קו הזינוק 1 - סיבוב מסוכן

פרק 1

אלה

כל כך קר בחוץ, שהפטמות הזקורות שלי יכולות לשמש נשק להשמדה המונית. אני צועדת לאורך המדרכה, רועדת בצינה הנושכת בזמן ששכבה קלה של שלג מכסה את כתפיי. המעיל שלי מצטיין ביכולתו להעניק לי מראה של מרשמלו רך וטעים, אבל פחות מרשים ביכולת לחמם אותי.

בניינים מתנשאים אל שמי הלילה ומטילים צללים מפחידים על המכוניות הדוהרות ברחוב במהירות מסחררת. כשרק עברתי לעיר — ועד לפני כמה חודשים — מראה גורדי השחקים והמוניות הצהובות העלה חיוך על פניי. עכשיו המראות האלה הם רק תזכורת מביכה לכך שהעיר הגדולה והמסועפת פשוט צבטה לי בתחת. ולא במובן השובב של חיזור חמוד. יותר בסגנון של 'אוי, זה כואב כל כך, שאצטרך לעמוד חודש שלם'.

הייתי מאוד שמחה פשוט להיעלם לכל המכרים שלי במנהטן, אבל פופי התעקשה על פרידה הולמת. זו הסיבה היחידה שאני גוררת את התחת הצבוט שלי לבית שלה במזג אוויר של מינוס שמונה מעלות. כשאני סוף־סוף מגיעה, אני מרוכזת כל כך בהפשרת האצבעות הקפואות שלי, שאני נכנסת היישר לתוך פיניאטה מחנות צעצועים.

אומייגאד.

הדירה של פופי במידטאון הפכה לחלומם הרטוב של כל חובב וחובבת מרוצי מכוניות. תמרורים צהובים עם כיתובים כמו 'תנו זכות קדימה למסיבה' ו'המרוץ בעיצומו' תלויים על הקירות, ודגלי מרוצים משובצים משתלשלים מהתקרה. הדבר היחיד שמעיד על כך שלא מתקיימת כאן מסיבת יום הולדת לילד בן ארבע הוא כמות האלכוהול המוגזמת במטבח.

אני מבחינה בחברה הכי טובה שלי בין כל הבלונים האדומים, השחורים והלבנים שמרחפים ללא תכלית. הפה שלי נפער, אבל מילים לא יוצאות ממנו. היא בדיוק מעמידה גרסת קרטון בגודל טבעי של בלייק הוליס, אגדת פורמולה 1, כשהזרוע שלו מונחת על איזו בחורה אלמונית. בחורה אלמונית שרק במקרה הפרצוף שלי מרוח על הפנים שלה בפוטושופ.

שאלוהים יעזור לי.

בלייק נראה מדהים כהרגלו, אבל שום דבר לא הורס פרצוף יפה כמו גישה דפוקה. מה הפלא שהצוות שלו רוצה שהביוגרפיה שלו תיכתב ותראה אור בתוך פחות משנה. אחרי האסון העצום של העונה האחרונה הוא זקוק ליחסי הציבור הטובים ביותר שיוכל לקבל.

אני בוחנת את התצוגה, ובזמן שאני שוקלת איך הייתי נראית אילו הייתי דוגמנית־על גבוהה עם ציצים מזויפים יותר מהכסף במונופול, ולא מטר וחצי עם חזה בינוני רגיל, פופי מושכת אותי לחיבוק מוחץ.

"אלה! נו, מה דעתך?" היא מקיפה את המיצג, והזרועות שלה מונפות מעל הראש. "מושלם, נכון?"

"התמקדות מושלמת ברעיון," אני מסכימה ומעיפה מבט נדהם נוסף מסביבי. זה מוגזם, אבל לא הייתי מצפה ממנה לפחות. לפופי יש יכולת מרשימה להתמקד בפרויקטים יתר על המידה, עד לנקודה שבה הם עולים אפילו על הציפיות הגבוהות ביותר. זה מעצבן בטירוף כשהפרויקטים האלה הם במקרה חיי האהבה שלי והקריירה המקרטעת שלי, אבל אני מודה שהדירה שלה נראית טוב. חוץ מהעובדה שאני מרגישה כאילו עיני הקרטון של בלייק חופרות לי בור בעורף, לא משנה איפה אני עומדת.

