מחבוא גלוי לעין כל

מבוא
 
הישרדות בצרפת הכבושה

סיפורו של שארל זיידה עונה בחלקו על השאלה שמעסיקה בעת האחרונה היסטוריונים וגם פוליטיקאים בצרפת בהקשר של "הפרדוקס הצרפתי" או החידה הצרפתית: איך ייתכן ש-75-70 אחוזים מכלל היהודים בצרפת הצליחו לשרוד וניצלו על־אף הכיבוש הגרמני ומדיניות שיתוף הפעולה המוצהרת של ממשל וישי עם גרמניה הנאצית? משטר וישי יזם, עוד לפני שדרשו זאת הגרמנים, חקיקה אנטישמית מפלה והקים מנגנוני רדיפה נוקשים. ראשי המדינה התאימו את עצמם למדיניות גרמניה, כפי שהתחייבו כבר בהסכמי שביתת הנשק ביוני 1940, והם המשיכו והדגישו שוב ושוב את כוונתם לשתף איתה פעולה. ראש הממשלה פייר לוואל (Pierre Laval) הצהיר זאת בבירור בנאום שנשא לפני האומה ברדיו ב-22 ביוני 1942 ובו חזר והדגיש: "אני מייחל לניצחונה של גרמניה מכיוון שבלעדיה הבולשוויזם ישתלט על כל אירופה".

בדיוק ביום 22 ביוני 1942, שבו נאם לוואל ברדיו, גורש אביו של שארל זיידה לאושוויץ בשילוח מספר 3, לבלי שוב. אשתו והילדים לא ידעו מה עלה בגורלו. אף־על־פי שהשתתף במערכה הצבאית ב-1940-1939 ושירת את צרפת נאמנה, הוא נעצר כבר ב-21 באוגוסט 1941 בתור יהודי בעל אזרחות זרה והוחזק במחנה דרנסי (Drancy), מחנה המעבר העיקרי שממנו יצאו שילוחים ל"מזרח". כמו רבים אחרים, בתור זר שלחם וסיכן את חייו למען צרפת הוא לא זכה להגנה מצד שלטונות וישי.

ראשי השלטון בווישי רצו להיפטר מהיהודים הזרים נטולי האזרחות הצרפתית. אין עוררין על קביעה זו, ובסוגיה זו הם נענו לדרישות הגרמנים. אך ישנם היסטוריונים וחוקרים אחרים הטוענים שאומנם מנהיגי וישי הקריבו את היהודים הזרים, אבל מנגד הם הגנו על היהודים הצרפתים הוותיקים. וזו אחת הסיבות, אולי הסיבה העיקרית, לאחוזי ההצלה הגבוהים שהמצדדים בגישה זו מתהדרים בהם. בעיניהם ממשל וישי היה הרע במיעוטו.

לעומתם, רוב ההיסטוריונים רואים בווישי את התגלמות הרוע משום שהיו בידי מנהיגיו אפשרויות להציל יהודים אך הם לא מימשו אותן. היהודים לא שרדו בזכות ממשל וישי, שלא הציל אלא יחידים ומעטים, וראשי הממשל נושאים באחריות המלאה לגירושם ולמותם של כ-80,000 קורבנות שנרצחו במחנות ההשמדה וגם על אדמת צרפת. כ-240,000 יהודים שרדו על־אף משטר וישי, ויש לזקוף זאת למערך של סיבות אחרות, רבות ומורכבות יותר, שאחת מהן נעוצה, לטעמי, במסורות המקומיות שהיו נהוגות באזורים הכפריים כפי ששארל זיידה מתאר, ונתמקד בהן בהמשך הדברים.

