלה ופוצצה אותו בפניי. היא לא נתנה לי לענות כשצללה למושב האחורי של המכונית כדי להוציא ארגז מבין החפצים שלי. "חבל שאת לא גרה איתי בבית האחווה. כל הסיפור הזה שאת גרה במעונות הספורטאים ממש דפוק.״

"את יודעת שאני לא יכולה להצטרף לאחווה, טיי. ניסיתי את זה בשנה א', וזה לא עבד."

זיכרונות של נזיפות משאר החברות באחווה כאילו אני שוב בבית עם אמא שלי עברו לי בראש, ומייד התחלתי לרעוד. למרות שעברתי את תהליך הקבלה, מהר מאוד למדתי שאני לא מתאימה להיות באחווה. בגלל הצורך לשמור על הציונים שלי כדי לא לאבד את המלגה, חזרות הריקוד והאודישנים הרבים, והעבודה בזמני הפנוי בבקס — המסעדה והבר המקומי בקמפוס — כדי שאוכל לממן את המחצית השנייה של שכר הלימוד שלי ובנוסף לעזור לאמא שלי לשלם חשבונות, פשוט לא היה לי זמן.

לכן מגורים במעונות הספורטאים היו הפתרון הכי מוצלח בשבילי, וזה היה בסדר מבחינתי. לא הרגשתי שום הבדל.

"כן, אבל עכשיו את כבר סטודנטית ותיקה. את יכולה לעשות מה שבא לך, וכל הצעירות יעשו כל מה שאת צריכה. יש לך ותק עליהן."

"אני בחיים לא אכריח סטודנטית צעירה —"

"אחות," טייטום תיקנה אותי לשפה המכובסת של האחווה.

צחקתי בעודנו עולות במדרגות האבן אל המעונות החדשים שלי. "לא משנה. אני בחיים לא אכריח מישהי אחרת לעשות משהו בשבילי. את יודעת שאני אוהבת לעשות דברים בעצמי."

"כן, בהחלט. אני יודעת. גברתי הקטנה והעצמאית. אני מופתעת שאת נותנת לי בכלל לסחוב את אחד הארגזים שלך."

"מה את בכלל עושה כאן?" שאלתי והנחתי את הארגז שלי ליד רגליי כדי להוציא שוב את הטלפון. עברתי על האימיילים שלי וחיפשתי את מספר החדר, שבאופן לא מפתיע נמחק מהמפתח שקיבלתי. אוניברסיטת בקסלי הייתה אחת האוניברסיטאות הוותיקות ביותר בניו אינגלנד, והארכיטקטורה העתיקה לא הייתה הדבר היחיד שלא התקדם למאה ה־21.

חדר 213.

"באתי לקחת לוח זמנים כדי לבדוק מתי האודיטוריום פנוי לחזרות. יש כמות מגוחכת של אודישנים בסמסטר הזה, ויש אודישן אחד שאני יודעת שיעניין אותך. אם תקבלי אותו, זה ישלם לך את שכר הלימוד לשנה הבאה."

כבר ידעתי עליו, והיא צדקה. הייתי מעוניינת.

"לקחתי לך ולג'קלין לוח זמנים."

נאנחתי בהקלה ולקחתי ממנה את הארגז. "אין כמוך. תודה. ג'קלין גרה גם כאן? חשבתי שהיא גרה מחוץ לקמפוס עם החבר שלה."

"היא נפרדה ממנו. אה, באיזה חדר את? אולי אתן גרות יחד."

"אני ב־213."

כשהגעתי למדרגות כדי לעלות לקומה השנייה ועקפתי יותר מדי סטודנטים צעירים שלא הייתה להם ברירה אלא לגור במעונות הספורטאים, בניגוד אליי שבחרתי לגור בהם, קלטתי שטיי כבר לא לצידי.

"מה קרה?" שאלתי והרמתי את הארגז קצת יותר גבוה. שמעתי את העטים והעפרונות שלי מתגלגלים בתחתית.

גבותיה של טייטום התכווצו, ושפתיה הוורודות השתפלו פתאום. "את בטוחה שאת בחדר 213?"