ג'ק קופץ מהספה. עם החיוך הנצחי שלו הוא נראה כאילו יצא מתוך כריכה של רומן רומנטי שהגיבורים בו מיליונרים. הוא מקבל את פניי בחיבוק ופונה לפופי. "אני יכול להפסיק לנפח בלונים?"

"חשבתי שאתה אוהב להפעיל את השפתיים והלשון." היא קורצת בעיניה הכחולות ומעפעפת בתמימות. "זו הסיבה שנתתי לך את התפקיד הזה מלכתחילה."

"חה." הוא מגלגל עיניים ומחייך בערמומיות. "נכון. אני פשוט מעדיף להפעיל אותן על בלונדיניים שריריים עם תסביך אבא ולא על בלונים."

השיחה גולשת במהרה לדיון בטעות האחרונה של ג'ק בתחום הדייטים, אחת מתוך רשימה ארוכה של טעויות. הוא כנראה יהיה הפרויקט החדש של פופי ברגע שאעזוב. אני בולעת את הגוש בגרון ומנסה לא לחשוב כמה אתגעגע אליהם.

נדמה שפופי מרגישה את הסדק בשריון שלי. היא נאנחת בדרמטיות ואומרת, "עוד לא מאוחר מדי לחזור ולחפש עבודה אחרת בניו יורק."

אני לא יודעת כמה פעמים נוכל לנהל את השיחה הזאת לפני שהראש שלי יקרוס לתוך עצמו. עוד פעמיים במקסימום. אולי. אני תופסת אותה בכתפיים ומנערת קלות.

"אין שום ספק שמאוחר מדי בשביל זה. אני עוזבת," אני מאשרת. צמרמורת של התרגשות מפלחת את גבי. "זאת הזדמנות מדהימה בשבילי."

כשפניתי למנטור שלי, ג'ורג' פיליפס, כדי לבקש עצה אחרי שעזבתי את פליי־מדיה, ציפיתי לקבל הכוונה מקצועית. במקום זאת, הוא הציע לי לכתוב איתו את הביוגרפיה הרשמית של בלייק ולעשות בשבילו את כל העבודה בשטח. לא עסקתי הרבה בכתיבה מאז שהפודקאסט שלי, 'קפה עם אלופים', הפך ללהיט, וכעת אני נרגשת לחזור לשורשים שלי. אחרי מה שקרה, המחשבה על פודקאסטים או אפילו על שהייה באולפן מציפה את הגוף שלי בחרדה. אני לא רוצה את התזכורת התמידית הזאת. אבל כתיבה? זה אזור הנוחות שלי. וגם לא יזיק לי לטייל בעולם.

"בסדר," היא מתנשפת ומשלבת את הזרועות על החזה. "אבל את חייבת להבטיח לי שתגלי עם כמה דוגמניות ספורט אילוסטרייטד בלייק שכב."

אני מעיפה לעברה בלון, והיא מכה בו במהירות הרחק משערה השחור כדי להימנע מחשמל סטטי. פופי אולי לא מתעניינת בספורט, אבל היא חובבת רכילות על מפורסמים, ובלייק הוא ספורטאי שהכישרון והתעוזה שלו הקנו לו תהילה בין־לאומית ויוקרה.

"אלו לא השאלות שהוא ירצה לענות עליהן, פופ," אני אומרת לה. בלייק הוא אדם פרטי מאוד. יש גם סיכוי שכבר עליתי לו על העצבים כשהשוויתי את החגיגות שלו בשנה שעברה לחגיגות של פריס הילטון בשנת 2006. אני לא חושבת שלשאול את נהג המרוצים של מקאליסטר כמה נשים הוא השכיב יקנה לי נקודות זכות.

"לא כיף איתך." היא מבליטה את השפה התחתונה. "לפחות תאשרי את השמועות שיש לו זין ענקי."

"גם אני רוצה לדעת," ג'ק מצטרף בהנהון אגרסיבי. "באמת, אם תוכלי לערוך בשבילי טבלת השוואה עם גודל הזין של כל נהג, אני חושב שזה ממש יועיל לכולנו."

