שיעורים באהבה

פרק 1

אנני
 

מי שהמציא את הדייט הוא נבל מרושע שרצה להתעלל באנושות. דרמטי מדי? ממש לא. בשביל אנשים מופנמים כמוני עם חרדה חברתית, לצאת לדייט זה כמו לעשות קו ביקיני עם שעווה. התכווצויות ביום השני של המחזור. טיפול שורש חירום ללא הכנה מוקדמת — ונחשו מה? בדיוק נגמר חומר ההרדמה.

"שוב, אני כל כך מצטערת על הבירה," אני אומרת לגבר שיושב מולי.

"זה בסדר," הוא אומר בקוצר רוח, כלומר, זה לגמרי לא בסדר.

לא הולך לי היום. לא שאי־פעם הלך לי, אבל הפעם, ממש לא. אני חושבת שקבעתי היום שיא אישי חדש וגרמתי לגבר לא לרצות אותי עשר דקות בלבד מתחילת הדייט. ואני אומרת את זה כי ג'ון, הגבר שיושב מולי בחולצת פולו ומכנסי חאקי ספוגים ומוכתמים בבירה אחרי שבטעות הפלתי את הכוס על השולחן והמשקה נשפך היישר לחיקו, נראה כאילו הוא כבר מוכן לברוח. אני לא מאשימה אותו.

למה חשבתי שאני יכולה לעשות את זה? עברו שנים מאז הדייט האחרון שיצאתי אליו, ואפילו אז לא כל כך אהבתי את זה. אני בחורה שנמנעת מתשומת לב בכל מחיר. כזאת שלא מצליחה לחשוב על שום דבר לומר כשהגבר שיושב מולה בוהה בה בעיניים יוקדות.

תזכירי לי, אני שואלת את עצמי, למה את כאן, אנני?!

אה, נכון. בגלל הבראוני. בעצם, לפני הבראוני זה היה בגלל העובדה שגם אחרי שפתחתי את חנות הפרחים שאמא שלי תמיד חלמה עליה, ההרגשה המעצבנת הזאת שמשהו עדיין חסר הטרידה אותי. אז החלטתי שהגיע הזמן להתחיל להניע תוכנית למציאת בן זוג — כי זאת התיבה היחידה בחיי שעדיין לא סימנתי עליה וי. וכיוון שהזלתי ריר בכל פעם שראיתי את ג'ון (הגבר שהאחיות שלי ואני קוראות לו "הבנקאי הלוהט"), חשבתי שהוא עשוי להיות המועמד המושלם לתפקיד.

לתפקיד המדובר יש קריטריונים נוקשים ביותר המבוססים על הנישואים המפוצצים באהבה שהיו להורים שלי. אחת, הוא חייב לגור ברומא, קנטקי, ושיהיו לו שורשים משפחתיים כאן; שתיים, הוא צריך שתהיה לו עבודה קבועה; שלוש, הוא צריך להיות טוב לב ולתמוך בקריירה שלי; וארבע, הוא חייב לרצות משפחה.

אלה הדברים היחידים שחשובים לי.

אז בפעם האחרונה שהלכתי להפקיד צ'ק בבנק, השתמשתי ברגע המוחצנות האחד שאני מרשה לעצמי בשנה ושאלתי אותו אם הוא רוצה לצאת מתישהו. למרבה הפלא הוא אמר כן, ואז עבר שבוע שלם עד שהתאוששתי מכל הלחץ והחרדה של עצם ההזמנה.

בכל אופן, כשהצעתי שניפגש במקום מחוץ לרומא כדי לראות נוף קצת אחר (ולוודא שהתושבים החטטנים של העיירה הקטנטונת שלנו לא ידחפו את האף שלהם לעניינים לא להם), הוא הציע את פפרקורן, מסעדה נחמדה במרחק חצי שעת נסיעה מהבית. וכשחיפשתי מידע על המקום, ראיתי שכתבו עליו שיש כאן בראוני ענקי מצוין. מה יכול להיות יותר טוב מזה?

הקינוח הזה הוא הסיבה היחידה שבגללה אני עדיין יושבת כאן, בדייט מביך עד כאב.

הלוואי שיכולתי לשלוח עכשיו הודעה לאחיות שלי ולשאול אותן מה לעשות. אבל כדי לעשות את זה הן יצטרכו לדעת שאני בדייט, וזה יחשוף אותי לתשומת לב מהסוג שאני מנסה להתחמק ממנו. בשנייה שהאחיות שלי יגלו שאני במסע חיפושים אחר בעל — כל שאר העיירה תדע. אני ממש לא רוצה שמייבל (האישה שהיא כמו סבתא בשבילי) תנסה לשדך אותי לכל רווק מבוקש שהיא מכירה. לכן אני שומרת את זה בסוד — כמו את רוב הדברים בחיים שלי.