לעומת הטוענים שהיהודים ניצלו בזכות משטר וישי, נביא כמה נתונים שמצביעים על ההפך הגמור. למשל ב-22 ביוני 1940 נחתמו הסכמי שביתת הנשק בין גרמניה לצרפת לאחר שזו נכבשה על־ידי הוורמאכט וביקשה את הפסקת הלחימה. אך הדיו על ניירות ההסכמים עדיין לא יָבשה וב-22 ביולי 1940 כבר חוקקה הממשלה החדשה בהנהגתו של המרשל פטן (Pétain) חוק שנועד לנשל מאזרחותם הצרפתית כ-17,000 אזרחים, רובם יהודים, בעיקר כאלה שהתאזרחו לאחר שנת 1936. נוסף על כך, מיד עם הקמת הממשלה החדשה היא הזדרזה לבטל את צו כרמיה (Crémieux) משנת 1870, אשר העניק אזרחות צרפתית ליהודי אלג'יריה: כ-35,000 יהודים איבדו בבת אחת את מעמדם כאזרחים שווים. "מעמד היהודים" (Le statut des Juifs) שפורסם ב-3 באוקטובר 1940 פגע במידה שווה ובלי הבחנה ביהודים צרפתים וביהודים זרים, וכולם כאחד הורדו למעמד של אזרחים מסוג ב. "המעמד" הגדיר מיהו יהודי ברוח חוקי נירנברג ואסר על היהודים כל העסקה בזירה הציבורית. לאחר מכן באו הצווים על חובת הרישום, סימון בתי העסק והחרמת רכוש היהודים; תקנות אלה פגעו במידה שווה ביהודים הצרפתים וביהודים הזרים.

שנת 1941 התאפיינה בכמה גלי מעצרים המוניים, אלא שבשלב ההוא נעצרו רק גברים. האקציה הראשונה, שבוצעה בפריז ב-14 במאי 1941, כוּונה בעיקר אל יהודים בעלי אזרחות זרה. אך האקציה ב-20 באוגוסט 1941, אותה אקציה גורלית שבה נחרץ גורל אביו של שארל זיידה, הסתכמה במעצרם של כ-4,230 יהודים, בהם כ-1,500 בעלי אזרחות צרפתית. באקציה של דצמבר 1941, שנודעה בשם "אקציית המכובדים", נעצרו בעיקר יהודים צרפתים משום שהגרמנים רצו להוכיח שמדיניותם מכוונת לכלל היהודים, צרפתים וזרים כאחד. באקציה הגדולה של 17-16 ביולי 1942 בפריז נעצרו כ-13,000 יהודים — גברים, נשים וזקנים — בעלי אזרחות זרה או נטולי אזרחות. אולם גם ילדיהם, כ-4,000 במספר, שרובם נולדו בצרפת ולכן היו בעלי אזרחות צרפתית, גורשו איתם בלא הבחנה. הם גורשו עם הוריהם אף שהגרמנים לא ביקשו את הילדים הצעירים מגיל שש־עשרה. ביולי 1943 ביקשו הגרמנים לשלול את אזרחותם של אותם היהודים שהיו אזרחי צרפת אך התאזרחו מאז שנת 1927. לוואל וראשי המשטרה חתמו על הצו בנידון, אך בלחץ דעת הקהל והכמורה, הם התחרטו וניסו לסגת מכך.

בד בבד החליט לוואל על מינויים חדשים רבים ובחר לתפקידים הבכירים דווקא את נציגי הימין הקיצוני שתמכו בשיתוף פעולה מואץ עם הגרמנים. משטר וישי עבר אז "פשיזציה" ואימץ קו ימני קיצוני גם בסוגיה היהודית. ז'וזף דארנן (Joseph Darnand), שהיה ראש המיליציה ונשבע אמונים לס"ס, הופקד על כוחות המשטרה; פיליפ אנריוֹ (Philippe Henriot), גזען מושבע, הופקד על התעמולה מטעם המדינה; וז'וזף אַנטיניאק (Joseph Antignac), שהגדיר את עצמו קודם כל כאנטישמי, הופקד על ענייני היהודים. אלה לא הבחינו בין יהודים צרפתים ובין יהודים זרים. בשלב זה ניהלו הגרמנים את המעצרים בעצמם: הם עצרו יהודים, קומוניסטים, אנשי רזיסטנס ומשתמטים משירות עבודת הכפייה בגרמניה, בתיאום בין פיקוד הס"ס לוורמאכט. ואכן, כוחותיהם עצרו יהודים בלא הבחנה בין בעלי אזרחות צרפתית ובין זרים. בזמן הסריקות בכפרים בכמה אזורים, כל הגברים היהודים שנתפסו הוצאו להורג במקום, וכל הנשים והילדים גורשו למחנות ההשמדה במזרח. פעולה מסוג זה במחוז קוֹרֶז (Corrèze) הסתכמה בכ-200 גברים יהודים שנרצחו מיד בשטח ובמאות נשים וילדים שנשלחו למזרח.