אני משעינה את הפנים על הידיים ונאנחת. "אפשר בבקשה לקבל איזה משקה לפני שאחד מכם יגיד שוב את המילה זין?"

חיוך מרושע מתפשט על שפתיה של פופי כשהיא מובילה אותי למטבח. היא הכינה תפריט משקאות וחטיפים עם שמות בנושא פורמולה 1. אני לוקחת לגימה קטנה מה'מרטיני מקאליסטר' שלי ומתכווצת כשהטעם החזק צורב לי בגרון. זה לא מרטיני. זה הנגאובר בתוך כוס.

"אני שונאת אותו," פופי מכריזה. "הוא אשם בכך שאת עוזבת."

היא זורקת את המשפט בלי קשר לכלום, ולוקח לי רגע להבין על מי היא מדברת. קונור בריקסטון. היא מסרבת לנקוב בשמו. חבל שהיא בכלל מדברת עליו. אדיוס, אורוואר ואריוודרצ'י, מאדרפאקר.

"עזבתי את פליי־מדיה מרצוני החופשי," אני מזכירה לה. אני נועצת את הציפורניים בכפות ידיי ומושכת בכתפיים. לא הייתה לי הרבה ברירה, אבל בסופו של דבר התפטרתי. אף אחד לא הכריח אותי לעזוב. "אפשר שלא נדבר על זה?"

"נו באמת, אלה. את עזבת —"

"פופי," ג'ק קוטע את דבריה בנימה מאיימת. "אנחנו אמורים ליהנות הערב, ואלה בבירור לא רוצה לדון בזה."

אני נועצת בו מבט מלא הודיה, אבל הוא ופופי בוהים זה בזה כמו הורים במאבק משמורת אכזרי. עכשיו זה זמן מצוין לנשנש קצת 'פופקורן תחנת עצירה' או 'צ'יפס מבחן ריסוק', אבל הם בצד השני של הדלפק.

"אתה צודק. סליחה," פופי נעתרת אחרי דקה. היא חוזרת להתמקד בי. "את חושבת שבלייק האזין לפודקאסט שלך?"

הכתפיים שלי נמתחות, אבל אני לא טורחת להזכיר לה שזה כבר לא הפודקאסט שלי. "אני מניחה שהוא ערך עליי חיפוש בגוגל. לא צריך להיות גאון כדי לחבר שתיים ועוד שתיים."

"אני בטוח שהוא יודע שהכול נאמר ברוח טובה," ג'ק מרגיע אותי.

לא אמרתי על בלייק שום דבר לא נכון או שערורייתי בתוכנית שלי, אבל כן צחקתי קצת על הביצועים שלו בשנה שעברה. לא סתם הפודקאסט שלי נרשם תחת קטגוריית ספורט וקומדיה. איך יכולתי שלא להתבדח על כך שהוא משיג יותר תחתונים מנצחונות. אני מתפללת שג'ורג' צודק ושבלייק לא יתרגש מכמה הערות מצחיקות (סובייקטיבית) שאמרתי עליו.

"פופ, אולי ניתן לאֵל את המתנה שלה," ג'ק משנה נושא, "לפני שאנשים יגיעו?"

הוא לוגם מהמשקה שלו, 'ג'ין עם מיץ התנעה', וזיק של שובבות ניצת בעיניו. פופי נעלמת, ואז מופיעה שוב ובידה שקית מתנה עם הדפס של מכוניות מרוץ. לא הפתעה גדולה. היא מלאה בדברים קטנים ושטותיים, אבל הפריטים בתחתית הם אלו שמפתיעים אותי באמת.

"קונדומים." אני ממצמצת בקצב מהיר. "קנית לי קונדומים."

אני מסתכלת מקרוב על נייר העטיפה הכסוף וקוראת את הכיתוב 'חסכי דלק, תפסי טרמפ על נהג'. המשקה ניתז לי מהפה וכמעט פוגע בחזה של פופי.

"אז מה?" ג'ק שואל ומביט בי בשעשוע. "מה את חושבת?"

