בין שלום ולהתראות

חלק ראשון

פרולוג

אשר

נורת' בנד, פנסילבניה, לפני ארבע־עשרה שנה...

"אשר?"

יד קטנה טלטלה את זרועי.

מצמצתי ופקחתי את עיניי. הן מייד התחילו לצרוב. "מורגן? מה קרה?"

"התעוררתי לעשות פיפי והרחתי את הריח הזה." אחי בן האחת־עשרה נראה כמו צללית עמומה באור שלפני עלות השחר.

שפשפתי את עיניי. "של הפיפי?"

"העשן."

זינקתי לישיבה. פתאום הייתי ערני לגמרי ואדרנלין הציף את דמי. חדר השינה שלנו בקרוואן היה אפוף עשן ולהבות שלחו לשונות מתחת לדלת.

שיט...

"תביא את הבגדים שלך," צעקתי וקפצתי מהמיטה. "את המעיל ואת הנעליים — בעצם לא! עזוב. בוא מהר."

פתחתי את החלון ומשכתי את מורגן לעברו.

"אשר..."

"עכשיו!"

הוא יצא וקפץ מהחלון על הדשא העלוב שעמד תוך שניות לבעור כמו קש.

"לגבעה, מורגן," אמרתי וזרקתי את הנעליים שלו מהחלון ואחריהן את המעיל. "תעלה לגבעה."

הגבעה היה השם שהמצאנו לסוללת העפר והסלעים הגבוהה שאנשים חיפשו בה מציאות לבתיהם בשיכון החדש. אחרי יום הלימודים, מורגן ואני אהבנו לעלות לגבעה ולהשקיף אל אתר הבנייה שעמד להעיף מהשטח את פארק הקרוואנים פיין הילס ולהפוך אותנו לחסרי בית.

עכשיו אנחנו חסרי בית.

"מה עם אימא ודין?"

"שילכו להזדיין."

"אשר..."

"עכשיו!"

הבגדים שלי ושל מורגן היו בערמה על הרצפה בחדר המבולגן שלנו. זרקתי את כל הבגדים מהחלון. ישנתי עם ג'ינס וגופייה, בעיקר כי גם ככה הייתי בכוננות פנימית גבוהה מאז שאימא שלנו התחילה עם הסמים. מצאתי את הנעליים שלי וזרקתי גם אותן החוצה. אסור להתעכב כדי לקחת דברים כשבורחים מבית בוער. ההיחלצות מהבניין אמורה להיות בעדיפות ראשונה. אבל עכשיו אחי הקטן היה מבחינתי בעדיפות עליונה. לא אימא שלי והלוזר התורן שלה עם הכפות והמציתים והשקיות הקטנות שלהם והמחטים התקועות להם בוורידים...

"נגמר הסיפור," סיננתי, ולקחתי את תרמיל הגב שלי. הוצאתי ממנו את כל הספרים של בית הספר. שקית פריטוס נפלה מהתיק עם מבחן במתמטיקה שעליו התנוסס הציון 100 באדום, ועבודה שכתבתי על המהפכה הצרפתית, 95. זה היה העתיד שלי והכול עלה בלהבות.

הכנסתי לתיק את הפריטוס וקופסת פח עם כסף שחסכתי מכל מיני עבודות קטנות. ארבע מאות דולר בערך. שמרתי אותה עטופה בתחתוני בוקסר והחבאתי אותה במגירת התחתונים שלי, כדי שאימא שלי ודין לא יגנבו לי את הכסף ויזריקו אותו לווריד שלהם.

"אשר..." מורגן היה בחלון והפחד הרעיד את קולו. הוא עדיין היה בפיג'מה ונראה צעיר מגילו.

"אמרתי לך לעלות לגבעה," אמרתי והשתעלתי. העשן חדר מסביב לדלת והתקרה התחילה להשחיר. זה היה כמו להיות בתוך תנור.

ניסיתי לחשוב מהר מה עוד נצטרך, אבל לא היה לנו הרבה וגם לא היה לנו זמן. זרקתי את התיק שלי מהחלון וקפצתי לידו. מורגן נעל את הנעליים אבל סירב לזוז. אספתי את הבגדים, תליתי את התרמיל על הכתף ואחזתי בידו של אחי. עזבנו את המתחם דרך אתר הבנייה ועלינו לגבעה. רגלינו החליקו ושקעו בערמות עפר ופסולת. לא משהו שעושה כוויות.

כשהגענו למעלה הורדתי את התיק ועזרתי למורגן לעלות. שכבנו על הבטן בצד השני של הגבעה כשהשמש התחילה לעלות מעל נורת' בנד.

"מה עם אימא...?"

כמעט צעקתי עליו שישתוק. לא היה לה אכפת מאיתנו, אבל עדיין נשמתי לרווחה כשראיתי אותה ואת דין מגיחים מהכבשן הבוער שהיה פעם הבית שלנו, חבוקים, כפופים, משתעלים.

הצבעתי. "הנה היא."

עיניו של מורגן התמלאו דמעות. "אימא..."

"אין לנו אותה כבר, מוֹ," אמרתי. הרגשתי שליבי מתמלא בבטון.