הסיבה היחידה שהחלטתי להתמודד בחירוק שיניים עם החרדה החברתית הנוראית שלי היא שאני לגמרי בטוחה שנישואים הם הדבר שחסר בחיי. הלוואי שיכולתי להתקשר להורים שלי כדי לשמוע את חוות דעתם, אבל כיוון שהם מתו כשהייתי בת שלוש, זאת לא אפשרות. אז במקום זה, אני הולכת בדרכם. הם היו נשואים באושר מגיל 28. זה אומר שיש לי קצת פחות משנה למצוא את האדם שאני רוצה לבלות איתו את שארית חיי.

רק חבל שקודם אני צריכה לצאת לדייטים.

אני מחייכת אל ג'ון, בתקווה שזה ישכך קצת את הכעס שלו על העובדה שהוא מכוסה במשקה שלי. אבל אני אנני ווקר: ביישנית עם חרדה חברתית וטיפוס מופנם להפליא, ויש לי תחושה שהאיש הזה לא רוצה לבלות עוד שנייה אחת בחברתי. ולכן החיוך שלי דומה יותר לעווית פנים רועדת. זה בטח לא נראה טוב. יש סיכוי שהנחיריים שלי מתרחבים.

אני לא יכולה לעשות את זה.

ג'ון מכחכח בגרונו ומנסה בעצמו לחייך בקלילות. אני מוכרחה להודות שהניסיון שלו מוצלח יותר משלי. "אז... איך זה להיות בעלים של חנות פרחים?" הוא נשמע משועמם.

אני רוצה בשלב הזה להשיל את עורי ולתת לשלד שלי לברוח עד מקסיקו. הלב שלי דוהר, והמסעדה האופנתית הזאת רועשת מדי. אני לא שייכת לכאן. האחיות שלי, מדיסון ואמילי, היו מתות על המקום הזה.

"אנני?" ג'ון אומר שוב כשאני לא משיבה.

אה, נכון! שיחה. אנני, את יכולה לעשות את זה. אין שום צורך להתכווץ לכדור קטן כי האיש הזה הרגע שאל אותך על משהו שאת באמת אוהבת. פרחים. קלי קלות בטעם תות.

אני בולעת רוק כדי להתכונן לתשובה שלי. "אממ... זה כיף." ג'ון מחכה רגע ואז רוכן מעט קדימה, וברור לגמרי שהוא מצפה שאני אגיד עוד משהו. "ממש כיף," אני מוסיפה כדי לספק את רצונו למשפט עם קצת יותר מילים.

הייתי מרחיבה על הנושא, אבל עכשיו הדבר היחיד שמסתובב לי בראש הוא מחזור הרבייה של פרחים (נושא מרתק עד אין קץ בעיני), ויש לי תחושה שג'ון הוא לא טיפוס שמתלהב ממדעי החיים. אז אני שוב משתתקת.

"אז זה... ממש כיף?" הוא שואל ואני מהנהנת. "טוב." הוא נושם נשימה עמוקה ואז נשען לאחור בכיסאו ומסיט את המבט. אנחנו שקועים עד צוואר בשתיקה מביכה. רוב האנשים היו אומרים משהו במצב הזה — כל דבר — אבל לא אני. אני קופאת עוד יותר. הצורך לנהל שיחה מכביד עלי.

אני השקטה במשפחה. זאת שהאף שלה תמיד תקוע בספר כי היא מעדיפה עולמות שבהם היא לא צריכה לתקשר עם אנשים אחרים. הרבה יותר קל לקרוא ספר על מערכות יחסים מאשר לפתח מערכות יחסים של ממש. זה גם הרבה פחות מסוכן. אני לא יכולה להעליב דמות שכתובה בספר. אני לא יכולה להגיד את הדבר הלא נכון. ודמויות בספרים לא שופטות אותי.

כשג'ון שולף את הטלפון שלו ומתחיל לגלול, אני מבינה שאני חייבת לנסות להתחיל איזושהי שיחה, אחרת הערב הזה ייגמר עוד לפני שהתחיל. "אז, ג'ון," אני מתחילה, ואז במשך עשר דקות בערך אני מברברת בלי הפסקה ובלי הכרה, ונוחתת בחזרה במציאות רק כשאני מסיימת את המונולוג במילים, "ובגלל זה המטרה העיקרית של פרח היא להתרבות."