"שאתם חולי נפש, שניכם." אני מחזיקה מול עיניי את האריזה. אלו שבעטיפה האדומה הם מן הסתם בטעם דובדבן. יאמי. "אני לא חושבת שאשתמש בהם, אבל אני מעריכה את זה."

נהגי פורמולה 1 ידועים לשמצה כפלייבויז. לא, תודה. אני בת עשרים ושבע. אם הייתי רוצה להמשיך לשחק משחקים ולזייף אורגזמות, יכולתי להיכנס לתוך כל בר ברדיוס של חמישה רחובות מהדירה שלי. אני רוצה שיעופו עליי, לא שיעיפו אותי לעזאזל אחרי סטוץ של לילה.

"דבר אחרון," פופי אומרת ושולפת שפתון מתחתית השקית. "תפתחי את זה!"

אני מתפללת שהוא לא בצבע אדום בוהק, כי בלי קשר למה שהיא אומרת, זה פשוט לא עובד עם עור הפנים שלי. העיניים שלי נפערות כשאני מסובבת את תחתית השפתון. הייתי כל כך לא בכיוון, כי זו בכלל פאקינג סכין.

פופי מוחאת כפיים בהתלהבות. "עכשיו את מוגנת ממחלות מין וגם מתוקפים!"

"קונדומים כדי להתעסק עם גברים —" אני צוחקת ומסובבת את השפתון בזהירות כדי שלא אדקור את עצמי בטעות, "ושפתון־סכין למקרה שגברים ינסו להתעסק איתי."

ג'ק צוחק וקורץ. "לונדון לא יודעת מה מצפה לה."

"וגם בלגיה," פופי מוסיפה. "ופורטוגל. ויפן. וכל שאר המקומות שתיסעי אליהם."

אני משיקה את כוס הפלסטיק האדומה שלי בשלה לאות הסכמה. עשרים ואחת ערים בחמישים ושניים שבועות. אם כמות כזו של זמן ומרחק לא תוכל לעזור לי להמשיך הלאה ממה שקרה, אני לא יודעת מה יעזור.

פרק 2

בלייק

הכעס שלי מתבטא באחת משתי דרכים. אני מאבד את העשתונות וצועק על אנשים או שאני שומר על שתיקה עד שחוסר הנוחות מערער אותם. כרגע זאת האפשרות השנייה. אני רואה איך השתיקה עוטפת את קית' ואת ג'ורג' כמו שמיכה מעקצצת. זה לא הכי נעים לי, אבל אני בטוח שאם אדבר, אחד מהם יצא מהפגישה הזאת עם פנס בעין.

"קית' אומר לי שאתה לא מרוצה מהכותבת שהחלטנו להעסיק," ג'ורג' סוף־סוף אומר ולוגם בנחת מהקפוצ'ינו שלו. "מה מדאיג אותך, חבר?"

"זה בטח סוג של בדיחה, נכון?" החדות שבקולי לא משאירה מקום לענות. "אתה לא באמת מעסיק אותה."

נראה שהכעס שלי לא ממש מזיז לג'ורג'. ההפך, הוא נראה די משועשע. הוא לוגם עוד לגימה מהקפה ונועץ בי מבט קריר. אני רוצה לקחת לו את הספל מהיד ולנפץ אותו למיליון פאקינג רסיסים.

"אני צריך להזכיר לך את החוזה של ג'ורג'?" הסוכן שלי מתערב. "הוא יכול להעסיק כעזרה את מי שהוא רוצה בהתחשב בדד־ליין הלחוץ."

"קראתי את החוזה המזוין," אני מתרגז. טוב, עורך הדין שלי קרא, אבל זאת סתם סמנטיקה. "הצוות שלי צריך לאשר את כל מי שהוא מעסיק לפחות חודשיים מראש."

"אלה נבחנה ואושרה עוד בדצמבר, בלייק," קית' מאשר. "פשוט עד עכשיו סירבת לנהל שיחה בנושא הספר."