"לא נכון. היא—"

"היא הולכת לכלא. וגם דין. להרבה זמן. וגם אם לא, זה יקרה שוב. ואולי בפעם הבאה אתה לא תתעורר לעשות פיפי בדיוק בזמן. אתה מבין אותי?" הנחתי את ידי על כתפו. "אנחנו מה שיש לנו. אחד את השני, וזהו."

היינו ככה כבר מזמן, מאז שאבא שלנו עזב לפני חמש שנים. לאימא נתפס הגב בזמן שהיא עבדה בשתי עבודות כדי להחזיק אותנו עם הראש מעל המים, והרופא נתן לה כדור לכאבים. אוקסי־משהו. היא התמכרה ורצתה עוד, הרבה אחרי שהכדורים במרשם נגמרו. מתברר שהרואין לא שונה מאוד מה־"תרופה" שהיא קיבלה, וככה איבדנו גם את אימא שלנו.

סירנות ייללו מרחוק, ודיירי הבתים האחרים במתחם הקרוואנים צעקו על אימא שלנו ועל דין, בזמן שהם משכו צינורות ומילאו דליים כדי להגן על בתיהם.

"איבדנו אותה," אמרתי. "כמו שאיבדנו את אבא."

"אבא עזב—"

"כן, הוא עזב, אבל גם אימא עזבה. כשהיא התחילה עם הסמים. הנה היא." החוויתי בסנטר שלי לעבר האימא הנרקומנית שלנו שנפלה על האדמה כמו שיכורה. "היא ממש פה, כאילו, אבל היא לא באמת פה."

מורגן הנהן וניגב את אפו. הוא היה ילד חכם והרבה יותר חמוד ממני. לא הגיע לו כל החרא הזה. הגיעה לו אימא שאורזת ארוחת צהריים בתיק בכל יום ואבא שבא לעודד במשחקי כדורגל. לא אח גדול שמנסה לפצות על החסר.

אבל לחיים לא היה אכפת מה מגיע למי. לשחות או לטבוע. זה מה יש. לא הייתי בקטע של סימנים ואותות, אבל הכתובת על הקיר הייתה ברורה. השנים שעברו מאז שאבא עזב הובילו לבוקר הזה. עליי הוטל לגונן על מורגן מפני כל סוג של חרא שאיים להרוס את אחי התמים והמאושר ולהפוך אותו למשהו אחר.

אני אהיה המשהו האחר. אני אספוג הכול כדי להגן עליו.

משכתי בזרועו. "בוא."

"מה? לאן?"

"אנחנו צריכים לעוף מפה לפני שהשוטרים ימצאו אותנו. הם יפרידו בינינו וישימו אותנו בבתי אומנה."

הוא הסתכל עליי בעיניו הכהות והעגולות. עיניים כמו שלי, שיער שחור כמו שלי, אבל הוא היה דק ורזה ממני. אני כבר התחלתי להתמלא ולהתחזק מהעבודות שעשיתי בגינון, בבנייה, בכל מה שאנשים הסכימו לתת לי. הייתי בן שש־עשרה — שבע־עשרה ביוני — אבל אליס מחנות המכולת ופיל מהחנות לחומרי בניין אמרו לי שאני נראה בן עשרים. אולי אפילו יותר.

"הם יפרידו בינינו?" שאל מורגן ודמעות חדשות הציפו את עיניו. "אסור להם."

"אני לא אתן לזה לקרות."

הם יצטרכו להרוג אותי קודם.

מורגן החזיר את מבטו לזירת האירועים למטה. הכבאים הגיעו בכבאית שהייתה כמעט בגודל של הבית שלנו. צינורות הציפו בזרמים חזקים את מה שנשאר מהקרוואן, והשוטרים הושיבו את אימא ואת דין על המדרכה. אימא ודין לא נראו מבוהלים או אפילו מודאגים שאולי עדיין יש שני ילדים בערמה השרופה והמפויחת. הם היו מסטולים מדי בשביל לדאוג לנו או אפילו לזכור שאנחנו קיימים.

"בוא נלך," אמרתי.

מורגן משך באפו ומחה אותו. הוא העיף מבט אחרון בסצנה המתחוללת למטה וחבר אליי לירידה מהצד השני של הגבעה בחצי הליכה חצי החלקה על הישבן. מצפון לנו, במרחק של שלושים וחמישה קילומטרים בערך, שכנה אלנטאון שהייתה מקבץ של בניינים שרק התחיל להתעורר לבוקר האביבי.

"קרוב מדי," מלמלתי, וניסיתי לחשוב מהר. היינו חייבים לצאת מהמדינה בשביל שיהיה לנו סיכוי כלשהו לחמוק מהרשויות. גם ככה הסיכוי לא היה גבוה.

"לאן אנחנו הולכים?" מורגן נשמע קטן. אבוד.

חיבקתי את כתפיו הרזות. "הביתה."

"איפה זה?"

"איפה שנחליט. תהיה לנו הרפתקה."

אבל מורגן היה חכם מדי בשביל שטויות מהאגדות. הוא התחיל לבכות, וכרעתי מולו.