"כן." הנמכתי את קולי כשהתקרבה אליי. "למה את נראית מודאגת כל כך?" התחלתי לעלות במדרגות וקיוויתי שהיא תבוא אחריי. "תפסיקי לנסות לגרום לי להצטרף לאחווה שלך. אין לי זמן לזה. אנחנו פשוטי העם צריכים לעבוד, את יודעת."

טייטום נמנית עם בנות המזל, כפי שאני אוהבת לקרוא להן. אתם יודעים, אלה שבאו ממשפחה עשירה ויש להן חשבון בנק מרופד שההורים שלהן אהבו למלא מדי פעם, כדי שהילדים יוכלו להתמקד בלימודים ובפעילויות ההעשרה. שלא תבינו אותי לא נכון, היא לא מפונקת. טייטום היא חכמה, נחושה ואדיבה יותר מכל חברה שהייתה לי אי־פעם. פשוט הוציא אותה מדעתה שמעולם לא הרשיתי לה לשלם עבור הקפה שלי או — גרוע מזה — על ספרי הלימוד.

ספרי הלימוד באוניברסיטה יקרים, והאמת שזה לא הוגן. שלוש מאות דולר לספר שאשתמש בו רק כמה פעמים? זה לא לעניין.

"אבל זו הקומה של הבנים. אחי גר במעונות האלה לפני שעבר לדירה שלו."

עצרתי מלכת לשבריר שנייה וקפאתי במקום על המדרגה השלישית מלמעלה בגרם המדרגות שהוביל למסדרון שהדיף ריח בשמים מסוגים רבים מדי. הרחתי רמז לדאודורנט אקס, ופתאום חזרתי בזמן לכיתה ט', אחרי חופשת חג המולד, כשהיה נדמה שכל בן בכיתה שלי רכש מלאי לכל החיים.

היססתי לפני ששאלתי, "רגע, מה?"

"כן." טייטום התקרבה אליי ועינינו נפגשו. "זו הקומה של הבנים. בנות בקומה הראשונה, בנים בקומה השנייה, בנות בקומה השלישית, ובנים בקומה הרביעית."

"חשבתי שאלה מעונות לבנות בלבד." ספקנות החלה לחלחל דרך הנקבוביות שלי.

"לא דורותי הול. אני בטוחה שכמה חברים של אמורי גרים בקומה השנייה," לחשה טייטום והתקרבה אליי כשגורד שחקים בדמות גבר ירד במדרגות, מזיין אותה בעיניים במשך כמה שניות ארוכות, לפני שחייך בעליונות והמשיך הלאה.

חום התפשט בלחיי וקיללתי בשקט. "בכל מצב אחר, הייתי מניחה שזו בדיחה, אבל זו אני, והעולם מוצא דרך לחרבן עליי בכל הזדמנות."

טייטום המשיכה לשתוק כשהתקדמנו ליעד הסופי שלנו, שהיה — איזו הפתעה — מסדרון מלא בספורטאים.

כל זוג עיניים הסתובב לכיווננו, וטייטום — שהיא יפהפייה מהממת ורגילה לספורטאים כי אחיה הגדול, אמורי, שיחק בקבוצת ההוקי של אוניברסיטת בקסלי — יישרה את כתפיה והציגה הבעה ששידרה אל־תתעסקו־איתי כשהלכנו בשקט עד חדר 213.

"תבדקי שוב את האימייל שלך," היא אמרה והסתכלה עליי.גיחוכים נשמעו מכל עבר. הייתי בטוחה ששמעתי גם שריקות, אבל אולי הדמיון שלי עבד שעות נוספות.

במקום לבדוק את האימייל שלי, הכנסתי את המפתח לחור המנעול, ומובן שהדלת נפתחה מייד. שוב עינינו נפגשו, וטייטום החלה לצחוק בהיסטריה. אני, לעומתה, ממש לא. "את בטוחה שאת לא רוצה להצטרף לאחווה שלי? תקבלי חדר משלך."

שלחתי אליה מבט של רוגז והנחתי לדלת להיסגר מאחוריי. העפתי מבט בזוהר של המנורה על השולחן מימין. ערימות ספרים כבר היו מונחות על השולחן, ותיק שחור היה זרוק על הרצפה ליד המיטה המגושמת. השמיכה הייתה בצבע כחול כהה, והיה ברור מייד שמדובר בחדר של גבר. לא היו שם נורות לקישוט, והכול שידר אווירה קודרת.