"וואו. אוקיי. זה היה... הרבה מידע על פרחים," הוא אומר, והבעת פניו נראית כמעט רדופה. ברור לגמרי שהניסיון שלי להתחיל שיחה היה דומה יותר לניסיון התנקשות, וג'ון פצוע קשה.

אני מחייכת בביישנות ומביטה סביב בחיפוש אחר המלצרית שלנו. המסעדה עמוסה כל כך שהיא עוד לא הספיקה לגשת אלינו ולרשום את ההזמנה אחרי שהגישה לנו את המשקאות. אני ממש צריכה שיפריעו לנו עכשיו.

כלום.

"אז — אממ — יש לך לפחות איזה תחביב?" הוא שואל.

אוי לי, "לפחות." אני כבר כל כך רחוקה מרדאר הדייטים שלו שהוא מחפש איזה "לפחות" כדי לזרוק לי עצם.

אני מאגרפת את כפות ידי סביב בד השמלה שלי מתחת לשולחן. האמת היא שיש לי תחביב — אבל אפילו האחיות שלי לא יודעות על קיומו, אז אני בטח ובטח לא הולכת לספר עליו לאיש הזה שנראה שעצם הבילוי בחברתי מסב לו אי־נוחות פיזית.

"פרחים הם גם התחביב שלי וגם הקריירה."

"הבנתי," הוא אומר ביובש כי פעם נוספת ייבשתי את מעיין השיחה. למה אני כזאת? אני צריכה לדבר. תשאלי אותו שאלות! למה אני לא מצליחה לחשוב על אף שאלה? המוח שלי הוא לוח לבן, ממורק.

אבל עכשיו הוא נוקש באצבעו על השולחן ומסיט את המבט ממני.

בהתקף של בהלה, אני פולטת את הדבר הראשון שעולה לי לראש. "אני רוצה להתחתן."

הו, וואו! סוף כל סוף אמרתי משהו שלוכד את תשומת הלב של ג'ון.

הוא בוהה בי בפה פעור ובהלם מוחלט כי, כן, הרגע דיברתי על נישואים בדייט ראשון שממילא התחיל ברגל שמאל.

בניסיון להציל את המצב אני מוסיפה, "לא, לא! לא איתך!" החיוך שלי נמחק ברגע שאני רואה איך הוא מעווה את פניו. "כאילו, אולי איתך. מי יודע? אם הערב הזה ייגמר טוב, הכול יכול לקרות." עכשיו אני קולטת שגרמתי לזה להישמע כאילו אני וג'ון ניכנס הלילה למיטה והוא יצטרך לענג אותי עד שהוא יכבוש את לבי. נפלא.

"סליחה, לא, לא התכוונתי שאתה צריך להיות טוב באתה יודע מה... כדי שאני אתחתן איתך. אני בטוחה שיש עקומת למידה בדברים האלה."

עכשיו כל הצבע מתנקז מפניו כי ככל שאני ממשיכה לדבר המצב רק מחמיר. ג'ון ממצמץ מולי, מצמוץ, מצמוץ, מצמוץ, ואין לו מושג קלוש איך להגיב לכל זה. הדייט הזה אבוד.

"ג'ון, תסלח לי רגע, טוב? אני צריכה ללכת לשירותים." ולהתאפס על עצמי. ואולי לצאת מהחלון ולברוח.

הוא חש הקלה גדולה כל כך על החופש שיהיה לו ממני לכמה דקות שהוא מהנהן בלהט. "בטח, קחי את הזמן!"

אני נעמדת ברגליים רועדות וחוצה את המסעדה, ובניגוד לכל היגיון מרגישה כאילו כולם נועצים בי מבטים כי השמלה יושבת עלי מוזר. זאת השמלה של אחותי, אז היא קצת ארוכה מדי. היא עוטפת את כל הקימורים שלי כמו שצריך, אבל אז מסתירה את הברכיים שלי ומרחפת סביב אמצע השוק. כשאמילי לובשת אותה, היא מגיעה לה בדיוק מעל הברכיים. היא לובשת את השמלה הזאת בדייטים המוצלחים הרבים שלה, כי אין לה טיפה אחת של חרדה חברתית. גנבתי לה אותה מהארון ודחפתי אותה לתיק כדי שהיא לא תשים לב כשאני יוצאת מהבית ותשאל לאן אני הולכת. לא היה לי שום דבר ללבוש כי אני אף פעם לא יוצאת לדייטים (לא הייתי בדייט כבר שלוש שנים, וגם הדייט ההוא היה די דומה לדייט הנוכחי).

הייתי שואלת שמלה מאחותי השנייה, אבל מדיסון היא בגודל של פיה, ואין שום סיכוי שהשמלות שלה היו עוברות לי את קו האגן.