"היי. היי, תסתכל אליי."

הוא הרים את עיניו והרגשתי את האהבה מפלחת את ליבי. כמעט לא זיהיתי את הרגש החזק בתור אהבה כי הוא היה סבוך כל־כך בכאב ובזעם על אי הצדק של הכול.

"אני אדאג לך," נשבעתי, והחדרתי את כל מה שהיה לי לכל מילה שאמרתי. "אני אשמור ששום דבר רע לא יקרה לך. אתה שומע אותי?"

הוא הנהן.

"אני נשבע. אני נשבע בחיים שלי, שאני אשמור עליך תמיד. בסדר?"

הוא הטיל את זרועותיו על צווארי וחיבקתי אותו חזק — אבל רק לרגע, אחרת הוא היה סוחט ממני רגשות שלא היה לי כל רצון או צורך בהם. הם רק יפריעו לי לתפקד.

רכושי הסתכם בארבע מאות דולר ובשקית חטיף תירס, אבל היה לי ברור שאני אקיים את ההבטחה שלי לאחי הקטן. הדבר החשוב היחיד היה להגן על מורגן ולבנות לו חיים מההריסות המעשנות. לא ידעתי איך, אבל החלטתי שהוא ילך לבית ספר, שתהיה לו קורת גג, ושאף אחד לא ייקח אותו ממני.

הפנינו את הגב לקרוואן השרוף והלכנו משם.

1

פיית'

סיאטל, וושינגטון, היום...

זמזום נשמע מ... אי־שם, ועשיתי את הטעות המרה — לפקוח עיניים. כאב חד, רכוב על גבי קרן שמש מסנוורת, פילח את ראשי. הנוף שלי היה רכס הרים מכוסה במצעים לבנים שהוביל לעמק של עור שזוף על שרירים חלקים.

ג'ייק? ג'ק? לא הצלחתי לזכור. אולי לא ידעתי בכלל.

הזמזום נשמע שוב. עצמתי עיניים ונתתי לצלילים להנחות את ידי. מצאתי את הטלפון מתחת לכרית שלי ובחנתי אותו בעין אחת.

הודעה מוויו, מעוטרת באימוג'ים של חציל ושל שפריץ מים.

נו??? איך הוא היה?

הראש שלי הלם והרגשתי כאילו לא שתיתי מים משהו כמו שמונה שנים.

אבל טקילה? כן. שתיתי הרבה טקילה.

המחשבה הפכה לי את הבטן. הגוש הגברי לידי התחיל לזוז והתהפך עם הפנים אליי. סנטר מסותת. עצמות לחיים שלא דופקות חשבון. הצצתי מתחת לסדין. מצויד היטב. הבחור ענה על כל הסעיפים בדרישות שלי לסטוץ. לא זכרתי הרבה מהאירוע עצמו, אבל ויו לא חייבת לדעת את זה.

כתבתי לה: אדיר, כמובן. גמרתי ארבע פעמים. את?

נקודות הקלדה הופיעו מהצד שלה, אבל עיניי העייפות נחתו על השעה בפינה הימנית העליונה של הטלפון. התקף חרדה טלטל אותי והשתנקתי בבהלה. ליל השכרות חזר אליי בבת־אחת בצלילות מכאיבה. ויוויאן שכנעה אותי לבוא לערב האפי־אוור בגרסיה. נשבעתי לעצמי ולעולם כולו שאני לא אגזים. נקבעה לי פגישה עם נציגי נסטלה בתשע בבוקר, ואם אצליח לקבל את התיק, הקידום שלי לשותפה בסוכנות הפרסום יהיה כמעט מובטח. אבל הכרנו שם שני חתיכים הורסים בחליפות יקרות, והמרגריטות זרמו כמו מפלי הניאגרה.

אני לא זוכרת הרבה מעבר לזה.

"שיט, שיט, שיט!"

עוד הודעה הגיעה מוויו אבל לא הספקתי לראות אותה כי באותו רגע זינקתי מהאי הענק של כותנה מצרית ועץ מהגוני יוקרתי. הרמתי את השמלה המקומטת שלי מהרצפה והתחלתי ללבוש אותה בדיוק כשג'ייק־או־ג'ק התעורר והתיישב במיטה. שיער בלונדיני כהה גלש על מצחו ברעמה חמודה שזכרתי אותה במעורפל סבוכה בין אצבעותיי.

"איזה אסון קרה?" הוא שאל בחיוך נינוח.

"אה, הי...?"

"ג'ק. פיליפס."

"נכון, ג'ק. אני, אה... אני פיית'," גמגמתי במבוכה שהלהיטה את פניי, להציג את עצמי לגבר שכבר שכבתי איתו.

"אני זוכר." חייך ג'ק. "בא לך ארוחת בוקר, פיית'?"

חיוך יפה וגם ג'נטלמן. חבל שהוא לא ישן עמוק יותר, הייתי יכולה לברוח משם בלי להעיר אותו.

הוא התחיל להרים את השמיכה.

"לא, לא, אל תקום," אמרתי כשאני מדדה על רגל אחת בניסיון לנעול את נעל העקב. "אני מאחרת לפגישה חשובה."