הדוגמה של מחוז קוֹרֶז במרכז צרפת והמקרה של שארל זיידה מדגימים קודם כל עד כמה פיזור היהודים על פני כל שטח צרפת היה גדול, בעיקר אם נביא בחשבון שרוב האוכלוסייה היהודית לפני המלחמה הייתה מרוכזת בעיקר בערים הגדולות. עם התגברות הרדיפות והזעזוע הגדול בעקבות האקציות ההמוניות של קיץ 1942, גם בקרב היישוב היהודי וגם בדעת הקהל הכללית, התעצם תהליך בריחת יהודים ממרכזי הערים הגדולות ופיזורם בפנים הארץ, עד הכפרים הנידחים ביותר. נוסף על כך, צרפת התברכה במעין "אזורי מקלט" שבהם יכלו היהודים להיטמע בקרב האוכלוסייה המקומית. האזור הפרוטסטנטי שבאזור הכפר שַמבּוֹן־סוּר־ליניוֹן (Chambon-sur-Lignon) הוא המפורסם ביותר ממקומות המקלט הללו, אך לא היחיד. מחוזות בלימוֹזן (Limousin) שנחשבו "אדומים" בשל אחוזי ההצבעה הגבוהים למפלגות השמאל לפני המלחמה סיפקו אפשרויות הסתתרות בחוות מבודדות. האזורים בדרום־מזרח צרפת, שהיו תחת שליטה איטלקית מנובמבר 1942 עד ספטמבר 1943, גם הם סיפקו הגנה מסוימת מפני הרדיפות. הפיזור הגדול של היהודים עולה בבירור מכמה מחקרים בנושא חסידי אומות העולם בצרפת; המחקרים מעלים כי רוב המצילים (כ-70 אחוזים מהם לפי מחקר של כותבת המבוא) השתייכו למגזר הכפרי וכמה מהם התגוררו ביישובים של כמה עשרות תושבים עד כמה מאות ותו לא. עולה ממנו גם שבצרפת קבוצת המצילים הגדולה ביותר השתייכה למעמד האיכרים.

המקרה של שארל משקף את העובדה שבזמן המלחמה המשיכו להתקיים בצרפת תהליכים ארוכי טווח שמשטר וישי עדיין לא הספיק לבטל בזמן קיומו הקצר. אחד המרכיבים של מדינת הסעד שהתגבשה בצרפת בין שתי מלחמות העולם הוסיף להתקיים גם תחת ממשל וישי והכיבוש הגרמני. הוא התבטא בין השאר במנהג המקובל לשלוח ילדים מרקע סוציו־אקונומי קשה למשפחות אומנה בקרב האיכרים ולשקמם במסגרת חיי הכפר שנחשבו יפים לבריאות. המנהג הזה רק הלך והתרחב בזמן המלחמה למשל בגלל היעדרו של אב המשפחה שנפל בשבי הגרמנים, במקרי פינוי ילדים ואוכלוסייה אזרחית מאזורי קרבות או מערים שסבלו מהפגזות של בעלות הברית, במקרים של חוסר יכולת של המשפחה להתפרנס בעקבות יוקר המחיה ושחיקת שכר העובדים או בשל בעיות בריאות שנגרמו ממחסור במזון. כך פונו אלפי ילדים אל מחוזות ומסגרות בטוחים יותר במגזר הכפרי. בנסיבות אלה הסתווה הילד היהודי שארל בין שאר הילדים שהתקבלו אצל משפחת רישאר, ששימשה להם משפחת אומנה.

בזכות המסורת הרפובליקנית ארוכת השנים המשיך בית הספר העממי למלא את ייעודו בתור מוסד מאחד ומלכד. בצרפת עצמה, לעומת אלג'יריה ומושבות אחרות מעבר לים, לא נאסר על ילדים יהודים לפקוד את מערכת החינוך הממלכתית. שארל הקטן המשיך ללמוד עם בני גילו ובזכות מסורת שהשתרשה מאז החוק להפרדת הדת מהמדינה מ-1905, הוא גם נהנה מכך שלא שאלו פרטים אישיים בנוגע לדת, תחום שנשאר בגדר הפרטי על־אף החקיקה של וישי. מצב זה תרם להיקלטותם של אותם ילדים יהודים בחיי הכפר, לרוב בלי שנשאלו על זהותם הדתית.