"היו לי לא מעט שותפות לחדר," התחלתי לומר והלכתי אחרי טייטום כשהניחה את הארגז שלי על השולחן מול השולחן שמימין. "הפאנקיסטית שהשאירה את מחליק השיער שלה דולק בשנה א' וכמעט שרפה את כל הבניין. והייתה גם השחיינית שבגללה לכל דבר היה ריח של כלור."

"והבחורה שצ'אד שנא כי ניסתה לגרור אותך למסיבות אחווה כל סוף שבוע." טייטום זרקה את שערה הבלונדיני לקוקו על ראשה. "אה רגע, צ'אד שונא את כל מי שמתקרב אלייך."

טייטום לא טעתה. החבר שלי באמת שנא את כל מי שהתקרב אליי. הוא היה טיפוס קנאי, וזו התכונה שהכי פחות אהבתי אצלו.

"בכל מקרה," קטעתי אותה והתקדמתי מהדיון על צ'אד, שטייטום תיעבה. "אף פעם לא היה לי שותף לחדר ממין זכר, כך שזו פעם ראשונה."

"וטעות," טייטום הבהירה והניחה את ידיה על מותניה. "זה בכלל מותר? כלומר, כולנו מבוגרים כאן, אבל אני לא חושבת שבנים ובנות מתגוררים יחד בבקסלי. באוניברסיטאות אחרות? אולי. אבל בבקס יו?"

"את צריכה לפנות למדור קבלה לפני שתכניסי לכאן עוד ארגזים. זאת בטוח טעות. בואי." היא לקחה ממני את הארגז והניחה אותו על השולחן. ואז ידיה מצאו את כתפיי, והיא סובבה אותי והוציאה אותי בדחיפה מהדלת. "אבוא איתך למקרה שהם ינסו לרמוס אותך, עם האופי החמוד והתמים שלך."

"אני יודעת להיות נחרצת כשצריך."

טייטום גלגלה את עיניה. "אהה. בואי נלך. ואם את מחליטה שאת יכולה לטפל בזה בעצמך, כמו שאת עושה בכל מצב אחר בחיים שלך, אז אני אבוא בשביל לתמוך בך."

שתינו הלכנו לאורך המסדרון, מתעלמות מכל גבר שנראה כאילו הוא שייך לחדר הלבשה ולא למעונות, כשחצי מהם נוצצים מזיעה מאימון או מחדר כושר, והחצי השני נראים כאילו הם מוכנים ללכת למועדון לילה ביום שלישי בשתיים בצהריים.

2
קלייר

אחרי שעברתי את חמשת שלבי האבל, שלב הקבלה סוף־סוף הופיע, יחד עם הבור בבטן שלי.

"את מוזמנת לגור מחוץ לקמפוס, קלייר. אבל לצערנו, לא ניתן כרגע לשנות את המצב."

"מה זאת אומרת אי אפשר לשנות את המצב? היא לומדת באוניברסיטה הזאת כבר שלוש שנים. איך פתאום התבלבלתם בשם שלה?"

גללתי בחזרה לאימייל שלי ובלמתי עוד צחוק מובס כשקראתי את המידע שהופיע בו.

שם: בריאנט קלייר (מלגה חלקית — אמנויות הבמה/מחול)

מקצוע ראשי: אמנות המחול

מקצוע משני: ספרות אנגלית

מעונות: דורותי הול, חדר 213

"טיי, זה מה יש," אמרתי וניגבתי את ידיי המזיעות על הג'ינס שלי.

פקידת הקבלה חייכה אליי בלאות, והיה ברור שלא נעים לה. "האם תוכלי אולי לגור מחוץ לקמפוס? או אולי לגור אצל חברה? רק עד שמישהי תעזוב ויהיה לנו חדר בשבילך במעונות אחרים?" היא הביטה בטייטום וכנראה רמזה שאני צריכה לגור אצלה, מה שלא אפשרי, בהתחשב בעובדה שהיא גרה בבית האחווה.

הנדתי בראשי לשלילה וקמתי, מושכת בזרועה של טייטום כדי שתבוא איתי. סחרחורת גרמה לחדר להסתובב, וזיעה החלה לטפטף בקו השיער שלי. פניקה החלה לחלחל, ולא היה לי זמן להתמודד איתה.