"קפה?"

"אני לא יכולה. כבר מאוחר ממש..."

הסתובבתי במעגל וחיפשתי את המארק ג'ייקובס שלי. ג'ק ישב במיטה, נשען בגבו אל הכריות. הוא צפה בי בהנאה משועשעת.

"התיק שלך על הכורסה," הוא אמר.

מיהרתי לשם ולקחתי אותו. "תודה. היה טוב. מצוין... נראה לי."

"היה די מעולה," אמר ג'ק. "אני יכול להתקשר אלייך?"

"אה, בטח..." מלמלתי. שמתי את הטלפון בתיק ותליתי אותו על הכתף. "בשמחה."

הוא צחק. "אני צריך את המספר שלך."

"כן. אז... נדבר."

יצאתי מהר מהחדר. הספקתי לראות שג'ק הג'נטלמן — מי שזה לא יהיה — היה טחון. הדירה שלו הייתה שווה כמעט כמו שלי, עם נוף מדהים מכל הכיוונים לבוקר מרהיב בסיאטל, ואור שסנוור אותי עד למעמקי עיניי. מצאתי את המעיל שלי והלכתי לדלת.

הריקוד המוכר. הדירה של ג'ק נראתה כמו תפאורה במחזה, ואני הייתי הכוכבת הראשית, בכל שבוע. כמה פרטים משתנים בכל פעם, אביזרי הבמה זזים קצת, אבל כל השאר אותו הדבר. אותו הנגאובר, אותו חיפזון להגיע לעבודה, אותו מצעד בושה שאף פעם בעצם לא התביישתי בו.

עד עכשיו.

החרטה התערבלה באי־נוחות בבטני המאותגרת, וזה אחרי שנדרתי לעצמי לא להתחרט לעולם על דבר. לחיות חיים מלאים וכל השטויות האלה.

אבל האם החיים שלך באמת מלאים אם את אפילו לא זוכרת אותם?

הזמנתי אוּבֶּר בזמן שירדתי במעלית המפוארת. הודעה נוספת מוויו קפצה למסך הטלפון.

לאן נעלמת?

כתבתי מהר, הפגישה עם נסטלה. אני מאחרת!!!

שיט! וכמה אימוג'ים של צחוק. האשטג הכי פיית'.

במצב רגיל הייתי זורמת עם הצחוקים והיינו מחליפות עכשיו סיפורי מורשת קרב מהלילה. אולי כאב הראש היה אחראי לזעף שהרגשתי, אבל תחבתי את הטלפון עמוק בתיק כשהאוּבֶּר שלי עצר מולי.

בשכונת קווין אן היוקרתית, עליתי במעלית אלגנטית אחרת לדירה שלי ומיהרתי ככל שההנגאובר שלי אִפשר. הורדתי את המעיל וזרקתי אותו עם התיק על רצפת הדירה המרווחת שלי.

הדירה שלי היה צירוף מילים טעון.

טכנית, היא נרכשה עבורי לפני שנתיים על ידי סיילאס מארש, מיליארדר ממשפחה של ענקית התרופות מארש־פארמה, בתמורה לשירות שנתתי לו — שיחקתי את ארוסתו כדי לרָצות את אביו השמרן. התוכנית ירדה לטמיון כשהוא פגש את מי שהיום הוא בעלו, מקס, אבל עדיין קיבלתי בעסקה את הדירה, וזכיתי — תמורה טובה יותר מהדירה אפילו — בסיילאס בתור החבר השני הכי טוב שלי אחרי ויו. ובתור חבר טוב שיכול לקנות את כל הדירות בקווין אן אם הוא רוצה, הרגשתי אפס אשמה לבקש ממנו את הדירה הזאת. אבל בזמן האחרון, הרגשתי שהיא קצת פחות שלי עם כל יום שעובר.

"זה טיפשי," אמרתי בראש כואב. "זה היה לפני שנים. למה זה מטריד אותי עכשיו?"

לדירה הריקה לא הייתה תשובה, אבל קול קטן לחש שאולי זה כי אני יכולה להרשות לעצמי לקנות דירה בעצמי אם אני אתחיל להיות רצינית בתחום... בכל התחומים פחות או יותר. הקול הקטן והמעצבן הזה הגביר את הווליום עוד קצת בכל יום שעבר. כשהתעוררתי במיטתו של זר, נדמה שהקול התחזק יותר מהרגיל.

כשסיימתי לאסוף את שערי הבלונדיני לתסרוקת אלגנטית גבוהה וללבוש חליפת עסקים של ברברי בצבע ורוד בהיר עם חולצת משי לבנה, כבר הייתי באיחור של יותר מעשרים דקות. כאב הראש שלי לא הראה סימני דעיכה, אז זרקתי על עצמי משקפי שמש גדולים של שאנל והזמנתי עוד אוּבֶּר.

ירדתי מול גורד השחקים שכל הקומה החמש־עשרה שלו הייתה של סוכנות קולמן־קרוס, משרד הפרסום שעבדתי בו. המעלית פלטה אותי בחלל הקבלה של משרד הפרסום. מאחורי דלפק הכניסה, עמד כרגיל בני וחייך מאוזן לאוזן כשהוא בודק מה השעה בדרמטיות מופגנת.