נוסף על כך, המקרה של שארל מראה שלא רק משפחת רישאר ששימשה לו משפחת אומנה תרמה להצלתו, אלא גם הסביבה הקרובה הייתה שותפה למאמץ. במובן זה, הספר עושה חסד עם זכרם של אותם עומדים מן הצד, במובן החיובי, אלה שסייעו ותרמו להישארותו בחיים ישירות או בעקיפין. עם המסייעים האלה נמנים מורה בית הספר, כומר הכפר, פקידי העירייה והשכנים הקרובים, שלא שאלו שאלות. לכן הספר מוקדש לא רק לבני משפחת רישאר, שזכו להכרה בתור חסידי אומות העולם, אלא גם לאלה שלא זכו בתואר אבל היו חגורת ביטחון שסבבה את הילד הנרדף והגנה עליו כשייך לסביבתו הטבעית.

יש להודות בעובדה שהמגזר הכפרי יצא נשכר מקליטת אוכלוסייה עירונית ויהודים רבים. משפחות האומנה השלימו את הכנסותיהן עם כל ילד שצורף אליהן, ואותם ילדים יכלו גם לעזור במשק הבית ובטיפול בחיות המשק. מקבלי מקלט מבוגרים יותר יכלו להיות תוספת של ידיים עובדות, בייחוד בעונות הבוערות של הקציר והבציר. תוספת זו איזנה את המחסור בכוח אדם שנוצר בגלל השבי של 1.5 מיליון גברים צעירים, שילוחם של כחצי מיליון אחרים לעבודות כפייה בגרמניה והצטרפותם לשורות המקי והרזיסטנס של רבים אחרים. המעבר של אזרחים מן העיר אל הכפר הִזרים רוח חיה לכלכלה שהייתה בדעיכה לפני המלחמה, על־ידי תוספת כוח עבודה, קניית מוצרים, צריכת שירותים וסחר חליפין: עבודה תמורת מזון ולינה.

אולם לא רק מניעים תועלתניים הביאו רבים מהמגזר הכפרי להיות שותפים למעשי הצלה של ילדים יהודים ומבוגרים. וכמו שקשה להצביע על תכונות אישיות ייחודיות לחסידי אומות העולם, גם בקרב העומדים מן הצד והמסייעים היו סיבות רבות לגישה החיובית שהפגינו כלפי הפליטים. בין שלל המוטיבציות אפשר למנות כמה מניעים עיקריים, שכמה משותפים גם לאלה שהוכרו כחסידי אומות העולם וגם למסייעים, ובהם

1. מניעים אנטי־נאציים ורגש פטריוטי אנטי־גרמני. זיכרון מלחמת העולם הראשונה והאיבה נגד הגרמנים עדיין ניכרו מאוד, בייחוד בקרב האוכלוסייה הכפרית, שהקריבה את מיטב בניה בשדה הקרב. רגש זה עולה מן היחס של הכפריים בפּאסֶה לָה קוֹנסֶפּסיוֹן (Passais la Conception), שבו הוסתר שארל זיידה, כלפי האנדרטה לזכר הנופלים שנפלו על מזבח האומה. היו רבים שראו בעזרה ליהודים חלק בלתי נפרד במאבקם נגד הכיבוש הגרמני, מתוך אמונתם באידיאלים הרפובליקניים כמו גם בתפיסות ליברליות ודמוקרטיות.

2. מניעים הומניטריים. היו שפעלו למען הזולת, למען האדם באשר הוא אדם, וראו ביהודים בני אנוש במצוקה שמחובתם המוסרית והחברתית לסייע להם בשעת צרה. "ואהבת לרעך כמוך" היה להם עיקרון מנחה.

3. מניעים דתיים. עם המצילים והמסייעים נמנו גם אנשי כנסייה, כמרים ונזירים או בני אדם מאמינים מן השורה שהונעו על־ידי הציווי "לא תרצח" ותפיסת האדם כנברא בצלם האל.

4. יחסי שכנות. שארל זיידה הגיע למשפחת רישאר בזכות קשרי ידידות בין המשפחות. היו מקרים רבים שבהם הסתייעו יהודים בידידיהם ובשכניהם המסורים שלא רצו להפקירם בשעת מצוקה. היכרות קודמת בין המציל או המסייע לניצול הייתה גורם חשוב במתן הסיוע.

5. יחסי עבודה. לעיתים הסתכנו מעסיקיהם של היהודים כדי לעזור ולהציל את עובדיהם משום שנקשרו בקשרי עבודה ובקשרי ידידות קודמים.