"אני ממש מצטערת, קלייר. אמשיך לחפש מקום פנוי, בסדר?"

הנהנתי, בידיעה שפקידת הקבלה כנראה עסוקה במטלות הקבועות שלה מכדי להמשיך לחפש פתרון לבעיה שלי. לאחר שטייטום ואני יצאנו מהמשרד, נשמתי את האוויר הצח, התחלתי להדחיק את השעה האחרונה ועברתי לדבר הבא בסדר היום.

"אני חייבת להגיע לעבודה," אמרתי וניגשתי לכיוון המכונית שלי.

"וואו. זהו? את פשוט משלימה עם המצב?"

"אני לא יכולה לעשות עם זה שום דבר," עניתי בפשטות. "שמעת אותה. אין מקומות פנויים, ושתינו יודעות שאין לי כסף לגור מחוץ לקמפוס. הכול תפוס עכשיו ממילא, אלא אם אני רוצה לשכור חדר מאיזה סוטה שירצה להציץ עליי דרך חור בקיר. הלימודים מתחילים בעוד פחות משבוע. אין לי זמן."

לא שהתמודדות עם דברים קשים בחיי הייתה זרה לי, או שלא ידעתי להכיל דברים שגורמים לי לאי־נוחות. ככה גדלתי. שום דבר לא בא בקלות לבנות בריאנט — המילים של אמא, לא שלי, אבל הן עדיין היו נכונות.

טייטום הייתה עצבנית. היא שילבה את זרועותיה על חזהּ בעודה צועדת לצידי למכונית שלי. "זה כזה דפוק. איך הם פשוט התבלבלו בשם שלך ושיבצו אותך במעונות של בנים?"

גנבתי את גומיית השיער הנוספת ממפרק ידה של טייטום, אספתי את שערי לקוקו גבוה והורדתי את המעיל, לפני שלבשתי את חולצת העבודה שלי שעליה התנוסס השם "בקס" על החזה. ניגשתי למושב האחורי ולקחתי עוד ארגז בזמן שטייטום המשיכה לנאום ולהתרגז לפני שמשכה בזרועי בכניסה למעונות.

"מה עם צ'אד?"

"מה איתו? למה הוא לא עוזר לי להעביר את הארגזים שלי?" התכווצתי בתוכי, כי הרגיז אותי שאני כל הזמן צריכה לתרץ את ההתנהגות שלו. "הוא היה אמור לעזור. הוא לא עונה לטלפון."

"לא, לא. למה את לא עוברת לגור איתו? אין לו איזו דירה מפוארת ברחוב בקס?"

חרקתי שיניים והרגשתי את לחיי מאדימות. למרות שטייטום הייתה חברה שלי מאז שנה א', כשצוותנו יחד במופע אמנויות הבמה השנתי לריקוד דואט במחול מודרני, עדיין הרגשתי לא בנוח כשהתנצלתי על התנהגותו של החבר שלי זה ארבע שנים.

"אה, כבר דיברנו על זה."

"ו —?" גבותיה התרוממו בזמן שהיא חיכתה לתשובה.

משכתי בכתפיי. "הוא אמר שהוא רוצה להתמקד בפרויקט הגמר שלו."

"פרויקט הגמר שלו?" היא שאלה וגרמה למחשבותיי להסתחרר יחד עם מחשבותיה. "איך קוראים לו? תמציא משוואה מטומטמת כדי להתנהג כמו דושבג לחברה שלך?"

צחקתי בקול והנדתי בראש. "כן, משהו כזה."

הדלת נפתחה ונכנסתי פנימה. השענתי עליה את הגב. "תקשיבי, אני חייבת להכניס את הדברים שלי לכאן ואז ללכת לעבודה. אנחנו נפגשות מחר לקראת המופע והאודישנים, נכון? נתראה אז?"

"כן, אבל השיחה הזאת לא הסתיימה." היא נסוגה לאט לפני שהביטה בי עוד פעם אחת וחייכה. "אני מקווה שהשותף החדש שלך לחדר סקסי בטירוף כדי שצ'אד יתחרט על הבחירה שלו" — היא הרימה את ידיה ועשתה מירכאות באוויר — "להתמקד בפרויקט הסיום שלו."