"עוד לא עשר. למה באת מוקדם כל־כך, מיז בנסון?"

"מצחיק מאוד. הם כבר הגיעו?"

"בחדר ישיבות."

"שיט. ממתי?"

"רבע שעה בערך."

"שיט. שיט. שיט."

נציגי נסטלה הקדימו. זה אומר שאיחרתי כבר בשלושים וחמש דקות.

מיהרתי לעבר המשרדים, והרכבתי שוב את המשקפיים כדי לחסום את מתקפת השמש שסנוורה אותי מכל קירות הזכוכית. כל העובדים הסתובבו חנוטים בחליפות במרחב הפתוח של המשרד, ובאוויר עמד ריח של קפה וניחוחות בשמים יקרים של גברים ושל נשים. חתכתי ישר למשרד הפינתי שלי.

ג'ס דיווידסון קמה מהשולחן שלה כשהתקרבתי אליה. העוזרת שלי — אלוהים יברך את המדהימה הזאת — הושיטה לי סטארבקס ביד אחת ובקבוק מים בשנייה. האישה הזאת הייתה כמו מופע קרקס — תמיד מג'נגלת פגישות שלי, מתאימה את עצמה ללו"ז המשתנה שלי וסופגת את האש כשהבוסים שלי כועסים בכל פעם שאני מאחרת לפגישה.

וזה קרה הרבה.

"הם הקדימו," אמרתי כשנכנסתי בסערה למשרד שלי.

ג'ס נשכה את שפתה. "לא בדיוק..."

"טוב, בסדר. אני איחרתי."

שוב.

"קארל מושך זמן בינתיים."

"קארל? אני אצטרך לקלף את השפתיים שלו מהתחת שלהם." זרקתי את התיק ואת המשקפיים על השולחן, שתיתי כמה לגימות ענקיות מהמים, הורדתי את הקפה כמו צ'ייסר, ושוב יצאתי במהירות מהמשרד. ג'ס השתדלה לעמוד בקצב.

הושטתי את היד. "ארט."

היא הניחה בידי המושטת את התיק בכריכת עור שהכינו במחלקת ארט ושהיה תחוב מתחת לזרועה.

"זה מה שרציתי?" שאלתי.

"לא עברת עליו?"

"זה מה שביקשתי?"

"כן..."

"מעולה."

רגע לפני הכניסה לחדר הישיבות הכרחתי את כאב הראש שלי לקחת חמש דקות הפסקה ושאפתי עוד שאיפה עמוקה. "איך אני נראית?"

"מושלם."

"אין עלייך. בהצלחה לי."

בלי לחכות לתגובה פתחתי את דלת חדר הישיבות. על שולחן העץ הגדול והמבריק היו כוסות קפה שכבר התרוקנו ושרידי מאפים. שלושה מנהלים מנסטלה הסתכלו עם מבט של רצח בעיניים על קארל, מנהל זוטר בקשרי הלקוחות שלנו, שהיה בעיצומו של נאום לקקני.

"רבותיי." התנשפתי בכניסה לחדר. "תודה על ההמתנה. קארל."

זרקתי לו מבט של אתה־יכול־ללכת־עכשיו. הוא ענה במבט מהיר ונעלב. "אין בעד מה," הוא מלמל ויצא בשקט.

"יש לנו פגישות עם עוד שני משרדים היום, מיז בנסון," אמר מר נווינסון מתאגיד נסטלה. הוא נגע ברולקס שלו ברמיזה ברורה. הוא היה מקבל ההחלטות. הנחש שהוטל עליי לפתות.

"אז איזה מזל שאני ראשונה," אמרתי בחיוך מסנוור ופתחתי את התיקייה. "רבותיי, אני עומדת לפנות לכם את היום."

"מיז בנסון...? פיית'?"

מגע קל בזרועי העיר אותי מחלום שבו הזר החתיך מאתמול תופף על מצחי עם פטיש כדורי.

"מממ?"

התעוררתי בבהלה ולרגע לא ידעתי איפה אני. ג'ס הניחה כוס מים ושני אדוויל על השולחן שלי, שעליו ישנתי כשזרועותיי משמשות לי בתור כרית.

"טרנס רוצה לדבר איתך."

"על מה?"

"הוא לא אמר, אבל נסטלה חתמו."

"כבר?" עיסיתי את רקותיי הכואבות. "על מה אני מדברת? ברור שהם חתמו."

נתתי עבודה בפרזנטציה. כשסיימתי, מר נווינסון חמוץ הפנים כבר צחק איתי והזמין אותי לטניס במועדון.

בלעתי את האדוויל עם לגימת מים גדולה. מראה קטנה נכנסה לשדה הראייה שלי ואיתה טישו.

"ליפסטיק," ג'ס אמרה.

"את אישה קדושה."

ניקיתי את המריחה הוורודה מסנטרי, יישרתי את הקמטים בחולצה ולבשתי את הז'קט של החליפה. "איך אני נראית?"