6. סיבות אישיות. במקרה של מצילים שהיו קשורים ליהודים דרך קשרי משפחה בעקבות נישואים או קשרים רומנטיים. אלה הסתכנו גם כדי להציל כמה מקרוביהם היהודים של בחירי ליבם.

7. רגישות לסבלו של הזולת. היו מצילים שבעצמם חוו אובדן של קרוב יקר, של בן או בת, או שקרוב משפחה שלהם היה שבוי בידי הגרמנים או כלוא במחנה ריכוז. סבלם האישי הביא אותם לפתח רגישות מיוחדת לסבלות האחרים.

8. סיבות מתחום הביולוגיה החברתית. מניע זה תקף בעיקר לזוגות חשוכי ילדים או רווקים ורווקות, שבשבילם אימוץ (או קליטה זמנית) של ילד יהודי בסכנה מילא את הכמיהה לילד משלהם כדי להבטיח את ההמשכיות הביולוגית של המשפחה.

9. השתייכות לקבוצת מיעוט בעלת זיכרון של רדיפה. ההשתייכות לקבוצת מיעוט שנרדף בעבר בשל דתו או זהותו הלאומית הייתה לעיתים גורם להזדהות עם היהודים הנרדפים. למשל הפרוטסטנטים בצרפת היו מיעוט נרדף בקרב הרוב הקתולי. זיכרון הירדפותם בעבר הביא אותם להזדהות עם היהודים הנרדפים בהווה. ההשתייכות לקבוצת מיעוט נרדפת הייתה מניע להצלה באזור הכפר שַמבּוֹן־סוּר־ליניוֹן למשל.

10. שילוב של כמה מן המניעים שצוינו לעיל. למצילים ולמסייעים רבים היו יותר מסיבה טובה אחת כדי להושיט עזרה ואף להסתכן בעזרה ליהודים ובהצלתם. ריבוי המניעים הביא אותם לנקיטת עמדה בלתי מתפשרת עד סיכון עצמי לנוכח גורלם של יהודים שפגשו.

רוב הקורבנות היהודים בצרפת גורשו למחנות ההשמדה בשנת 1942 (כ-43,000 בני אדם) בעקבות מצודי הפתע שערכו כוחות המשטרה הצרפתית. מניין המגורשים היהודים לשנת 1943 הסתכם ב-17,000 בני אדם וכלל את היהודים שנעצרו במצודים האכזריים בערים מרסיי (Marseille) וניס (Nice). בעקבות העברת האחריות למצודי היהודים לידי חיילי הס"ס והוורמאכט והרדיפות הפראיות, כ-16,000 יהודים נוספים גורשו בשנת 1944, בתקופה של שמונה חודשים בלבד, משום שצרפת שוחררה סופית באוגוסט 1944. מספרים אלה אינם כוללים את היהודים שמתו במחנות ההסגר על אדמת צרפת ואת אלה שנרצחו עליה. אבל כשני שלישים מכלל היהודים בצרפת ניצלו בזכות חסידי אומות העולם וגם בזכות ההגנה שמצאו דווקא בקרב האוכלוסייה הכפרית ובמקומות מסתור נידחים. מסורות ארוכות טווח מתקופת המהפכה הצרפתית והרפובליקה השלישית עדיין נשארו פעילות ושימשו חסם בפני החקיקה האנטישמית של וישי.

עם זאת, יש לזכור שהשואה, המדיניות המכוונת להשמדת היהודים, החלה בצרפת מאוחר יותר מבפולין ובמזרח אירופה. היא התעצמה עם החלת הטלאי הצהוב על האזור הצפוני הכבוש של המדינה ביוני 1942 ועם הגירושים ההמוניים למזרח שבאו לאחר מכן החל מחודש יולי ואילך. אולם הגירושים מצרפת נפסקו באוגוסט 1944 בעקבות נחיתת בעלות הברית על חופי נורמנדי ב-6 ביוני 1944 והשחרור המוקדם יחסית של המדינה. כלומר השואה בצרפת התחילה מאוחר יחסית וגם הסתיימה כמעט שנה לפני סיומה בשטחים שעדיין היו בשליטת הגרמנים. אלמלא השחרור המוקדם של צרפת, מניין הקורבנות היהודים היה ממשיך לעלות.

ז'אנין לבנה פרנק