צחקתי ונתתי לדלת להיסגר, מתעלמת מהצריבה שהתלוותה כמעט לכל אינטראקציה עם החבר שלי ולכל שיחה עליו. תדחיקי, קלייר.

"נכון, אין לי זמן לזה," אמרתי בקול רם כשעברתי על פני חבורת בנות שנכנסו ויצאו מהחדרים שלהן בקופצנות, מציגות את נורות הקישוט החמודות שלהן ומשוות את מערכות השעות.

הרגשתי שההליכה לחדר שלי אורכת שלושה מיליון שנים במקום שלושים השניות שארכה בפועל. כל גבר שעמד ללא מטרה בקומה השנייה הריח פתאום ניחוח של נקבה. ראשים הסתובבו ופניהם הביעו שילוב של חיוכים מתנשאים ובלבול. אחד מהם אפילו גלגל את עיניו כשהשרירים לאורך רקותיו ריצדו הלוך ושוב, כאילו אני עושה משהו לא בסדר, כשאני פותחת את הדלת לחדר החדש שלי במעונות.

לאחר שסגרתי את הדלת מאחוריי, שאפתי את האוויר של החדר הקטן וניערתי את כתפיי בזמן שהנחתי עוד ארגז על הרצפה. זה היה אסון. כבר הרגשתי את הזעם הקנאי של צ'אד על עורי, והוא עדיין לא ידע על המצב. וכן, יכולתי לשאול אותו — שוב — אם נוכל לעבור לגור ביחד, אבל מה זה אומר על מערכת היחסים שלנו, אם הוא יסכים רק כי הוא מקנא שאני גרה בחדר עם גבר אחר? שנאתי שחשים כלפיי רחמים, ולא ידעתי להתמודד עם זה בהצלחה.

הלכתי לכיור הקטן, התזתי מים על פניי והבטתי בהשתקפות שלי במראה. ראיתי את הכניעה מופיעה על המצח. עצמות הלחיים הגבוהות שלי היו סמוקות מתסכול, ותלתלים קטנים בצבע ערמונים השתלשלו סביב פניי והמחישו לי כמה המצב שלי באמת על הפנים. העיניים הכחולות הבהירות שלי היו מובסות, והעיגולים השחורים מתחתן הזכירו שאני זקוקה ליותר שעות שינה. אבל עם החזרה לאוניברסיטת בקסלי, הלימודים, השמירה על מלגת אמנויות הבמה שלי — שהיא משהו שפשוט לא יכולתי להרשות לעצמי לאבד — העבודה, והעזרה לאמא שלי לשלם את החשבונות בבית, שינה עמדה לרדת לתחתית סדר העדיפויות.

נאנחתי לפני שהסתובבתי ונשענתי על הכיור תוך כדי שאני מביטה אל הצד השני של החדר. כמו כל בחורה נורמלית בתחילת שנות העשרים שלה, חששתי מהעובדה שאני עומדת לגור עם גבר. מעולם לא גרתי עם גבר. אבא שלי? לא קיים. החברים של אמא לאורך השנים? אף פעם לא החזיקו מעמד יותר מכמה חודשים. נשארתי לישון אצל צ'אד לאורך השנים, אבל צ'אד לא היה הבחור הטיפוסי בגיל האוניברסיטה. הוא היה נקי, מסודר, ומאוד שאפתן ותחרותי. גרתי בקומת הספורטאים, ואם הכפפות הענקיות שהתאווררו על השולחן בריח מסוים מאוד העידו על השותף החדש שלי, קל היה להגיע למסקנה שהוא שחקן הוקי.

נהדר. ספורטאי גדול ומעצבן.

למען ההגינות, הצד שלו בחדר לא היה ממש מבולגן. בהחלט יכול להיות שהוא לא מזמן הגיע לכאן כמו כולנו, או שאולי הוא לא כזה גרוע כמו שדמיינתי. השמיכות על המיטה שלו היו מונחות באופן מוזר, אבל חוץ מזה, הדברים היו מסודרים במקומם הנכון.

אולי זה לא יהיה כזה גרוע.

הנהנתי לעצמי בהשלמה, הסתובבתי למראה, והתחלתי לסדר את שערי לפני המשמרת. אבל ברגע שהפניתי את גבי למיטה של השותף החדש שלי לחדר, קפצתי לשמע צווחה צורמנית והסתובבתי בחזרה.