ג'ס חייכה. "קולמן, קרוס ובנסון מצלצל יפה."

היא צדקה, זה באמת יהיה משהו לראות את השם שלי בלוגו של המשרד על המסמכים שלנו... ועל הבניין, ועל כל דבר שהסוכנות שלנו נגעה בו. הבטן שלי התהפכה ולא מהנגאובר. הכול נראה כל־כך... קבוע. מהלך מהסוג שממנו כבר לא חוזרים אחורה.

נשמתי עמוקות ומתחתי את הז'קט. "אוקיי, אני נכנסת."

חציתי את המשרדים והסמקתי עד לצבע הטרי בשורשי שערי, כשכל העובדים קמו מהכיסאות ומחאו כפיים לכבודי. נסטלה יכניסו לנו מיליונים וכולם ידעו את זה.

חייכתי בצניעות, הסתרתי את כל הראיות לכאב הראש הקטלני שהלם מאחורי עיניי, ועצרתי מול דלתו של הבוס האהוב עליי. על הדלת השנייה היה כתוב סינתיה קרוס והיא הייתה סגורה. השותפה השנייה של המשרד הייתה במנהטן, במגעים אחרונים לפתיחת משרד שני. הניצחון האחרון שלי היה החותם הסופי על העסקה.

דפקתי על הדלת ושרבבתי את ראשי פנימה. "אתה לבוש?"

"תיכנסי, פיית'."

טרנס קולמן פסע הלוך ושוב מאחורי השולחן, וליטף את סנטרו בהרהור. הוא דמה לאידריס אלבה — פיקח ונאה מאוד בחליפת בריוני אפורה ועניבת בורדו. אבל הבעת פניו הזכירה לי את סגן מנהל בית הספר שלי מהתיכון — פנים חמורות סבר עם נגיעה של אכזבה לראות אותי מולו בעקבות שטות זו או אחרת מבית היוצר שלי. שוב.

"הכול בסדר?"

הוא החווה בידו. "שבי. אנחנו צריכים לדבר."

שקעתי בכורסה רכה מול שולחן עצום שכולו זכוכית וכרום.

"מה קרה, טרי? למה אתה נראה כמו בלוויה של מישהו? שלי, ליתר דיוק."

טרנס הידק את שפתיו. "סינתיה ואני רוצים לצרף אותך כשותפה."

עצרתי את הנשימה. הנה זה בא. כל מה שרציתי. זה כל־כך...?

"אבל אולי אני אצטרך לפטר אותך במקום."

אחזתי במשענת הכורסה והאוויר התרוקן מתוכי. "אה. וואו. טרנס. חתיכת תיק להפיל על בחורה קטנה כמוני. שמעתי שנווינסון חתם."

"כן. תקציב של מיליונים, חוזה לשלוש שנים. אנחנו ננהל את כל האון־ליין שלהם, את ההדפסות ואת השיווק הבינלאומי בכל אזור צפון־מערב. ניסינו להחתים אותם שנים. בזכותך, זכינו בהם."

"אז ברור שצריך לפטר אותי."

טרנס שילב את ידיו על השולחן. הזהב של טבעת הנישואים שלו נצץ כמו שעון הפאטק פיליפ. "את מבריקה, פיית'."

"תודה—"

"אבל את יותר מדי מרחפת. את מקסימה ותמיד כיף איתך. אני נהנה לעבוד איתך. כולנו נהנים. אבל אנחנו לא יכולים לסמוך עלייך."

מצמצתי בהלם. "אתם יכולים לסמוך עליי שאני אביא לקוחות במיליוני דולרים. נסטלה הם הקמפיין הענק השלישי שאני מביאה השנה ואנחנו רק באפריל."

"אז תארי לעצמך מה היית יכולה לעשות אם היית מנהלת סדר יום נורמלי כמו כולם? אם היית מגיעה בזמן, לא לוקחת שלוש שעות להפסקת צהריים, לא מאחרת לפגישות עם לקוחות..." הוא רכן קדימה. "תארי לעצמך שהיית באמת עובדת משרה מלאה כמו שאנחנו משלמים לך."

"שבוע העבודה באמריקה הוא מוגזם. יש מחקרים..."

"הבנתי שסטן נווינסון חיכה לך ארבעים דקות. זה לא מד־מן פה, פיית'. את לא דון דרייפר. את לא יכולה לבוא רק מתי שבא לך."

"דון דרייפר הביא להם את כל הלקוחות הגדולים," מחיתי ברפיון. "זה מה שאני עושה, טרנס. אני הקלף המנצח שלך."

בקול רם, המילים נשמעו כמו תירוצים פתטיים כי זה מה שהן היו. ההרגשה המגעילה שהתעוררתי איתה בבוקר במיטתו של עוד אחד בשורה ארוכה של זרים, עדיין לא עברה לי והלכה איתי למשרד.

"סינתיה ואני דיברנו על זה הרבה," המשיך טרנס. "היינו רוצים מאוד להפוך אותך לשותפה, אבל אתיקת העבודה המפוקפקת שלך... מעמידה אותנו במצב לא נעים."

"טרי, מה אתה מנסה להגיד?"