"היא פקפקה ביכולות שלי כנהג ואמרה שלא פלא שהראש שלי לא במסלול כי הוא סוטה... מהמסלול," אני מרים את הקול. "חשבת שאהיה מרוצה מזה? איזה ניסיון יש לה חוץ מפודקאסט מטומטם? ואיך היא מוסמכת לכתוב ביוגרפיה? אנחנו בכלל יודעים אם היא יודעת לכתוב? זה פאקינג מגוחך. אני לא מוכן לבלות איתה את העונה, אז תצטרך למצוא מישהו אחר."

"לא," קית' אומר ומניד בראשו. "אל תנסה לקלקל. לא היינו אפילו מנהלים את השיחה הזאת אם לא הדחף המטורף שלך להרוס לעצמך את הקריירה."

"לא הרסתי לעצמי את הקריירה." אני מסתכל עליו ומצמצם את עיניי. אני מודע לכך שלא התנהגתי למופת בשנה האחרונה, במסלול ומחוץ למסלול. "ואני עדיין חתום אצל מקאליסטר ואצל כל נותני החסות שלי. חוץ מזה, אין דבר כזה פרסום רע, נכון?"

"פרסום רע? בלייק, חגגת כל כך הרבה שאתה לא זוכר איך זרקת רהיטים לתוך בריכת שחייה. הפפראצי תפסו אותך מזיין בחורה, שבסבירות גבוהה הייתה נערת ליווי, עליי להוסיף, במושב האחורי של לימוזינה. זה לא פרסום רע, זה פרסום פאקינג רע." שפתיו הדקות של קית' נמתחות לקו ישר והגבות שלו מתכווצות. הוא תמיד מכווץ את הגבות כשהוא מתרגז, והן נראות כמו שני זחלים זועמים שזזים על הפרצוף שלו. "אולי יש לך עדיין את החוזים שלך, אבל אל תעמיד פנים שלא הזהירו אותך להתנהג יפה העונה או שאתה בחוץ. אתה לא חושב שתומפסון יקפוץ על ההזדמנות לתפוס את המקום שלך?"

"תקשיב, בלייק," ג'ורג' מתערב לפני שאני מספיק לענות. "אף אחד לא מחפש אותך. אנחנו מוציאים את הביוגרפיה הזאת כדי להזכיר לעולם ולצוות שלך למה אתה הטוב ביותר ולמה יש להם מזל גדול שאתה מתחרה עבורם ומייצג אותם. אתה יודע שאם לא היו לי התחייבויות אחרות, הייתי מבלה איתך את העונה בעצמי, אבל הייתי צריך עזרה בלי קשר. אנחנו עושים הכול מאל"ף ועד תי"ו בתוך שנים־עשר חודשים. אנחנו צריכים כל עזרה אפשרית, וזה כולל את אלה."

אני מכיר את ג'ורג' מימי הקארטינג הראשונים שלי. הוא אחד מהעיתונאים היחידים שאני מחבב באמת. הוא מכבד והוא לא שואל שאלות מטומטמות רק כדי לעצבן. התקרבנו במשך השנים, ובמקום לכתוב כמה בלגן עשיתי בעונה הקודמת, הוא הופיע אצלי בבית בלי הזמנה כדי לראות איך הוא יוכל לעזור. אם לא הייתי סומך על ג'ורג', ואם הוא לא היה מי שעובד על הפרויקט הזה, אין סיכוי שכתיבת הספר הזה הייתה קורית.

"היא אמרה שבפורמולה 1 כנראה דרשו ממני להוציא רישיון מיוחד להתנהג בצורה מטומטמת כל כך," אני מזכיר להם.

קית' משפיל מבט לרולקס שלו. זו הייתה מתנת ההתנצלות שלי אחרי השנה שעברה. "התקף הזעם הסתיים?"

אני חושק שיניים ומהנהן. אני רוצה להבין למה לעזאזל הם העסיקו אותה יותר ממה שאני רוצה לצעוק.

"היא מתאימה לתפקיד, בלייק," אומר ג'ורג'. "והיא טובה. ממש טובה. אלה היא מסוג האנשים שאתה רוצה שיעזרו לנו."