"צאי החוצה!"

טפחתי בידיי על עיניי, המומה, קפואה, וקצת כועסת, וסילקתי כל מחשבה רציונלית שהייתה לי לגבי השלמה עם המצב שאליו נקלעתי.

"מה נסגר!" צרחתי והפניתי את גבי לבחורה.

סליחה. הבחורה העירומה.

"צאי החוצה עכשיו, חתיכת... חתיכת... חתיכת... זונה!"

היא קראה לי זונה? לא הייתי בטוחה אם זה בגלל ההבנה שהחיים שלי הם בדיחה, או בגלל ההלם מזוג השדיים שנדחף לי מול העיניים, אבל פתאום צחוק בעבע בי, וצחקתי ללא הפסקה עד שהדלת למעונות נפתחה. האור מהמסדרון חדר פנימה והאיר אותי, יחד עם המתחזה לדוגמנית פלייבוי, מול קהל עמוס בבחורים מחייכים — אחד מהם כנראה השותף החדש שלי לחדר.

הוא אפילו לא נכנס לחדר, וכבר הזעתי. הוא היה גבוה ורחב כתפיים, עם קו לסת שנלקח ממגזין. הוא קרא מעבר לכתפו בקול נינוח ומשועשע. "למה כולם רוצים לזיין אותי?"

לאחר שהסתובב אל החדר, הבטן שלי צנחה במהירות כזאת שלא הצלחתי אפילו להעמיד פנים שזה לא קרה. עיניו הירוקות־בהירות הביטו בי בשעשוע, ומצמצתי, ללא מילים. שקע נוצר בין גבותיו רגע לאחר מכן, כשבלבול השתלט, ושתיקה השתררה סביבנו עד שמבטו עבר לבחורה העירומה במיטתו.

"החוצה." הוא שילב את זרועותיו החסונות מעל חולצתו האפורה הלחה, ופתאום נראה גבוה יותר עם הילת הסמכות שהקיפה אותו בעקבות הדרישה שהציב — כאילו הוא היה רגיל לקבל את מבוקשו.

"הייתי כאן קודם!" הברבי העירומה הבליטה את חזה וניסתה למשוך את תשומת ליבו. וזה הצליח. כמה אופייני. "והגעתי מוכנה." קולה הזכיר ילדה מתלוננת, אבל הייתי בטוחה שהיא מנסה להישמע מפתה.

צחקתי שוב לפני שהסתובבתי. קיללתי בשקט את המזל שכנראה נפל עליי בכל מצב שאליו נקלעתי. "זו בדיחה?"

"איך שתיכן נכנסתן לכאן?" הספורטאי ניגש לבחורה וכיסה אותה עם השמיכה שלו. "איפה הבגדים שלך? תתלבשי. ותצאי החוצה."

"מה?" היא עשתה פרצוף. "אתה רוצה שאתלבש?!"

"אני רוצה שאתן..." — הוא הביט בי והעביר את מבטו במהירות על גופי, מה שגרם לי ליישר את כתפיי, כאילו הייתי צריכה להוכיח לו משהו — "כל שפנפנות ההוקי, תעופו מהחדר שלי. איך בכלל גיליתן איפה אני גר? ראסטי סיפר לכן? אני אהרוג אותו."

זרועותיי נשמטו לצדדים, וצעדתי קדימה, מביעה את סירובי להיות מקוטלגת באותה קטגוריה כמו הבחורה העירומה במיטה שלו. "אני לא שפנפנת הוקי!" צעקתי.

עיניו הירוקות שבו אליי, והוא הסתכל עליי באותה צורה שצ'אד הסתכל עליי, כשדיברתי על פתיחת סטודיו למחול משלי — עניין שדרך אגב הדהים אותו לחלוטין.

"אז מי את? ולמה את בחדר שלי?"

הוא הסתכל שוב על ברבי וכמעט נהם, "תתלבשי."

קולי הנחוש התרכך כשניסיתי להקל את המהלומה שכמעט הפילה אותי לפני שעה, כשקלטתי את המצב שבו אני נמצאת. "אני קלייר. השותפה החדשה שלך לחדר."