"את יוצאת לחופשה ללא תשלום. שבועיים. אני מעביר את הלקוחות שלך לפרנק."

הוא התיישב וראיתי שהוא מכין את עצמו להתנגדויות שלי. חשבתי שיהיו לי כמה מאות טיעונים בשלוף למכור לו, אבל המוח שלי התרוקן.

"טוב," אמרתי אחרי דקה.

טרנס לא הרשה לעצמו לפעור פה בתדהמה, אבל עיניו התרחבו. "טוב?"

"אני עצלנית, מפונקת ולא אמינה."

בעיקר לעצמי.

"אני מקשיב," אמר טרנס לאט. הוא התרווח בכיסא והצמיד את ידיו בכריות האצבעות.

הנהנתי בהיסח הדעת כשרעיון התחיל לצמוח בראשי, כמו שקרה לי תמיד כשחשבתי על רעיון מנצח לקמפיין — חלק אחרי חלק התחבר כמו פסיפס, עד שראיתי את המכלול השלם לנגד עיניי. הייתי זקוקה לאוורר את הנפש כדי להשליט סדר כלשהו בכאוס של חיי. לנסוע לאיזה מקום ולשבת בשקט לשם שינוי. להשקיט את המוח ולנסות למצוא איזון.

"אני אקח שבועיים ואסע למקום רחוק. מקום יפה ו... רוחני." כמעט הקאתי מהמילה. "אני אסדר את הראש ואחזור אישה חדשה."

"אני שמח על ההתלהבות, פיית', אבל שינוי גאוגרפי לא מעלים בעיות במטה קסם. הן באות איתך לכל מקום."

"זה לא לגמרי נכון. מכורים הולכים לגמילה. אנשים עושים טיולי ספארי או הולכים לאשרמים בהודו, או משוטטים בין חורבות ארכיאולוגיות כדי למצוא מטרה. לעשות ריסֶט. אִתחוּל מחדש לנפש. אני יודעת שזה נשמע כמו השטויות הרגילות שלי, אבל הבוקר התעוררתי והתחרטתי על..." השפלתי את עיניי לרגע. "אני לא יכולה להמשיך ככה."

"אני שמח לשמוע," אמר טרנס, "כי גם אנחנו לא יכולים. אנחנו ממש לא רוצים להיפרד ממך, אבל אנחנו צריכים לפעול גם לטובת היושרה של החברה, לא רק שורת הרווח שלה. תחשבי על השבועיים האלה כמו על השקעה. כשתחזרי, תהיי מוכנה לשיחה רצינית על העתיד שלך בחברה הזאת. תחליטי מה את באמת רוצה."

התגובה שלו הכאיבה לאגו שלי ופצעה את גאוותי, אבל האמת היא שלא השארתי לו ברירה.

קמתי ויישרתי את הז'קט.

"הבנתי, בוס. אני לא אאכזב אותך."

"לאן את נוסעת?"

באותו ערב, מתח סיילאס מארש את כל מאה שמונים ושמונה הסנטימטרים שלו על המיטה שלי. חברי הטוב נשען על המרפק וצפה בי בשעה שזרקתי בגדים לתוך תיק פתוח של לואי ויטון.

"הוואי," אמרתי. "קאואיי, אם נרד לפרטים. עשיתי חיפוש מקיף, והאי הזה נראה לי מושלם. קאואיי הוא האי הכי קטן והכי מרוחק, אבל עדיין במרחק סביר."

"אבל זה עדיין הוואי." הוא צחק. "הפתרון שלך לעבוד יותר קשה הוא לנסוע לחופשה? מתאים לך."

"זאת באמת חופשה," אמרתי. הוספתי חזייה ותחתונים ממשי ורוד לתיק. "חופשת עבודה. לעבוד על עצמי. אני צריכה את זה. אני צריכה להתנתק ממסיבות ומאלכוהול ולהיות... טובה יותר."

"את לא יכולה להיות טובה יותר בסיאטל?"

"לא כל עוד אני מוקפת בכל הדברים שמעודדים אצלי את ההתנהגות הזאת. לא כל עוד אני גרה פה, בדירה הזאת שאתה קנית לי."

סיילאס הרים גבה בחיוך. "זה חדש. לא הפריע לך כשביקשת אותה."

"אז עכשיו זה מפריע לי," אמרתי והלכתי לחדר הרחצה לארוז תמרוקים.

"מאיפה כל זה מגיע?" הוא קרא.

"הבוס שלי רוצה לצרף אותי לחברה כשותפה," אמרתי כשחזרתי לחדר השינה. "או לפטר אותי. הוא עוד לא החליט."

סיילאס שוב כיווץ את פניו בבלבול. "כל... הכבוד?"

"אני לא יודעת אם אני רוצה את הקידום. חשבתי שאני רוצה, אבל עכשיו אני כבר לא בטוחה כל־כך. והוא יודע שאני לא יודעת מה אני רוצה, אז הוא מכריח אותי לצאת לחופשה ללא תשלום כדי להחליט." עצרתי באמצע האריזה התזזיתית ושמטתי את ידיי לצדדים. "אני לא יודעת מה אני עושה עם החיים שלי, סי."