הוא מוציא תיקיית מסמכים ומחליק אותה על השולחן. אני פותח אותה בחשדנות ומוצא בפנים את קורות החיים של אלה. אני מוציא את הדף, נשען בכיסא ומתחיל לקרוא. אלה גולד. במקור משיקגו, גרה בניו יורק. טוב, גרה שם עד שהיא תתחיל להיצמד אליי כמו פאקינג יתושה. סיימה בהצטיינות יתרה את לימודיה לתואר ראשון בעיתונאות ולאחר מכן המשיכה לתואר שני. התמחתה ברשת ביג טן ובניו יורקר. עד סוף השנה שעברה עבדה ככתבת ספורט ומנחת פודקאסט בפליי־מדיה, מותג דיגיטלי העוסק בספורט, בידור ומדיה.

ג'ורג' אפילו הדפיס כמה מהעבודות שלה עליי כדי שאראה. הוא בפירוש הגיע מוכן לפגישה הזאת. מניאק. הריאיון שלה עם השחיינית האולימפית לילי קינג מעולה בצורה מעצבנת. הסיפור שלה על ההפסד של רפאל נדאל לנובאק ג'וקוביץ' בחצי הגמר באליפות צרפת הפתוחה לשנת 2021 מעולה בצורה אפילו מעצבנת יותר. והמאמר שלה על הזכייה שלי במרוץ הגרנד פרי במונקו בשנת 2019 הוא פשוט יוצא מהכלל בצורה פאקינג מגעילה. אובייקטיבית וסובייקטיבית. שיט, שיט, שיט.

"אבל למה דווקא היא?" המאמרים מונחים מולי אחרי שקראתי כל אחד מהם. "יש רשימה ארוכה של עיתונאים וסופרים מנוסים שלא טינפו עליי."

קית' מסתכל עליי כאילו אני משוגע. טוב. הרשימה לא כזאת ארוכה. היא די קצרה.

"אתה סומך עליי, נכון? לא זו הסיבה שהחלטנו לעבוד על זה יחד?" ג'ורג' מטה את ראשו, כאילו אומר 'רק תעז להכחיש', ואחר כך מוסיף, "אז תסמוך עליי כשאני אומר שהיא האדם המתאים לתפקיד."

אני נושם עמוק בניסיון לשלוט בתחושת התסכול. "מאיפה בכלל אתם מכירים אותה?"

"היא למדה בחו"ל סמסטר אחד כשהייתי מרצה אורח, והשתתפה בקורס שלי — 'סוגיות מתקדמות בספורט ומדיה במאה העשרים ואחת'. מאז שמרנו על קשר, ואני יודע שהיא תהיה מושלמת לתפקיד."

"היא אמרה שהתייחסתי בעונה שעברה למסלול בבאקו כאילו זה מסלול במשחק מריו קארט."

"היא לא טועה." הוא פולט אנחה שקטה וארוכה. "נהגת כמו מטורף."

אני מניף אצבע משולשת. הוא צודק, ואני שונא להיות זה שטועה.

"תן לה הזדמנות, בלייק. היא כותבת מבריקה, ואחת מהאנשים היחידים שיוכלו לסבול את ההתחכמויות שלך למשך עונה שלמה." המבט שלו נוקב.

אני לוחץ על הרקות באגודליי בניסיון להקל את כאב הראש שמתפתח לי מהשיחה הזאת. "זה לא מוצא חן בעיניי. לא מוצא חן בעיניי בכלל." אני שונא להישמע כזה בכיין. כמו האחיין שלי כשאני אומר לו שהגיע הזמן לישון והוא עדיין בעיצומו של אחד ממשחקי המחשב שלו.

"כן, טוב, ובעיניי לא מוצא חן שאני צריך לנקות את הבלגן שלך." קית' מושך בכתפיו. "אתה תתגבר על זה."

שיחה נכנסת מאחותי קוטעת את העקיצה הבאה של המנהל שלי. היא האדם היחיד שאעזוב הכול למענו, וזה ברור לכולם. אני יוצא מהחדר כדי לענות.

"תראו מי זאת. אחותי המועדפת בכבודה ובעצמה," אני אומר.

"אחי המועדף בהחלט." לאף אחד מאיתנו אין יותר מדי מתחרים, בהתחשב בכך שאנחנו היחידים במשפחה, אבל הפתיח הרגיל שלנו מעלה חיוך על פניי. "נו... אז העונה מתחילה בקרוב."