אחרי שאני גומאת מה שנדמה לי כמו מרחק עצום עד השירותים, אני מגיעה סוף כל סוף ונשענת לאחור על הקיר. מייבש הידיים האוטומטי מתחיל לפעול על הכתף שלי ואני קופצת בבהלה וצווחת.

"אוקיי, אנני, תתאפסי על עצמך. את יכולה לעשות את זה," אני אומרת, בורחת ממייבש הידיים ושולפת את הטלפון שלי מהתיק. אני פותחת את הנעילה ונכנסת לצ'אט עם מי שבקרוב תהיה גיסתי, אמיליה. היא האדם היחיד שיודע שיצאתי לדייט הערב.

מאז שאמיליה (אולי אתם מכירים אותה בשם ריי רוז, כוכבת הפופ העולמית) הגיעה לעיירה לפני קצת יותר משנה והתאהבה באחי הגדול, נוצר בינינו קשר מיידי שאני לא יודעת להסביר אותו. כאילו היא נולדה להיות חלק מהמשפחה שלנו. ואפילו שהיא חדשה במשפחה, אני סומכת עליה יותר מאשר על כמעט כל אחד אחר. ולכן אני כותבת לה עכשיו הודעה.

אנני: הצילו!!!

אמיליה: אוי לא! זה לא הולך טוב?

אנני: שפכתי עליו את המשקה שלי. ואז אמרתי לו שאני רוצה להתחתן.

אמיליה: אמא'לה! הוא כל כך מוצא חן בעינייך?

אנני: לא, אני לא סובלת אותו.

אמיליה: אוקיי, זה מבלבל. את יכולה לברוח?

אנני: לא! זה כל כך לא מנומס!

אמיליה: אֵם ומֵדי באות אלינו עוד כמה דקות. פשוט תגידי לו שמשהו קרה ואז תבואי להיות איתנו!

אנני: אני לא יכולה לעשות את זה אחרי ששפכתי עליו את המשקה שלי ואז רמזתי שהוא צריך לענג אותי במיטה, אחרת הוא לא יעבור את המיונים לחתונה.

אמיליה: אוי אלוהים. יש לנו הרבה על מה לדבר.

אנני: אני פשוט אוכַל מהר. תחכו לי עם הסרט.

אמיליה: בהצלחה! ותביאי לי בראוני. הבראוניז שלהם הכי טעימים בעולם.

אני מגניבה הצצה בראי, מחליקה לאחור את השיער הבלונדיני הארוך שלי (לפחות הוא נראה ממש טוב הודות למסלסל השיער של אמילי, שגם אותו גנבתי), ויוצאת מהשירותים.

לרוע המזל, אני חוזרת לשולחן בדיוק בזמן כדי לשמוע את ג'ון מסיים שיחת טלפון שהוא לא התכוון שאשמע. "כן, אני אומר לך, היא כל כך משעממת. ופשוט מוזרה ומביכה. אין לה אישיות בכלל." הוא מקשיב לאדם שמעבר לקו. "נכון, אפשר להגיד שהיא יפה, סוג של, אבל אני אפילו לא רוצה לנסות להכניס אותה למיטה הלילה כי היא כל כך יבשה. אז פשוט תתקשר אלי עוד חמש דקות ותגיד שיש איזה מקרה חירום. טוב, בסדר. תודה."

הלחיים שלי מאדימות. האישה בשולחן לידנו שמעה את כל השיחה והיא מסתכלת עלי במבט מלא רחמים. אני שונאת את המבט הזה. הייתי מעדיפה שהיא תצחק. עם צחוק אני יכולה להתמודד. האחים שלי הם מקניטים מקצועיים, אז אני רגילה לצחוק על עצמי כל החיים. אבל רחמים? לא, תודה.

אני שואפת דרך האף כדי לא לפרוץ בבכי — כי זה כבר יהיה ממש הדובדבן שבקצפת, נכון? — ועושה כמה צעדים לאחור. אני סופרת עד חמש וכשאני מרגישה שהתעשתי, אני חוזרת בקול תרועה.

"חזרתי!"

ג'ון נע בכיסאו, מסדר מחדש את המפית שלו ומחייך אלי חיוך קורן (סביר להניח שהוא עושה את זה כדי לתת הופעה משכנעת כשהחבר הטלפוני שלו יתקשר עם מקרה החירום). "מצוין. את יודעת מה את רוצה להזמין?"

"נראה לי שאני אזמין בראוני," אני אומרת לעצמי יותר מאשר לג'ון, ואז אני קולטת בזווית העין זוג שנכנס למסעדה. אני נושאת את המבט ומסתכלת שוב כדי לוודא שאני רואה נכון.

זה... שודד הים.