פניו הנאות של חברי עטו דאגה. "היי, בואי אליי." הוא הושיט לי יד והתיישבתי לידו על המיטה. "ספרי לי."

"אני אמורה לרצות להיות שותפה, נכון? אני טובה בעבודה שלי. מעולה אפילו."

"נכון."

"אבל אני לא יודעת אם אני אוהבת את העבודה שלי או שאני רק אוהבת את העובדה שאני טובה בה." הסתכלתי עליו. "אני לא כמוך. אתה מתמודד עם העוולות של תעשיית התרופות ומנסה לשפר את המצב בתחום. מה אני עושה? אני מוכרת דברים. אני ממש טובה בלגרום לאנשים לרצות דברים."

"אין שום דבר פסול במה שאת עושה, פיית', חוץ ממה שאת מרגישה עם זה. אם לא טוב לך, תתפטרי."

הנחתי את ראשי על כתפו החסונה של סיילאס. "אני חושבת שהרעיון שיש לי כל־כך הרבה אחריות הוא זה שמפחיד אותי נורא. אני לא רגילה שאנשים סומכים עליי."

"את עזרת לי כשהייתי צריך אותך," אמר סיילאס. "בגדול."

"זה כי קל כל־כך לאהוב אותך."

"גם אותך."

"לא נכון," אמרתי. "אבל אני רוצה להיות מישהי שקל לאהוב אותה. אתה ומקס יפים כל־כך יחד שבא לי להקיא."

סיילאס ליטף את סנטרו. "קטע, נראה לי שקראתי את זה באיזה כרטיס הולמארק..."

"אני רוצה את מה שיש לך, סיילאס, אבל אני לא יודעת איך לפתוח את הלב למישהו. כי מה אם אני אחשוף את עצמי למישהו והוא לא יאהב את מה שהוא ימצא? אני בעצמי לא אוהבת את זה. בזמן האחרון, בכל אופן."

"ואת חושבת שאם תיסעי להוואי כל זה ישתנה?" הוא שאל בעדינות.

"אני חושבת שאם אני אהיה לבד ואעשה את הדבר הזה... איך קוראים לזה? כשאתה מביט בעצמך לעומק?"

סיילאס גיחך. "התבוננות פנימית."

"כן. התבוננות פנימית בלי הסחות דעת. יש שם מקדש הינדי ומפלים יפים. אני אעשה טיולים ומדיטציות—"

הוא צחק בשיעול.

"כן, מדיטציות," התעקשתי. "אה, ובלי גברים. בלי סטוצים. בלי סקס ריקני."

סיילאס הניח את גב כף ידו על המצח שלי. "את מרגישה טוב? אולי כדאי להתקשר למישהו..."

"מצחיק מאוד." העפתי את ידו וקמתי להמשיך לארוז. "אני רצינית. אני מתנזרת. ולא רק בהוואי. אני אסתפק בחברת עצמי עד להודעה חדשה." עשיתי פרצוף. "באמת אמרתי את זה עכשיו? אולי יש לי שבץ..."

הטלפון שלי על המיטה בישר על הודעה נכנסת. סיילאס היה קרוב יותר והסתכל במסך. פניו היפות נדרכו מייד.

"ויו שואלת אם בא לך לצאת הערב."

"צעד ראשון בדרך לשיפור אישי..." לקחתי את הטלפון והשתקתי אותו.

"את לא עונה לה?"

"אני אפילו לא אספר לה על החופשה בהוואי עד אחרי שאני כבר אהיה שם."

עיניו הכחולות של סיילאס הרצינו. "צעד חכם."

"אתה מגונן עליי?" הקנטתי.

"כן," הוא אמר, לא בהקנטה.

"אני יודעת שאתה לא מת עליה—"

"מדויק."

"—אבל היא בסדר."

"אז למה את לא מספרת לה על התוכנית שלך?"

"כי... אני מתה עליה, אבל היא תבוא לכאן עם אלכוהול 'לעזור לי לארוז', ואז תשכנע אותי לא לנסוע. או שאני אשתה יותר מדי ואפספס את הטיסה, או שהיא תרצה לבוא איתי."

"זה כנראה נכון. אבל את לא חושבת שהדבר הבוגר לעשות הוא להיות כנה איתה?"

"צעדים קטנים." התבדחתי, אבל סיילאס אפילו לא שחרר חצי חיוך. "תראה, אין הרבה ראיות היסטוריות שיש לי אפילו טיפה של משמעת עצמית, אבל זה בדיוק העניין. אני רוצה לעשות את זה. לשפר את עצמי. בשבילי, בשביל הקריירה שלי, ובשביל הגבר העתידי שמחכה לי אי־שם."

סיילאס קם על רגליו. "אז אני תומך בך במאה אחוז."

"כן?"

הוא חיבק אותי. "ברור שכן. את מדהימה, פיית'. את יכולה לעשות כל מה שתחליטי לעשות."

"תודה, סי."

הנחתי את ראשי על החזה שלו, ונתתי לאמונה שלו בי לחלחל אליי.

ידעתי שאצטרך אותה.