"באמת?" קולי נוטף סרקזם. "לא הייתי מנחש. תזכורת נהדרת, אשלי."

היא נאנחת ומפגינה בגלוי את רוגזה. "אל תהיה מניאק."

הלב שלי מתמלא שמחה כשאני שומע את קולה של האחיינית שלי ברקע, צועקת שמניאק זאת מילה לא יפה. מילה מאוד לא יפה לפי מילי.

"סליחה. אני פשוט עייף ועצבני בגלל הביוגרפיה."

"אותי זה דווקא מרגש," היא אומרת. "זה יאפשר לאנשים להכיר את בלייק האמיתי במקום את התי"ו חי"ת תי"ו שאתה."

"כן, אולי." אני לא טורח לציין שהבעיה שלי עם הביוגרפיה היא שאני לא רוצה שאנשים יכירו את בלייק האמיתי.

"איך אתה מרגיש?" היא שואלת. "ואל תגיד 'בסדר', כי זה מה שאמרת בשנה שעברה, ואז נקנסת אחרי שגרמת בכוונה לתאונה, בלייק."

זה לא היה בכוונה. פשוט ניסיתי לעקוף את הארי תומפסון וזה התפוצץ לי בפרצוף. בצורה נוראה. "אנחנו לא ניכנס לזה שוב, אש."

היא לא דוחקת בי להמשיך, ללא ספק מתוך רצון להימנע ממלחמת עולם שלישית. בשנה האחרונה אני סוג של פצצה מתקתקת, שברור שתתפוצץ מההערה הכי קטנה. ואלוהים יודע שהיא חטפה מספיק רסיסים. מתברר שלערבב תרופות נוגדות דיכאון עם כמויות אדירות של אלכוהול זה לא רעיון כל כך טוב. מי ידע?

"פין ומילי קיבלו את הגלויה שלי?" אני שואל, והקול שלי מתרכך. האחיין והאחיינית שלי אוהבים לקבל דואר אמיתי, לכן אני משתדל לשלוח להם משהו לעיתים קרובות ככל האפשר, גם כשאנחנו נמצאים באותה עיר. הגלויה האחרונה ששלחתי הייתה של החזיר המצויר האהוב עליהם אוכל מקרון מול הביג בן.

"כן! הם בדיוק שלחו לך כרטיס ברכה מצויר. הוא מאוד... מיוחד."

אני מגחך בתגובה לתיאור שלה. מיוחד זו דרך נחמדה לתאר את היכולות האומנותיות שלהם. המשולשים של פין כנראה יגרמו בעתיד דום לב למורה שלו לגיאומטריה, ומילי משתמשת בהגזמה בצבע הכתום כי היא "מרחמת עליו שהוא הטעם הכי מגעיל בסקיטלס". אומנם אחותי היא מעצבת פנים, אבל החיבה שלה לקווים נקיים ולהתאמת צבעים לא באה לידי ביטוי אצל הילדים שלה.

"פין ניסה לצייר את שניכם מלהטטים בקרקס, אבל זה נראה יותר כמו —" היא נעצרת לרגע כדי לצחוק, "אתה יודע מה? אני לא מתכוונת להרוס את ההפתעה. תדע בדיוק למה אני מתכוונת כשתקבל את הכרטיס."

"אחכה לו," אני אומר בחיוך קטן. "אני צריך לחזור לפגישה שלי, אבל אבוא בקרוב לארוחת ערב, בסדר? תמסרי ד"ש לכולם."

"ארוחת ערב זה רעיון נפלא," היא משיבה. "תשמור על עצמך, טוב?"

אני ממלמל מילות פרידה וגולש מטה בצמוד לקיר. אילו הוא רק היה יכול לבלוע אותי ואז לירוק אותי למעמקי הגיהינום, הייתי מעריך את זה מאוד. העונה הזאת צריכה להיות הצלחה מסחררת, או שהיא תיחשב לכישלון צורב, וכרגע אני לא יכול להרשות לעצמי להיכשל. אם למדתי משהו מהעונה האחרונה, זה שאני צריך לשלוט טוב יותר ברגשות שלי ולהרחיק אותם מהמסלול.